כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    13 תגובות   יום שלישי, 31/10/17, 14:22

    ''

     

    שיח גלריה

    עם האמן מתי גרינברג

    יערך

    ביום שישי הקרוב, ה- 3.11.2017 בשעה 10:30 ב – HUC – Hebrew Union College, רח' דוד המלך 13 ירושלים, בבנין ראו, בנין הכניסה לקמפוס.

    מ.ג. יספר על התערוכה, כמו כן ישתתף מר יבשם עזגד,  דובר מכון וייצמן ואוצר התערוכה – "על קו פרשת המים", שהוצגה במכון וייצמן בשנים האחרונות. יאיר מדינה, "הדפס אמנותי ירושלים", הסטודיו בו הודפסה העבודה, יקח גם הוא חלק בשיח הגלריה.

    נבקר בגן הקמפוס בו מוצבים פסלים שיצר מ.ג. בשנת 1985 - שערי הברונזה ותבליט המנורה ויונת ירושלים. 


    ''

     

    התערוכה מוצגת כחלק מהביאנלה של ירושלים לאמנות 2017. ובמתחם הקמפוס, במוזיאון סקירבול, מוצגות עוד שתי תערוכות – "אותות דשמיא" ו – "צחוק הגורל".


     

    ''

     

    ''

    ''

    בואו

    כניסה חופשית
    אנחנו נהיה שם
    נעמי ומתי

    www.matygrunberg.com

     

    דרג את התוכן:
      22 תגובות   יום ראשון, 1/10/17, 12:37

      שנה טובה על כולנו!

       

      צבעוני ההרים והגדילן המצוי
      לילה, דמדומים, יום, שחר

      ''

       

      מתי גרינברג / על קו פרשת המים-צבעוני ההרים והגדילן המצוי"
      ביאנלה ירושלים לאמנות,2017


      בימים אלו נפתחת הביאנלה של ירושלים לאמנות, 2017.  המסך עולה על 26 תערוכות ופרויקטים ברחבי ירושלים. נושא הביאנלה השנה הוא "פרשת המים". http://www.jerusalembiennale.org/biennale2017-1/

      במסגרת הביאנלה מוצגת התערוכה של האמן מתי גרינברג"על קו פרשת המים – צבעוני ההרים והגדילן המצוי".
       http://www.jerusalembiennale.org/exhibitions2017/#/new-gallery-38/

       
      בשנים האחרונות הוצגה התערוכה במחלקה למדעי הצמח במכון וייצמן למדע ברחובות, את התערוכה אצר יִבְשָׂם עַזְגָּד, דובר המכון. כעת עברה ל HUC* - היברו יוניון קולג' בירושלים.


      בפרויקט זה יצר מ.ג. 4 כרכים של פורטפוליו אמן, כל אחד מהכרכים מכיל 9 דימויים של זוגות צמחים. בכל כרך מוצגים הצמחים בשעה אחרת של היממה – שחר, יום, דמדומים ולילה. כל זוג צמחי בר מציג צמח שטיפס מן השפלה אל גבעות ירושלים, וממולו – צמח בר מדברי, קוצני, שעלה מן הישימון. מבטו של הצופה העוקב אחר מבטו של האמן מגלה בעבודה זו את הקונפליקט בין הצמחים בעלי האופי השונה, את המאבק על ההישרדות. מאבק ההישרדות המאפיין את החיים בירושלים מאז הקמתה ועד היום.
      התערוכה מציגה 36 דימויים של צמחי הבר, כמו כן מוצגים טקסטים המספרים את סיפורו של כל צמח, וקטעים מתוך הספר "סיפור על אהבה וחושך" של הסופר עמוס עוז, אשר שולבו בפרויקט.


      וכך כתב האמן מתי גרינברג על ההשראה לפרויקט עתיר ממדים זה:
      "צמחי הבר הנפוצים בירושלים ובסביבתה הם ההשראה שלי לעבודה הזאת. צמחים אלה מבטאים את רצף הקיום ההיסטורי ואת עצמת ההישרדות המאפיינים את עם ישראל בארץ ישראל.
      צמחי בר הם צמחי בר. יופיים הוא בטבעם.  הם לא נשתלו לתצוגה או לראווה ולא נעשה בהם שימוש לביטוי של רגשות או סמלים.
      צמחי הבר נמצאים בכל המקומות – בצדי הדרכים, בעזובות, על ובתוך הקירות, בשדות החשופים ובצל החורשות והיערות.
      בירושלים ובסביבתה אוכלוסייה מגוונת של צמחי בר רבים: מהצבעוני הירושלמי החינני והעדין ועד הגדילן הקוצני המאיים בעוצמתו. במשך אלפי שנים התגלגלו לאזור זה צמחים שבאו מאסיה התיכונה, מאסיה הקטנה, מאפריקה, מדרום אירופה ומחופי ואיי הים התיכון. כל אלה הסתגלו לתנאי החיים בהרי ירושלים – מקיץ שדוף שמש וחום, ועד לילות חורף קפואים
      ; מעונות גשם ועד בצורת, וגם בימים של סתיו ירושלמי ואביב ישראלי שאין נפלאים מהם.
      באחד מסיורי בירושלים, מלווה בידידתי מאירה, ירושלמית וותיקה, ביקרנו בגן הבוטני בגבעת רם, ביום קיץ לוהט וחם. בדרכנו לשער היציאה סע לקראתנו גבר שהחזיק את כובעו בידו. בחוצפתי הטבעית פניתי אליו ואמרתי לו: "ביום חם כזה חובשים את הכובע". "אתה צודק" ענה האיש, חייך ושאל" "ומה אתם חושבים על הגן הבוטני?"... "אני חושב שהושקעו בו מחשבה ועבודה רבה שהפכו את המקום למיוחד" עניתי לו. "ובכן, אני האיש מאחורי המחשבה והעבודה שבנו את המפעל הזה" אמר לי אז ד"ר מיכאל אבישי, מנהל הגן הבוטני שבגבעת רם. מהפגישה הזאת נרקמה ידידות שתוצאתה היא העבודה הזאת.
      בפגישה השניה עם מיכאל אבישי סיפרתי למיכאל אבישי את סיפור הרעיון: להפיק פורטפוליו של צמחי הבר כמטפורה של הישרדות העם, וירושלים. הצגת המטפורה של העם השב לארצו. מפגש של צמחיית השפלה עם צמחיית המדבר והן מתמזגות זו בזו בהר הצופים בירושלים. בשיחה זו הביע מיכאל אבישי את התלהבותו מהפרויקט, והסכים לעזור לי לבחור את הצמחים שיבטאו את המטפורה – להציג, לתאר ולהסביר כל צמח למקורו ולעניינו.
      קראתי את ספרו של עמוס עוז – סיפור על אהבה וחושך – המתאר ביד אמן, תיאור מופלא של ימי ילדותו בירושלים. ביחוד משכו את ליבי תיאורי השבת, הצרובים בזכרוני מימי ילדותי, מסופי שבוע בהם ביקרתי עם אמי, ואחותי ליאורה, את קרובי משפחתנו בתלפיות, סמוך כל כך לביתו של הסופר שי עגנון, הנזכר לטוב בספר. עמוס עוז הצליח בכתיבתו לתאר את זכרונותיו עד כדי התרגשות
      ; כך עלה הרעיון לבקש רשותו לשלב קטעים מהסיפור הנפלא על אהבה וחושך בפורטפוליו הזה.
      בעבודתי הגרפיות שהוצאתי לאור, לאורך השנים, תמיד שלבתי כתבים של משוררים, של סופרים ושל מחזאים. הכתבים האלו היו תמיד במקביל לעבודה הגרפית. הגרפיקה לא תארה את הכתוב, הכתוב לא תאר את הגרפיקה. הכתבים נבחרו על פי ההיגיון וההשראה, שהתחברו עם הגרפיקה בדמיוני ובהיגיון שלי – ובתקווה שיתקבלו על ידי כל מי שיצפה בעבודות האלה וימצא את הקשר לירושלים ולארץ".
      מתי גרינברג, בת-ים, 2008


      ברשימת התודות המלווה את העבודה צדה עיני תודה מיוחדת של האמן לבנו, הארכיטקט דוד בן גרינברג, לו מודה אביו על כישורי המחשב שלו, כמו גם לסבלנותו ולחוש ההומור שלו. דוד עזר לארגן את רישומי הדימויים הראשוניים של צמחי הבר לקולאז' על גבי מסך המחשב. מ.ג. הגיע לפרויקט זה עם ניסיון עצום בשיטות תחריט של המאה התשע-עשרה, טכניקות של חיתוכי עץ ושל הדפסי משי. הוא היה סקרן לראות מה ניתן להשיג בטכניקות תכנה עדכניות ובשיטות של הדפסה דיגיטלית.
      בביצוע פרויקט זה, שהודפס ב"הדפס אמנותי  ירושלים", בניצוחו של יאיר מדינה, הרחיב האמן את גבולות הביצוע של עצמו, ומאז יצר עבודות רבות באמצעות טכניקות דיגיגרפיות של המאה העשרים ואחת. 


      לינק לסרט המתאר את הפרויקט – "על פרשת המים – ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי" https://www.youtube.com/watch?v=6yKjL1ibFhE&feature=youtu.be


      בהמשך לנקודת המבט של מ.ג. מעניין ללמוד על אמצעי ההישרדות שפיתחו צמחי הבר.
      הנה לדוגמא סיפוריהם של שניים מתוך שמונה עשר צמחי הבר המוצגים בפורטפוליו
      טקסט – ד"ר מיכאל אבישי.  

       חרחבינה מכחילה ונורית ירושלים
      לילה, דמדומים, יום, שחר

       

      ''


      חרחבינה מכחילה  /  Eryngium creticum 

      השם העברי של הצמח הקוצני הזה מתייחס לשורש "חרב" במשמעות של יובש. השם מציין גם את צבעו הקיצי הכחול. בתחילה נחשב מקורו של הצמח באי כרתים, ומכאן שמו המדעי.
      מחזור החיים של החרחבינה מתחיל בחורף, בשושנה ירוקה ועסיסית של עלים, בעקבותיה צומח ניצרון קוצני עם ענפים ופרחים. השורשים והצימוח החורפי החדש והרענן אכילים, אולם הצימוח המאוחר שמתפתח במשך העונה הופך מר, וזו דרכו של הצמח להבטיח את הישרדותו מפני שיני העיזים והכבשים. עם תחילת העונה החמה הופך גונו של כל הצמח לסגול-כחול מתכתי עז ומזהיר מפני אכילה.
      טעמה של החרחבינה דומה לטעם הפטרוזיליה, אליה קרובה החרחבינה מבחינה בוטנית. החרחבינה משמשת תחליף טוב למרור של ליל הסדר. הכפריים הערבים מבשלים את עלי החורף וממליחים אותם לפני אכילתם, את השורש הבשרני מבשלים עם סוכר לממתק.
      דיוסקורידיס, במאה הראשונה לפנה"ס, ומאוחר יותר המרפאים בעשבים של ימי הביניים העריכו מאד את החרחבינה – כסגולה לריפוי עצירות ומכאובים אחרים. גם ברפואת הצמחים המודרנית, מיצי החרחבינה מומלצים לריפוי מחלות עור.


      נורית ירושלים  /   Ranunculus millefolius

      בסוף החורף ובאביב, אחד הצמחים הבולטים יותר לעין, היא נורית ירושלים. צמח עם פרחים צהובים, גדולים יחסית, על גבעול זקוף וקשיח. הנורית שורדת משנה לשנה באמצעות ציצת שורשים מעובה וכסות צפופה של שערות אפורות-מלבינות, המחזירות את חום השמש ומקטינות את אבדן המים מהצמח. התאמה נוספת למטרה זו היא המערכת הטבעית של עלים מנוצים (דמויי נוצה) מחולקים, המעניקים לצמח את שמו המדעי שפירושו – 'נורית-אלף-העלים'.
      נורית ירושלים היא צמח עונתי מובהק הרדום במשך רוב הקיץ החם. ניצני הצמח חבויים מתחת לפני הקרקע, ורק אחרי שראשית הגשמים הרוותה את הקרום העליון של הקרקע – מתחיל מחזור צימוח חדש. בחצי הראשון של החורף הנורית אוגרת מהקרקע, בציצת השורשים המעובים, חומרי מזון. עמוד התפרחת מתחיל להתארך בינואר, ועונת הפריחה העיקרית מתחילה במרס – כאשר הלילות מתקצרים והימים מתחממים."


      ביקור בתערוכה

      הביאנלה מתקיימת 1.10 – 16.11
      תערוכות הביאנלה תהינה פתוחות בחול המועד סוכות (8-10 באוקטובר) בין השעות 10:00 ו-17:00
      אחרי סוכות בימי שלישי בין 9:00 ל-17:00 ובימי שישי 9:00 עד 13:00.
      "היברו יוניון קולג'" הוא מקום מקסים לסיור. מומלץ להיכנס לגן הפנימי ולראות את שלושת שערי הברונזה שיצר מ.ג. בשנת 1985 לבניין שתכנן האדריכל משה ספדי, ואת "יונת ירושלים" – תבליט ברונזה המשוקע ברצפת הבמה הצופה אל חומת העיר העתיקה ומגדל דוד.
      כמו כן מוצגות ב - HUC שתי תערוכות נוספות - "צחוק הגורל" ו - "אותות דשמיא".
      שווה ביקור
      (HUC* - Hebrew Union College (Rau Building -
      מרכז להכשרה רוחנית ומקצועית ליהדות הרפורמית.

      רחוב דוד המלך 13, ירושלים.  http://huc.edu/node/3694#

       

      www.matygrunberg.com
      www.nomikan.com

       

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום שבת, 6/2/16, 11:54

         

        6.2.2016

         

        ביטולה, יומן עבודה, 3

        מתי ג. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי ג. - זיכרון / מבט לעתיד

        ''

         

        עם לַיִל, בתום הטקסים והמפגשים המרגשים, מתי ג. ואנוכי עמוסי חוויות, נוחתים, בחדרנו המרווח והנקי במלון "הבית הלבן" במרכז העיר ביטולה. ככל שאנחנו מדברים עם אנשים נוספים מחלחלת לתוכנו חשיבותו ומורכבותו של הפרויקט העומד בפנינו. מציאת השילוב הנכון בין שתי תנועות זמן אשר לכאורה נראות מנוגדות; הפנית המבט לאחור לעָבָר – מתן הכרה וכבוד לקהילה היהודית שחיה במקום ונספתה כולה במלחמת העולם השנייה, וכבוד למתים הקבורים בגבעת בית העלמין.  והתנועה בכיוון ההפוך - לעתיד - הקמת פארק זיכרון מפכה חיים לתושבי ביטולה ותיירים, תכנון נכון שיעניק תנופה להתפתחות עירונית מתחדשת של העיר ביטולה / מונאסטיר.

        אני מתבוננת במתי ג. מקשיבה לגלגלי מחשבותיו דוהרים. "יש לך רעיון מה אתה הולך לעשות?" האמן מתרעם, "מה את חושבת שזה כפתור שלוחצים והוֹפ – יוצא משהו חדש? אני צריך לחשוב..."

        אבל למחרת בבוקר אני מוצאת אותו בכסא, מחברת בידו, ורישום משורטט על הנייר. באמתחתו עשרות שנות ניסיון, הבנה עמוקה של הנדרש ותרגומו לאלמנטים פיסוליים.
        מתי ג. לכד את הקונספט. הרעיון לכד אותו.

        הקולנוענית חדוה גולדשמידט הנציחה את הרגע במצלמתה, כך שיש לי הוכחות. (תמונה למעלה).

        אני מציצה ברישום וקולטת מיד כמה הוא נכון. פשוט נכון. עומדת משתאה מול הניקיון והצלילות של הרעיונות הנולדים במוחו של האיש שאיתי. חומדת לעצמי את הבהירות הזו, שכן רעיונותי שלי מגיחים לעולם כאוטיים וסבוכים ועלי לעמול כדי לזככם ולהבהירם, ראשית לעצמי, ואח"כ לאחרים, ואפילו כך – לא תמיד עולים הדברים יפה. 

        מתי ג. אחוז תשוקה אובססיבית ליצירותיו, אך הן נולדות  במין שקט של מיומנות וביטחון, תשוקה רגועה של מי שיודע שהוא בדרך הנכונה. הרעיון הגולמי יעבור עוד שינויים וליטושים, אך מהותו כבר ברורה.

        ההחלטה הראשונה שאני מזהה ברישום הראשוני היא להכיל במבטו את כל הפארק, להתוות קווים לפיתוח הפארק כולו. הוא משרטט צירים שיחתכו את הפארק ויכתיבו מסלולי הליכה למבקרים.

        ''

        בהמשך מחליט מתי ג. לקדם את פני הבאים בשערי הפארק בלוחות אבן ירושלמית אשר יחרטו בירושלים ויוצבו בכניסה. על הלוחות יהיה חרוט סיפורה של הקהילה היהודית בביטולה וסיפור שיקומו של בית הקברות והפיכתו לפארק זיכרון. הטקסט יחרט בארבע שפות - מקדונית, עברית, אנגלית ולדינו, השפה העתיקה אותה דיברה חברי הקהילה היהודית.

        מתי ג. מחליט ליצור מספר אלמנטים פיסוליים אשר יוצבו לאורך ציר אלכסוני העולה מחלקת הקברים אשר נחשפו בתחתית בית הקברות אל נקודה המרוחקת בפסגת הגבעה, בצידו השני.

        האלמנטים הפיסוליים ישתלבו במראה ההיסטורי ולא יפצעו את נוף הגבעה, יחד עם זאת תהיה להם נִראוּת בולטת.

        תמונה

        1. 1.    גַל-עֵד.

        גל-עד ענק יציין את זכרה של הקהילה היהודית וזכרם של הנספים בשואה. מצבת הענק תוקם בחלקו התחתון של הציר, באזור סלעי, שלא על גבי מצבות.

        הגל-עד יהיה עשוי מגוש אבן צפחה, אבן מקדונית מקומית. בחלקו העליון תחצב המילה "יזכור" בעברית. אותיות ה"יזכור" יחצבו בהטיה, כך שהמבקר במקום יוכל לקרוא את המילה כאשר יעמוד לפני הגל-עד. מתחת למילה "יזכור" יחצב התאריך הגורלי March. 11. 1943. התאריך יחצב "דוּרך", לעומק האבן, כך שניתן יהיה לראות דרך האותיות החצובות  (see through). במהלך היום, כאשר השמש תאיר את הגל-עד, התאריך יוקרן ככתובת אור על גבי המצבות מאחור בתוך הצללית של הגל-עד.

        הגל-עד יוצב על גבי מבנה מתכת בצורת H, המזכיר מסילת רכבת....

        אבן הגל-עד מחוזקת למבנה על ידי 12 פינים עשויים ממתכת.

         

        ''

         

        ''

        1. 2.    פסל שעון שמש.

        הבחירה לבנות פסל שעון שמש משקפת את נושא הזמן המקבל אופי מיוחד באתר בית הקברות שהופך לפארק זיכרון. עבור המתים והנספים הזמן עמד מלכת, אבל עבור החיים – הזמן נמשך. פסל שעון השמש יצביע על שעת השמש המדויקת. לפסל אין מחוגים, קרן שמש (ולא המחוג) נעה על פני המשטח. שעת השמש אינה זהה לזמן השעון שלנו, בני האדם. אנחנו חולפים ועוברים בעולם, ואילו שעת השמש היא שעה קוסמית, נצחית.

        פסל שעון השמש יבנה בחישובים מדעיים מדויקים בשיתוף האסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים ב"מכון וייצמן למדע", ברחובות, בישראל.

        פסל שעון השמש יוצב במרכז הפארק, הבחירה במיקום נעשתה כיוון שבאזור זה יש רובד סלע ומעולם לא נחפרו שם קברים. לפסל צורת עיגול נקייה, בנויה משילדת מתכת צבועה בצבע צהוב. הצבע הצהוב נבחר כיוון שהוא בולט על פני השטח הירוק. יחד עם זה העובדה שהפסל בנוי כשלד מקנה לו עדינות בהשתלבות באזור.

        בנוסף לכך יצוינו ארבעה ימים מיוחדים במהלך השנה – היום הארוך, היום הקצר ושני ימי השוויון.

        על גבי טבלת אבן שתוצב ליד הפסל יחרט במקדונית ובאנגלית הסבר לאופן קריאת השעה בפסל שעון השמש.

        ''

        ''

        1. 3.    פסל "נקודת מבט".

        פסל שיוקם בקצה העליון של הציר האלכסוני, סמוך לפיסגה.
        הבחירה להציב את הפסל "נקודת מבט" סמוך לראש הגבעה נובעת מהרצון לאפשר מבט על העיר ביטולה, ואף יותר מכך – לכוון את המבט למספר מוקדים בעיר. מבט זה מחבר לעיר את בית העלמין שהופך לפארק זיכרון והופך אותו לחלק אורגני מהעיר.

        מפסגת הגבעה נשקף מראה מרהיב ומעורר השראה.

        פסל "נקודת מבט" עשוי עיגול מתכת גדול צבוע אדום, בולט על רקע הירוק ועל רקע החומה. אל העיגול הגדול יחוברו צינורות בקוטר קטן הרבה יותר. הצינורות, בגדלים שונים, יהיו מכוונים לנקודות נתונות מראש לצפייה בעיר.

        ''

         

        1. 4.    מיצג תאורה "אור לעתיד".  

        בפסגת ההר, בקצהו של הציר המוביל מהכניסה בתחתית הגבעה לפסגה, מעל לפסל "נקודת מבט" יוצב מיצג של שבעה גופי תאורה לֶדִית אשר יאירו את החומה העליונה של הפארק בצמוד אליה יוקמו. בגופי התאורה ניתן להתקין אור צהוב ואור אדום, לסירוגין, צבעי דגל מקדוניה. כמו כן ניתן יהיה לשנות את צבעי התאורה באמצעות מערכת ממוחשבת פשוטה, ובימים מיוחדים להאיר בצבעים שונים.

        ''

         

        חברנו הטוב, האדריכל אורי שטרית, טוען כי ככל שחולף זמן מהתרחשות אירוע אותו רוצים להנציח בזיכרון– היצירה נהיית יותר אמורפית, מופשטת. בעבודות הראשונות שנעשו להנצחת השואה השתמשו בחפצים שייצגו את הנספים הנעדרים – נעליים, מזוודות, בגדים, ערמות שיני זהב עקורות... בימינו, 71 שנים מתום מלחמת העולם השנייה, הזיכרון לובש צורה מופשטת של הרעיון.


        עָלִיָה בציר האלמנטים הפיסוליים משקפת תהליך של התקדמות בזמן ובסיפור. מהגַל-עֵד הניצב בין המצבות ומביט לעָבָר, אל שעון השמש המזכיר לנו כי אנחנו זמניים (ולכן מוטב שנעשה טוב בחיינו) אך הזמן והשמש הם נצחיים, עבור דרך "נקודת מבט", המשקיפה על ההווה ועל העתיד הקרוב שאנשי ביטולה מעצבים עבורם ועבור דורות העתיד. ציר האלמנטים מסתיים במיצג האור בפסגת הגבעה "אור לעתיד".

        מתי ג. משרטט את האלמנטים על גבי נייר מילימטרי בעיפרון, נעזר בסרגל חישוב, במחוגה ובמחק. זה כל מה שצריך ליוצר יצירת מופת. עכשיו צריך לתרגם את עבודת היד לשפה דיגיטלית של ימינו. ובדרכים המוצלחות בהן (לפעמים) מסייע הקוסמוס לאנשים חרוצים ונחושים נוחת מלונדון הקרה בנו של מתי ג. - David Ben Grunberg. דוד, שהוא ארכיטקט מבריק ואשף עבודת מחשב, מגיע לחופשה, אבל מוצא את עצמו עובד שעות נוספות עם אביו.

        ''

        התוצאה היא תיק עבודה מסודר ומרשים.

        מתי ג. מעניק לעבודתו את השם "זיכרון / מבט לעתיד".

        הוא מפשיל שרוולים ועובד במרץ לקראת הצגת  הפרויקט בבית הקברות היהודי העתיק / פארק הזיכרון בביטולה ביום האזכרה שיחול בחודש הבא ב - MARCH 11 2016. 

         

        ובמדור חֵן חֵן למתעניֵין

        פסל שעון שמש שיצר מ.ג. הוקם בפארק ע"ש טדי קולק בירושלים, 2013.

        הבמאי גדעון בר-טל עקב במצלמתו אחר הקמת פסל שעון השמש בירושלים.

        לינק לסרט: (English subtitleshttp://www.youtube.com/watch?v=qpga641Tg8o)


        פסל שעון שמש של מ.ג. ניצב בחזיתו של מוזיאון המדע בניו-יורק, 2000.

        ''

         

         

        נ.ב.
        קראתי באיזה מקום כי מלאך המוות עונד שעון בלי מחוגים – אך לעולם אינו מאחר
        .

         

        © נוֹמִיקָן 

         

         

         

         

        דרג את התוכן:
          33 תגובות   יום ראשון, 29/12/13, 15:30

          ''
          ''
          ''
          ''
          ''
          ''

           

           

          29.12.2013

          סטודיו אמן – מתי גרינברג

          בשנת 2007 סגר מתי גרינברג את הסטודיו שלו בהמפסטד, לונדון, אנגליה. ברשותו היה אוסף אינסופי של עבודות אמנות שלו עצמו, עבודות אמנות שאסף במשך עשרות שנים, ושאר מיני אובייקטים שהתגלגלו אל תוך חייו. במבצע כמעט בלתי אפשרי עבור אספן כפייתי הוא ניער את חייו, ברר ובחר וארז את החפצים שברצונו להעלות לארץ הקודש, הזיל דמעה על אלו שנאלץ להשאיר מאחור, חיבק את חבריו, נשק לילדיו ולנכדיו ושב ארצה אחרי ארבעים וארבעה שנות חיים ויצירה מחוץ לארץ.
          משסיים להתמקם מחדש בבת-ים, העיר בה גדל  (ועדיין לא יודעת שיש אמן בעִירה), נתקף חוסר מנוחה. כאמן נבון הלך להתייעץ עם רואה החשבון. שאלתו הייתה – האם להתחיל בטיפול פסיכולוגי כדי לפתור את בעיית חוסר השקט או לפתוח סטודיו ולהמשיך לעבוד. רואה החשבון הדקדקן ענה מיד – פְּתח סטודיו, זה הרבה יותר זול.
          מ.ג. פתח סטודיו.
          הסטודיו גבה הקומה ורחב הידיים ממוקם בבנין תעשייתי מחוספס באזור התעשייה של בת-ים. מהמסדרון המוביל לאולם הפלאות אפשר עדיין לראות את הים לפני שמגדלי היוקרה החדשים הנבנים סמוך לחוף יסתירו אותו כליל. על דלת חדר השירותים רשם מ.ג. בכתב ידו – "... אחרי ארבעים וארבע שנים בלונדון לחזור לישראל במיוחד לבת-ים זוהי טראומה של החיים אבל זאת היא גם התעוררות לקום ולעשות, לקום ולשנות...". בשקדנות ארוכת שנים ומתוך כורח פנימי קם מ.ג. כל בוקר (ולשמחתי) אץ רץ בשמחה אל הסטודיו (ומשאיר אותי במנוחה לעבודתי). מהו הסטודיו עבורו? מהו המקום הזה אשר שואב אותו אליו? פעמים רבות צפיתי בתגובה הראשונה של הנכנסים לסטודיו. כולם כאחד נעצרים בפתח ומביטים סביבם בהשתאות עגולת עיניים ופעורת פה - "וואו. רגע, רגע, תנו לי רגע". מה נגלה לעיניהם שמשאיר אותם דהומים ומבקשים שהות קצרה לפני שהם פוסעים פנימה, השהייה המתבקשת לפני חדירה למקום פרטי, מקום מפתיע, "אַחֵר" או מקום מלא השראה. דומה שדווקא מתוך תגובתם של האורחים ומבטם המופנה אל האמן והסטודיו יכולה אני לתהות על משמעותו עבור האמן, לשַעֵר מהו שהאמן יוצק לתוך הסטודיו ובו חשים הצופים, מדעת ושלא מדעת.
          שני צדדים לעבודתו של האמן. הצד הפנימי בתוכו נוצרים הדברים והצד החיצוני – נִראותן של היצירות. הסטודיו הוא המקום בו נוצרים הדברים טרם לבשו את צורתם הסופית. כאן מגשש האמן אחר הרעיון ואחר צורתו ומהו האמצעי הפיזי שיתן ביטוי מתאים לרעיון ולצורה. הצופה יכול לראות את תהליך היצירה - שרבוטים, רישומים, שרטוטים, מודלים מקרטון, מעץ, מברונזה, ריחם של חומרי הגלם – עפרונות, צבעי מים, צבעי גואש, וניחוחו המיוחד של נייר עבודת יד, ופתיתי נייר מכורסם. יש משהו אינטימי בהצצה לתהליך העבודה של האמן, במעקב אחר התפתחות הרעיון, אחר הבחירות של האמן מהשלב ההיולי, האמורפי של הרעיון ועד לעבודה המוגמרת. לרוב התרחשות זו חבויה מהעין. תהליך היצירה מהשלב הגולמי, הבלתי מעובד, מעורר סקרנות רבה במיוחד אצל אלו המצֵרים על כך שמגדירים עצמם כ"אינם יצירתיים". ביקור סטודיו מאפשר הצצה לעולמו הפנימי של האמן. גם האמן אץ רץ לו אל הסטודיו מדי בוקר כדי לפגוש את עצמו, את עולמו הפנימי. גם הוא סקרן לדעת מה יקרה היום. מה יתגלה לו. להיכן יובילו אותו הכישרון והמיומנות והתשוקה ליצור. הסטודיו הוא "המקום הבטוח" שלו. אין יוצא ואין בא אלא ברשותו. אין מפריע. מ.ג. נוהג לשכוח את הטלפון הנייד שלו בבית, מוסיקה קלסית חוצצת בינו ובין סאון הרחוב ומשאיות הספקים של מרכול ה"סופרדוש" הסמוך. בתוך "המקום הבטוח" שלו, בין עבודותיו, ב"מקדש" המוגן, חופשי מכל מטלה מַפְרעת, הוא מתכנס פנימה אל עצמו מתרכז בעשייה ודולה את אוצרותיו מתוך עצמו.
          מ.ג. מגדיר עצמו כאמן פָּסָל. הוא אומר שציירים יכולים רק לצייר, פָּסָלים יכולים לעשות הכל. והוא באמת עושה הכל. יצירתו מגוונת ועשירה. הוא החל ברישומים וציור, עם סיום לימודיו בבצלאל עבר לבניית תפאורה לתיאטרון, בסנטרל סקול בלונדון סיים תואר שני תוך התמחות  בתחריטים בעיבוד של המאה השמונה עשרה, המשיך בחיתוכי עץ, בפיסול בברונזה ובאבן, בפיסול תלת מימדי בנייר (הסתחפויות), בעיצוב רהיטי ברונזה וזכוכית ולמעלה מעשרים ספרי אמן שיצר עם השנים יחד עם כותבי טקסט מהמעולים שקיימים. עבודות מתקופות שונות ממלאות את הסטודיו, שכבות שכבות של כוח יצירה אדיר, חלקן מסודרות, חלקן פזורות, בכל רגע לוכדת העין יצירה אחרת. ההיתקלות בכוח היצירה האדיר הזה היא שעוצרת את הנכנס לסטודיו, כוח היצירה וכוחה של תשוקה אובססיבית שרבים חושקים בה, אבל מעטים זוכים בחסד שבה ובקושי של חיים עם רודָנית פתיינית כמוה.

          בשעת הכנת רשימה זו ניגשתי לבדוק שוב את הכתוב על דלת השירותים בסטודיו. ושם, אבוי, גיליתי בהמשך משפט נוסף אליו לא שַתִּי ליבי לפני שלוש וחצי שנים כשפגשתי את מ.ג.  וחבל מאד שלא שַתִּי ליבי מפני שכתוב שם  - "אסור שהכסף יהיה מטרה אלא אמצעי למטרה רוחנית". לוּ הייתי מבחינה בהצהרה זו יתכן שהייתי שוקלת שנית ואולי אף שלישית את התאהבותי במ.ג. רב הקסם. כאשר אמן צעיר משחרר לאוויר העולם הצהרה שכזו ניתן לבטלה ולקוות שישתנה. כאשר אמן בוגר שעבר את שנתו השישים רושם על דלת בית השימוש הכרזה שכזו אפשר להבין ש"ככה זה". ובאמת "ככה זה". ומה שיפה ב"ככה זה" הוא שהמצב מתאים ביותר לחברה בה אנו חיים. חברה בה היצירתיות מוערכת עד מאד ומשמשת מושא לקנאה, אלא שבתחום האמנות מעטים הם המוכנים לשלם עבורה.
          ואכן, חיינו עשירים ומלאי תשוקה יצירה ורוח.

           צילום: עמוס רוג'ר

          דרג את התוכן:
            7 תגובות   יום שישי , 12/7/13, 22:40

            ''

            "מערכת של שני גופים בחלל", מתי גרינברג, "הסתחפויות בנייר," בית האמנים, אוקטובר 2012

             

            12.7.2013



            האמן והבורגנית – פרק שלישי, חשיבותה של מריבה הגונה
            קטעים מיומני

             

            התברר כי קוראי נותרו מודאגים עקב המצב המאובק בו נותרתי שרויה ברשימתי הדנה בחיבתו היתרה של מתי לאבק. ובכן הסירו דאגה מליבכם ואבק ממדפי ביתכם – המאבק על האבק הסתיים. בניצחוני. לא לפני שניסיתי אני, גמלונית, מסורבלת ולא יוצלחית מושלמת בתחום עבודות הבית, להסיר את פירורי הזמן משכיות חמדה שניצבו להן בחן על מדף ארוך שהותקן גבוה על הקיר. כשסיימתי לצחצח את אגרטלי הזכוכית ופסלוני הקרמיקה בחנתי בסיפוק ובגאווה את מעשה ידי ואז, מעשה שטן, פתאום גלשו להם החפצים המבהיקים בנקיונם הטרי חבטו בראשי (לראש שלום) והתנפצו לרסיסים על הרצפה. מתי עמד בגבורה ובאצילות נפש בטרגדיה הזו ולא אמר דבר. האירוע העצוב חיזק את עמדתו - העסקת מנקה תפר את ההרמוניה המופלאה של דירתנו על אי הסדר המאובק שהוא חלק מחייה וחיינו.
            לאחר מספר ימים פרצה המריבה הגדולה. מכוערת. אמיתית. הראשונה. שנים קודם לכן, עם תחילת הכרותנו התעוררה פרובלמה. הפרובלמה הייתה שלא רבנו. לא שהכל זרם על מי מנוחות, ולא שמתי לא ניסה לבחון אותי, אבל הריב הגדול לא פרץ. ככל שחלף הזמן ללא ריב ומדון גברה חרדתו והוא תינה צרתו בפני כל מי שהסכים להקשיב. היום אני יודעת שהוא צדק. הוא רצה לזהות את הגבולות שלי. הכעס משרטט את גבולותי. אדם ניכר בכוסו, כיסו ובכעסו. מתי כבר הכיר את כּוֹסי ואת כיסי. כעסי נשאר עלום בפניו. אלא שאני גדלתי במשפחה בה לא רבו. בכל אופן כך חשבתי. כשנישאתי למנוח שלי האמנתי באמת ובתמים שהורי, זוג יונים (שזה נכון) מעולם לא רבו (שזה לא נכון, אך ההתגוששויות התרחשו מאחורי הקלעים, נוֹט אִין פְרוֹנְט אוֹף זֶה צִ'ילְדְרֶנִים.) יצאתי לחיים בכלל ולחיי הנישואין בפרט חסרה כלי הישרדותי חיוני - נסיון במריבות. במשפחתו של המנוח שלי דווקא רבו גם רבו והוא סלד מכל מחלוקת קולנית. אז לא רבנו.
            כעת ניצבתי לפני יריב שידע לריב. נזכרתי במה שלימדה אותי רינה חברתי, אי אפשר לעלות למגרש כדורגל ולשחק בחוקים של משחק בובות. צריך להכות את היריב בכליו הוא, אותם הוא מבין ומעריך. במלחמה כמו במלחמה. ואולי לוּ הייתי שולפת ציפורניים ורבה עם המנוח שלי כנמרה זועמת במקום "לדון בנושא" באופן מנומס ותרבותי כפי שנהגנו, היה טוב יותר לכולנו והסוף לא היה כה מר ונמהר. עם כל ההבנות האלה עמדתי עכשיו מול האיש איתו אני רוצה לחיות, הרמתי קול, איימתי, ספגתי איומים, העלבתי, נעלבתי. נורא רציתי לפתוח את הדלת ולהימלט. צועקת ובוכה (אך ממשיכה לחשוב תוך כדי) נשארתי יציבה על רגלי. תילחמי, אמר לי קול פנימי, תילחמי ואל תברחי. מַתִּי השתאה לרוח הלחימה העיקשת שתקפה אותי. אבל אני ידעתי שאני נלחמת על האהבה שלנו. שאם אפסיד לבלגן ולאבק אאלץ ללכת משם. איתם אינני יכולה לחיות. נחלתי תבוסות בחיי, אבל להפסיד אהבה לאבק? נראה לי טיפשי.
            וכך קרה שדווקא מַתִּי הוא שמצא מנקה נמרצת וזהירה, שאינה מבינה ולא כלום באמנות, אך מבינה גם מבינה באבק. ומשלמד את הגבול בו אני מתרוממת על שתי רגלי האחוריות - בועטת נושכת ושורטת עד זוב דם, נרגע והחליט שהוא יכול לחיות עם זה. ואני גם.
            ומאז אנו חיים באושר ובניקיון עד היום הזה.



             



             

            דרג את התוכן: