כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    22 תגובות   יום שישי , 22/11/13, 13:43



    22.11.2013


    משוק מחנה יהודה לניו-יורק ובחזרה לבת-ים

     

    באחד מערבי חמישי הסתובבנו מ.ג., רינה וגדעון (במאי הלהיט החדש, הסרט -"בעקבות שעון השמש") בשוק מחנה יהודה בירושלים. חווית מרנינת עין, לב וכיס. המצרכים הצבעוניים שידרו "אותנטיות" מפתָה. מעברם האחד של הדוכנים ניצבו המוכרים ובסימטאות הקטנות תרו הקונים אחר מבוקשם , כולם עייפים בסוף יום העבודה, ושלא כמונו, תיירי השפלה המציצנים, עבורם אלו החיים עצמם. אחד העוברים ושבים הפטיר – "או שהפירות והירקות כאן יותר יפים או שהתאורה עושה את זה" ונזכרתי בסופו של יום תיירות בּוֹהֵק אחר, בשעת העומס בה ממהרים מיליוני אנשים לחזור לביתם, בלעו אותי קרונותיה האפרוריים של הרכבת התחתית במנהטן. עינַי עדיין נצצו בהבהובי התדרים המטורפים שרטטו משלטי הפרסומת, נוף החיים בניו-יורק. תמונות ענק שקיפות על נחילי המון נְמָלֵי אדם ממשכנן במרומי האולימפוס, אֵלֵי העת החדשה – קלווין קליין, דיזל, גאפ .... מקדש הצרכנות הגדול בעולם. התצלומים חוזרים ומופיעים בתחנות הרכבת ומתנוססים על שערי הכרומו הבוהקים של עיתוני אופנה בהן אוחזות נשים דהויות. איקונות האופנה, מושאי הערצתנו, מוטבעות במוחנו בין אם נרצה ובין אם לא. לפתע התפוגג הציפוי המבריק שכיסה את העולם, עינַי נפקחות ואני מבחינה באנשים הדחוקים בקרון פניהם עייפות, בגדיהם מהוהים. צעירה אפרו אמריקאית דחוסה במכנסי ג'ינס, משמני בשרה לחוצים בחולצת טריקו פשוטה, שערה המקורזל מיושר. שמנוני ונוקשה אבל ישר. צעירה היספאנית בשמלה מנומרת החובקת שֵת עצום ממדים, שדיים כבדות ורגליים שנלקחו מציוריו של בּוּטֶרוֹ. גבר צעיר, פניו מחוטטות, בלוריתו מזדקרת בתסרוקת שנחשבת לאפנתית בקהילה כלשהי (אני מקווה). מתבוננת בצעירים הללו המעבירים חייהם בְּצֵל עולם הזוֹהַר, וחושבת על האומללות האינסופית של הנסיון, העקר לרוב, להתקרב ליְקוּם "אחר" נחשק ומגָרֶה, המונח כה קרוב, כה מפתה, כה אפשרי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כפי שטוען המיתוס האמריקאי שאומץ על ידינו הישראלים שבנינו בעצמנו את ארצנו הקטנטונת והבלתי אפשרית. הכל פתוח. הכל אפשרי. לא חשוב היכן נולדת, לא חשוב למי נולדת, אם אתה מוכשר וחרוץ ותעבוד קשה – תוכל להשיג "את זה". השילוב הקדוש של שאפתנות חריצות והתמדה בדרך המובילה להצלחה כבירה, רצוי אינסטנט. ופה ושם מישהו אכן מצליח ונותן תקווה לכולם, להמשיך במרוץ במסלול האומללות של החברה המערבית הנאורה, הפתוחה והדמוקרטית בה יש שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לכולם בלי הבדל דת גזע מין וגיל. כפי שאמר וולט דיסני "אם אתה יכול לדמיין את זה תוכל גם לעשות את זה."
    המבוגרים בקרון מנהטן כבר יודעים את האמת. ולכן, אולי, אני קוראת בעיניהם את העייפות האינסופית הקרובה לייאוש, ואולי מעבר לו, של מי שחי את אשליית הרמייה. אני  תוהה כוחן של אותן תמונות שהן עולם סגור בפני עצמו, מושלם, בלתי חדיר כמו פניהן חסרות ההבעה של הדוגמניות והדוגמנים, יְקוּם ווירטואלי שאפילו הוא עצמו אינו נראה כפי שמציגים הצילומים. כיצד יכול העולם הזה למשוך, לפתות, להשלות המוני אנשים כי הם יכולים להשיג לעצמם פירור זוהר באמצעות רכישת פריט כלשהו – שיער ישר, ג'ינס אופנתי, חרוזי זכוכית, טבעת יהלומים.
    מאוחר יותר באותו ערב במעונו של אחד מעשירי ניו-יורק,
    אני מקשיבה לגברים המשוחחים על יזמים אחרים ש"עשו את זה". יותר כסף. הרבה יותר. זה אפשרי. עובדה. אז גם הם, הגברים האלו, הבריאים, היפים, העשירים, גם הם אומללים כי אפשר יותר ועליהם למצוא את הדרך אל "היותר" הזה.
    ובעוד רעיונות עמוקים שכאלו טורדים את מנוחתי בחדרי הקט בבת-ים, נכנס מ.ג. נרעש ונרגש ומתוודה שהתאהב באישה אחרת שכבשה את לבבו עוד לפני שראה אותה. אני קצת מתפלאת משום שאני מכירה את גישתו הגברית פרימיטיבית של מ.ג. לגבי נכסיה הפיזיים של אשת חלומותיו, שהוא צריך לראותם ואף למששם לפני שהוא מניח את ליבו המאוהב בין שדיה. ומ.ג.  ממשיך ומספר כי גילה את האישה החדשה (שאת שמה אינו יודע) ברדיו, בתכניתו של ירון אנוש, ביום שישי אחר הצהריים (רשת ב' "קול שישי"), ואופן חשיבתה יוצא דופן ומשעשע  עד מאד. מיד אני מבינה שצָרָתי היא הגברת גִיצִיָה כּוֹחָנָה, הכוהנת הבינלאומית הגדולה של החשיבה השלילית, אשר ברגיל מלווה אותי בהכנות לארוחה המשפחתית בערב שבת.
    - אה, אני אומרת לו, אין אישה כזאת.
    - כרגע שמעתי אותה ברדיו, אומר מ.ג. היא מצחיקה נורא.
    - היא לא אמיתית, אני מסבירה.
    - היא אמיתית מאד, הוא עונה, אני אומר לך כרגע שמעתי אותה, וגם ירון אנוש אוהב אותה, הוא העלה אותה לשידור.
    - זו דמות דמיונית, אני ממשיכה, שחקנית שאומרת טקסט כתוב.
    אני מאתרת את גיציה כוחנה ביו-טיוב ומציגה אותה לפניו, בטוחה כי מ.ג. שהוא כידוע "מציאה גדולה", יחזור לחיקי משיגלה שהיא בסך הכל פולניה מוחצנת. אלא שמאותו רגע נצמד מ.ג. למסך וצוחק מול אהובתו, ובזמן המועט שאינו מבלה בחברתה מספר עליה לאחרים, וכל זאת מתחת לאפי.
    וכשאני ממשיכה במנהגי הפסול – לחשוב, אני מגלה שיש קשר הדוק בין תחילת רשימה העוסקת בחשיבה חיובית לבין המשכה בחשיבה שלילית. ובינתיים אני מתנחמת בלקלוק גלידה מופלאה משוק מחנהיודה - "מוסלין" בטעמי אשכולית בזילקום וזעפרן, הוכחה שאכן אפשר למתוח גבולות ולהשיג את הבלתי אפשרי, לייצר ולמכור גלידה (טעימה) בטעם שומשום שחור (קורו-גומה), וגלידת מאצ'ה (תה ירוק), גלידת וואסבי - לאמיצים בלבד!


    מצ"ב מספר לינקים לגיציה כוחנה, דמות אותה בנתה ומשחקת המחזאית דורית  פלד הרפז http://www.youtube.com/watch?v=H9Xr90ZP3xY

    http://www.youtube.com/watch?v=nk2eWfGWaAc

    http://www.youtube.com/watch?v=2QJ6m99lXy0



    ובתמונה – מתי גרינברג ואנוכי אוחזים בספר האמן שיצר לאחרונה – "רישומי הכנה להגדת בצלאל -  Selected drawings of the Haggadah".  "הגדת בצלאל" יצאה לאור בשנת 1984 והיא נחשבת לאחת ההגדות החשובות בעולם. ספר האמן מציג חלק מרישומי ההכנה שגיששו אחר הדרך ליצירתה מול הדפים הסופיים. ספר מרתק בו המאפשר לעקוב אחר גישושיו של האמן מתחילת הרעיון ועד השלמתו ליצירה. 

    ''


     ועמוד מתוך ההגדה - מימין - רישומי ההכנה, משמאל - העמוד הסופי

    ושבת שלום על כולנו

    ''

     

    דרג את התוכן:
      26 תגובות   יום רביעי, 23/10/13, 20:18


      23.10.2013


      פֶּרִיפֶרִיָה זה כאן או איך הפכתי לבָּבּוּשְקָה


      נוּ, הסתיימו הבחירות. פרלמנט שפת הים בבת-ים, עליו דיווחתי בפוסט משבוע שעבר, צדק. לחיאני זכה. הדמוקרטיה אמרה את דברה. מה יותר דמוקרטי מאלפי תושבים שהולכים לקלפי ומצביעים עבור ראש עיר שמואשם שסרח, אבל עדיין בחזקת חף מפשע עד שתוכח אשמתו? ואותם המונים עושים "נָה באוזן" לבית הדין הגבוה לצדק ואומרים – "את לחיאני אנחנו רוצים, אותו אנחנו אוהבים, עליו אנחנו סומכים שישפר את חיינו בעיר. עוד לא הוכחתם שהוא אשם, יש הרבה טריקים באמתחתו ובמגרות הסודיות של עורכי דינו, הוא יֵצֵא זכאי, וגם אם אשם, לא אכפת לנו, להיפך, אם במסגרת תפקידו כראש העיר של בת-ים, גזר לחיאני קופונים עבור עצמו הדבר מעיד על יכולת המשילות שלו. אנשי שלטון ושררה אינם פראיירים כמונו, האנשים הקטנים, הם עושים גם לביתם, אלו חלק מהזכויות הנלוות לתפקיד. כך היה, כך הווה, כך יהיה.  אָה, נוּ, נראה אתכם אתם בג"צ, מה תעשו לנו?"
      אחוז פלצות אומר לי מ.ג. הבוקר – "לחיאני טס לחו"ל לשלושה שבועות, עד המשפט, נעלם. במקום להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה שלו בעיר." אני מגחכת. "מה יש לו לנהל מה? העיר מתנהלת מעצמה בהמשך לשנות שלטונו. האיש גאון. גאון." כך אני אומרת והולכת לקופת חולים (מאוחדת) לבדוק מה שלום טְרִיגְלִיצִידֶרַיי.
      "מה עם ההפניה לבדיקה ההיא שפקססתי אליך בשבוע שעבר." אני שואלת את מזכירת הסניף.
      "אָה," היא מסבירה, "אין לי פקס, כבר שלושה חודשים שאין לי פקס, נגמר הדְיֹו."
      התדהמה בעינַי אומרת הכל. היא מושכת בכתפיה.
      "אני מבקשת, אבל הם לא שולחים, וזה כזה בלגן, אנשים מצלצלים, לא מבינים, תראי איזה ערמה יש לי כאן על השולחן."
      "למה אין שירותי מזכירות בימי חמישי ושישי?" אני שואלת.
      "צברתי המון ימי חופש, הם מכריחים אותי לקחת אותם, אז אין שירותי מזכירות."
      אני תוהה אם ברעננה, מעוז הבורגנות, העיר בה גרתי, התנהלות כזו הייתה עוברת. לא. היא לא הייתה עוברת. מישהו שמקורב למישהו היה מתלונן על השירות. מחסנית דיו הייתה מגיעה, הפקס היה עובד, ומזכירה חלופית הייתה מקבלת את הפונים בימי חמישי ושישי. אבל, אני חיה בפריפריה, בבת-ים.
      ארבע נשים מחכות לפני המעבדה. תור קצר. אני שמחה. זה ילך מהר. כולם מדברים רוסית. היחידה שדוברת עברית היא אימה הצעירה של אָנָאֵל. אנאל עצמה מתענינת מאד במתקן המים המופלא, ממלאת כוס פלסטיק שקופה, ושופכת את המים סביבה. "אנאל תפסיקי", אומרת אימה, וחוזרת ללהג בטלפון. אנאל ממשיכה בשלה. עוברים ושבים דורכים בשלוליות. בוץ מסדרונות . סביבי עולה וגואה מפלס השפה הרוסית. אני מנסה שלא להתעצבן, זה מאד לא פוליטיקלי קורקט להתעצבן על אנשים שדוברים בשפת האם שלהם. זה ממש לא יפה. ואני הרי בכלל "לא כזאת". אני חושבת על הורי שעלו ארצה בשנת 1946 אחרי ששרדו את שואת יהודי הונגריה. הם נקלטו בקיבוץ כפר-גלעדי, אותו עזבו אחרי שנה... גדרות התַּיִל סביב הקיבוץ, גדרות התַּיִל היו בלתי אפשריות למי ששרד את אושוויץ... אך תמיד נשארו אסירי תודה לקיבוצניקים שאספו אותם. כשהורי, שלא ידעו מילה בעברית, נכנסו לחדר האוכל הם דיברו הונגרית. "אל תדברו הונגרית
      בחדר האוכל"  אמרו להם. "אבל אנחנו לא יודעים עברית" ענו. "אז תשתקו" ענו להם. והם שתקו, ושתקו. ולא כעסו. וגם אני לא. אז בנו מדינה. היה צורך בכור היתוך. היום אנחנו בתקופת האינדיבידואל וזכויותיו. כל זאת עובר במוחי מול המעבדה דוברת הרוסית של קופת חולים מאוחדת בבת-ים. צעיר נבוך משוטט עם כוס בדיקת השתן ריקה, הוא אינו מצליח להשתין, הלבורנטית החביבה מעודדת אותו ללא הצלחה. אישה מבוגרת מגיעה ומבקשת להיכנס בלי תור בהתאם לנוהל - "אני רק שאלה". סביבנו מתלהט וויכוח ברוסית. האישה מבקשת בפשטות "דברו עברית, אני לא מבינה כלום, זה לא נעים לי ככה". אחרת שהצטרפה בינתיים עונה לה בחריפות "הגזמת לגמרי". ההיא תולה בה עיניים תמות. "המושחזת" אומרת – "את לא יודעת איפה את חיה?" ברוסית או בעברית – מבוקשה לא נענה והיא ממתינה עם ה"רק שאלה" שלה. אני נועצת עיניים מהופנטות בלבורנטית. זה לא קשה מפני שדלת חדרה פתוחה. אחרי 40 דקות בהן בוצעו 4 בדיקות דם פשוטות, מגיע תורי. אני נכנסת בהילוך איטי, שלא לחרב את האנרגיה המנומנמת במעבדה, מנסה להשתלב במרחב. הלבורנטית פונה אלי ברוסית. אני מופתעת. חשבתי שעל מצחי כתוב שאני "אחרת", "לא ממש שייכת לכאן". אחר כך אני ממשיכה לבית המרקחת. תיאורית ה"אחרת" מופרכת כאשר מישהו נוגע בכתפי ומפנה את תשומת לבי לרוקחת שמדברת אלי ברוסית, איני מצליחה להגיב, הרוקחת חושבת שאני חרשת או טמבלית, וחוזרת על שאלתה עוד פעמיים עד ששתינו מתעשתות והשאלה נשאלת בעברית. אני מבינה שיוצאי רוסיה סביבי אינם מפעילים את מתג ה"עברית" כאשר הם קמים בבוקר והולכים לעבודה.
      למרות כוונותי הנאצלות להיות הוגנת ולא לשפוט את המתקשים ללמוד עברית קָשָה שָפָה, עולה בי כעס. אני משטחת טרונותי בפני מ.ג. "מה יש להם אלה? שידברו עברית." זיק שדוני ניצת
      בעיניו.
      "הושלם תהליך ההיטמעות שלך בבת-ים", הוא אומר.
      אני מביטה בו בחוסר הבנה.
      "אפילו הבָּבּוּשְקוֹת* הרוסיות מזהות אותך כאחת מהן".

      בינתיים שמעתי ברדיו ניתוח של פרופסורית עורך-דין (מתנצלת שכחתי את שמה) שהסבירה כי החלטת הבג"צ להדיח את ראשי הערים נגדם כבר בשלב בו מוגש כתב אישום, נגזרה מהחוק שמחייב להדיח שר בממשלה נגדו הוגש כתב אישום. אלא מה? יש הבדל בין ראש עיר לשר. אם שר יצא זכאי במשפט, הוא יוכל לחזור לתפקידו כשר. לא כך ראש עיר, שאם יודח, יתקיימו בחירות, יבָּחר ראש עירייה אחר והוא לא יוכל לחזור לתפקידו. לכן, יש הגיון לא מבוטל שימשיך בתפקידו עד שיוכח אחרת. ועוד לא אמרנו מילה על סחבת הזמן הבלתי אפשרית במשפטים של אנשי ציבור.
      לאור המידע המעניין הזה אני מתחילה לחשב דרכי מחדש.
      פָּאזָ'אלוּסְטָה**.


      *  בָּבּוּשְקָה – כינוי לסבתא ברוסית.
      ** פָּאזָ'אלוּסְטָה – בבקשה, על לא דבר, ברוסית.

      ''

      בתמונה – קטע מתוך עבודתו של מתי גרינברג, צמחי הבר של ירושלים, אותם הצמחים באור השחר, אור יום, דמדומים ולילה.
      בקרוב
      תיפתח תצוגה במכון הבוטני ע"ש אולמן, במכון וייצמן.

      דרג את התוכן:
        28 תגובות   יום חמישי, 17/10/13, 13:48

        17.10.2013

        בת-ים, בוקר, לקראת בחירות

        חולשת עצבים תוקפת אותי כאשר עלי לבוא בדברים עם חברות התקשורת – הוט, יס, בזק, נטוויז'ן וחברותיהן. לכן כאשר הצלחתי להתנתק מנטוויז'ן ולעבור לבזק בינלאומי ללא התקף אפילפטי המלווה אירועים מסוג זה בחיי, אמר מ.ג. שמגיעה לי ארוחה על שפת הים - "תני לכחול להתמוסס בך."  מילים שכאלו מציתות את דמיוני. ראיתי עצמי מכחילה משלווה ומִיַם. הייתי רוצה לכתוב "מיד אצתי רצתי" אבל אחטא קשות לאמת, השעות המוקדמות אינן הזמן שלי. לקחתי עיתון, הגם שידעתי שמוטב לי בלעדיו, וטיילתי לשפת הים.  גברים נחושים הציצו עלי משִלטי הבחירות– אלי יריב (מהי פריזמת המבט של מי ששם משפחתו - "יריב"?) אליהו ששון (יותר עדיף), וגם צעירה ממוצא רוסי אשר שלט הבחירות שלה, כתוב גם ברוסית, מכריז -  "מילה זו מילה". בהתחשב במספר העצום של יוצאי רוסיה בבת-ים, יתכן כי תתגלה כהפתעת הבחירות האלו. וכמובן ראש העיר המכהן, שלמה לחיאני, מככב חייכני. לחיאני, סוס קרבות וותיק. שלטי הבחירות שלו עלו רק לאחרונה, לקראת יום הבחירות עצמו, בעוד מתחריו, אשר צריכים לחדור לתודעת הציבור כאלטרנטיבה אפשרית, מתישים את עצמם, את צוות המתנדבים שלהם, ואת התקציב הזעום העומד לרשותם. שלטי הבחירות שלהם תלויים ברחובות מזה מספר שבועות, עד כדי סכנה של התאדשות העין אליהם.  לחיאני מציע "אוהבים את בת-ים, ממשיכים לחיאני." כרזותיו של אליהו ששון משיבות בהומור נדיר – "אוהבים את לחיאני – מצביעים ששון." אני ממשיכה בדרכי, נחושה בהחלטתי להתעלם מסאון הפוליטיקה המקומית, דְבֵקָה בכוונתי לספוג את הכחול.

        הטיילת שקטה  אחרי ימי הקיץ הלחים והתוזזים,  גם הים נרגע ומרחיב לבבי בקבלת פנים אינסופית. מסעדת "בּוֹקָה" ממוקמת למטה על החוף, ריח יסמין מהול בריח מים מלח וחול מלווה אותי אליה. ארבע נשים מסבות, פוטטות  פטפוטי בוקר,  מורחות קרם ידיים, מעסות אישה כפותיה של רעותה. אני מתיישבת על כורסא. פְּני הים חלקות, ובהם צפים בנחת כבָלוֹנֵי אדם, אנשים שיודעים מה זה טוב, ומקדמים אחד פני רֵעוֹ בשאלה - *קָק דִי לָה?   
        המים יותר ירקרקים מכחולים. עוֹדִי תוהה מה עדיף לי לספוג: כחול   בו אראה דרדסית או ירוק שיהפוך אותי לצפרדע, אני מגלה כי נפלתי לתוך "פרלמנט" גברים העסוקים בדיוני בחירות, אלא מה? קוביות השש-בש מרקדות על טבלת העץ ועשן הסיגריות מטביע אותי. אני יכולה לזוז, בטח אני יכולה, אבל הסקרנות, הסקרנות... וגם סוג של אידאולוגיה  - כאן אני גרה, עלי להשתלב במרחב המקומי.
        לא זזה.
        המפעיל של "בֹּוקָה" שואל אם אשתה משהו. אני מבקשת ארוחת בוקר. הוא מביט בתימהון גלוי בי ואחר כך בשעונו. השעה שמונה וחצי. "אה" הוא מהסס, "יותר מאוחר, אולי בתשע". אני מזמינה קפה, פורשת את העיתון – שלמה
        לחיאני. מאחורי עולות שאגות :
        - רק לחיאני, אין אף אחד אחר, רק לחיאני!
        - אבל הוא גנב!
        - מה גנב מה? כולם גנבים, כולם, מה בן-ארי לא גנב? רוטשילד לא גנב? כולם גנבים. רק ככה. הקימו עיר באמצע השממה, איך עשו את זה? כולם גנבים. ככה זה עובד.
        - זה כסף קטן זה, כסף קטן, תשע מאות אלף שקל, מה זה? כסף קטן.
        - רק לחיאני, תשמע מה אני אומר לך, רק לחיאני.
        - אבל הוא לא יכול לרוץ. אתה יודע מה יקרה כאן אם הוא ירוץ ויזכה ואחר כך לא יוכל להיות ראש עיר? עוד פעם בחירות. אתה יודע איזה בלגן?
        - אולי יריב?
        - אתה כל פעם משנה דעה אתה.
        - עזוב שטויות, לחיאני יסדר את זה, בשביל זה יש לו עורך דין, הוא ירוץ, יזכה ויהיה ראש עיר.
        אני קוראת בעיתון ("הארץ")– "וינשטיין לבג"ץ: לחיאני לא ראוי לכהן, אך יוכל לרוץ." מוזר. מבלבל. לעזאזל עם ההגדרות המשפטיות שאינן אומרות כלום ורק מסבכות את החיים להמוני אזרחים שחושבים שאם הניסוח כל כך מעורפל הרי בו עצמו יש פגם כלשהו, ריח רע עולה ממנו, הוא לא "באמת מתכוון". ואם ההגדרות של היועץ המשפטי בכבודו ובעצמו פתלתלות ומשתמעות לכמה פנים לחיאני כבר ימצא את הדרך לחמוק ביניהן ולשמור על כסאו הרם, ויתכן בהחלט שהפרלמנט צודק, ועורך דינו של לחיאני כבר ימצא את הנתיב הצר לחלץ את הלקוח שלו. התיק המשפטי התלוי על גבו של לחיאני אינו מטריד את הבוחרים, ואם לחיאני או רוכברג או גפסו אשמים – עוד יותר טוב – קרנם
        עולה בעיני הבוחרים. הרי בדיוק לראש כזה זקוקה עירם – שיודע ל"הסתדר", להשיג תקציבים ולהזיז עניינים עבור עצמו ועבור העיר שלו.  ושוב, במצב הנתון, אינני בטוחה שאינם צודקים...
        את כל הדיון הסוער מלווה בנגינה מפוחית פה המתנשפת בפיו של אחד הגברים שאינו מוציא הגה, רק עיניו מחייכות ושפתיו מחוֹלְלוֹת. בשעה עשר אני עוזבת את המקום. בעל הבית עוד לא הגיע. הפרלמנט כולו מתגייס לאסוף שמונים וחמישה שקלים עודף למאה שלי.
        "חשבתי לאכול ארוחת בוקר" אני מתנצלת על "הכסף הגדול". תישארי, צועקים אחרי הגברים, עוד מעט תהיה ארוחת צהריים. אני צוחקת.
        ליד ביתי רוגש תור לקניית כרטיסי פיס. בקוּבָּה הכתומה יושבת מרינה, תסרוקתה האדומה מחוזקת בסְפּרֵיי, ציפורני ידיה ושפתיה לוהבות באדום, בתוך פיה נוצצות בזהב סימטרי שתי הניבים, פניה מאירות לשורת הממתינים להם היא מוכרת מזל. זקן הנשען על מקלו מאבד לרגע את שיווי המשקל כשהוא שולח ידו אל מזלו, אישה עבת מידות מניפה אל הדלפק את בנה השמן כדי שיבחר כרטיס ממוזל, גבר עייף ואפור אוחז בתיק עבודה ממורטט, זקנה בכסא גלגלים רוטנת על שהפיליפינית בוחרת עבורה את המזל, צעיר, שרשרת זהב עבה לצווארו וצמיד זהה מקשט אמת ידו משכנע בסלולרי ש"יהיה בסדר," נמרה ארוכת רגליים ותכולת עיניים מעשנת ומדברת בסלולרי, איני דוברת רוסית אבל אפשר להבין שהיא מצפה ליותר מ"החיים האלה". אני תרה בעיני אחרי ראש העיר, לחיאני, אולי הגיע לחפש את מזלו אצל מרינה. הוא לא כאן.
        אני עולה הביתה לאכול ארוחת בוקר, זוג יונקי דבש מצייצים מקפצים על ענפי האזדרכת, גבותיהם הקטנים מבהיקים זוהרים בגווני כחול ירוק.

         

        *קָק דִי לָה?   ברוסית – "מה נשמע?"


        ''

        בתמונה: תינוקת פעוטה המרוויחה את חלב אימה בנשיאת שקיות. היות והיא תחובה במינשא עד קצה חוטמה, לא
        הצליח לנשקה המועמד (לראשנות העיר), הידוע כנשקן תינוקות מוּעָד.
         

        דרג את התוכן:
          7 תגובות   יום שישי , 28/6/13, 00:16

          28.6.2013

          ''

           

          בצילום - מתי גרינברג וקטע מתוך עבודת "הסתחפות בנייר", עבודות "הסתחפות בנייר" הוצגו בתערוכה שנערכה ב"בית האמנים" ת"א, באוקטובר  2012

          האמן והבורגנית – פרק שני

          קטעים מיומני
          לטובת אלו שלא קראו את הפרק הראשון שפורסם בשבוע שעבר - מצורף לינק:
          http://cafe.themarker.com/post/2937533/

           

          אנחנו מכינים את ה"צימר בבת-ים" לקראת כניסתי לגור בו איתך. שנינו יודעים שאינני יכולה לחיות במחסן המאובק שביתך הפך להיות. אני מודעת לכך שאני פולשת לטריטוריה שלך. עלי לכלכל את צעדי בתבונה ובעדינות. אני עוזרת לך לסחוב מחדר לחדר ארגז ענק מלא חפצים ישנים, חלודים ומאובקים. איש לא השתמש בהם שנים רבות.
          - מַתִּי, אני צריכה קצת שיתוף פעולה, אני אומרת.
          - מתוקה שלי, אתה עונה ברוחב לב, עד חצי המלכות, מה שרק תרצי.
          - נצטרך לזרוק כמה דברים.
          - מה למשל? אתה שואל בחשדנות.
          אני שולפת מהארגז מחזיק מפיות ישן וחלוד שסיים את חייו לפני שנים רבות מספור על שולחנה של איזו מסעדה אי שם בעולם.
          - את זה למשל.
          - אתה חוטף מידי את מחזיק המפיות החלוד ומזדעק בחרדה "לא"!
          - למה לא? אני תוהה.
          - את לא רואה? זה פריט אספנים עתיק של "קוקה-קולה", יום אחד הוא יהיה שווה .... את יודעת מה? אתה מוסיף, את גורמת לי לעצבנות, אני אמשיך לבד.
          התפוגגו "המתוקה שלי" ו"עד חצי המלכות".
          - מוכרח להיות משהו שאני יכולה לעשות, אני אומרת.
          - את יכולה לארוז את הפסלים הקטנים שעל המדפים בחדר המגורים. עם זה אני סומך עליך.
          - טוב, אני אומרת, אני אנקה אותם ואארוז.
          - לא, אתה נחרד, אל תנקי כלום, רק תארזי.
          - למה לא? אני שואלת, אנחנו אוספים גם "אבק וינטג'''?
          בתערובת של שעשוע וסקרנות אני אורזת בזהירות את שכיות החמדה שלך. אוסף פסלונים קטנטנים וחלקי עתיקות עשויים חימר, ברונזה, אבן או מתכת. במהירות ובהחבא אני מסירה מהם את שכבת האבק בה התכסו במשך שנים. חושבת כמה מרענן להיתקל בפילוסופית חיים שונה מזו שהורגלתי אליה, לפיה האבק הוא אויב נורא. לפתע נח
          מבטי על חפץ כלשהו. איני מאמינה למראה עיני. אלו לסתות ושיניים עשויות גבס. משתנקת מצחוק אני צועקת לעברך:
          - של מי השיניים האלו?
          - שלי כמובן, אתה עונה, של מי חשבת שהן?
          - איתך ? לעולם אין לדעת.
          - רופא השיניים שלי מלונדון יצק אותן.
          - את זה אני מבינה, אבל למה, לכל הרוחות, סחבת אותן מלונדון לארץ?
          - אני חושב שזו יצירה יפהפייה, אתה עונה.
          אני אורזת בקפידה את "היצירה היפהפייה", ומצפה להפתעות הבאות. ואכן, זמן קצר אחר כך אני נתקלת ב... מערכת נוספת של לסתות גבס. אני שואגת בצחוק פרוע.
          - של מי השיניים שאני אורזת עכשיו?
          - שלי כמובן, אתה עונה בגאווה, וממשיך, את יכולה לצחוק כאוות נפשך אבל יום אחד כשיהיה לי כסף אני אצק אותן בברונזה.
          - תצפה אחד מקיסמי השיניים שלך בזהב ותתקע בין שיני הברונזה, אני מוסיפה. אני בטוחה שילדיך יתלהבו לרשת את לסתות הברונזה שלך, וכאשר תתרגז ינקשו שיני הברונזה בזעף.
          - רעיון מצוין, אתה אומר, אני אעשה את זה.
          מספר שעות אחר כך, המדפים ריקים מחפצים, אך מאובקים. "אפשר לנקות אותם עכשיו?" אני שואלת. אני כבר יודעת שהתשובה תהיה "לא", אבל סקרנית לגבי הסיבה שתמציא. אתה מצליח להפתיע אותי, מבטך חולף על המדפים – "תראי כמה נהדרות הצורות האלו שהפסלים השאירו באבק, רוחות רפאים של נשמותיהם, חבל להרוס, תשאירי את זה, תני לחומר לעבוד."
          אני מצרפת מבטי למבטך. כן, האבק הוא סימנו של הזמן.

           
          המשך בשבוע הבא.....

          דרג את התוכן:
            10 תגובות   יום שישי , 21/6/13, 10:33

            ''


            "החלום" מתי גרינברג, פסל ברונזה, 1986-7, אוסף פרטי, לונדון

            21.6.2013



            האמן והבורגנית - פרק ראשון
            קטעים מיומני

             

            כאשר נפגשנו גרתי בבית רחב ידיים ברעננה, מעוז הבורגנות, העיר בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ. דירתך שָכְנה בבת ים, עיר מקלט של גלי מהגרים שהגיעו ארצה לדשדש קרוב לליבה הפועם של העיר הגדולה תל-אביב, מחוז התקווה הישראלית. כשביקרתי אצלך לראשונה טיפסנו בחדר המדרגות, אשר ידע ימים יפים יותר, נעצת את המפתח בחור מנעול, הסתובבת אלי ואמרת "את יודעת שאת נכנסת לדירה של רווק." הנהנתי בראשי. הדלת נפתחה. עיני התעגלו בתדהמה, באור העמום נגלו יצירות אמנות נהדרות מצטופפות, נשענות אחת אל רעותה, מציצות אחת מאחורי חברתה, מגובבות, נסתרות בערמות, כאוס מוחלט. פסלים, ציורים, ספרים וחפצים רבי יופי הביטו בי מכל עבר משתאים אף הם לגברת המהודרת שנכנסה למעונו של "נזיר האמנות." ואבק. המון אבק, פטינה של אבק אפרפר. "הרווק עם האבק" הפטרתי לעברך. ונשארתי. לדירתך הקטנה קראנו "הצימר שלנו בבת-ים." לימים, בתהפוכות החיים, הפכה דירתך הצנועה למשכן הקבע של שנינו.

            "דְרַנְגוּלִיָה" כינתה בֶּלָה, אימך, את האוסף העצום של חפצים חסרי שימוש שליקטת כל חייך. לא הסכמת להכניס מנקה לביתך. חששת שמא פריטי הדרנגוליה ינזקו מידיה של עוזרת שאינה מבינה אמנות, או גרוע מכך – יעלמו במקרה של מישהי שדווקא כן מבינה אמנות.  לגלגתי בחיבה על אוצרות הרוזן "מָטֵיאוֹ מוֹנְטֶוֶורְדִי" כפי שמכנים אותך האיטלקים, והבורגנית הנמרצת שבי הפשילה שרוולים כדי לנקות ולסדר. חרדה עצומה אחזה בך, האספן הכפייתי, שאינו מוכן לוותר אף לא על גרגיר אבק אחד, יצא לאור במלןא עוצמתו הבלתי מתפשרת. הבלתי צפוי החל להתרחש.

            אתה מתכופף לרצפה, מרים משהו, מגלגל אותו בין אצבעותיך ומתבונן בו בריכוז. אני מתקרבת. אתה מחזיק בורג. בורג פשוט.
            - מתי, זה בורג, בורג פשוט. ראית אלפים כאלו בחייך, אני אומרת.
            - את לא מבינה, אתה עונה.
            - מה יש כאן להבין? אני שואלת
            - הספירלה, הספירלה החכמה הזאת שהמציא ארכימדס. העבודה שהושקעה בעשיית הבורג הזה. מישהו חשב, תכנן, עיצב, רכש חומר גלם, הייצור – המאמץ. את לא חושבת על כל זה.
            זה נכון. לא חשבתי על כך.
            - זרקתְ את כל העוגיות שהיו בצנצנת? אתה שואל.
            - כן, אני עונה, הן עמדו שם מספר חודשים ולא נגעתָ בהן.
            - אז מה? אתה עונה, אלו היו "עוגיות וינטג''".
            שנינו צוחקים, אבל כל אחד מאתנו מודאג, מאותה סיבה. אתה חושש מיָדִי הקלה להיפרד מחפצים בלתי נחוצים, ואני מבוהלת מהאגרנות שלך, שרואה את המאמץ שהושקע ביצירת סיכת ראש מוטלת בדשא, ואת הפוטנציאל של כלוב ציפורים שנזרק על ידי בעליו של התוכי המת, ואת העלבון של כרכי האנציקלופדיה העברית שהושלכו לרחוב בזקנתם, ומלקט את כל אלה לביתנו להעמידם בשורה אחת עם יצירות האמנות
            המשך יבוא.....

            דרג את התוכן: