כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    14 תגובות   יום שני, 25/6/18, 21:02

    פסל שעון שמש רוקם מתכת וצבע / פארק הזיכרון / ביטולה / מונסטיר / מקדוניה יוני 2018


    לינק לפוסט באנגלית - http://www.matygrunberg.com/exhibitions--events.html

     
    בשלב אליו הגענו אין צורך במילים, התמונות מדברות. וזה תמיד עדיף (אומרת כותבת המילים...)

    אזכיר כי בשלוש השנים האחרונות מתי G. מעורב בתהליך הפיכת בית הקברות היהודי העתיק בביטולה / מונסטיר במקדוניה, ארץ הולדתו, לפארק זיכרון ליהדות מקדוניה (שנכחדה כמעט כולה בשואה). למתי G. היה חשוב להביא אור, להביא חיים ל"בית החיים" העתיק. במסגרת קונספט זה הוא יוצר פסל שעון שמש שיוצב במקומו בשבועות הקרובים.
    לפרויקט זה שותפים רבים העמלים במאמץ ממושך - אזכיר רק את הטריאומווירט המוביל - דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ילידת מקדוניה (חלק מיוגוסלביה לשעבר) המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן, וחברתה המקדונית הנועזת מביטולה - עורכת הדין, מנהלת פיתוח הפרויקט, מימה Mima (Marija) Geras Dochovska.
    אני מלווה בסדרת רשימות את עבודתו של מתי G. הנהלינק לאחת מהרשימות הראשונות הפורשת אור על הסיפור - "מתי G. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי G. – זיכרון / מבט לעתיד" http://www.nomikan.com/?p=116

     

    ככה זה מתחיל, 1943, מתי G.  סקופיה, מקדוניה, אחרי המלחמה.

    ''

     

    דצמבר 2015, ביקור ראשון בביטולה. מתי G. ניצב המום מול שטחו הענק של בית הקברות המשתרע על הגבעה הגבוהה, תוהה, איזה אלמנט פיסולי, בעל נראות ממשית, הוא יכול לבנות במקום העצום שבולע ומגמד כל שנקרה בשטחו.

    ''

     

    דצמבר 2015, ביטולה, מתי G. לוכד את הרעיון (או שהרעיון לוכד את מתי G.) צילום: חדוה גולדשמידט

    ''

     

     

    סקיצה ראשונית של פסל שעון השמש
    ''''מתי G. עובד עם בנו, דוד בן גרינברג, על הדמיות אלמנט פיסולי (point of view) מתוכנן לפארק הזיכרון

    ''

     

    הדמית פסל שעון השמש בשטח, 9 מטר קוטר (אני בתמונה בשביל קנה המידה, תמיד הייתי טובה בפרופורציה)

    ''

     

    מודל פסל שעון השמש

    ''

     

    מתי G. בסטודיו''

     

    יוני 2018, ביטולה, במפעל המתכת, מכונת CNC לחיתוך מתכת. מתי G. עם זבונקו, הבעלים והמנהל. תענוג לעבוד איתו. ''

     

    אש מים ברזל

    ''

    ''

    ''

     

    מתי G. רותם את עובדי המפעל לפרויקט, מסביר כמה חשובה עבודתם, יוצר "גאוות יחידה". ''

     

    יוצאים ל"שטח", בית הקברות
    ''

     

    קרוב ל - 4000 מצבות נחשפו בעבודת התנדבות של מתנדבים מהארץ, מגרמניה, וכמובן ממקדוניה. אלפי מצבות נוספות נחות מתחת לאדמה, מחכות לאמצעים מתוחכמים יותר לחשיפתן בדורות הבאים. כעת מתרכזים בשימור המצבות שנחשפו.
    מתי G. נרעש לגלות במרכז בית הקברות, סמוך למיקום בו יוצב פסל שעון השמש, שני עצי תות נישאים. עץ תות אדום ועץ תות לבן. עצי תות ליוו את ילדותו בבת-ים בטעם גן עדן של תותים ובחולצות מוכתמות ללא תקנה, למגינת ליבו של אמו, בלה. ''

     

    בשטח, יוצקים את הפלטפורמה עליה יעמוד הפסל. המתכננות הן הארכיטקטיות מקבוצת ARHAM, ביטולה.

    ''
    ''

     

    העיר, שעם השנים התקרבה לבית העלמין, מביטה בתימהון במתרחש.

    ''

     

    ובינתיים, במפעל, פסל שעון השמש מתחיל להתקרב לצורתו המתוכננת.

    ''

    ''

    ''

     

    ''

     

    ''

    ''

     

    בקרוב יוצאים למקדוניה מתי G. והאסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן למדע ברחובות. חישוביו של אילן  מלווים כל צעד שעושה מתי עם שעון השמש. מתי ואילן יסמנו את השנתות, הסקלה של השעות על פניו של עיגול הפסל, לפני צביעתו בצהוב שיראה למרחוק על רגע ההר הירוק של בית הקברות. צהוב של "הטלאי הצהוב" שנדרשו היהודים לשאת על דש הבגד, לסמנם כיהודים.  כמו כן יוודאו אילן יוצב נכון, מכוון לצפון האמיתי, ומראה את שעת השמש המדויקת.
    אילן מנוליס - https://www.ilan-manulis.co.il/
    המשך יבוא...

     

    נ.ב.
    נושא הזמן ומדידת הזמן באמצעות שעוני שמש הוא נושא שמרתק את מתי G. שנים רבות. רעיון יצירת פסל שעון שמש לפארק הזיכרון בביטולה נולד בהמשך לפסלי שמש שיצר מתי G.

     

    פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה 1998

    ''

    בבית היציקה, מרידיאן, אנגליה

     

    ''

    פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה

     

    פסל שעון שמש, מוזיאון המדע, ניו-יורק, 2000

    ''

    פסל שעון שמש, פארק טדי, ירושלים, 2013

    ''

    ''

    דרג את התוכן:
      15 תגובות   יום שלישי, 10/4/18, 09:18

      ''

       

      מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה, Foto: Winfried Mundigler

       

      11.3.2018, שעות אחר הצהריים. הטקס בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה מסיים את שרשרת האירועים בביטולה / מונאסטיר לציון יום השנה ה – 75 לאיסוף יהודי מקדוניה ושילוחם למחנה ההשמדה טרבלינקה, משם איש לא חזר. את זה ידעתי, את זה כולנו יודעים. מה שלא ידעתי התברר לי למחרת, במוזיאון השואה בסקופיה, שם עמדתי מול מודל תלת ממדי של מחנה טרבלינקה, ולראשונה, הבנתי, שעם כל עיסוקי בנושא, עדיין לא הבנתי ולא כלום על יעילותה המפלצתית של מכונת המוות התעשייתית שבנו הנאצים.
      אבל עד מחר יש עוד היום. אנחנו באוטובוס, בדרכנו מביטולה היישר לטקס זיכרון ממלכתי שיתקיים הערב בית האופרה בסקופיה, עיר הבירה של מקדוניה. נסיעה של כשעתיים וחצי. אני יושבת לבדי, מתי G. יושב על ספסל נפרד, עיניו עצומות. אני עוצמת את עיני. להשקיט מעט את המהומה הפנימית, את גלי המחשבות, אינסוף הסיפורים ששמעתי, השמות, הזיכרונות, החרדות.
      כשאני פוקחת עיניים אני רואה שהדרך יפה, ניצני אביב אחרי חורף אירופאי קר. ניכר שהאדמה פורייה, שפע מים, שטחים עצומים, מעט יישובים. אני חושבת על מקדוניה הענייה, ותוהה על מצבה העלוב של החקלאות. הרי מקדוניה יכלה להיות 'אסם התבואה' של אירופה. כשאני שואלת את הנהג הוא עונה בזעף שכולם רוצים להיות אנשי מחשב, מנהלי IT, אף אחד לא רוצה להיות חקלאי, זה לא סקסי.
      בית האופרה בסקופיה הוא בנין חדש ומרשים. הערב האולם מלא עד גדותיו. זו פעם ראשונה שמתקיים ערב גדול כזה לזכרה של יהדות מקדוניה. אני מצפה בשעמום לנאומו של נשיא מקדוניה, ד"ר ג'ורג' איבנוב, אבל הנשיא מפתיע ואני מתעוררת להקשבה מרוכזת. מה שמדהים אותי הוא שהנשיא נושא נאום פילוסופי בדבר תרומת הרעיונות היהודיים לעולם בכלל ולנצרות בפרט. הוא מצטט מקורות מהמשנה שלנו ומדבר על שלוש תרומות של היהדות לאנושות – א. זכותו של כל אדם לכבוד אנושי ב. כבוד אדם שווה מתבטא בשוויון זכויות של כל אדם בפני החוק. את הרעיון של שלטון החוק שמחליף את שלטון האדם (המלך) הביאה היהדות. ג. אמירת האמת היא הערך שהיהדות העלתה על נס. והוסיף הנשיא ואמר שבימים אלו של 'חדשות כוזבות' ו'עובדות אלטרנטיביות' – האמת מקבלת משנה חשיבות. היהדות תרמה את הערכים המרכזיים של העולם המוכרים כערכים יהודיים / נוצריים – כבוד האדם, שוויון בפני החוק, זכויות האדם, חרות המחשבה, מצפון ודת. ועם זאת – היהודים הם שסבלו מעוול משווע שנעשה להם… ד"ר איבנוב, כמו דוברים אחרים באותו ערב, מדברים בגָלוי על מפלס האנטישמיות העולה באירופה, ומתייחסים לתופעה בדאגה רבה. אני מעלה השערה שאדם משכיל מהקהילה היהודית כתב לנשיא את הנאום. אבל מסתבר שלא. ד"ר איבנוב הוא פילוסוף, וכתב את הנאום בעצמו. מרשים.
      עוד מספר נאומים והקונצרט מתחיל. פתיחה נוגעת ללב של מקהלת הצעירים של מועצה אזורית דרום השרון, ואחר כך התזמורת הפילהרמונית של מקדוניה, כולל מקהלה גדולה, ערב מכובד ונהדר.


       

      למחרת – מצעד החיים בסקופיה, ובסיומו טקס אזכרה רב משתתפים במונופול. שתי אנקדוטות מנוגדות מושכות את תשומת לבי. הראשונה – פוליטית; ראש ממשלת בולגריה מצטרף למצעד החיים. זו הפעם הראשונה שנציג ממשלת בולגריה משתתף באירוע זיכרון ליהדות מקדוניה. להשתתפותו משמעות כבדת משקל. תחת השלטון הנאצי נמסרה מקדוניה לבולגריה, איסוף יהודי מקדוניה ושילוחם לטרבלינקה נעשה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים. עד כה לא הייתה כל הודאה של בולגריה במעשה, וגם לא התנצלות. כעת, התרגשות סביב הצטרפותו של ראש הממשלה הבולגרי למצעד החיים. יש שציפו להתנצלות מפורשת. אני רואה בעצם השתתפותו במצעד החיים הודאה בחלקם של הבולגרים בהשמדת יהדות בולגריה, ובעיני, כמותה כהתנצלות.
      האנקדוטה השנייה אישית ואינטימית. אחרי הטקס במונופול, מתי ואני יושבים על ספסל. שקט. כולם עזבו. איש צעיר בעל מראה עדין ניגש אלינו במהוסס ושואל אם אנחנו דוברי אנגלית. זהו ראין ממישיגן. בחור אמריקאי, ממוצא אירי, ללא כל קשר ליהדות או ליהודים או לשואה. בגיל שש עשרה החל להתעניין בשואה, כשהיה בן שמונה עשרה עשה לבדו טיול בכל מחנות הריכוז ובכל מוזיאוני השואה באירופה. הוא המשיך במוזיאונים בארצות הברית ולמד היסטוריה תוך התמקדות בנושא. שנינו מתבוננים בו בתדהמה. אחז אותך דיבוק, מאבחן מיד מתי G. לא, מסביר ראין, אני פעיל חברתי, אני לוחם זכויות אדם ולא רוצה שדבר כזה יחזור בתולדות האנושות. ראין מרותק לדבריו של "התינוק היהודי האחרון ששרד את השואה במקדוניה", וכשאנו חוזרים ארצה אנחנו מוצאים מייל ארוך המודה לנו על החוויה החד פעמית שהענקנו לו. גם לנו זו הייתה חוויה יוצאת דופן. ואני חושבת שוב על דבריו של ההיסטוריון יואל רפל שלקח חלק במסע הזה – זיכרון הוא חלק ממך. וברור לי שהשואה היא חלק מן הזיכרון של אותו ראין, הנוצרי ממישיגן והוא ינחיל אותה לאחרים. NEVER AGAIN!!!!


      כשאנו יושבים עם ראין אני חושבת שיהיה יפה לסיים את הרשימה האחרונה בפגישה משונה ואופטימית זו. אבל אנחנו ממשיכים למוזיאון השואה בסקופיה. המוזיאון פעיל מספר שנים, אבל בשנה האחרונה הוכנה תצוגת הקבע. התצוגה, עדיין לא מושלמת, נפתחה ליומיים בפני המבקרים, כדי לאפשר צפייה בתערוכה ולקבל מהם משוב, בשלב בו ניתן לבצע שינויים. על עיצוב תערוכת הקבע עבד משרד 'ברנבאום ג'יקובס' שהתמחה בעיצוב מוזיאונים של מורשת אתנית, השואה, ג'נוסייד, זכויות אדם, וסובלנות. http://berenbaumjacobs.com/ בתי ריסקין, המעורבת בכל פרט של התערוכה, רושמת כל מילה של משוב, בעוד בעלה, אדי, שהוא המעצב הראשי, (שניהם ירושלמים) מתרוצץ עם הפועלים, עסוק בהקמה. שניהם שמחים מאד במבטו המקצועי של מתי G. עוברים איתו ביסודיות בתצוגה, ורושמים את הערותיו.
      ככל שמתרחקים מאירועי השואה, ומוקמים יותר מוזיאונים להנצחת השואה, גדל הקושי והאתגר העומדים בפני המעצבים – מה להציג, וכיצד? איך מעצבים זיכרון? וכל זאת תחת אילוצי תקציב. חלקה הראשון של התערוכה מציג את החיים בקהילת היהודים במקדוניה, חיים שנמשכו כמעט 500 שנים, מאז גירוש יהודי ספרד. אחר כך מספרת התערוכה את סיפור ההשמדה. חלק מהתערוכה מוקדש להתנגדות ולפרטיזנים, והיא מסתיימת בעליית יהודי יוגוסלביה של אז לארץ. התמונה האחרונה בתצוגת הקבע היא תמונתם של מתי ואחותו ליאורה, על סיפון הכפאלוס, האניה בה עלו ארצה בשנת 1948.


      המקום בו אני נעצרת כהלומת רעם הוא המודל של מחנה ההשמדה *טרבלינקה. טְרֶבְּלִינְקָה הוא הגדול מבין שלושת מחנות ההשמדה שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז׳ץ, סוביבור וטרבלינקה). הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי").


      כשאני עומדת מול המודל מה שמדהים אותי הוא המרחק הקצר שעוברים היהודים מהרגע שהגיעו לתחנת הרכבת בטרבלינקה ועד למותם, שעה קצרה לאחר מכן. אימי ודודותיי שרדו את אושוויץ. אבי וסבי שרדו מחנות עבודה. חשבתי ששמעתי "הכל". אבל לא. טרבלינקה לא היה מחנה ריכוז, זה היה מחנה השמדה, עד כה לא הבחנתי בהבדל במינוח. כעת אני מגלה כי טרבלינקה הוא בית מטבחיים פשוטו כמשמעו. היהודים הוכנסו לצריפים הסמוכים לתחנת הרכבת, הופשטו מבגדיהם ומחפציהם, הובלו למקלחות דרך שביל קצר. בפתח השביל התנוסס שלט, בגרמנית, 'השער לשמים' (חוש הומור גרמני). אחרי המקלחות, מתים, נזרקו לבור ענק סמוך למקלחות, בו נשרפו. חולים ונכים נלקחו מיד עם הגעתם לצריף סמוך עליו היה כתוב 'מרפאה' , נורו בעורפם, והושלכו מיד לבור. כל זאת כדי לא לעכב את תור המוות למקלחות. בזמן המלחמה הצליחו הגרמנים לשמור על הסוד הנורא של טרבלינקה. אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים. את מחנה ההשמדה טרבלינקה הפעיל צוות של כ- 40 גרמנים, 120 שומרים אוקראינים וכ- 300 יהודים שעבדו באזור ההשמדה והועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.  (ויקיפדיה)


      ***

      יום השואה בפתח. חשוב לי לאזכר את הורי שהלכו לעולמם בשיבה טובה בשנים האחרונות. שניהם ניצולי שואה. לא גדלתי בבית של 'שורדים'. גדלתי בבית שמח ומלא הומור.


      ''

       

      למעלה, הורי ביום חתונתם, 3.11.1946, קיבוץ כפר גלעדי.

      אימי, קטרינה (קָטִי) ירדנה רובינשטיין לבית קליין – בת 18, אבי, חיים (בַּנְדִי) רובינשטיין בן 25. עלו ארצה מהונגריה בשנת 1946. הגיעו לישראל מפני שלא נדרשו לשלם עבור ויזה. תוך שבועיים הפכו לציונים נלהבים. מעולם לא התלוננו על הריסוס בדי.די.טי שקיבל את פניהם. על שלושה חודשים מאחורי גדרות תיל שבילה כל אחד מהם במחנה המעצר עתלית (אחרי גדרות התיל של אושוויץ). על שאסרו עליהם לדבר באזורים ציבוריים עד שילמדו עברית. על כך שלא האמינו לסיפוריהם ולכן שתקו. הם שמחו לחיות. הם שמחו בשמי התכלת, בשמש החופשית מעל ראשם, במי הים התיכון, במשפחה שהקימו. וכך היה עד יומם האחרון. 
      אני חבה להם את זווית הראייה על החיים - חיוך בקצה הדמעה.

      לינקים לשתי הרשימות הקודמות .
      יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018 רשימה ראשונה
       http://www.nomikan.com/?p=1535

      מקדוניה / יומן מסע / רשימה 2/ מצעד החיים / העומדים מן הצד
       http://www.nomikan.com/?p=1585

      ** טרבלינקה (ויקפדיה) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%94

      www.nomikan.com

       

       

      דרג את התוכן:
        14 תגובות   יום שני, 2/4/18, 15:38

         

        ''

        מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה.      Foto: Winfried Mundigle

         

        בהמשך לרשימה מספר 1, על ביקורנו במקדוניה, לשעבר יוגולסביה, לרגל אירועי יום הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה על ידי הנאצים, יימח שמם, 11.3.1943
        לינק לרשימה הראשונה שהתפרסמה בשבוע שעבר  
        http://www.nomikan.com/?p=1535


         למחרת השבת, יום ראשון 11.3.2018, אנחנו משתתפים במצעד החיים בביטולה. זו הפעם השנייה שהמצעד מתקיים. השנה הוא מונה אלפי אנשים. בראשו צועדים השגריר דן אוריין, חבר הכנסת זוהייר בהלול, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ונציגים דיפלומטיים ממדינות רבות. אני מתמקדת  בתושבי העיר ביטולה, בה אין יהודים, שצועדים. זהו מצעד עממי ובכך יופיו ועוצמתו. צעירים ומבוגרים, צועדים במסלול בו הובלו יהודי העיר בליל ה - 11.3.1943 אל תחנת הרכבת. אז היה ליל חורף קר ומושלג. אנחנו צועדים ביום חם במיוחד. קבוצות מאורגנות ניצבות לאורך המסלול ומצטרפות למצעד שהולך וגדל. מקהלת נוער של המועצה האזורית דרום השרון פורצת בשירה ספונטנית ומרגשת. מקהלה זו מלווה בחן נוגע ללב את כל הטקסים והאירועים השנה. קבוצה אחרת היא של נוער גרמני, בראשותו של הכומר הנס, קהילה שאימצה את פרויקט בית הקברות בביטולה, וחבריה, מגדול ועד קטן, לוקחים חלק, בהתנדבות, בניקוי המצבות ושימור בית הקברות, ואף בהעלאת תרומה כספית.עבור מתי G. התרגשות מיוחדת. השנה הצטרפה למצעד אחותו הצעירה ליאורה גול, שנולדה אף היא ביוגוסלביה מיד עם סיום המלחמה. יחד עם ליאורה מגיעים ביתה רקפת גול וקנין, ונכדה עילם. עילם שהוא שיזם והתעקש על נסיעה למקדוניה, וצעד לצד אמו, סבתו ודודו "הגדול" מתי G.

         

        ''

        ליאורה, עילם ורקפת

         

        ''

        ליאורה, למעלה בעיגול אדום, מתי G. למטה בעיגול כחול, על סיפון האניה כפאלוס שהעלתה אותם ארצה, 1948ץ התמונה חותמת את התצוגה במוזיאון השואה בסקופיה.

         

         

        לא חשבתי שמצעד החיים ישפיע עלי באופן כלשהו. ליתר ביטחון לקחתי איתי את מצלמת הווידאו שלי. צילום הוא אמצעי מובהק לשים חיץ ביני לבין המתרחש. אני מתבוננת מהצד, מחפשת את ההתרחשות המעניינת, הזווית הנכונה, כיוון האור. אָצָה רָצָה לאורך נחיל האנשים ההולך ומתעבה, לא מעורבת. אבל כשאני צועדת בתוך העיר, בין הבתים, הכיכרות, בין הכנסיות והמסגדים, מחשבתי מופנה אל הצופים בתהלוכה, אל תושבי העיר העומדים בצידי הדרכים, המביטים מחלונות בתיהם, מתבוננים בשכניהם לחיים במשך מאות שנים, דורות על דורות של שכנות טובה, למעלה משלושת אלפים היהודים המובלים אל מותם - גברים, נשים, זקנים וטף. גם היום מתבוננים יושבי בתי הקפה בתהלוכה הסוריאליסטית, ונשים לבושות סינר מפסיקות את מלאכתן ומסתכלות בנו מהמרפסת.לאחר צעידה של כשני קילומטר אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת בביטולה, נקודת האיסוף ממנה נשלחו היהודים אל מונופול בסקופיה, ומשם לטרבלינקה. בתחנה – נערך טקס בו נושא דברים חבר הכנסת זוהיר בהלול שהגיע למקדוניה בתוקף תפקידו כראש אגודת הידידות הפרלמנטרית. בחירה מפתיעה אך נבונה. בהלול נושא דברים מרגשים, במיוחד כאשר הם נאמרים על ידי ערבי, ומציין כי ביתו הבכורה עושה דוקטורט בנושא השואה. מתחנת הרכבת ממשיך המסע לבית הקברות היהודי העתיק. ניתן להתרשם מההתקדמות בחשיפת המצבות ושיקום בית הקברות לקראת הפיכתו לפארק זיכרון.

        ''

         

        ''

        מימה, הרוח המקדונית החיה מאחורי מצעד החיים, בטקס בתחנת הרכבת בביטולה.

         

        ''

        מתי G. ופיו אבירוביץ', שהיה עד לפני זמן קצר שגריר מקדוניה בישראל ולמד עברית וערבית על בוריין. 

         

        המקדונים, היוגוסלבים של אז, נודעו בקוסמופוליטיות סובלנית, בני שלושת הדתות חיו יחד בשלום. מעולם לא היו פוגרומים במקדוניה, המקדונים לא היו פעילים בגירוש היהודים, חיילים ושוטרים בולגרים הם שאספו את היהודים למשלוח לטרבלינקה.המקדונים היו פסיביים. הם הביטו. ושתקו. מוזיאון השואה בסקופיה עומד לפתוח שעריו עם תצוגת הקבע שלו. ראו בתמונה, קטע מתוך מיצג "מונופול". חיתוך מתכת - הצופים מהצד (bystanders) להם עיניים בלבד, ללא פה.

         

        ''

        קטע מתוך מיצג מונופול, מוזיאון השואה בסקופיה, מימין, חיתוך מתכת - המתבוננים מהצד

         

        בין האירועים הרשמיים, ובמקביל להם מתרחשות דרמות אישיות כמו שרה'לה גוטמן לבית קלדרון, שהוריה מביטולה. שרה'לה הגיעה עם בעלה פיני, ושלושת ילדיה, בת דודתה הגיעה מוונצואלה, ובת דודה אחרת הגיעה מדאלאס עם שני ילדיה. שרה'לה מצליחה לאתר את בית סבתה בביטולה. היא נכנסת לבית בו הזמן עמד מלכת, ובאופן מפתיע, האדם שגר בבית מזה עשרות שנים מפקיד בידיה את מפתח הבית והמנעול המקורי.

        ''

        המפתח והמנעול של שרה'לה גוטמן לבית קלדרון

        ''

         

        המפתח של שרה'לה מקבל משנה משמעות למחרת היום, בשעת ביקור במוזיאון השואה בסקופיה.  שם אני שומעת כי בשנת 1943, בשעת האיסוף היהודים, ניתנו להם מעטפות. הם התבקשו לרשום את כתובת ביתם על המעטפה ולשים את המפתח בתוך המעטפה. מפתח הבית הוא סמל לביטחון, יש לאן לחזור, יש לי מקום משלי. כך ניסו להרגיע את החששות ולשמור על הסדר. 25 מעטפות כאלו שרדו. הן מוצגות במוזיאון השואה בסקופיה.

         

        ''

        מעטפות המפתחות, מוזיאון השואה, סקופיה. קטע מתוך מיצג מונופול. 

         

        השעה הראשונה תתכניתו של יצחק נוי, שבת עולמית, ברשת ב', שבת ה- 10.3.2018 הוקדשה ליהדות מקדוניה. באותה עת שוהה מתי G. בביטולה, משם הוא מרואין. שני היסטוריונים משתתפים אף הם בתכנית המרתקת.

        www.magnetradio.com

         

        רשימה שלישית ואחרונה בנושא תפורסמם בימים הקרובים.
        ועד אז - חג שמח.
        נוֹמִיקָן

        www.nomikan.com

         

        לינק לרשימה הראשונה
         http://www.nomikan.com/?p=1535 יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018

         

        לינק לרשימה השלישית 

        http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה

         

        נ.ב.

        רשימה זו מתפרסמת ב – "1.4.2018", שהיה חגה של אימי המנוחה,ירדנה קטי רובינשטיין. בכל שנה הצליחה אימי "למתוח" את בני המשפחה והחברים במעשיות מצוצות מן האצבע עליהן טרחה טירחה רבה, בהמציאה מעשייה מתאימה לכל "קרבן". ביום זה בתולות זקנות מצאו חתן, צעירות (ומבוגרות, מאד) נכנסו להריון, הורי זכו במפעל הפיס, ועוד כיוצא באלו אירועים דמיוניים המשמחים את הלב. אימי שרדה את אושוויץ. היא הגיעה עד מקלחות הגז. כולן מסביבה בכו וצעקו שהן הולכות למות, אבל היא לא האמינה. אחרי שלושה חודשים באושוויץ, עדיין לא האמינה ש"דבר כזה יכול להיות". ברגע האחרון התברר שחלה טעות והקבוצה, שכללה גם את שתי אחיותיה, "הוחזרה לחיים". מצ"ב לינק לסרט דוקומנטרי שהפקתי וביימתי – "יהודי מהונגריה" על משפחתי כניצולי שואה.

        https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8

         

         

        ''

         

        איור העטיפה - רשל רובינשטיין קפלן

        דרג את התוכן:
          13 תגובות   יום חמישי, 15/2/18, 11:47

           

          פסנתר הסיפורים הפנימי / למי את מקשיבה?


          בילדותי נהגתי לשוחח עם עצמי, בקול רם. עם מי את מדברת? הייתה אימי שואלת. עם עצמי, הייתי עונה. את מדברת עם בן אדם חכם, קבעה אימי. אני עדיין ממשיכה לשוחח עם עצמי, ורשימות אלו שאני מפרסמת, הן מעט מן המעט של שיחותי עם עצמי... או כמו שאומר מתי G. – me, myself & I.


          שיחה – חילופי דברים בין אנשים, דיבור איש עם רעהו.  אברהם אבן שושן, המילון החדש, 1988

          שיחה היא סוג של תקשורת מילולית בין בני אדם. ההשתתפות בשיחה כוללת תגובה לדברים שנאמרו לאורך השיחה, תגובה המתבצעת באופן ספונטני, ומבוצעת באמצעות דיבור... (ויקיפדיה).  

          מה שמעניין בשתי ההגדרות הוא ששתיהן אינן כוללות הקשבה. חשבתי שאולי 'אי-הקשבה' מאפיינת את התרבות העברית ישראלית. בדקתי את ההגדרות באנגלית. גם הן אינן כוללות את הרעיון של הקשבה בזמן שיחה. שזה משונה. הייתי מצפה שההקשבה - בין שניים, או יותר, חברי שיחה – תהיה מרכיב הכרחי ל"תגובות המתבצעות באופן ספונטני". מסתבר שלא. מה אני מתפלאת? והוכחה לך צורחת אלינו ממסך הטלוויזיה מדי ערב.

           

          ''

          לאחרונה שמתי לב לשיטת "לא שיחה" מיוחדת במינה: המקשיב אמנם נראה מאזין לבן או בת שיחו ברוב קשב, בריכוז של דייג היוצא לדוג דגים, אלא שאינו דג דגים אלא צד מילים. תשומת ליבו אינה נתונה לבן שיחו, אלא למקום עמוק בתוך עצמו. הוא שומע זרם מילים תוך שהוא תר אחר מילה שתקיש על קליד כלשהו בפסנתר הסיפורים הפנימי שלו. משהקישה המילה על הקליד משתחרר הסיפור שלו, שנקשר לשיחה באופן רופף כזה או אחר, וכבר הוא נפרש ומתנגן. יתכן שבן השיח או בני השיח כבר שמעו את הסיפור הזה, ואפילו פעמים רבות, וכבר נקעה נפשם ממנו, ופנו ממנו איש לעיסוקיו ואישה למסך הטלפון שלה, ויתכן שהם שומעים אקראיים שמאבדים עניין. לסיפור לא אכפת מי שומע אותו, הוא ממשיך, כמו תמיד, באותו חיתוך דיבור, אותן הדגשות, העוויות פנים, מחוות גוף. ניכר שהסיפור מכיר את עצמו היטב, ומתגלגל בשטף בלתי ניתן לעצירה. העבר חי, צבעוני ותוסס, הוא שוב צעיר, שוב חזק, שוב משחק את המשחק במלוא המרץ. יתכן שכלל לא שם לב שאיבד את קהלו, ורק אישה אחת, מנומסת וסקרנית, שליבה יוצא אליו, עדיין מקשיבה לו. ובעודו מביט פנימה, עיניו הנוצצות צופות בסיפור המשוחרר, אוחז סיפור חדש בעקבו של הסיפור המסופר וכבר הוא דוחק במְסַפֵּר – ספר גם אותי, למה אותו כן ואותי לא? והמספר נמשך אחרי הסיפור החדש, וממנו משתרגת אנקדוטה שאינה קשורה לענין אבל היא כן... ושרידי הקהל המשועמם ומעט נרגז, מפלבלים בעיניהם בחוסר סבלנות ונסוגים למאחזים משלהם, ומששם לב שאיבד את מאזיניו הולך קולו ודועך, נכלם הוא ממלמל ומלמלם מילים מגומגמות בניסיון אחרון להצלת כבוד הסיפור ולסיים בפואנטה שהתכוון אליה, אבל מזמן כבר שכח מה היא, אלא אם אשתו הטובה עומדת לידו ומזכירה לו. והיא בעצמה, אשתו, כובשת כעס סתום על האיש שלה, שהזדקן.

           

          ''

           

           

           
          נכון שפסנתרי הסיפורים הפנימיים של אנשים מבוגרים עמוסי קלידים וקלידי קלידים ורגישים לכל מגע קל. אדם צובר סיפורים רבים בימי חייו, וכשזמן הסיפור הולך ואוזל, קורה שהסיפורים משתלטים. אבל דגם זה של "לא שיחה" אינו מאפיין רק את הבאים בימים. "גם לי זה קרה, בְּלָבְּלָבְּלָ" – יכול לסתום את הגולל על כל שיחת צעירים.   

          ובזמן שגלגלתי בראשי רשימה זו, התגלגלתי להרצאה של פרופסור אורי חסון, חוקר מוח ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון. פרופ' חסון חוקר תקשורת - העברת זיכרון ממוח למוח באמצעות גלי קול. איש אחד מספר אנקדוטה כלשהי לאישה אחרת. טענתו של חסון (ואותה הוכיח) היא שגלי הקול (הדיבור) גורמים הן למספר והן למאזין להפעלת הדמיון ושניהם שבים אחורה בזמן. המספר מחזק את הזיכרון שלו והמאזין קולט את הזיכרון. הניסויים הוכיחו כי בזמן זה המוחות של שניהם רוטטים באותו תדר, אותם אזורים במוח פעילים ונצבעים באותו צבע. ככל שהמדבר והמקשיב מסכימים יותר – גלי המוח עוברים להיות דומים יותר. הזיכרון של המספר "מושתל" במוחו של המקשיב.

          ''

           
          אני לא הייתי צריכה הוכחה מדעית לכך. פעם אחת, רק פעם אחת, שאלתי את אבי, שהיה איש מתוק להפליא – למה אתה מספר לי את הסיפור שאתה יודע היטב שכבר סיפרת לי מאות פעמים? אני רוצה לחרוט את עצמי לתוך הזיכרון שלך, ענה אבי (שלא למד בפרינסטון).

          אורי חסון/ הרצאה ב TED

          חסון מדבר על אופן יעיל לספר סיפורים (effective story telling) (בכל זאת, אמריקה, יעילות היא שם המשחק...). שיטת ה"לא שיחה" שתיארתי למעלה, אינה יעילה. הדובר קשוב לעצמו בלבד והמקשיב, גם אם מעמיד פני מאזין, למעשה אוטם את מוחו בחומת התנגדות, ואינו שומע את הנאמר. בשיחה אמיתית חילופי הדברים מפכים חיים, מוחלפים משפטים שעוד לא הלכו בתלם החרוץ מאות פעמים, רעיונות חדשים עשויים לעלות. בשיחה כזו, חשבתי לעצמי שאישה (גם איש) צריכה להיות קשובה הן לבן שיחה והן לעצמה, לתגובה הפנימית שלה לנאמר כעת, ברגע הזה, ולא לאירוע שהתרחש בעבר הרחוק.
          נאמר חלוקת קשב של פִיפְטִי פִיפְטִי בין פְּנים לחוץ. נראה לי הוגן, אולי אפילו יעיל. לא ככה?
          ועדיין, אני אוהבת מאד לשמוע סיפורים של אחרים, גם כאלו ששמעתי פעמים רבות (אבי אימן אותי לכך), וגם אני עושה "החלפות" – סיפור שלי תמורת סיפור שלך,  וגם לי "קרה משהו דומה"...
          ככה זה.

           

          נ.ב.

          ל"תערוכת החורף" של טסה H. ומתי G. שמתקיימת בימים אלו ביפו העתיקה, מזל דגים 15, נכנסת אישה צעירה לבושה בשמלת נקודות. עד לפני כמה שנים תמיד שכנה במלתחה שלי שמלת נקודות, אני אומרת לטֶסָה. בפעם הראשונה שראיתי את גיורא לבשתי שמלת טורקיז עם נקודות לבנות, עונה טסה. לרגע, שתינו צופות בטסה הצעירה מביטה בגיורא העומד בקצהו השני של החדר, לבושה שמלת טורקיז מנוקדת. וודאי שהמוחות שלנו רוטטים באותו תדר טורקיזי, צעיר, מנוקד לבן, מתכונן לאהבה.

          ''

           

          אחר כך נכנס אורי גלר, והשתאה, וביקש שכך אכתוב : ""ביקרתי בתערוכתו של מתי גרינברג והייתי המום מכישרונותיו האקלקטיים, מהייחודיות של העבודות שהוא יוצר. עבדתי עם גדולי האמנים בעולם, כמו סלבדור דאלי, ויש לי אוסף מעניין של עבודות אמנות. לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב לרכוש אחת מעבודותיו של מתי. "

           

          ''

           

           

          ולסיום - פיית האבק החרוצה...

           

          ''

           

          דרג את התוכן:
            8 תגובות   יום שבת, 6/2/16, 11:54

             

            6.2.2016

             

            ביטולה, יומן עבודה, 3

            מתי ג. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי ג. - זיכרון / מבט לעתיד

            ''

             

            עם לַיִל, בתום הטקסים והמפגשים המרגשים, מתי ג. ואנוכי עמוסי חוויות, נוחתים, בחדרנו המרווח והנקי במלון "הבית הלבן" במרכז העיר ביטולה. ככל שאנחנו מדברים עם אנשים נוספים מחלחלת לתוכנו חשיבותו ומורכבותו של הפרויקט העומד בפנינו. מציאת השילוב הנכון בין שתי תנועות זמן אשר לכאורה נראות מנוגדות; הפנית המבט לאחור לעָבָר – מתן הכרה וכבוד לקהילה היהודית שחיה במקום ונספתה כולה במלחמת העולם השנייה, וכבוד למתים הקבורים בגבעת בית העלמין.  והתנועה בכיוון ההפוך - לעתיד - הקמת פארק זיכרון מפכה חיים לתושבי ביטולה ותיירים, תכנון נכון שיעניק תנופה להתפתחות עירונית מתחדשת של העיר ביטולה / מונאסטיר.

            אני מתבוננת במתי ג. מקשיבה לגלגלי מחשבותיו דוהרים. "יש לך רעיון מה אתה הולך לעשות?" האמן מתרעם, "מה את חושבת שזה כפתור שלוחצים והוֹפ – יוצא משהו חדש? אני צריך לחשוב..."

            אבל למחרת בבוקר אני מוצאת אותו בכסא, מחברת בידו, ורישום משורטט על הנייר. באמתחתו עשרות שנות ניסיון, הבנה עמוקה של הנדרש ותרגומו לאלמנטים פיסוליים.
            מתי ג. לכד את הקונספט. הרעיון לכד אותו.

            הקולנוענית חדוה גולדשמידט הנציחה את הרגע במצלמתה, כך שיש לי הוכחות. (תמונה למעלה).

            אני מציצה ברישום וקולטת מיד כמה הוא נכון. פשוט נכון. עומדת משתאה מול הניקיון והצלילות של הרעיונות הנולדים במוחו של האיש שאיתי. חומדת לעצמי את הבהירות הזו, שכן רעיונותי שלי מגיחים לעולם כאוטיים וסבוכים ועלי לעמול כדי לזככם ולהבהירם, ראשית לעצמי, ואח"כ לאחרים, ואפילו כך – לא תמיד עולים הדברים יפה. 

            מתי ג. אחוז תשוקה אובססיבית ליצירותיו, אך הן נולדות  במין שקט של מיומנות וביטחון, תשוקה רגועה של מי שיודע שהוא בדרך הנכונה. הרעיון הגולמי יעבור עוד שינויים וליטושים, אך מהותו כבר ברורה.

            ההחלטה הראשונה שאני מזהה ברישום הראשוני היא להכיל במבטו את כל הפארק, להתוות קווים לפיתוח הפארק כולו. הוא משרטט צירים שיחתכו את הפארק ויכתיבו מסלולי הליכה למבקרים.

            ''

            בהמשך מחליט מתי ג. לקדם את פני הבאים בשערי הפארק בלוחות אבן ירושלמית אשר יחרטו בירושלים ויוצבו בכניסה. על הלוחות יהיה חרוט סיפורה של הקהילה היהודית בביטולה וסיפור שיקומו של בית הקברות והפיכתו לפארק זיכרון. הטקסט יחרט בארבע שפות - מקדונית, עברית, אנגלית ולדינו, השפה העתיקה אותה דיברה חברי הקהילה היהודית.

            מתי ג. מחליט ליצור מספר אלמנטים פיסוליים אשר יוצבו לאורך ציר אלכסוני העולה מחלקת הקברים אשר נחשפו בתחתית בית הקברות אל נקודה המרוחקת בפסגת הגבעה, בצידו השני.

            האלמנטים הפיסוליים ישתלבו במראה ההיסטורי ולא יפצעו את נוף הגבעה, יחד עם זאת תהיה להם נִראוּת בולטת.

            תמונה

            1. 1.    גַל-עֵד.

            גל-עד ענק יציין את זכרה של הקהילה היהודית וזכרם של הנספים בשואה. מצבת הענק תוקם בחלקו התחתון של הציר, באזור סלעי, שלא על גבי מצבות.

            הגל-עד יהיה עשוי מגוש אבן צפחה, אבן מקדונית מקומית. בחלקו העליון תחצב המילה "יזכור" בעברית. אותיות ה"יזכור" יחצבו בהטיה, כך שהמבקר במקום יוכל לקרוא את המילה כאשר יעמוד לפני הגל-עד. מתחת למילה "יזכור" יחצב התאריך הגורלי March. 11. 1943. התאריך יחצב "דוּרך", לעומק האבן, כך שניתן יהיה לראות דרך האותיות החצובות  (see through). במהלך היום, כאשר השמש תאיר את הגל-עד, התאריך יוקרן ככתובת אור על גבי המצבות מאחור בתוך הצללית של הגל-עד.

            הגל-עד יוצב על גבי מבנה מתכת בצורת H, המזכיר מסילת רכבת....

            אבן הגל-עד מחוזקת למבנה על ידי 12 פינים עשויים ממתכת.

             

            ''

             

            ''

            1. 2.    פסל שעון שמש.

            הבחירה לבנות פסל שעון שמש משקפת את נושא הזמן המקבל אופי מיוחד באתר בית הקברות שהופך לפארק זיכרון. עבור המתים והנספים הזמן עמד מלכת, אבל עבור החיים – הזמן נמשך. פסל שעון השמש יצביע על שעת השמש המדויקת. לפסל אין מחוגים, קרן שמש (ולא המחוג) נעה על פני המשטח. שעת השמש אינה זהה לזמן השעון שלנו, בני האדם. אנחנו חולפים ועוברים בעולם, ואילו שעת השמש היא שעה קוסמית, נצחית.

            פסל שעון השמש יבנה בחישובים מדעיים מדויקים בשיתוף האסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים ב"מכון וייצמן למדע", ברחובות, בישראל.

            פסל שעון השמש יוצב במרכז הפארק, הבחירה במיקום נעשתה כיוון שבאזור זה יש רובד סלע ומעולם לא נחפרו שם קברים. לפסל צורת עיגול נקייה, בנויה משילדת מתכת צבועה בצבע צהוב. הצבע הצהוב נבחר כיוון שהוא בולט על פני השטח הירוק. יחד עם זה העובדה שהפסל בנוי כשלד מקנה לו עדינות בהשתלבות באזור.

            בנוסף לכך יצוינו ארבעה ימים מיוחדים במהלך השנה – היום הארוך, היום הקצר ושני ימי השוויון.

            על גבי טבלת אבן שתוצב ליד הפסל יחרט במקדונית ובאנגלית הסבר לאופן קריאת השעה בפסל שעון השמש.

            ''

            ''

            1. 3.    פסל "נקודת מבט".

            פסל שיוקם בקצה העליון של הציר האלכסוני, סמוך לפיסגה.
            הבחירה להציב את הפסל "נקודת מבט" סמוך לראש הגבעה נובעת מהרצון לאפשר מבט על העיר ביטולה, ואף יותר מכך – לכוון את המבט למספר מוקדים בעיר. מבט זה מחבר לעיר את בית העלמין שהופך לפארק זיכרון והופך אותו לחלק אורגני מהעיר.

            מפסגת הגבעה נשקף מראה מרהיב ומעורר השראה.

            פסל "נקודת מבט" עשוי עיגול מתכת גדול צבוע אדום, בולט על רקע הירוק ועל רקע החומה. אל העיגול הגדול יחוברו צינורות בקוטר קטן הרבה יותר. הצינורות, בגדלים שונים, יהיו מכוונים לנקודות נתונות מראש לצפייה בעיר.

            ''

             

            1. 4.    מיצג תאורה "אור לעתיד".  

            בפסגת ההר, בקצהו של הציר המוביל מהכניסה בתחתית הגבעה לפסגה, מעל לפסל "נקודת מבט" יוצב מיצג של שבעה גופי תאורה לֶדִית אשר יאירו את החומה העליונה של הפארק בצמוד אליה יוקמו. בגופי התאורה ניתן להתקין אור צהוב ואור אדום, לסירוגין, צבעי דגל מקדוניה. כמו כן ניתן יהיה לשנות את צבעי התאורה באמצעות מערכת ממוחשבת פשוטה, ובימים מיוחדים להאיר בצבעים שונים.

            ''

             

            חברנו הטוב, האדריכל אורי שטרית, טוען כי ככל שחולף זמן מהתרחשות אירוע אותו רוצים להנציח בזיכרון– היצירה נהיית יותר אמורפית, מופשטת. בעבודות הראשונות שנעשו להנצחת השואה השתמשו בחפצים שייצגו את הנספים הנעדרים – נעליים, מזוודות, בגדים, ערמות שיני זהב עקורות... בימינו, 71 שנים מתום מלחמת העולם השנייה, הזיכרון לובש צורה מופשטת של הרעיון.


            עָלִיָה בציר האלמנטים הפיסוליים משקפת תהליך של התקדמות בזמן ובסיפור. מהגַל-עֵד הניצב בין המצבות ומביט לעָבָר, אל שעון השמש המזכיר לנו כי אנחנו זמניים (ולכן מוטב שנעשה טוב בחיינו) אך הזמן והשמש הם נצחיים, עבור דרך "נקודת מבט", המשקיפה על ההווה ועל העתיד הקרוב שאנשי ביטולה מעצבים עבורם ועבור דורות העתיד. ציר האלמנטים מסתיים במיצג האור בפסגת הגבעה "אור לעתיד".

            מתי ג. משרטט את האלמנטים על גבי נייר מילימטרי בעיפרון, נעזר בסרגל חישוב, במחוגה ובמחק. זה כל מה שצריך ליוצר יצירת מופת. עכשיו צריך לתרגם את עבודת היד לשפה דיגיטלית של ימינו. ובדרכים המוצלחות בהן (לפעמים) מסייע הקוסמוס לאנשים חרוצים ונחושים נוחת מלונדון הקרה בנו של מתי ג. - David Ben Grunberg. דוד, שהוא ארכיטקט מבריק ואשף עבודת מחשב, מגיע לחופשה, אבל מוצא את עצמו עובד שעות נוספות עם אביו.

            ''

            התוצאה היא תיק עבודה מסודר ומרשים.

            מתי ג. מעניק לעבודתו את השם "זיכרון / מבט לעתיד".

            הוא מפשיל שרוולים ועובד במרץ לקראת הצגת  הפרויקט בבית הקברות היהודי העתיק / פארק הזיכרון בביטולה ביום האזכרה שיחול בחודש הבא ב - MARCH 11 2016. 

             

            ובמדור חֵן חֵן למתעניֵין

            פסל שעון שמש שיצר מ.ג. הוקם בפארק ע"ש טדי קולק בירושלים, 2013.

            הבמאי גדעון בר-טל עקב במצלמתו אחר הקמת פסל שעון השמש בירושלים.

            לינק לסרט: (English subtitleshttp://www.youtube.com/watch?v=qpga641Tg8o)


            פסל שעון שמש של מ.ג. ניצב בחזיתו של מוזיאון המדע בניו-יורק, 2000.

            ''

             

             

            נ.ב.
            קראתי באיזה מקום כי מלאך המוות עונד שעון בלי מחוגים – אך לעולם אינו מאחר
            .

             

            © נוֹמִיקָן 

             

             

             

             

            דרג את התוכן:
              10 תגובות   יום שלישי, 5/1/16, 12:06

              ''

              שער הכניסה לבית הקברות היהודי העתיק בביטולה

               

              בית הקברות היהודי העתיק בביטולה

              ''

              ''

               

              5.1.2016

              ביטולה, יומן עבודה 2

              "אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" - אם תדבר לאט אני אבין...

               

              תל-אביב, איסטנבול, סקופיה (Skopje), בירת הבירה של מקדוניה. אנחנו נופלים לזרועותיהם של מארחינו רחבי הלב והגוף, מִימָה ומִילְקוֹ דוֹצֶ'בְסְקִי, שבאו לאסוף אותנו אל עירם ביטולה (Bitola), שם אמור להתבצע הפרויקט לשמו הגענו לכאן. מִימָה ומִילְקוֹ מדברים אנגלית מצוינת, מתי מנסה לשמן את הסֶרְבִּית החלודה שלו – "אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" - אם תדבר לאט אני אבין... ומשום מה המילים האלו, של הגבר הלא צעיר שאני אוהבת, המגשש אחר שפת ילדותו, מכמירות ליבי אליו. ודי במשפט הקצר הזה כדי לשקף בדל מתוך ההיסטוריה של מקדוניה, כי מיד מתברר לנו שכמעט ולא מדברים סֶרְבִּית, השפה הרשמית היא מקדונית, אותה מתי G. אינו מבין. זקני הדור עדיין מדברים סרבית, הצעירים – מקדונית בלבד. ועולה בדעתי נֵס תחיית השפה העברית. ובימים הקרובים אהרהר הרבה בנס הקמת מדינתנו על רקע מאמצי המקדונים להחיות את מדינתם העתיקה שחולקה מספר פעמים ונתחים נכבדים ממנה עברו למדינות השכנות – יוון, בולגריה ואלבניה.

              גם כאן מלחמות עקובות מדם במשך מאות שנים.

              וכך בעוד מתי G. בחזית הביקור, נוח לי שני צעדים אחריו, משייטת בין סיפורים אישיים לסיפור של עם, אומה, מדינה.

              אנחנו בדרכנו לביטולה השוכנת בדרומה של מקדוניה. (כמה עובדות על מקדוניה בתחתית הפוסט). ביטולה - העיר השנייה בגודלה במדינה, כחמישים אלף תושבים, שכנה בצומת דרכים בינלאומית ראשית והייתה עיר מסחר גדולה ועשירה. מאז שהגבול עם יוון סגור בפניה, העיר דועכת. בעבר הייתה קרויה מונאסטיר  (Monastir)על שום המנזרים הרבים בסביבתה. מונאסטיר הוא שמה בשפת הלדינו. "כמה יהודים יש בביטולה?" אני שואלת את מִימָה. "אפס" היא עונה, "הכי קרוב ליהודי זו אני, ידידת היהודים." היו יהודים. הוכחה לכך נמצאת דווקא בבית הקברות היהודי. במשך כחמש מאות שנה, מאז גירוש יהודי ספרד (1492), עת הגיעה למונאסטיר קבוצה גדולה של מגורשים, ועד 11.3.1943 עת איסוף היהודים לקראת העברתם להשמדה במחנה טרבלינקה, חייתה בעיר קהילה יהודית תוססת, מֶתֶיהָ, כאחד עשר אלף במספר, נקברו בבית הקברות היהודי אליו מועדות פנינו.

              מִילְקוֹ נוהג, מִימָה מנהלת את כל העולם ביד רמה בשיחות טלפון ובעצירות לעישון סיגריה. הם זוג מגיל עשר, שניהם עורכי דין, היא המנהלת והוא הקוסם, גורם לכך שהדברים יתרחשו. האנרגיה השופעת מהמושבים הקדמיים במכונית גורמת לי להתחיל להאמין כי הדברים אכן יקרו. עדיין מתי G. ואני תוהים מה בעצם אנחנו עושים כאן? מה לאנשי ביטולה לבנות מצבת זיכרון בבית הקברות היהודי העתיק? מה הסיכוי שפרויקט כזה יצא לפועל?

              אחרי כשעתיים של נסיעה (לא ספרתי כמה סיגריות) ושיחה תוססת אנחנו מגיעים לביטולה. בית הקברות היהודי מקדם את פני הנכנסים לעיר. אי אפשר לפספס. גבעה ענקית מוקפת גדר אבן.  מתי ואני עומדים למרגלות הר הקברים המכוסה עשב ירוק רענן ושיחים נמוכים, מצבות שגלשו ממקומן ונערמו אחת על חברתה. בצידו השני של בית הקברות חלקה נקייה. מתנדבים מקומיים ניקו את האזור וחשפו כמאתיים מצבות. מתוכנן מבצע ענק לניקוי בית הקברות כולו. אני תוהה מה המניע של נערות ונערים שאינם יהודים ולא פגשו יהודי בימי חייהם, להתנדב לעקור עשבי בר ולחשוף מצבות של יהודים שנפטרו לפני מאות שנים.

              ''

               

              מתי G. משוטט בבית הקברות. אני עוקבת אחריו מרחוק. בלבושו הכהה הוא כמעט בלתי נראה על הרקע הירוק האפרפר. הצעיף האדום הכרוך לצווארו (תחליף לשערו האדום שאבד עם השנים) מסגיר את הילוכו האיטי, המהורהר. כשהוא שב אלי הוא אומר: כל מה שהכנתי לא רלבנטי, אני צריך לחשוב מחדש.

              ''

              מתי G. מרחוק, בחלקת הקברים "הנקיה"

               

              ''

               

              ''

               

              ''

               

              מתי G. משכים קום. מדי בוקר אני מוצאת אותו בכורסא רושם ביומן העבודה שלו. הוא הכין סקיצות לפסל זיכרון בבית הקברות של ביטולה. הרי בימינו אין צורך לנסוע למקום כדי לראותו, אפשר לבקר באינטרנט וכך עשינו.  אבל כשאנחנו עומדים עכשיו כאן, בצילה של הגבעה שהתגלתה כעצומה וגדולה הרבה יותר משהייתה על מסך המחשב, אנחנו מודעים לקטנותנו ואפסותנו מול עוצמתם של גלי הזמן המכים בנו, רטט אנרגיות של זמן העבר על רבדיו הרבים, וזמן העתיד הבלתי ידוע, אליו נשגר את עבודת האמנות שיצור מתי G.

              אנחנו עוזבים את בית הקברות כדי לפגוש את "קבוצת החמש" העומדת בראש פרויקט      ARHAM לפיתוח ביטולה. חמש נשים שהתאגדו לפני כשש שנים כדי להניע קדימה את עירן. בראש החמש עומדת מִימָה, ארבע האחרות הן ארכיטקטיות. ולנטינה היא ארכיטקטית העיר, אָני ומריאנה בעלות משרד משותף, אליהן הצטרפה ארכיטקטית צעירה, דניאלה, ביתה של מריאנה. אזור ביטולה הוא עמק פורה, אסם התבואה והמזון של מקדוניה. החמש מנסות ליצור קשרים בינלאומיים ולמשוך לעיר יזמים ומשקיעים, בעיקר תיירות ושירותי מיקור חוץ, ("אאוטסורסינג" בעברית), ויין, היין שלהם מצוין.

              אנחנו לומדים כי במקדוניה (כשני מיליון תושבים) קיימת הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, מסורת בת מאות שנים של בני דתות שונות, נוצרים, מוסלמים, יהודים (כשהיו) חיים יחד, חולקים ערכים של סובלנות הדדית. בשנים האחרונות הופר שיווי המשקל בין הדתות עקב הגירה שלילית  של צעירים מקדונים מן המדינה החוצה, והגירה של כחצי מיליון אלבנים מוסלמים לתוך מקדוניה.

              "זִ'יבְלִי" – לחיים, אנחנו מתוודעים למשקה הרָקִיָה עליו גאוותם של המקדונים. הרקיה, בֶּלָה (לבנה) או ז'וֹטָא (זהובה), שורפת דרכה בבני מעינו ומשמחת את לבבנו.
              לאט לאט נפרשת התמונה ואני מתחילה להבין את מקומנו בתוכה.
              המקדונים בכלל, וקבוצת החמש בפרט, מעריצים את ישראל. הם רוצים ללמוד מהישראלים כיצד מקימים מדינה, כיצד גורמים לצעירים לאהוב אותה, להיות מחויבים אליה, כיצד מגיעים לרמה כזו של מדע, כיצד בונים עיר מתוכננת כמו מודיעין.... הם מעונינים מאד בקשרים עם מדינת ישראל. ישראל מצידה, בראשותו של דן אורין, מנהל מחלקת הבלקנים במשרד החוץ ושגריר ישראל במקדוניה, מטפחת את הקשרים האלו.

              משהבינותי את האינטרסים של כל הצדדים רווח לי. נחמד מאד לכתוב סיפור רומנטי עתיר רגשנות, אלא שנסיוני בחיים הוכיח לי כי לרוב סיפורים חביבים שכאלו אינם מחזיקים מים. צריך שיהיה אינטרס ברור וחזק לכל אחד מהצדדים כדי שפרויקט יקרום עור וגידים, או במקרה שלנו אבן ומתכת, ויצא לפועל.

              "זִ'יבְלִי", רָקִיה נוספת מחליקה במורד הושט.

              ברשימה הקודמת הזכרתי את ד"ר רחל שלי לוי דרומר, המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן ודוקטור בביולוגיה חישובית, ילידת סקופיה שאחרי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1963 התרחשה בסקופיה רעידת אדמה עזה, הוריה של שֶלִי נספו. שֶלִי שהתה באותו זמן בחופשה בביטולה, אצל סבתה וסבה. היא ניצלה. ברטה וד"ר חיים אברבנאל היו המשפחה היהודית האחרונה בביטולה. בשנת 1945 התמנה ד"ר חיים אברבנאל למנהל בית החולים הממשלתי המקומי וכהן בתפקיד זה עד 1963. רעידת האדמה שהרגה את שני ילדיהם וחתנם והותירה אותם עם נכדתם שֶלִי, היא זו שהביאה אותם לעזוב את יוגוסלביה של אז ולעלות לישראל. הם התמקמו בבת ים סמוך לבֶּלָה ולֵאוֹ גרינברג, הוריו של מתי G. שתי המשפחות נקשרו זו בזו, ומתי G. שהיה סטודנט צעיר ב"בצלאל" ואחותו הצעירה ליאורה, פרשו חסותם על שֶלִי, שהייתה אז בת שבע, וסייע בקליטתה בארץ.

               

              בשנים האחרונות, במקביל לעיסוקיה הרבים, לקחה על עצמה שֶלִי את הנצחת קיומה של יהדות מקדוניה והשמדתה בשואה (97%), זאת מתוך אמונה שחשוב  לזכור ולשמר את המורשת של קהילה זו שדגלה ביהדות ובסובלנות, אהבת הבריות וגמילות חסדים. שֶלִי חברה לשגריר דן אורין ותומכת בפרויקטים המחברים בין ישראל למקדוניה.

              אִימָה המנוחה של שֶלִי הייתה חברתה של אִימָה של מִימָה. שֶלִי ומִימִה היו חברות ילדות. לאחר עלייתה של שֶלִי ארצה ניתק הקשר. בבגרותן איתרו אחת את השנייה ומאז לא ניתן להפריד בין שתי הנשים הצחקניות הרציניות ועתירות ההישגים. אין דבר היכול לעמוד בדרכן, וודאי שלא ברצונן המשותף. ביומנו השני בביטולה עמדנו להיות עדים לכך.

              הלומי רקיה ויין מצוין תוצרת האזור אנחנו שוכבים לישון במלון קטן נקי וחביב בשם המחייב "White House".

              בבוקרו של יום המחרת אנו יוצאים אל גן ילדים על שם מרה אסתר עובדיה, פרטיזנית יהודיה ילידת ביטולה, שנהרגה בקרב בשנת 1944,והפכה לגיבורה לאומית ביוגוסלביה. בגן הילדים יערך טקס חתימת הסכם להקמת פארק הזיכרון בבית הקברות. אנחנו מצפים לטקס נפוח ומשמים, אך הפתעה כפולת פנים מחכה לנו. ילדי הגן הכינו מחרוזת ריקודים ושירים בעברית, וכך אנו זוכים לחזות בביצוע מקדוני של השיר "הילד הזה הוא אני" ושירים נוספים על רקע דגל ישראל המתנוסס על הקיר. הפתעה נוספת הייתה קבוצה של נערות ונערים מתנועת "בני-עקיבא" שהגיעה מהארץ. בני (ובנות) עקיבא מצטרפים ספונטנית אל ילדי הגן מלווים אותם בשירה וריקודים. והשמחה רבה. נדמה לי שאני רואה דמעה בזווית עינו של מתי G.


              ''

               

              ''

              מתי G. עם חדוה גולדשמידט, צילום גילי גולדשמידט

               

               

              על ההסכם לפיתוח פארק הזיכרון חתומים ראש עירית ביטולה, Dr. Vladimir Taleski , נשיאת הקהילה היהודית במקדוניה Dr. MD. Berta Romano Nikolikj  (הקהילה היהודית במקדוניה מונה כ-200 איש ומרוכזת בעיר הבירה, סקופיה), מר Blagoja Mladenovski נשיא הועד המנהל של קרן השואה  במקדוניה. הקרן מעוגנת בחקיקה של ממשלת מקדוניה, היא הוקמה על בסיס כספים ונכסים שלא היו להם יורשים. הכסף יועד לבנית מוזיאון השואה בסקופיה, ולפעילות יהודית וחיזוק המורשת היהודית ולימוד העבר. הדיפלומט שהצליח לרתום לפרויקט את כל החבורה המכובדת הזו הוא שגריר ישראל במקדוניה מר דן אורין מיודענו, וגם הוא חתום על ההסכם.
              כפי שמוכיחות התמונות, מאחורי החותמים ניצבות זקופות ודרוכות שֶלִי ומִימָה, ההשראה לרוח ההסכם, ומפתחות ערוץ האנרגיה הטובה ישראל-מקדוניה.

              ''

               

               

              ''

              "בני עקיבא" משמחים לבב בגן מרה אסתר עובדיה, במרכז, בחולצה ורודה השגריר דן אורין, לידו, מוחא כפיים, מתניה ידיד, ראש תנועת הבוגרים "בני עקיבא"

               

              מגן הילדים אנחנו ממשיכים אל בית הקברות.
              פרויקט "בית החיים של ביטולה" - Beit-Hachaim Bitola project - BEHAB PROJECT - יוצא לדרך.  המחותנים המכובדים, בתוכם גם מתי G. נוטעים במורד הגבעה עצי מגנוליה, העץ הלאומי של מקדוניה. במעלה בית העלמין בצמוד לגדר נוטעים ילדי בית הספר, שמחים וצוהלים, שורת עצי ברושים צעירים,  בלון אדום נקשר לכל אחד מהעצים. אחרי ככלות הכל כריסטמס מתקרב....
              אם יושבי בית הקברות הוותיקים שנפטרו זה מכבר תמהו על המהומה העליזה מקושטת בלונים אדומים הם לא אמרו דבר. וודאי נאחזו פליאה על שלא נשתכחו מלב, והתברכו  בצליל טפיפות הרגליים ברחבי הגבעה שנזנחה מכבר, טפיפות המבשרות חיים.

              "תנו לי נקודת משען ואניף את כדור הארץ" אמר ארכימדס.

              חורבות בית הקברות היהודי העתיק בביטולה/מונאסטיר הם המקום בו נפגשים הסיפורים, נקודת המשען לשינוי, ובמרכז הנקודה הזו מקים מתי גרינברג את הנקודה שלו, בין החיים למוות, בין העבר לעתיד, בין ישראל ומקדוניה.

              "אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" - אם תדבר לאט אני אבין...

              מה הבין מתי G. ומה יקים בבית החיים? – בטור הבא.

              זִ'יבְלִי!!!

               

              ''


               

              ''

              נטיעת עצים בבית הקברות, גילי גולדשמיט נוטע

               

               

              © נוֹמִיקָן

               

              רפובליקת מקדוניה היא מדינה השוכנת בדרום-מזרח אירופה, ללא מוצא לים, ואשר גובלת ביוון בדרום, באלבניה במערב, בסרביה ובקוסובו בצפון ובבולגריה במזרח. הרפובליקה קיבלה עצמאות ב-1991 בעקבות פירוק הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בארגונים בינלאומיים היא נקראת "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה", ובשנת 1993 התקבלה לאו"ם בשם הזמני "The former Yugoslav Republic of Macedonia" (מתוך ויקיפדיה). 

               

               

              ''

               בנית גשר בין ישראל למקדוניה, אבנים עליהן מצוירים דגלי שתי המדינות

              דרג את התוכן:
                0 תגובות   יום שישי , 11/12/15, 18:01

                Bitola, יומן עבודה, 1

                סיפורים שהמשכם מוצא אותם פתאום, ותכנון קווי קריירה

                הסיפור הזה מתחיל מזמן. ממש מזמן, למען הדיוק - 4.3.1943. ואפשר גם כשבועיים קודם לכן כאשר סניורה דוֹנָה קִמְחִי, שהייתה מילדת, אמרה לביתה בֶּלָה גרינברג לבית קמחי "בואי בִּיתִי, נצא אל הכפר, שם האוויר טוב יותר, האוכל בריא יותר ותהיה לך לידה טובה". וכך יצאו מסְקוֹפִּיֶה הזוג הצעיר, בֶּלָה גרינברג ובעלה לֵאוֹ גרינברג, יחד עם סניורה דוֹנָה להתגורר באחד הכפרים הסמוכים לעיר. ב- 4.3.1943 נולד בשעה טובה בן זכר בריא ושלם. האב הצעיר והמאושר יצא לסְקוֹפִּיֶה כדי להביא מוהל. כאשר ראו אותו אנשי העיר צעקו אליו "ברח על נפשך, הגרמנים לקחו את כל היהודים".
                לֵאוֹ ברח חזרה אל הכפר, אסף את אשתו, את חמותו ואת התינוק הקטן ושלושתם נמלטו לאחד הכפרים המרוחקים.

                ב – 4.3.1943 הורו הגרמנים לבולגרים להתחיל לבצע את השמדת יהודי יוגוסלביה.

                ב – 11.3.1943, ביום בו הייתה אמורה להתקיים ברית המילה, נלקחו יהודי סקופיה ברכבות למחנה הריכוז לטרבלינקה, משם לא חזרו. משפחות קמחי וגרינברג נספו כולן.
                לתינוק, שלידתו הצילה את חיי הוריו וסבתו, ניתן השם מַתִּתְיָהוּ, מתת האל.
                מתתיהו, המוכר יותר כ"מַתִּי גרינברג", הוא התינוק היהודי האחרון שנולד במקדוניה ושרד.

                בדיעבד התבררו העובדות הבאות, (לקוח מתוך ויקיפדיה, ערך "סקופיה".)

                "ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, ראש "הקומיסריון לשאלות יהודיות בבולגריה" הסכם עם תיאודור דנקר על מסירת 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה לגרמנים, כשלב ראשון לקראת גירוש כל יהודי בולגריה. הרכוש הפרטי והקהילתי היהודי יועד להחרמה על ידי השלטונות. ב-11 במרץ בשעה 06:00 בוצעה אקציה בכל רחבי מקדוניה ויהודיה ובכלל זה יהודי העיר סקופיה רוכזו בבית החרושת לטבק מונופול הסמוך לתחנת הרכבת אשר בעיר. 7,000 יהודים הצטופפו בתנאי רעב, תברואה לקויה, חלקם פצועים וחולים ללא כל טיפול רפואי. לפי נתוני משרד הפנים הבולגרי נעצרו מקרב יהודי סקופיה גופא 3,290 נפשות....
                ב-22 במרץ בוצע ה"טרנספורט" הראשון שהכיל 2,338 יהודים ממחנה מונופול וב-29 במרץ האחרון. היהודים הועלו על רכבות משא, הובלו ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה, אליו הגיעו לאחר ימים אחדים. בשל תנאי המסע מתו בדרך מאות יהודים. מקץ ימים אחדים לאחר הגעתם לטרבלינקה נרצחו כל בני הקהילה. הכסף המזומן של היהודים נמסר לבנק המרכזי הבולגרי והרכוש נמכר במכירות פומביות שהכנסותיהן הועברו למשרד לענייני יהודים...."
                יהדות בולגריה ניצלה. הבולגרים, שרצו לספח לשטחם את מקדוניה, הקריבו את יהדות תראקיה ומקדוניה וביצעו בעצמם את האקציות ואת השילוח ברכבות לטרבלינקה, באכזריות נלהבת לא פחות מהנאצים הגרמנים.

                לֵאוֹ היה מהנדס וניהל את תחנת הקמח של משפחה נוצרית שסיכנה את חייה בשמירה על המשפחה היהודית. בתקופת מלחמה קמח הוא מצרך חשוב... מַתִּי, שהיה קרוי אז מַתְּיָא, חי עם הוריו במחבוא ושימש קמע מזל של הפרטיזנים. "המנוע של המשאיות היה אז בתוך הקבינה. המנוע היה חם וריח חריף של סיגריות עמד באוויר, היו מושיבים אותי על מכסה המנוע בתוך תא הנהג ונותנים לי להחזיק אקדח" הוא זוכר.

                ''

                עם סיום המלחמה חזרה המשפחה לסקופיה, ובשנת 1948 עלתה ארצה לעיר בת ים, יחד עם אחותו הצעירה של מתי, לִיאוֹרָה גרינברג (גוֹל).  

                השנים חלפו .... הלדינו, שהייתה שפת אמו , כמעט ונשתכחה מלשונו של מַתִּי G. מפעם לפעם צצו תזכורות, כמו כאשר ראתה אימו את "הגדת בצלאל" שיצר, הגיבה בתדהמה באומרה "זו בדיוק ההגדה שהייתה בביתנו ביוגוסלביה". נראה שהגדה הייתה חבויה בזכרונו הראשוני של הילד הקטן ואחרי שאבדה חזרה ולבשה צורה חדשה ביצירתו.

                אלא שהגורל עדיין לא סיים לומר את דברו. בימים אלו צץ במפתיע קצה של חוט והחלה רקימתו של החלק הבא בסיפור.

                כזכור השנה הוצגה בספרית "בית אריאלה" בתל-אביב תערוכה של שלושה ספרי אמן שיצר מַתִּי G.  – "הגדה אחת, שתי מגילות, שלושה מעגלי חיים"- "הגדה של פסח", "מגילת אסתר" ו"מגילת רות". בין המבקרים הרבים זכינו לביקור של שני אנשים מיוחדים - שגריר ישראל לארצות הבלקן מר דן אורין ושגריר מקדוניה בארץ, מר פיו אבירוביץ' (שזו תקופת כהונתו השנייה בארץ והוא דובר עברית). שניהם התרשמו מאד מהיקף היצירה של האמן.

                הכוח המניע שעמד מאחורי הקשר עם השגרירים ומאחורי הפרויקט כולו היא ד"ר רחל-שלי לוי-דרומר, ילידת מקדוניה, נכדתו של ד"ר חיים אברבנאל שהיה מנהל בית החולים בביטולה. רחל-שלי היא המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן ודוקטור בביולוגיה חישובית. על סיפור חייה המרתק ועל מאמציה לשמר את זיכרון הקהילה שנכחדה – באחד הטורים הבאים....

                וכך, בדרכי הגורל הנסתרות מעינינו, בהזמנתו של השגריר דן אורין, ישוב מַתִּי G. השריד האחרון, למקדוניה, כדי להתחיל תהליך יצירת פסל זיכרון לקהילה יהודית שנכחדה ומשפחתו בתוכה.

                ואיך כל זה קשור לתכנון קַווי קריירה?

                או, אז ככה.

                בצעירותי עבדתי כמנהלת משאבי אנוש בתעשיית ההי-טק. דגש רב הושם על תכנון קווי קריירה. הקווים היו לינאריים - תלמד כך וכך, תעשה תפקיד כזה וכזה, אחר כך תפקיד כזה וכזה ואחר כך.... מאד מרגיע לרשום קו קריירה ולעקוב אחריו. העתיד בשליטה.... אלא שהחיים לא תמיד נצמדים לקו הקריירה, ונוהגים להַתל בקווים.  לעקם, לפתל, לשבור, ולהפתיע. או בקיצור כמו שאומר הפתגם הלטיני הידוע "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" – האדם מתכנן והאלוהים צוחק.

                וכשפגשתי את מַתִּי G. הבנתי יותר מתמיד את המִקְריוּת שבהתנהלות החיים, את התערבותו של המזל ושל חוסר המזל בחיי אמן אשר מלכתחילה אינם מתוכננים באופן מסודר. ההנעה ליצור נובעת ממקור פנימי ולא כשאיפה להגיע למעמד כלשהו בעתיד. האמן חי בהווה. הצורך ליצור הוא אובססיבי. השיווק והמכירה הם משניים.

                ובשבוע הבא מַתִּי G. ואנוכי (מנהלת הסטודיו) טסים למקדוניה.

                על פגישתו של מַתִּי G. עם מחוזות ילדותו, ולמה Bitola? ברשימה הבאה.

                 

                נ.ב

                ראש ממשלת מקדוניה מבקר בימים אלו בארץ. על מערכת היחסים הערה בין ישראל ומקדוניה אפשר ללמוד מעמוד הפייסבוק התוסס של דן אורין, שגריר ישראל במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן במשרד החוץ
                https://www.facebook.com/dan.oryan.7?fref=ts

                 

                © נוֹמִיקָן

                www.matygrunberg.com

                 

                דרג את התוכן:
                  14 תגובות   יום ראשון, 6/9/15, 12:37

                  6.9.2015

                  בין קפלי הזמן
                  מרוקנת את דירת הורי

                   

                  ''

                  בפעם הראשונה בכיתי נורא.

                  בפעם השנייה בכיתי נורא.

                  בפעם השלישית בכיתי נורא.

                  אחר כך ניטלה מהחפצים רוח החיים של אבי ושל אִמִי והם דממו.

                   

                  אני עומדת מול ארון הבגדים של אימי. היא ביקשה שאחליף את בגדי החורף שלה בבגדי קיץ. אמי שוכבת במיטתה, פלג גופה העליון מוגבה, אני מציגה בפניה בגד אחרי בגד. בהזדמנות זו אנחנו מדללות מעט את מלתחתה העשירה. מבטה של אימי שוהה על אחד הז'קטים. אני מחכה להוראה, להשאיר בארון או להוציא ולתת? היא משתהה.

                  -           אמא?

                  -           זה בגד חורפי.

                  אני מביטה בבגד. ברור, אנחנו מחליפות בגדי חורף בבגדי קיץ. זה מה שאנחנו עושות.

                  -           אני לא יודעת אם אני אלבש אותו שוב, אני לא יודעת אם אני אחיה בחורף.

                  -           אם תחיי תלבשי.

                  הז'קט חוזר לארון. אימי תולה מבטה בחולצה צבעונית ומחייכת.

                  -           אוי, כמה אהבתי ללבוש את החולצה הזאת.

                  ממרומי הסולם אני מתבוננת באימי ומבינה שהפעולה של אחסון בגדי החורף וגילוי בגדי הקיץ אינה עיסוק טכני גרידא. אני מתכוונת לתדר המתאים. חתונות, מסיבות וימי חול חולפים דרך ידי, עולים לקומה העליונה בארון, מצטופפים בקומה התחתונה. הבגדים ואימי תוהים האִם ומתי יפגשו.

                  -           אני כבר לא אלבש את השמלה הזאת אבל אני אוהבת אותה.

                  השמלה מדלגת בשמחה בחזרה לארון, אוהבים אותה, מה יכולה שמלה לבקש לעצמה יותר מזה? החדר מתמלא בצבעים העליזים של אימי.

                   

                  עכשיו אני פותחת את דלתות הארון. ריחה של אימי עולה בנחירי.

                  בין קפלי הזמן אני מגלה את קפלי שמלת הפעמון מתנחשלים אלי לנשיקת לילה טוב. הוֹרַי יוצאים לחגוג את חתונתם של גבי וציפורה. אני מעריצה את אמי. מחשוף שמלתה רבוע, בצידו מתגנדר פרח תָפוּח עשוי מבד השמלה השקוף, מצויר פרחים תכולים וסגולים מרחפים על גיזרתה הדקיקה. בטנת סאטן תכולה מלבבת את פְּנִים הַשִמְלָה.

                  אין ספק שזו השמלה היפה ביותר בעולם. אין ספק שאימי היא היפה בנשים.

                  אני בת תשע....

                   

                  שרפרף עץ נמוך, צבעו הלבן מתקלף. ריח משחת הנעליים עולה באפי. שבת בבוקר, אבי יושב, נעליהם של בני המשפחה סדורות לפניו בשורה, מצחצח בדבקות, אחרי שהצבע התייבש לגמרי, אבל ממש לגמרי, ממרק במטלית רכה. הנעליים מבהיקות, "כמו ראי". אבי שמח וגאה בעבודתו הטובה.

                   

                  פצירת ברזל עבה ומשופשפת, פטיש, מברג, כלי העבודה של אבי, אותות שימוש נמרץ ניכרים בהם. סוף יום העבודה, אבי רוחץ ידיו בכיור הקטן בחנות, ריחה של משחת סבון מיוחדת לאנשי עמל כפיים, הוא משפשף היטב ובסבלנות את כפות ידיו, אצבע אחר אצבע. אימי צוחקת ליסודיות בה הוא עמל על כל ציפורן, ומפנה את תשומת לבי לאצבעותיו היפות.

                  מבטה העצוב של אמי על כפות ידיה הזקנות, מוכתמות בזיקנה מכוערת. ידיה מטופחות, טבעות זהב על אצבעותיה, ציפורניה עשויות אדום לוהב, גחמה של המניקוריסטית חודש לפני מותה. האדום הלוהב הטעה את הרופאים בבית החולים לחשוב שיש בה תשוקת חיים.

                  -          יש לך מחלה חשוכת מרפא, אי אפשר לרפא אותה, אבל אפשר להאריך את החיים.

                  אימי פורצת בבכי.

                  הרופא מעודד:

                  -          אפשר להאריך את החיים באופן משמעותי.

                  -          אבל אני לא רוצה להאריך את החיים, אני רוצה ללכת.

                  כשיצאה מבית החולים הזעיקה את המניקוריסטית.
                  לגן עדן נכנסה בציפורניים משוחות צבע ורוד עדין, מתאים לאירוע החגיגי.

                  טוּב טַעַם זה ענין חשוב. טוּב טַעַם.

                   

                  במגרת המטבח אני מוצאת כפית עשויה מחומר שאינני יודעת מהו. זה החפץ היחיד שהגיע משם, מהונגריה. הפריט היחיד המרמז על כך שפעם היו שם חיים, היה מטבח, היו כלי מטבח, היו אנשים שהמתיקו את כוס הקפה בכפית סוכר עשויה מחומר שאינני יודעת מהו.

                   

                  הבוידעם הוא פרי חשיבה יהודית גלותית, מקום מסתור בזמן פוגרומים (או חדירת מחבלים).

                  מהבוידעם בגבעתיים מתעופפות שקיות ניילון מאובקות. תוֹכָן - דפי בנק וחשבוניות מס של ה"עסק" שנסגר לפני חמש עשרה שנים, החנות של אבי. אבי שמר כל רשומת בנק, כל חשבונית וקבלה, כל פיסת נייר, אבי שלא פחד מכלום, רק מהאויב הגדול - מס הכנסה.

                   

                  קערית פורצלן מצוירת פרחים עדינים, פרחי אֶוְורוֹפָּה, מקום רחוק, מפתה ומסוכן ליהודים. בקערית – סוכריות טופי. אחת, רק אחת, ועוד אחת, ורק עוד אחת ודי, ועוד אחת ועכשיו באמת די.

                  אֶוְורוֹפָּה. ביקורים אצל דודים עלומים, חדרים עמומים, רהיטים כהים, חלונות סגורים, ווילאות כבדים חוסמים את אור השמש הים תיכונית, צביטה בלחיים,  שפה משונה מתנגנת באוויר, סוכריות טופי דביקות, מתוקות עד זרא. ריח כבד, משונה, פָּיְיפְּ, ניחוח של מקום אחר. אֶוְורוֹפָּה כנראה.

                  אֶוְורוֹפָּה כמו שָוָוארְמָה.

                   

                  קערות קריסטל זוהרות, מנצנצות, עדיין אינן מכוסות באבק, קפל זמן נפתח, אני מציצה, 3 לנובמבר 1986- חגיגת יום הנישואין הארבעים של הורי. סופת גשמים עזה פוקדת את הארץ אבל האורחים מגיעים, משפחה וחברים, כולם, עדיין בחיים, שמחים.

                  אחרי החגיגה, נפתחות המתנות – קערת קריסטל, ועוד קערה, וָואזת קריסטל, ועוד וָואזה, סלסילת קריסטל ופסלון פורצלן...

                  באחת מסלסילות הקריסטל אני מוצאת צרור דוּדבָנֵי פורצלן אדומים. דוּדְבָנִים, אני אומרת, ולא דובדבנים. וָואזה, אני אומרת, ולא אגרטל. פורצלן, אני אומרת, ולא חרסינה. קריסטל, אני אומרת, ולא בדולח.

                  בקפלי הזמן אני דוברת את שפתם של הורי.

                   

                  דפנות תבנית אפייה עגולה ממתכת, התחתית חסרה.
                  ערב יום חמישי במטבח, אבי אחרי העבודה, רחוץ ונקי, פלג גופו העליון חשוף, ממלא אחר הוראותיה של אימי, טורף במטרפת את קצף הביצים, שיצא חזק. אני מגררת טבלת שוקולד מריר על פומפייה דקה. אבי מקפל את שבבי הקוקוס והשוקולד לתוך הקצף בתנועות עדינות, שלא ישבר, התערובת נשפכת לתוך הקמח, בעדינות, שלא ישבר המרקם שמבטיח עוגה גבוהה וקלילה, ומשם לתבנית האפייה העגולה. אני עומדת ומחכה בסבלנות ללקק את מה שנשאר בקערה. אימי דוחקת באבי לשפוך לתבנית "הכל", רוגזת על כך שאני לקקנית שמנמונת. אבי משאיר לי "ללקק", באצבע זה הכי טוב, יוצא הכל.

                  למחרת טורף אבי שמנת מתוקה, מקציף לקצף חזק, בזהירות, שלא יהפוך לחמאה, ומוסיף את התותים החתוכים. ואחר כך חותך את העוגה לשני עיגולים, לפעמים, כשהביצים גדולות במיוחד, העוגה יוצאת גבוהה מאד ואפשר לחתוך אותה אפילו לשלושה עיגולים, ואז אבי גאה עד מאד. בין עיגול לעיגול הוא מורח את מקצפת התותים. למעלה הוא מניח תותים ויוצר כתובת מעוקמת – מזל טוב.

                  אני שמחה לגלות את הזיכרון הזה מונח שלם בקפל הזמן.

                  חישוק המתכת נטול התחתית טורד את מנוחתי. אני מהרהרת באימי קטנת הקומה, בשנותיה האחרונות התכווצו ממדיה עוד יותר, גבה כואב, אופה לבדה במטבח לאחר פטירתו של אבי. יש לה מיקסר, ברור, היא מכינה את עוגת יום ההולדת ומתנצלת שלא הצליחה לקשט יפה כמו אבא. נראה שחישוק המתכת שימש לעוגה האחרונה שעשתה, התחתית נשארה אצלי או אצל אחותי. לא היה בה צורך יותר.

                   

                  נכתב יולי, 2015, חודש למותה של אמא, חמש שנים לפטירתו של אבא.

                   

                  © נוֹמִיקָן

                  ''

                   

                  ''
                  ''

                   

                  דרג את התוכן:
                    8 תגובות   יום ראשון, 27/4/14, 22:47

                    ''

                    פרט מתוך פסל, "דור שני, זיכרון", מתי גרינברג

                    תספורת של ילד משוגע, חלק ב'

                    לינק לחלק א'
                    http://cafe.themarker.com/post/3091186/

                    אנחנו חוזרות למספרה. אִירֶן מגלגלת בזריזות את שערה הדליל של קְלָרִי. אמי מפתיעה: "כבר בשלושים ושמונה רציתי לעלות ארצה, חשבתי שהמשפחה תבוא אחרי, שאני אמשוך אותם" היא אומרת. לעולם אכולת אשמה. "אבל הרבנים אמרו לסבא, אתה רוצה שהבת שלך תהיה זונה שם בארץ ישראל עם כל החלוצים?"  "אפשר לחשוב" מתכעסת אִירֶן, "אפשר לחשוב שאת ידעת מה הולך לקרות, אפשר לחשוב שמישהו ידע, אפשר לחשוב שיכולת להציל מישהו." היא אינה שומעת את תחושת האַשְמה של אחותה. היא שומעת התרברבות של מי שחושבת שבכוחה היה להציל. "את הקטנה" אומרת לה אמי "את לא יכולה לזכור את זה." אִירֶן מתרתחת. אמי ממשיכה "אומרים לך שחור - את אומרת לבן. תמיד היית כזאת גם כשהיית קטנה." אִירֶן מתפוצצת.

                    אמי מינתה את עצמה לאוצרת זכרונות המשפחה. אִירֶן תמיד זוכרת אחרת. הן מתווכחות, זכרונה של מי צודק. קְלָרִי שותקת. מה זה משנה? כל אחד זוכר אחרת. מה זה משנה עכשיו?

                    אמי ממשיכה וגולשת בחוסר זהירות לתחום הזיכרונות המסוכנים, האסורים. תחושת חנק עולה בגרוני. בכניסה לאושוויץ לקחו מיד את אמן ואת הקטנים. הן נשארו ארבע. גם מָרִיקָה עוד היתה. בת שתים עשרה, יפה ומפונקת, נשבתה במתיקות ההבטחות לצריף ילדים קסום, צעדה קדימה וביקשה ללכת לשם. אמי, מבועתת מהרעיון שמָרִיקָה תישאר לבדה, הורתה מיד לאִירֶן להצטרף אליה. על ההוראה ההיא אמי מצרה עד היום. למה שלחה את שתי הקטנות לבדן? אולי, אם היתה מצליחה למשוך את מָרִיקָה בחזרה, היא היתה ניצלת. אולי.

                    אִירֶן המומה, היא בכלל לא זוכרת שאמי אמרה משהו. היא בעצמה, מיזמתה, מיד שיקרה ואמרה שהיא בת שלוש עשרה, למרות שהיתה בת ארבע עשרה, כדי שישלחו אותה לצריף הילדים, כדי שתוכל לשמור על מָרִיקָה. "מה יכולת לעשות בכלל, מי יכול היה לעשות משהו שם?" היא כועסת על אימי. "אני יודעת" עונה אמי "אבל אולי, כמו שהצלחתי להחזיר את קְלָרִי, הייתי מצליחה להחזיר גם את מָרִיקָה. על זה זאת יש לי ייסורי מצפון, עד היום." אִירֶן אינה שומעת ייסורי מצפון, היא שומעת שאחותה אומרת - "אם מָרִיקָה היתה נשארת איתי, היא היתה ניצלת. את לא שמרת על אחותך הקטנה. אני החזרתי את קְלָרִי, את לא החזרת את מָרִיקָה." זה מה שהיא שומעת, את אחותה מאשימה אותה.

                    קְלָרִי יושבת במכונה לייבוש שער, מגיני פלסטיק על אוזניה. פתאום אני מצטערת שאני לא יושבת במכונה הרועשת, שערי מסודר בגלגלי קוצים, מגיני פלסטיק על אזני. חרשת.

                    "אני בכלל לא אמרתי כזה דבר" אומרת אמי, נדהמת. "אני בכלל לא חשבתי כזה דבר". "את בכלל לא שומעת מה שאת אומרת" עונה לה אִירֶן. "איך אפשר לחשוב כזה דבר? כולנו יודעים מה היה שם" חוזרת אמי. "אני רק אמרתי שאני מרגישה..." "את, את…" משסעת אותה אִירֶן. "תמיד רק את. תקשיבי פעם למה שאת אומרת". "אני לא אמרתי כזה דבר" מתעקשת אמי. "אולי את לא אמרת, אבל זה מה שאני שמעתי" עונה אִירֶן.

                    ברק כעס מפלח את ראשי. למה יש להן עבר כזה? אני לא רוצה את זה. המחשבה מתאדה עוד לפני שאני חושבת אותה. זה לגמרי לא הגיוני להרגיש ככה, זה גם לא הוגן.

                    אמי מתעשתת. "אני אמרתי כזה דבר?" היא מגייסת אותי. בום, הלב שלי חוזר לעבוד במכה אחת אדירה. "כשאת אומרת שאילו מָרִיקָה היתה נשארת איתך אולי היא היתה ניצלת, אִירֶן שומעת שאת מאשימה אותה שהיא לא הצילה את מָרִיקָה," אני מנסה לתקן, לומר את מה שמונח מתחת המילים וביניהן. אִירֶן מהנהנת בראשה. אמי נרגעת, הוויכוח חזר לפסים שהיא מכירה "טוב, אִירֶן תמיד שומעת מה שהיא רוצה לשמוע." אִירֶן פותחת את פיה, סוגרת אותו, קמה ויוצאת. אמי מביטה בי בעצב, "תמיד היתה כזאת, אומרים לה שחור, היא תגיד לבן, אומרים לבן, היא תגיד שחור. העיקר להגיד ההיפך". חוזרת אמי על המנטרה שלה, כאילו עצם החזרה על המשפט השחוק מחזירה את מה שנאמר לתבנית המוכרת, המרגיעה.

                    אני מהנהנת, מאשרת, אוספת אלי את הכאב שלהן. אני חייבת לזוז. אני קמה והולכת למטבח לקחת כוס מים. אִירֶן עורכת את השולחן לארוחת ערב. כשאני נכנסת נשמטת מידה צלחת ונשברת. היא מביטה בי, דמעות בעיניה, אני מחבקת אותה. אִירֶן קטנה ועגולה. היא מניחה את ראשה על חזי ומחבקת את הבטן שלי.

                    ארוחת הערב עוברת בפטפוטים סתמיים. ארבעתנו נזהרות ללכת מסביב, לא לגעת. אנחנו נפרדות בפתח הדירה כשלפתע אמי, בתכסיס חסר בושה, מניחה יד על בטני ומנסה שוב: "אז מה עם השרשרת אִירֶן?" אנחנו נדהמות עוד יותר כשאִירֶן מסירה את השרשרת מצווארה ומניחה אותה בכף ידי.

                    במכונית אומרת אמי "אתן רואות, אף מילה היא לא אמרה, אף מילה." קְלָרִי מביטה מהחלון החוצה. אני אומרת "זה היה לה קשה אמא." אמי מתעקשת "אז למה היא לא אמרה אף מילה? ממתי היא שותקת כשיש לה מה להגיד?" כשהיא פוחדת שכל השדים יפרצו החוצה אם תפתח את הפה, אני חושבת, ולא אומרת כלום. כשהיא פוחדת שאם היא תתחיל לבכות היא לא תוכל להפסיק, לעולם.

                         שבוע אחר כך, הטלפון של לֵאָה’לֶה מפתיע אותי לבד במשרד בשעת לילה מאוחרת, מנסה להספיק כמה שיותר לפני הלידה. אני לא מזהה את קולה, היא אף פעם לא מצלצלת אלי. פקעת חרדה משתבללת בתוך בטני. אני מניחה עליה יד מגוננת.
                    כשהיינו קטנות, האמינו כולם, ואני בתוכם, שבת דודתי ואני חברות טובות, למרות ש"זה תמיד נגמר בבכי". הגדולים ידעו מראש שזה יגמר ככה, מפני שמרוב שטוב לנו ואנחנו משתוללות, בסוף אנחנו בוכות. רק מרוב שטוב לנו. למען הדיוק, אנחנו לא בכינו. אני בכיתי. איכשהו, היה מגיע הרגע, היא היתה עושה משהו, אין לי מושג מה זה היה, ואני הייתי בוכה. לה היה חיוך מלגלג בעיניה הירוקות, שהפך למבט מיתמם כשנכנסו ההורים, ואני, שאף פעם לא חסרו לי מילים, לא ידעתי להסביר מה קרה. נטרפתי בחמת זעם וחטפתי "קֵייט פּוֹפוֹנְט," שתי סטירות לחי הונגריות, שהיו אמורות להרגיע את ההתגעשות המצווחת שלי, בעוד לֵאָה’לֶה נשארת רגועה, צוננת וירוקה. ככה שאני קצת פוחדת ממנה עד היום.

                    "תגידי" היא שואלת "אמא שלך כבר עשתה את העותק?" "למה?" אני עונה בזהירות, מכסה את התליון בכף ידי. לֵאָה'לֶה ממשיכה: "אמא שלי אחוזת טרוף, בוכה כל הזמן, שוב לקחו לה את אמא. היא פוחדת שהתליון ילך לאיבוד, פוחדת שהצורפת תעשה משהו מסחרי, שהיא תיתקל ברחוב במישהי עם אותו תליון. היא תמות. לראות את אמא שלה על מישהי אחרת."  פקעת בהלה מתרוצצת בין ליבי לגרוני, היא עומדת לבקש משהו שלא אוכל לעשות. "הייתי מצלצלת לאמך בעצמי, אבל חשבתי שרק את יכולה לבקש ממנה." "לבקש מה?" אני מרוויחה זמן. "שלא תשכפל ושתחזירו את זה לפני שאמא שלי יורדת לגמרי מהפסים." בדיוק כשהתחלתי לחבב את התליון המונח על לוח ליבי, מעל התינוקת. בדיוק כשחשבתי שאמי צדקה, לא קרה כלום. אמי השורדת, אמי שהצילה את אחותה, אמי שתעשה הכל בשבילי, אמי שלא תבין, שתיפגע עד עמקי נשמתה. אבל מישהו חייב להיפגע. זה חוק. אם מישהו מצליח, מישהו אחר נפגע.

                         למחרת אני נוסעת לשם. לבד. עותק התליון שלי מוסתר מתחת לחולצה. אִירֶן מקבלת אותי נסערת. גם לֵאָה’לֶה שם, רזה, קצוצת שער. אני מחזירה לאִירֶן את התליון המקורי. היא מסתגרת בחדר השינה. "אני מקווה שהיא תגמור כבר לבכות" אומרת לֵאָה’לֶה. "תגידי" אני נזכרת פתאום "איך זה, כשהיינו ילדות, את לא בכית?"  "אני אף פעם לא בוכה" היא עונה, "מה פתאום שאני אבכה? שום דבר לא מצדיק בכי. שום דבר לא מתקרב למה שהיא עברה שם. אני צריכה להיות מאושרת תמיד." לרגע נדמה לי שאני שומעת שביב כעס בקולה, אבל עיניה הירוקות יציבות.

                    אִירֶן יוצאת מחדר השינה, עיניה ואפה אדומים. מבטה צד את התליון מתחת לחולצתי. דממה עומדת בינינו. היא מושיטה ידה לעברי, אני נרתעת. היא פורעת את שערי "צריך ליישר את הקצוות" היא אומרת כדי להגיד משהו, משהו של שגרה קטנה, לא חשובה. פתאום הלב שלי יוצא אליה. מה זה משנה, אני חושבת, זה יגדל שוב, מה זה משנה. אני מתיישבת בכסא המספרה. אִירֶן מופתעת אבל מיד כורכת את שכמית הניילון סביב צווארי. המספריים מצקצקים. תספורת של ילד משוגע. 


                     

                    דרג את התוכן:
                      6 תגובות   יום חמישי, 24/4/14, 17:31

                      יום השואה, אביב, 2014

                      תספורת של ילד משוגע

                       

                      הכל התחיל כשנתקע לאמי הרעיון הזה בראש.

                      נסענו לבקר את אִירֶן, אחותה הקטנה. גם קְלָרִי, אחותה האמצעית באה איתנו. בדרך לבאר שבע, פתאום אמא שלי אומרת שהיא רוצה לעשות העתק מהתליון. אני נדהמת. קְלָרִי אומרת מיד "ז'וּזִ'י, בשביל מה לך? למה שוב להתחיל עם זה?" אמי רוצה שיהיה לי תליון כזה, שזה הדבר היחיד שנשאר מאמא שלהן, שנשארה שם, ואפילו תמונה שלה ושל שלושת האחים הקטנים לא נשארה. קְלָרִי אומרת שאִירֶן לא תיתן את התליון. הם כבר ביקשו והיא לא הסכימה, אז חבל לריב. אמא שלי אומרת שהן לא יריבו. במשפחה שלנו לא רבים, מקסימום מתווכחים. קְלָרִי משתתקת, שזה המצב הטבעי שלה. אני חושבת על אִירֶן, דודתי הקטנה, שאסור לקרוא לה דודה כי היא צעירה, שבכל הזדמנות חוזרת ומדגישה שהיא הכי קטנה וכשחזרו מהמחנות היתה רק בת ארבע עשרה, ואף אחד לא חשב שהיא עדיין ילדה, ממש ילדה, והתייחסו אליה כמו אל מבוגרת אחראית והיא נעשתה מבוגרת אחראית, ובעיקר הפכה לערבוביה תוססת של מרץ מבעבע שמתגלגל באחת להתקף זעם, נדיבות שמתחלפת בפרץ תוקפנות. אף פעם לא ידענו מה יצית אותה.

                      אמי מסתכלת עלי ואומרת "אולי תתני לה ליישר לך את הקצוות השרופים?" הבטן שלי מתהפכת.

                      אִירֶן היא ספרית. דווקא את הריח של המספרה אני אוהבת. ריח של סיכוי להיות אחרת, יפה. כשהייתי ילדה בכל פעם שבאנו לבקר הייתי מובלת לכסא המספרה שמוקמה במרפסת שנסגרה בתריסול. תמיד היה צורך לתקן את התספורת העקומה שעשתה אחותו של אבי, שלרוע מזלי, גם היא הייתה ספרית. "אתם לא רואים? זה לגמרי עקום. רק ניישר קצת," הייתה אִירֶן אומרת. המספריים צקצקו באוויר. "נו, זה לא נראה אחרת לגמרי עכשיו?" בכיתי. אמי ניחמה אותי "זה יגדל שוב." אבי, ששנא שער קצר, מלמל בהונגרית "הוּיֶה דֵירֶק פְרִיזוּר". תספורת של ילד משוגע. אבל אף אחד לא עצר אותה.

                      כשהייתי בת שש עשרה אמרתי "לא"! מאז אף אחד לא נגע בשער שלי. מעירים לי שהוא מכסה את הפנים,  אבל לי זה לא מפריע. את הקצוות השרופים אני מיישרת בעצמי.

                      אִירֶן עונדת תליון זהב ישן. נגזרת דקיקה, קוויה עדינים ונקיים. במסגרת אליפטית עומדת נערה צרת מותניים וזקופת גב, מנגנת בכינור, ראשה מוטה קלות לעבר חוברת המונחת על כן תווים. שערה של הנערה צנוף בפקעת על ראשה, רגליה אינן נראות מתחת לחצאית פעמון ארוכה, צפה במסגרת הזהב הסגלגלה. מאחורי גבה, על כרכובו של עמוד כותרת, ניצב עציץ, ממנו צומחים ענפים רחבים קצותיהם מחודדים, נוגעים לא נוגעים בראשה. הנערה עומדת בתווך, בין עמוד הכותרת לכַּן התווים, כינור בידה האחת, קשת בשנייה - ומנגנת. את התליון האלגנטי הזה קנה גבר צעיר ונלהב לארוסתו. הגבר היה סבי, השנה הייתה אלף תשע מאות ועשרים. סבי איזידור, "הונגרי בן דת משה וישראל', פָּרַש בצבא הונגריה, חזר ממלחמת העולם הראשונה ונשא לאישה את סבתי. כעבור עשרים וארבע שנים, כשאספו הגרמנים את יהודי הכפר, צררה סבתי התליון ואת שעון הכיס המוזהב של סבי בשקיק עור והורתה לאימי להחביא השקיק. אימי הטמינה את חבילת התכשיטים הקטנה בבור שחפרה באורווה.

                      כשנסתיימה המלחמה ההיא, חזרו שלושת האחיות, לקחו את  צרור התכשיטים ואת אביהן, ועלו לפלשתינה, המקום היחיד שלא תבע תשלום עבור אשרת הגירה. סבי היה אז בן חמישים וארבע. איש זקן מאד. כבר לא היה לו צורך בבית משלו והוא נדד בין שלושת בנותיו. סבא שלי. הוא נישק אותי על עיני, כינה אותי דְבַש'לֶה, זִיסֶלֶ'ה וריבית דריבית, ערסל אותי בזרועותיו וקרא לי את הסיפור "כּוּשִי וְנוּשִי" בניגון הונגרי. השכם בבוקר הייתי מתבוננת בו כורך את רצועות התפילין סביב זרועו, מניח את הטוטפת על מצחו ומתפלל. "מתוך הרגל," התנצל. "התרגלתי, אין לי כוח להפסיק, בגילי." במרכז מצחו צמחה לה שומה עגולה  שתמכה בטוטפת, שלא תחליק על עיניו. היבלת הקטנה הזו גם תמכה המגבעת שעל ראשו. אהבתי למולל באצבעותי את השומה והצטערתי שלאבי אין כזאת. הוא לא הצטרך. הוא לא הניח תפילין ולא חבש מגבעת.

                      לימים, כששמעתי את סיפורו של התליון, התקשיתי לחבר בין סבי, פייטן "כושי ונושי," לבין החייל שחזר לכפר הקטן בהונגריה, והעניק לארוסתו תליון הדור כזה. כשהלך סבי לעולם שכולו טוב, קיבלה אמי את השעון, קְלָרִי - את שרשרת הזהב ואִירֶן - את התליון. הייתי מתבוננת מהופנטת בנגנית המוזהבת שהתנחשלה על חזה הדשן של דודתי, בהתאם לגלי מצב הרוח שלה. על העולם ההוא, ממנו באה, לא דיברו. דמיינתי לי את סבתי בתסרוקתה של אמי, שערה עשוי בקפידה, השקט של קְלָרִי, וריח עוגות השמרים הנפלאות של אִירֶן.

                      אמי תכננה להכין לי עותק מהתליון כשאתחתן. כשזה לא קרה, ביקשה להפתיע אותי כשעזבתי את הפרקליטות ופתחתי משרד עצמאי. אִירֶן סרבה בתוקף: "בבוא היום לֵאָה’לֶה תירש את התליון וזהו". עכשיו, כשאני עומדת ללדת, אמי נחושה בדעתה. מוצא חן בעיניה הרעיון של שושלת נשים. אמי שנחנה בשכל ישר, אבל שכל ישר בלבד, אינה מבינה את הסרבנות העיקשת של אחותה הקטנה. "מה זאת אומרת כאילו שוב לוקחים לה את אמא? התליון זה אמא שלנו? תחשבי בעצמך קְלָרִי, אִירֶן כבר בת שבעים, זה נראה לך הגיוני?" "לא" עונה קְלָרִי "אבל ככה היא מרגישה." "סתם" פוטרת אמי את כל הענין "סתם רוצה להיות מיוחדת, כמו תמיד, עם הרעיונות שלה."

                      אנחנו יושבות במטבח של אִירֶן, אמי חובשת את תסרוקת הבלון הנוקשה שבנתה אִירֶן על ראשה. ריח הסְפרֵיי מתערבב בריחה של עוגת השמרים הטריה שאני "מיישרת" בסכין. ראשה של קְלָרִי עדיין מרוח בצבע. אמי מרחיקה את התבנית. אִירֶן אומרת: "תעזבי אותה ז’וּזִ’י, הכנתי במיוחד בשבילה." אני מושיטה ידי לתבנית, אמי מזיזה אותה לקצה השולחן. אִירֶן אומרת "יום אחרי הלידה השלישית לֵאָה’לֶה לבשה את הג'ינס מהתיכון." אמי נועצת בי מבט כועס. אני מניחה לסכין. "גם זה לא נורמלי, להיות כל כך רזה אחרי שלוש לידות" מנסה קְלָרִי להציל את כבודי. מבטה של אמי משתיק אותה. היא מתכוונת לבקש את התליון והדבר האחרון שהיא רוצה עכשיו זה ריב. אבל דבריה של קְלָרִי חולפים באוויר ללא חשיבות מיוחדת, כמו תמיד. אני מחייכת אליה בתודה, גרגירי פרג בין שיני. אמי מכחכחת בגרונה. "אִירֶן" היא אומרת, מסבה מבטה אלי, "את יודעת שבחודש הבא טָלִי תלד". אִירֶן נעלבת "מה חשבת שאני יכולה לשכוח כזה דבר?" אמי לוקחת נשימה עמוקה. קְלָרִי שואלת "לא צריך לשטוף כבר את הצבע?" "את מנסה ללמד אותי את העבודה שלי?" כועסת אִירֶן, אחר כך היא מביטה בי בחיבה ואומרת "צריך ליישר את הקצוות השרופים." אני מרוכזת באיתור וליקוק פירורי הפרג מבין שיני, מקפידה לא להיתקל במבטה של אמי. ואז זה בא. "אִירֶן, אני רוצה לעשות עותק מהתליון" אומרת אמי. שקט. אִירֶן מניחה ידה על לוח ליבה, על התליון שמעולם לא הסירה. "אני הבכורה" ממשיכה אמי "ומגיע לטָלִי משהו מסבתא שלה." דודתי מסתכלת בי. אני שומעת את עצמי אומרת "רק אם זה בסדר מצידך,"  אמי נוגחת ברגלי מתחת לשולחן. דודתי אומרת בשקט מפתיע "אבל ז’וּזִ’י, את קיבלת את השעון וקְלָרִי קיבלה את השרשרת, ואני לא ביקשתי כלום, רק את זה, זה מה שנשאר לי מאמא." "זה מה שנשאר לכולנו אִירֶן. מה זה משנה לך שלטָלִי יהיה עותק?" אִירֶן עונה "אני הייתי רק ילדה, ממש ילדה קטנה." אמי מביטה בקְלָרִי, במיוחד לרגע זה היא הביאה אותה היום. קְלָרִי אומרת "שורף לי הראש, אני באמת חושבת שצריך לשטוף את הצבע." אִירֶן קמה ושתיהן הולכות לכיור בחדר האמבטיה.
                      ..... 

                      המשך ביום א' הקרוב, ערב יום השואה

                      ''

                      בתמונה - פרט מתוך פסל "דור שני , זיכרון"  מתי גרינברג


                       

                      דרג את התוכן:
                        4 תגובות   יום שישי , 7/6/13, 00:45

                        ''

                        מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי
                        גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו
                        בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".
                         

                        7.6.2013



                        מרחפת מעל שבעה קברים

                         

                        באחד הערבים השבוע חזרתי וקראתי את הרשימה הקודמת שלי, שעסקה באמונות תפלות, כשלפתע מתוך מעמקי

                        האמתחת בה נשמרים "הדברים שהיו" עלה והגיח זיכרון עתיק ונשכח. לפני המון המון שנים, מלאו שבע שנים לנישואי,
                        עדיין, בושש רחמי מלהיפתח ולא הריתי. נשות משפחתו של המנוח שלי, שאז היה כמובן חי מאד, הציעו מני הצעות שונות, ובעיקר משונות, כדי להכניס אותי להריון, אך אני סירבתי, ובשלב מסוים אף איימתי לנתק את הקשר אם ימשיכו להציק לי.
                        ואז נפטרה חמותי, זו שהקפידה לשמור אותי ואת בנה בעזרת שקיות בד קטנטנות ממולאות מלח וקשורות בסרט אדום. רצונה לא עלה בידה, בסופו של דבר כלתה רעה גדולה אל ביתנו, אולי מפני שלא שמרנו אותן שקיות לאחר מותה. אבל זה קרה עשרות שנים מאוחר יותר. כולנו הצטערנו צער רב על כך שלא זכתה לראות נכד. אני הייתי האשמה העיקרית. לקראת תום מסע ההלוויה חשתי תכונה ובהילות מסוימת, השיחות התנהלו בערבית עיראקית שלא הבנתי, המשפחה שמרה מצוות שלא הכרתי. הרכנתי ראש, הצנעתי נוכחותי הזרה וזרמתי עם המתרחש. להקה קטנה מנשות המשפחה, בראשותה של דודה ויקטוריה, התפרשה בין הקברים והחלה מחפשת אחר קברי משפחה. פתאום נעצרה תהלוכת המתאבלים שמנתה מספר עשרות משתתפים, והדודה ויקטוריה קטנת הקומה ועזת המילים, על פיה יישק דבר, ניגשה אלי הצביעה על שורת קברים לידה נעצרנו, והסבירה כי עלי לדלג מעל שבעה קברים, ביניהם קבריהן של קרובות משפחה, בעוד הגברים מתפללים והנשים מקוננות, וכי נשמתה של חמותי תיכנס לתוכי וכך אהרה בקרוב. לא האמנתי למשמע אוזני. חיפשתי בעיני את בעלי, שהפנה את גבו והלך והתרחק ממני, כאילו לא ראה דבר, כאילו לא הבטיח לי פעם, בתמימות של הצעירים שהיינו, כי אני לו אני נישאת, ולא למשפחתו. התפלצתי. סירבתי. אך דודה ויקטוריה לא

                        עמדה להרפות. היא המשיכה להפחיד, להאשים, להפציר, לקרוא לעזרתה את רוחותיהן של נשות המשפחה המתות שחגו מעלינו. הבטתי בגוש השחור שעמד והביט בי. האוויר רטט מטינה לאשכנזייה החילונית שחטפה את בכור הבנים, היהלום שבכתר, שרחמה עמד מלֶדֶת, והיא עומדת במריה ואינה מקבלת את מרות זִקנות השבט. גם במרחק שהיה בינינו ראיתי את כתפיו של בעלי רוטטות. לא ידעתי אם בכה על אימו, עלי, על שנינו? למראה הזה אמרתי בליבי את מילת הקסם, שפעמים רבות משלחת אותי לעשות דברים שאיני רוצה אבל אני חייבת – "קיבינימט," וניגשתי אל שורת קברים. הגברים החלו בתפילה, הנשים קוננו, ודודתו של בעלי הסבירה לי כי עלי לקפוץ גבוה ולפשק רגלי היטב. לא התלהבתי מהרעיון שרוחה הטריה של אמו של בעלי, שאך זה נקברה, תציץ באברי האינטימיים. שוקלת להימלט

                        מהמעמד ההזוי, אמדתי את המרחק לשער היציאה מבית העלמין, הוא היה רחוק. הדודות הנמרצות היו תופסות אותי. לא הייתה דרך חזרה. הדודה שאגה את אות הזינוק, שוב קיללתי בליבי – "קיבינימט" והחלתי מדלגת בקפיצות אדירות. תערובת הזעם, ההלם, הכאב, הבושה, האֶבֶל, וצורך דחוף שהתעורר בי לפרוץ בצחוק היסטרי – תערובת הרגשות הזו הייתה דלק מצוין שהטיס אותי מעל שבעה קברים, כשדודה ויקטוריה רצה לצידי, שואגת ומעודדת, הגברים מתפללים והנשים מקוננות וקוראות, כך אני מניחה, לחמותי ולנפטרות הנוספות שיסייעו ויביאו סוף סוף את הברכה לרחמי.    
                        נסענו במכונית שותקים, לא החלפנו מילה.
                        אני לא זוכרת מתי חזרנו לדבר, אבל עובדה היא ששנה לאחר מכן נולד בכורנו.
                        איך נשכח ממני הזיכרון הזה? עכשיו, כשאני מביטה לאחור, אני מחליטה לשנות את הזיכרון, לבנות אותו אחרת, ואני מתבוננת בגוש הגברים השחור המתפלל בדבקות, הנשים המקוננות באבל ובתקווה עבורי, עבור המנוח שלי, עבור כולנו, דודה ויקטוריה הרצה לצידי, ואני, צרורה בתוך נשמותיהן של חמותי היפה, טובת הלב, ורוחותיהן של מתות
                        המשפחה הוותיקות שנזעקו לסייע, מרחפת בהילוך איטי מאד, בקלות, בתקווה, מעל שבעה קברים לעבר שדרת הברושים האפרפרים הניצבים זקופים, שומרים על הגבול בין החיים למתים.

                        וכך מונח לו הזיכרון על מדף "הדברים שהיו" ארוז בעטיפת חמלה סליחה ויופי.

                        דרג את התוכן: