פסל שעון שמש רוקם מתכת וצבע / פארק הזיכרון / ביטולה / מונסטיר / מקדוניה יוני 2018

לינק לפוסט באנגלית - http://www.matygrunberg.com/exhibitions--events.html

 
בשלב אליו הגענו אין צורך במילים, התמונות מדברות. וזה תמיד עדיף (אומרת כותבת המילים...)
אזכיר כי בשלוש השנים האחרונות מתי G. מעורב בתהליך הפיכת בית הקברות היהודי העתיק בביטולה / מונסטיר במקדוניה, ארץ הולדתו, לפארק זיכרון ליהדות מקדוניה (שנכחדה כמעט כולה בשואה). למתי G. היה חשוב להביא אור, להביא חיים ל"בית החיים" העתיק. במסגרת קונספט זה הוא יוצר פסל שעון שמש שיוצב במקומו בשבועות הקרובים.
לפרויקט זה שותפים רבים העמלים במאמץ ממושך - אזכיר רק את הטריאומווירט המוביל - דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ילידת מקדוניה (חלק מיוגוסלביה לשעבר) המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן, וחברתה המקדונית הנועזת מביטולה - עורכת הדין, מנהלת פיתוח הפרויקט, מימה Mima (Marija) Geras Dochovska.
אני מלווה בסדרת רשימות את עבודתו של מתי G. הנהלינק לאחת מהרשימות הראשונות הפורשת אור על הסיפור - "מתי G. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי G. – זיכרון / מבט לעתיד" http://www.nomikan.com/?p=116

ככה זה מתחיל, 1943, מתי G.  סקופיה, מקדוניה, אחרי המלחמה.

דצמבר 2015, ביקור ראשון בביטולה. מתי G. ניצב המום מול שטחו הענק של בית הקברות המשתרע על הגבעה הגבוהה, תוהה, איזה אלמנט פיסולי, בעל נראות ממשית, הוא יכול לבנות במקום העצום שבולע ומגמד כל שנקרה בשטחו.

דצמבר 2015, ביטולה, מתי G. לוכד את הרעיון (או שהרעיון לוכד את מתי G.) צילום: חדוה גולדשמידט

סקיצה ראשונית של פסל שעון השמש
מתי G. עובד עם בנו, דוד בן גרינברג, על הדמיות אלמנט פיסולי (point of view) מתוכנן לפארק הזיכרון

הדמית פסל שעון השמש בשטח, 9 מטר קוטר (אני בתמונה בשביל קנה המידה, תמיד הייתי טובה בפרופורציה)

מודל פסל שעון השמש

מתי G. בסטודיו

יוני 2018, ביטולה, במפעל המתכת, מכונת CNC לחיתוך מתכת. מתי G. עם זבונקו, הבעלים והמנהל. תענוג לעבוד איתו. 

אש מים ברזל

מתי G. רותם את עובדי המפעל לפרויקט, מסביר כמה חשובה עבודתם, יוצר "גאוות יחידה". 

יוצאים ל"שטח", בית הקברות

קרוב ל - 4000 מצבות נחשפו בעבודת התנדבות של מתנדבים מהארץ, מגרמניה, וכמובן ממקדוניה. אלפי מצבות נוספות נחות מתחת לאדמה, מחכות לאמצעים מתוחכמים יותר לחשיפתן בדורות הבאים. כעת מתרכזים בשימור המצבות שנחשפו.
מתי G. נרעש לגלות במרכז בית הקברות, סמוך למיקום בו יוצב פסל שעון השמש, שני עצי תות נישאים. עץ תות אדום ועץ תות לבן. עצי תות ליוו את ילדותו בבת-ים בטעם גן עדן של תותים ובחולצות מוכתמות ללא תקנה, למגינת ליבו של אמו, בלה. 

בשטח, יוצקים את הפלטפורמה עליה יעמוד הפסל. המתכננות הן הארכיטקטיות מקבוצת ARHAM, ביטולה.

העיר, שעם השנים התקרבה לבית העלמין, מביטה בתימהון במתרחש.

ובינתיים, במפעל, פסל שעון השמש מתחיל להתקרב לצורתו המתוכננת.

בקרוב יוצאים למקדוניה מתי G. והאסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן למדע ברחובות. חישוביו של אילן  מלווים כל צעד שעושה מתי עם שעון השמש. מתי ואילן יסמנו את השנתות, הסקלה של השעות על פניו של עיגול הפסל, לפני צביעתו בצהוב שיראה למרחוק על רגע ההר הירוק של בית הקברות. צהוב של "הטלאי הצהוב" שנדרשו היהודים לשאת על דש הבגד, לסמנם כיהודים.  כמו כן יוודאו אילן יוצב נכון, מכוון לצפון האמיתי, ומראה את שעת השמש המדויקת.
אילן מנוליס - https://www.ilan-manulis.co.il/
המשך יבוא...

נ.ב.
נושא הזמן ומדידת הזמן באמצעות שעוני שמש הוא נושא שמרתק את מתי G. שנים רבות. רעיון יצירת פסל שעון שמש לפארק הזיכרון בביטולה נולד בהמשך לפסלי שמש שיצר מתי G.

פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה 1998

בבית היציקה, מרידיאן, אנגליה

פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה

פסל שעון שמש, מוזיאון המדע, ניו-יורק, 2000

פסל שעון שמש, פארק טדי, ירושלים, 2013

מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה, Foto: Winfried Mundigler

11.3.2018, שעות אחר הצהריים. הטקס בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה מסיים את שרשרת האירועים בביטולה / מונאסטיר לציון יום השנה ה – 75 לאיסוף יהודי מקדוניה ושילוחם למחנה ההשמדה טרבלינקה, משם איש לא חזר. את זה ידעתי, את זה כולנו יודעים. מה שלא ידעתי התברר לי למחרת, במוזיאון השואה בסקופיה, שם עמדתי מול מודל תלת ממדי של מחנה טרבלינקה, ולראשונה, הבנתי, שעם כל עיסוקי בנושא, עדיין לא הבנתי ולא כלום על יעילותה המפלצתית של מכונת המוות התעשייתית שבנו הנאצים.
אבל עד מחר יש עוד היום. אנחנו באוטובוס, בדרכנו מביטולה היישר לטקס זיכרון ממלכתי שיתקיים הערב בית האופרה בסקופיה, עיר הבירה של מקדוניה. נסיעה של כשעתיים וחצי. אני יושבת לבדי, מתי G. יושב על ספסל נפרד, עיניו עצומות. אני עוצמת את עיני. להשקיט מעט את המהומה הפנימית, את גלי המחשבות, אינסוף הסיפורים ששמעתי, השמות, הזיכרונות, החרדות.
כשאני פוקחת עיניים אני רואה שהדרך יפה, ניצני אביב אחרי חורף אירופאי קר. ניכר שהאדמה פורייה, שפע מים, שטחים עצומים, מעט יישובים. אני חושבת על מקדוניה הענייה, ותוהה על מצבה העלוב של החקלאות. הרי מקדוניה יכלה להיות 'אסם התבואה' של אירופה. כשאני שואלת את הנהג הוא עונה בזעף שכולם רוצים להיות אנשי מחשב, מנהלי IT, אף אחד לא רוצה להיות חקלאי, זה לא סקסי.
בית האופרה בסקופיה הוא בנין חדש ומרשים. הערב האולם מלא עד גדותיו. זו פעם ראשונה שמתקיים ערב גדול כזה לזכרה של יהדות מקדוניה. אני מצפה בשעמום לנאומו של נשיא מקדוניה, ד"ר ג'ורג' איבנוב, אבל הנשיא מפתיע ואני מתעוררת להקשבה מרוכזת. מה שמדהים אותי הוא שהנשיא נושא נאום פילוסופי בדבר תרומת הרעיונות היהודיים לעולם בכלל ולנצרות בפרט. הוא מצטט מקורות מהמשנה שלנו ומדבר על שלוש תרומות של היהדות לאנושות – א. זכותו של כל אדם לכבוד אנושי ב. כבוד אדם שווה מתבטא בשוויון זכויות של כל אדם בפני החוק. את הרעיון של שלטון החוק שמחליף את שלטון האדם (המלך) הביאה היהדות. ג. אמירת האמת היא הערך שהיהדות העלתה על נס. והוסיף הנשיא ואמר שבימים אלו של 'חדשות כוזבות' ו'עובדות אלטרנטיביות' – האמת מקבלת משנה חשיבות. היהדות תרמה את הערכים המרכזיים של העולם המוכרים כערכים יהודיים / נוצריים – כבוד האדם, שוויון בפני החוק, זכויות האדם, חרות המחשבה, מצפון ודת. ועם זאת – היהודים הם שסבלו מעוול משווע שנעשה להם… ד"ר איבנוב, כמו דוברים אחרים באותו ערב, מדברים בגָלוי על מפלס האנטישמיות העולה באירופה, ומתייחסים לתופעה בדאגה רבה. אני מעלה השערה שאדם משכיל מהקהילה היהודית כתב לנשיא את הנאום. אבל מסתבר שלא. ד"ר איבנוב הוא פילוסוף, וכתב את הנאום בעצמו. מרשים.
עוד מספר נאומים והקונצרט מתחיל. פתיחה נוגעת ללב של מקהלת הצעירים של מועצה אזורית דרום השרון, ואחר כך התזמורת הפילהרמונית של מקדוניה, כולל מקהלה גדולה, ערב מכובד ונהדר.

למחרת – מצעד החיים בסקופיה, ובסיומו טקס אזכרה רב משתתפים במונופול. שתי אנקדוטות מנוגדות מושכות את תשומת לבי. הראשונה – פוליטית; ראש ממשלת בולגריה מצטרף למצעד החיים. זו הפעם הראשונה שנציג ממשלת בולגריה משתתף באירוע זיכרון ליהדות מקדוניה. להשתתפותו משמעות כבדת משקל. תחת השלטון הנאצי נמסרה מקדוניה לבולגריה, איסוף יהודי מקדוניה ושילוחם לטרבלינקה נעשה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים. עד כה לא הייתה כל הודאה של בולגריה במעשה, וגם לא התנצלות. כעת, התרגשות סביב הצטרפותו של ראש הממשלה הבולגרי למצעד החיים. יש שציפו להתנצלות מפורשת. אני רואה בעצם השתתפותו במצעד החיים הודאה בחלקם של הבולגרים בהשמדת יהדות בולגריה, ובעיני, כמותה כהתנצלות.
האנקדוטה השנייה אישית ואינטימית. אחרי הטקס במונופול, מתי ואני יושבים על ספסל. שקט. כולם עזבו. איש צעיר בעל מראה עדין ניגש אלינו במהוסס ושואל אם אנחנו דוברי אנגלית. זהו ראין ממישיגן. בחור אמריקאי, ממוצא אירי, ללא כל קשר ליהדות או ליהודים או לשואה. בגיל שש עשרה החל להתעניין בשואה, כשהיה בן שמונה עשרה עשה לבדו טיול בכל מחנות הריכוז ובכל מוזיאוני השואה באירופה. הוא המשיך במוזיאונים בארצות הברית ולמד היסטוריה תוך התמקדות בנושא. שנינו מתבוננים בו בתדהמה. אחז אותך דיבוק, מאבחן מיד מתי G. לא, מסביר ראין, אני פעיל חברתי, אני לוחם זכויות אדם ולא רוצה שדבר כזה יחזור בתולדות האנושות. ראין מרותק לדבריו של "התינוק היהודי האחרון ששרד את השואה במקדוניה", וכשאנו חוזרים ארצה אנחנו מוצאים מייל ארוך המודה לנו על החוויה החד פעמית שהענקנו לו. גם לנו זו הייתה חוויה יוצאת דופן. ואני חושבת שוב על דבריו של ההיסטוריון יואל רפל שלקח חלק במסע הזה – זיכרון הוא חלק ממך. וברור לי שהשואה היא חלק מן הזיכרון של אותו ראין, הנוצרי ממישיגן והוא ינחיל אותה לאחרים. NEVER AGAIN!!!!

הנחת זרים ב'מונופול'

כשאנו יושבים עם ראין אני חושבת שיהיה יפה לסיים את הרשימה האחרונה בפגישה משונה ואופטימית זו. אבל אנחנו ממשיכים למוזיאון השואה בסקופיה. המוזיאון פעיל מספר שנים, אבל בשנה האחרונה הוכנה תצוגת הקבע. התצוגה, עדיין לא מושלמת, נפתחה ליומיים בפני המבקרים, כדי לאפשר צפייה בתערוכה ולקבל מהם משוב, בשלב בו ניתן לבצע שינויים. על עיצוב תערוכת הקבע עבד משרד 'ברנבאום ג'יקובס' שהתמחה בעיצוב מוזיאונים של מורשת אתנית, השואה, ג'נוסייד, זכויות אדם, וסובלנות. http://berenbaumjacobs.com/ בתי ריסקין, המעורבת בכל פרט של התערוכה, רושמת כל מילה של משוב, בעוד בעלה, אדי, שהוא המעצב הראשי, (שניהם ירושלמים) מתרוצץ עם הפועלים, עסוק בהקמה. שניהם שמחים מאד במבטו המקצועי של מתי G. עוברים איתו ביסודיות בתצוגה, ורושמים את הערותיו.
ככל שמתרחקים מאירועי השואה, ומוקמים יותר מוזיאונים להנצחת השואה, גדל הקושי והאתגר העומדים בפני המעצבים – מה להציג, וכיצד? איך מעצבים זיכרון? וכל זאת תחת אילוצי תקציב. חלקה הראשון של התערוכה מציג את החיים בקהילת היהודים במקדוניה, חיים שנמשכו כמעט 500 שנים, מאז גירוש יהודי ספרד. אחר כך מספרת התערוכה את סיפור ההשמדה. חלק מהתערוכה מוקדש להתנגדות ולפרטיזנים, והיא מסתיימת בעליית יהודי יוגוסלביה של אז לארץ. התמונה האחרונה בתצוגת הקבע היא תמונתם של מתי ואחותו ליאורה, על סיפון הכפאלוס, האניה בה עלו ארצה בשנת 1948.

מתי G. ליד תמונתו כילד מקדוני בן 3. חלק מתצוגת הקבע במוזיאון השואה בסקופיה.

המקום בו אני נעצרת כהלומת רעם הוא המודל של מחנה ההשמדה *טרבלינקה. טְרֶבְּלִינְקָה הוא הגדול מבין שלושת מחנות ההשמדה שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין (בלז׳ץ, סוביבור וטרבלינקה). הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי").

דגם של מחנה ההשמדה טרבלינקה המוצג באולם המחנות ב"בית לוחמי הגטאות". הדגם נבנה בשנות החמישים בידי יעקב ויירניק (Jakow – Ya'akov Wiernik), שהיה אסיר המחנה.

כשאני עומדת מול המודל מה שמדהים אותי הוא המרחק הקצר שעוברים היהודים מהרגע שהגיעו לתחנת הרכבת בטרבלינקה ועד למותם, שעה קצרה לאחר מכן. אימי ודודותיי שרדו את אושוויץ. אבי וסבי שרדו מחנות עבודה. חשבתי ששמעתי "הכל". אבל לא. טרבלינקה לא היה מחנה ריכוז, זה היה מחנה השמדה, עד כה לא הבחנתי בהבדל במינוח. כעת אני מגלה כי טרבלינקה הוא בית מטבחיים פשוטו כמשמעו. היהודים הוכנסו לצריפים הסמוכים לתחנת הרכבת, הופשטו מבגדיהם ומחפציהם, הובלו למקלחות דרך שביל קצר. בפתח השביל התנוסס שלט, בגרמנית, 'השער לשמים' (חוש הומור גרמני). אחרי המקלחות, מתים, נזרקו לבור ענק סמוך למקלחות, בו נשרפו. חולים ונכים נלקחו מיד עם הגעתם לצריף סמוך עליו היה כתוב 'מרפאה' , נורו בעורפם, והושלכו מיד לבור. כל זאת כדי לא לעכב את תור המוות למקלחות. בזמן המלחמה הצליחו הגרמנים לשמור על הסוד הנורא של טרבלינקה. אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5% היו יהודים. את מחנה ההשמדה טרבלינקה הפעיל צוות של כ- 40 גרמנים, 120 שומרים אוקראינים וכ- 300 יהודים שעבדו באזור ההשמדה והועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.  (ויקיפדיה)

***

יום השואה בפתח. חשוב לי לאזכר את הורי שהלכו לעולמם בשיבה טובה בשנים האחרונות. שניהם ניצולי שואה. לא גדלתי בבית של 'שורדים'. גדלתי בבית שמח ומלא הומור.

למעלה, הורי ביום חתונתם, 3.11.1946, קיבוץ כפר גלעדי.

אימי, קטרינה (קָטִי) ירדנה רובינשטיין לבית קליין – בת 18, אבי, חיים (בַּנְדִי) רובינשטיין בן 25. עלו ארצה מהונגריה בשנת 1946. הגיעו לישראל מפני שלא נדרשו לשלם עבור ויזה. תוך שבועיים הפכו לציונים נלהבים. מעולם לא התלוננו על הריסוס בדי.די.טי שקיבל את פניהם. על שלושה חודשים מאחורי גדרות תיל שבילה כל אחד מהם במחנה המעצר עתלית (אחרי גדרות התיל של אושוויץ). על שאסרו עליהם לדבר באזורים ציבוריים עד שילמדו עברית. על כך שלא האמינו לסיפוריהם ולכן שתקו. הם שמחו לחיות. הם שמחו בשמי התכלת, בשמש החופשית מעל ראשם, במי הים התיכון, במשפחה שהקימו. וכך היה עד יומם האחרון. 
אני חבה להם את זווית הראייה על החיים - חיוך בקצה הדמעה.

לינקים לשתי הרשימות הקודמות .
יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018 רשימה ראשונה
 http://www.nomikan.com/?p=1535
מקדוניה / יומן מסע / רשימה 2/ מצעד החיים / העומדים מן הצד
 http://www.nomikan.com/?p=1585

** טרבלינקה (ויקפדיה) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%94

www.nomikan.com

מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה.      Foto: Winfried Mundigle

בהמשך לרשימה מספר 1, על ביקורנו במקדוניה, לשעבר יוגולסביה, לרגל אירועי יום הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה על ידי הנאצים, יימח שמם, 11.3.1943
לינק לרשימה הראשונה שהתפרסמה בשבוע שעבר  http://www.nomikan.com/?p=1535

 למחרת השבת, יום ראשון 11.3.2018, אנחנו משתתפים במצעד החיים בביטולה. זו הפעם השנייה שהמצעד מתקיים. השנה הוא מונה אלפי אנשים. בראשו צועדים השגריר דן אוריין, חבר הכנסת זוהייר בהלול, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ונציגים דיפלומטיים ממדינות רבות. אני מתמקדת  בתושבי העיר ביטולה, בה אין יהודים, שצועדים. זהו מצעד עממי ובכך יופיו ועוצמתו. צעירים ומבוגרים, צועדים במסלול בו הובלו יהודי העיר בליל ה - 11.3.1943 אל תחנת הרכבת. אז היה ליל חורף קר ומושלג. אנחנו צועדים ביום חם במיוחד. קבוצות מאורגנות ניצבות לאורך המסלול ומצטרפות למצעד שהולך וגדל. מקהלת נוער של המועצה האזורית דרום השרון פורצת בשירה ספונטנית ומרגשת. מקהלה זו מלווה בחן נוגע ללב את כל הטקסים והאירועים השנה. קבוצה אחרת היא של נוער גרמני, בראשותו של הכומר הנס, קהילה שאימצה את פרויקט בית הקברות בביטולה, וחבריה, מגדול ועד קטן, לוקחים חלק, בהתנדבות, בניקוי המצבות ושימור בית הקברות, ואף בהעלאת תרומה כספית.עבור מתי G. התרגשות מיוחדת. השנה הצטרפה למצעד אחותו הצעירה ליאורה גול, שנולדה אף היא ביוגוסלביה מיד עם סיום המלחמה. יחד עם ליאורה מגיעים ביתה רקפת גול וקנין, ונכדה עילם. עילם שהוא שיזם והתעקש על נסיעה למקדוניה, וצעד לצד אמו, סבתו ודודו "הגדול" מתי G.

ליאורה, עילם ורקפת

ליאורה, למעלה בעיגול אדום, מתי G. למטה בעיגול כחול, על סיפון האניה כפאלוס שהעלתה אותם ארצה, 1948ץ התמונה חותמת את התצוגה במוזיאון השואה בסקופיה.

לא חשבתי שמצעד החיים ישפיע עלי באופן כלשהו. ליתר ביטחון לקחתי איתי את מצלמת הווידאו שלי. צילום הוא אמצעי מובהק לשים חיץ ביני לבין המתרחש. אני מתבוננת מהצד, מחפשת את ההתרחשות המעניינת, הזווית הנכונה, כיוון האור. אָצָה רָצָה לאורך נחיל האנשים ההולך ומתעבה, לא מעורבת. אבל כשאני צועדת בתוך העיר, בין הבתים, הכיכרות, בין הכנסיות והמסגדים, מחשבתי מופנה אל הצופים בתהלוכה, אל תושבי העיר העומדים בצידי הדרכים, המביטים מחלונות בתיהם, מתבוננים בשכניהם לחיים במשך מאות שנים, דורות על דורות של שכנות טובה, למעלה משלושת אלפים היהודים המובלים אל מותם - גברים, נשים, זקנים וטף. גם היום מתבוננים יושבי בתי הקפה בתהלוכה הסוריאליסטית, ונשים לבושות סינר מפסיקות את מלאכתן ומסתכלות בנו מהמרפסת.לאחר צעידה של כשני קילומטר אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת בביטולה, נקודת האיסוף ממנה נשלחו היהודים אל מונופול בסקופיה, ומשם לטרבלינקה. בתחנה – נערך טקס בו נושא דברים חבר הכנסת זוהיר בהלול שהגיע למקדוניה בתוקף תפקידו כראש אגודת הידידות הפרלמנטרית. בחירה מפתיעה אך נבונה. בהלול נושא דברים מרגשים, במיוחד כאשר הם נאמרים על ידי ערבי, ומציין כי ביתו הבכורה עושה דוקטורט בנושא השואה. מתחנת הרכבת ממשיך המסע לבית הקברות היהודי העתיק. ניתן להתרשם מההתקדמות בחשיפת המצבות ושיקום בית הקברות לקראת הפיכתו לפארק זיכרון.

מימה, הרוח המקדונית החיה מאחורי מצעד החיים, בטקס בתחנת הרכבת בביטולה.

מתי G. ופיו אבירוביץ', שהיה עד לפני זמן קצר שגריר מקדוניה בישראל ולמד עברית וערבית על בוריין. 

המקדונים, היוגוסלבים של אז, נודעו בקוסמופוליטיות סובלנית, בני שלושת הדתות חיו יחד בשלום. מעולם לא היו פוגרומים במקדוניה, המקדונים לא היו פעילים בגירוש היהודים, חיילים ושוטרים בולגרים הם שאספו את היהודים למשלוח לטרבלינקה.המקדונים היו פסיביים. הם הביטו. ושתקו. מוזיאון השואה בסקופיה עומד לפתוח שעריו עם תצוגת הקבע שלו. ראו בתמונה, קטע מתוך מיצג "מונופול". חיתוך מתכת - הצופים מהצד (bystanders) להם עיניים בלבד, ללא פה.

קטע מתוך מיצג מונופול, מוזיאון השואה בסקופיה, מימין, חיתוך מתכת - המתבוננים מהצד

בין האירועים הרשמיים, ובמקביל להם מתרחשות דרמות אישיות כמו שרה'לה גוטמן לבית קלדרון, שהוריה מביטולה. שרה'לה הגיעה עם בעלה פיני, ושלושת ילדיה, בת דודתה הגיעה מוונצואלה, ובת דודה אחרת הגיעה מדאלאס עם שני ילדיה. שרה'לה מצליחה לאתר את בית סבתה בביטולה. היא נכנסת לבית בו הזמן עמד מלכת, ובאופן מפתיע, האדם שגר בבית מזה עשרות שנים מפקיד בידיה את מפתח הבית והמנעול המקורי.

המפתח והמנעול של שרה'לה גוטמן לבית קלדרון

המפתח של שרה'לה מקבל משנה משמעות למחרת היום, בשעת ביקור במוזיאון השואה בסקופיה.  שם אני שומעת כי בשנת 1943, בשעת האיסוף היהודים, ניתנו להם מעטפות. הם התבקשו לרשום את כתובת ביתם על המעטפה ולשים את המפתח בתוך המעטפה. מפתח הבית הוא סמל לביטחון, יש לאן לחזור, יש לי מקום משלי. כך ניסו להרגיע את החששות ולשמור על הסדר. 25 מעטפות כאלו שרדו. הן מוצגות במוזיאון השואה בסקופיה.

מעטפות המפתחות, מוזיאון השואה, סקופיה. קטע מתוך מיצג מונופול. 

השעה הראשונה תתכניתו של יצחק נוי, שבת עולמית, ברשת ב', שבת ה- 10.3.2018 הוקדשה ליהדות מקדוניה. באותה עת שוהה מתי G. בביטולה, משם הוא מרואין. שני היסטוריונים משתתפים אף הם בתכנית המרתקת.

www.magnetradio.com

רשימה שלישית ואחרונה בנושא תפורסמם בימים הקרובים.
ועד אז - חג שמח.
נוֹמִיקָן

www.nomikan.com

לינק לרשימה הראשונה
 http://www.nomikan.com/?p=1535 יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018

לינק לרשימה השלישית 

http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה

נ.ב.

רשימה זו מתפרסמת ב – "1.4.2018", שהיה חגה של אימי המנוחה,ירדנה קטי רובינשטיין. בכל שנה הצליחה אימי "למתוח" את בני המשפחה והחברים במעשיות מצוצות מן האצבע עליהן טרחה טירחה רבה, בהמציאה מעשייה מתאימה לכל "קרבן". ביום זה בתולות זקנות מצאו חתן, צעירות (ומבוגרות, מאד) נכנסו להריון, הורי זכו במפעל הפיס, ועוד כיוצא באלו אירועים דמיוניים המשמחים את הלב. אימי שרדה את אושוויץ. היא הגיעה עד מקלחות הגז. כולן מסביבה בכו וצעקו שהן הולכות למות, אבל היא לא האמינה. אחרי שלושה חודשים באושוויץ, עדיין לא האמינה ש"דבר כזה יכול להיות". ברגע האחרון התברר שחלה טעות והקבוצה, שכללה גם את שתי אחיותיה, "הוחזרה לחיים". מצ"ב לינק לסרט דוקומנטרי שהפקתי וביימתי – "יהודי מהונגריה" על משפחתי כניצולי שואה.

https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8

איור העטיפה - רשל רובינשטיין קפלן

25.3.2018

יומן מסע / מקדוניה / ביטולה, סקופיה / מרץ 2018 

רשימה ראשונה מתוך מספר רשימות שיתפרסמו בהמשכים בשבועות הקרובים

75 שנה לשואת יהודי מקדוניה, 75 שנה להולדתו של מתי *G. ,כבכל שנה בשנים האחרונות אנחנו מגיעים למקדוניה לרגל הטקסים הנערכים סביב יום הזיכרון להכחדת יהדות מקדוניה. מרשים מאד לעקוב אחר התפתחות טקסי הזיכרון וצמיחת מספר המשתתפים בטקסים אלו במהלך שלושת השנים שאנו משתתפים בהם. ממספר יהודים מקומיים, מספר ישראלים ואנשי ממסד כאלו ואחרים שלקחו חלק בטקסים לפני מספר שנים עד ל"מצעד החיים" שנערך השנה בביטולה, מצעד שמנה כ – 6000 איש, מרביתם אנשי העיר ביטולה, נציגים רשמיים של מממשלת מקדוניה ושל מדינות שכנות, וכמאה ישראלים, בני הדור השני והשלישי. מצעד חיים וטקסי זיכרון נערכו למחרת היום גם בסקופיה, בירת מקדוניה, שהקהילה היהודית בה מונה כ-200 איש. בכל האירועים מדברים על הזיכרון אֲבָל המסר החשוב הוא שימור זיכרון השואה כדי שאירוע כזה לא יחזור בתולדות האנושות.

הקרדיט להקמת מפעל זיכרון זה ופיתוחו מגיע למספר ישראלים: דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ילידת מקדוניה, שמקדמת את נושא זיכרון יהדות מקדוניה ללא לאות, יחד עם חברת ילדותה המקדונית מביטולה – עורכת הדין Maria Geras     Dochovska,להלן מִימָה. יחד איתם עושה במלאכה משה טסטה הירושלמי עתיר השנים והזכויות. דן אורין, רחל שלי, מימה ומשה - הצליחו בנחישות ובהתמדה לצרף מתנדבים רבים לשורותיהם וכך להעלות לתודעה את זכרה של יהדות מקדוניה. דן אורין, שגרירנו הנמרץ, מצליח בבניית קשרי ידידות ופעילות כלכלית ותרבותית תוססת עם המקדונים שהם עם חם ולבבי המעריץ את מדינת ישראל.

בביטולה מחכות לנו מריאנה ואני, שתי ארכיטקטיות מתוך קבוצתARHAM   המונה 5 נשים, בראשותה של מימה, עורכת הדין שנזכרה לעיל, שנרתמו להפיכת **בית הקברות היהודי העתיק בביטולה לפארק זיכרון. מתי G. החליט על קונספט מקומי. הוא רוצה שכל העבודה תעשה במקדוניה על ידי אנשי מקצוע מקומיים, שיחיו אחר כך בצד האלמנטים שיבנו, שזיכרון היהודים שנרצחו יהיה חלק מחייהם. אנחנו נוסעים למפעל אבן  KRINK KG שמתגלה כמפעל גדול ומודרני מצויד בציוד מתוחכם. המפעל הזה יבנה את הגלעד שמתי תכנן עבור בית הקברות, לזכר הנספים בשואה. את פנינו מקבלת אלכסנדרה, אשת מקצוע מרשימה. השיחה מתנהלת באנגלית מהולה במקדונית ומתי תורם את חלקו בסרבית חלודה, אבל עובדת. אנחנו בוחנים מספר אבנים ומתי בוחר אבן גרניט אפרפרה, מקומית, שתתאים לגלעד. אני, מריאנה ואלכסנדרה יסכמו את הפרטים הנדרשים. מתי יפקח על העבודה כשיתחילו בביצוע, בקרוב. ממפעל האבן אנחנו עוברים לסדנת המתכת הסמוכה לבית הקברות. בסדנת המתכת יבנה פסל שעון השמש הגדול, 9 מ"ר קוטרו, שמתי מתכנן להציב בפארק הזיכרון. בקרוב מתי ייסע שוב כדי לפקח על ביצוע העבודה. 

עם אלכסנדרה, במרכז, אני ומריאנה במפעל האבן

בחצר מפעל האבן

בסדנת המתכת

מודל פסל השמש המתוכנן

מודל הגלעד המתכונן

הדמית פסל שעון השמש בשטח בית הקברות

הדמית הגלעד בשטח בית הקברות.

בארבעת הימים הקרובים נחווה מספר רב של אירועים יוצאי דופן.

נתחיל באירוע, ***ההאקאתון, עכשווי לחלוטין באופיו, שיזם השגריר דן אורין. bitalon - the bitola hackathon. עשרות צעירים מקומיים, מחולקים לצוותי עבודה, מלווים במנטורים מקומיים וישראלים מתחרים על הקמת מיזם דיגיטלי להנצחת יהדות מקדוניה. כולם מנסים למצוא דרך מעניינת להראות את חיי הקהילה שהייתה. חיים מלאים ועשירים של קהילה שומרת מסורת, עליה סיפרה בהרצאתה המשוררת, שמוצאה בבלקן, חוה פנחס כהן. קהילה שחייתה באזור ללא גבולות, שכן נקודות ההתייחסות שלה היו בתי הכנסת והמשפחות היהודיות בקהילות היהודיות במדינות השכנות. 

משתתפי ההאקאתון בביטולה, 2018. יושב במרכז השגריר דן אורין, ראשונה מימין עומדת מימה, שניה משמאל עומדת שלי. 

הנה נכנסת שבת בביטולה (לשעבר מונאסטיר) אשר כל תושביה היהודים נמחקו מעל פני האדמה ב – 11.3.1943 . בסוף השבוע הזה הגיעו לעיר שני אוטובוסים גדושים בישראלים נרגשים. קידוש כהלכתו נערך בערב שבת במלון, יואל קפלן, הרב האדמוני של העיר סלוניקי ניצח על הקידוש יחד עם הרב פרופסור דניאל הרשקוביץ שהיה עד לא מזמן נשיא אוניברסיטת בר-אילן. את הרעיון לקיים שבת כהלכתה קידמה ד"ר רחל שלי לוי דרומר שהיא המזכיר האקדמי של האוניברסיטה, ואף הגדילה עשות בהפקה אישית של שירונים שהכילו נכסי צאן ברזל של שירים עבריים. וכך בפעם הראשונה אחרי 75 שנים נשמעה בעיר ביטולה תפילה יהודית ושירים עבריים. וגם בגופם של חילונים למהדרין כמונו חלפה צמרמורת של התרגשות, כמו גם בשעת קיום טקס ההבדלה במוצאי שבת.

בשבת שמענו את הרצאתו המרתקת של ההיסטוריון יואל רפל. רפל עמד על ההבדל בין היסטוריה לזיכרון. היסטוריה, כך אמר, זה משהו שקרה למישהו אחר, בזמן אחר, במקום אחר. זיכרון הוא חלק ממני. אסור שהשואה תהפוך להיסטוריה שלנו, היא צריכה להיות חלק מהזיכרון. הנחלת הזיכרון צריכה להיעשות על ידי הקשבה לניצוֹלים. הקשבה לניצוֹלים "מצילה" את החוויה מלהפוך להיסטוריה ומשמרת אותה כזיכרון / חוויה אישית. מי ששמע דבריו של ניצול צריך להמשיך לספר את ששמע והזיכרון ימשיך להתקיים. נזכרתי במה שכתבתי לא מזמן, אבי, ניצול שואה, היה חוזר ומספר אותם סיפורים. ופעם אחת, רק פעם אחת, שאלתי אותו לפשר החזרה האינסופית, והוא ענה בפשטות – אני רוצה לחרוט את עצמי לתוך הזיכרון שלכם.

והוא הצליח...

ברשימה הבאה - מצעד החיים בביטולה - 

עילם ועקנין, אחיינו 'הקטן' של מתי G. צועד יחד עם דודו 'הגדול' במצעד החיים

קבוצת הנוער מגרמניה, המתנדבת בשיקום בית הקברות, בפתיחה של מצעד החיים 

מידע נוסף

*בלילה של 11.3.1943 נאספו כל יהודי מקדוניה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים, רוכזו במפעל הטבק מונופול בסקופיה, ונשלחו אל מותם למחנה המוות טרבלינקה, משם איש לא חזר.  מתי G. נולד ב 4.3.1943  שבוע לפני היום הנורא. הוא הוריו וסבתו ניצלו בנס, בדרכו המקרית של הגורל. שאר בני המשפחה נכחדו כולם. קרא/י עוד http://www.nomikan.com/?p=572

** על תכנית הפיכת בית הקברות לפארק זיכרון קרא/י עוד http://www.nomikan.com/?p=116

*** האקאתון (מאנגלית: Hackathon) הוא אירוע שבו מתכנתים, אנשי טכנולוגיה, אנשי מוצר ותוכן מתכנסים יחד כדי לעבוד על פרויקטים טכנולוגיים בנושא כלשהו. אירוע כזה יכול להימשך יום אחד או יותר. המילה "האקאתון" היא הלחם בסיסים של האק – תכנות יצירתי או שיבוש תרבות ומרתון, כלומר – "מרוץ" של תכנות יצירתי. פעמים רבות, התוכנה שמפותחת בהאקאתונים היא תוכנה חופשית. (מתוך ויקיפדיה).

לינק לרשימה השנייה שפרסמתי בנושא http://cafe.themarker.com/post/3425236/

לינקים לשתי הרשימות הבאות בנושא:

http://www.nomikan.com/?p=1585 מקדוניה / יומן מסע / רשימה 2/ מצעד החיים / העומדים מן הצד

http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה

www.matygrunberg.com 

www.nomikan.com

5.12.2016

על אינטואיציה ... ופרס בצידה

מרץ 2016 סקופיה מקדוניה. בינערביים אפורים וקרים. עטופים במעילים שחורים מתי G. ואנוכי מהלכים שלובי זרוע, שככה אני אוהבת לטייל איתו, אַנְגָזֶ'ה, אירופה כזה, שככה יש לי חופש תנועה אבל כל הגוף קרוב יותר וחום גופו זורם אלי. אנחנו בדרך למלון. סיימנו להקים את התערוכה -  "זיכרון רדוף / מבט לעתיד" במוזיאון השואה. מחר הפתיחה. עיניו התכולות נוצצות וערניות. אני מכונסת במעיל הכבד, אפופה ב"כל השואה הזאת".  ההליכה באוויר הצונן טובה לי. פתאום מתי נעצר, "אני חושב שיש כאן גלריה". אני מציצה - דלת צרה וישנה, שלט לא ברור באותיות קיריליות, ובהמשך מסדרון צר ארוך ואפלולי. כובד עייפותי נוחת עלי. "בחייאת מַתִּי,  מה כבר יכול להיות כאן?" וכבר זרועו נשמטה מזרועי וגבו בקצה הפרוזדור החשוך. עקשנית, אני נשארת מאחור, כפות ידי, נתונות בכפפות אדומות, תחובות עמוק בכיסי מעילי, מעגנות את התנגדותי להרפתקה נוספת, רוקעת ברגלי להתחמם, מחכה שיצא ויודה שטעה, שאין כאן כלום, ואני אצליח להזדחל למיטה החמה בחדרנו.

אבל מתי G. אינו חוזר.

 
אני מחליטה להיכנס ולמשוך אותו ב"אין שערות" ראשו מתוך אותו "שוּמָקוֹם" בתוכו נבלע.
בצעד נחוש אני חוצה את המסדרון הקודר, הודפת את דלת הזכוכית ונכנסת ל..."גלריה".  מתי G. כבר חבוק עם Mice Jankulovski כשני אחים אובדים שמצאו איש את רעהו, ועל שניהם מביטה בשמחה מחויכת  Kornelija Koneska.

 
מִיצֶ הוא הבעלים של הגלריה ואמן בעצמו, גבה קומה, לבן שער, אלגנטי, מבוגר (שהסתבר, אוֹיָה, כצעיר ממני). קוֹרְנֶלִיָה, שרעמת שער אדמוני ומתולתל מקיפה את פניה היפות, היא מנהלת הגלריה, ומשום מה שמה מנגן באזנַי רִיף אלמוֹגֵי קוֹרַל ורדרדים.  מן הקיר ניבט אלי ציור של דמיאן הרסט, ועוד ציורים מאוסף הציירים הבריטיים של גלריית  OSTEN  לאמנות מודרנית.

 
נוּ, טוֹף. לאמנים יש שפה משלהם. קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ מבינים מיד מה "נפל עליהם", וכך יוצא שבמקום לשכב במיטה בענן "השואה", אנחנו יושבים במסעדה, מיטיבים ליבנו במשקה ובאוכל. אני מחבקת את תבוסתי שמעולם לא נראתה מוצלחת כל כך. כדי לנחם עצמי על "אבדן מיטתי" אני שותה קצת יותר מדי, כך ניתק לו ראשי מגופי, משוטט בתמיהה מעל השולחן והסיפורים הנשפכים כרָקִיָה (המשקה המקדוני) וכיין. ונוכחת שוב, שלמרות שמתי G. אינו מתרגל מדיטציה מזה שנים ואינו מגמיש את גופו בתנוחות יוגה משונות (כפי שעושה מנהלת הסטודיו שלו...) הוא חי כאן ועכשיו. לא בשואה, לא במיטה המחכה במלון, לא בערב הפתיחה הצפוי מחר, אלא ברחוב, בסקופיה, ובהצעות שהוא מביא לפניו בזה הרגע הכוללות גלריה לאמנות מודרנית ושני חברים חדשים ומופלאים.
סופו של אותו ערב חברות אמיצה שנקשרת בינינו לבין קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ. מתי G. מוזמן להשתתף בביאנלה לרישום של גלריית אוסטן לשנת 2016. הוא מגיש ספר אמן שיצר : "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי, שחור / לבן" ומקבל ציון לשבח. (Special Recognition Award). באותו זמן זוכה גלריית OSTEN בפרס מצוינות עולמי לניהול המוענק לה בטקס מכובד בפריז  - World Quality Commitment Award -BID & BID Group One 

לרגל הזכייה הגלריה מזמינה לסקופיה את האמנים שזכו בפרסי הביאנלה.
לפני שנתיים העניקה גלריית OSTEN  פרס מפעל חיים לאמנית המיצג מרינה אברמוביץ' Marina Abramovic אשר מוצאה במדינה השכנה, מונטנגרו. השנה (2016) זכה בפרס מפעל חיים האמן הבריטי - טוני קרייג, TONY CRAGG, אשר חי ופועל בגרמניה.
...
דצמבר 2016. מתי ואני נוחתים בסקופיה יחד עם Gen Morimoto שהגיע מיפן עם אשתו Chino  ושני ילדיו. גֶן רשם מעולה, הוא זכה בפרס הראשון. מסרביה הגיע Joskin Shilijan ,יוֹשְקִין שִילִאָן,  סרבי חסון הנוהג לפתוח את היום בכמה כוסיות רקיה, מליטווניה מגיעה Giedrė Riškutė , גִייֶדְרֶה, תכולת המבט שהולכת לאיבוד ברגע שהיא נעלמת מעינינו, מיוון הגיעה הצעירה שבחבורה (27) אלכסנדרה, Alexandra Mantzari, מצרפת נוחתת מלכת הדרמה Camelia Otero , קמליה הדקיקה, מהלכת באלגנטיות בעקבי סטילטו, לבושה בחליפת איסי מיאקי שחורה מתחתה מבצבצת חולצה אדומה, גרבונים שחורים מתוחים על רגליה מצוירים גולגלות אדומות (וכך רכשה מיד את חיבתי), שפתיה משוחות באדום לוהט ובפיה פומית שחורה ארוכה של סיגריה אלקטרונית מעשנת אדים נטולי ניקוטין. קמליה בולטת בכל מקום, אבל על רקע ערימת הסודרים השחורים שכולנו נתונים בהם...

מתי G. הוא זקן הזוכים. למעשה הוא מחוץ לתחרות, וזוכה לכבוד מלכים ואהבה רבה. יש יתרון לגיל, ולכישרון... בשלושת ימי הביאנלה אנחנו מתנהלים כקבוצה שמתי G. מוביל, עוברים מאירוע לאירוע, אוכלים יחד במסעדת "פליסטר" המצוינת שהפכה למסעדת הבית שלנו מאז ביקורנו הראשון, מדברים אנגלית, מתקשים להבין איש את רעהו, אבל לכולנו טלפונים סלולריים ואנחנו מביטים בעניין בצילומי יצירותיהם של האמנים השונים, שואלים שאלות ומחליפים סיפורים והתייעצויות. 

בתמונה למעלה, גן מורימוטו, מיפן, זוכה הפרס הראשון לרישום, מסביר למתי G. את כתיבת שמו ביפנית.

מאולפני הטלוויזיה אנחנו עוברים ל British Council שם נערכת תערוכה קטנה מאוסף האמנים הבריטיים של גלריית OSTEN. למחרת אנחנו אורחי הספריה הצרפתית שם נחנך פורטפוליו אמן של קמליה אוטרו בנוכחות השגריר הצרפתי שמתרגש לשמוע כי רפי קייזר, חברו הקרוב, הוא מכר ותיק של מתי G., אחר צהריים אחר נפתחת בגלריה תערוכה מתוך אוסף האמנים הפולנים, בנוכחות השגריר הפולני. הביאנלה זוכה לסיקור יסודי בעיתונות המקומית. סיפורו של מתי G., "הבייבי של מקדוניה", זוכה לשומעים חדשים ומעצים את ההילה סביב מתי, שמרוצה מאד מהענין שהוא מעורר.
אחרי שלושה ימים אנחנו מגיעים לערב הגדול – פתיחת התערוכה של הביאנלה בה משתתפים למעלה ממאתיים אמנים מרחבי העולם. הביאנלה מוצגת במבנה עותומני ענק, עתיק, החמאם הישן, אולמות גדולים, חדרים קטנים, תקרות גבוהות מקושתות, ופתחים מקושתים אף הם. יושקין טועה לחשוב שהוא יודע את מיקומו של המבנה שנקרא "שיפט המן" Чифте Амам | Čifte Amam (שכמובן מיד מעלה בדמיוני את המן הרשע), וכך אנו יוצאים, החבורה כולה, מן המלון לעבר "שיפט המן". שִינוֹ, היפנית הקטנה, לבושה בקימונו אפור יפהפה, גרביים לבנים לרגליה התחובות בכפכפים יפניים, קמליה במגפוני עקב, גיידרה בנעליים קלות, כולנו עטופים במעילים וצעיפים. יושקין מבטיח כי זו הליכה קצרה. קר נורא. הדרך מתארכת. אנחנו מגיעים לעיר העתיקה של סקופיה, אזור שנקרא "הבזאר התורכי". לפנינו מבנה ענק ו...חשוך – הגלריה הלאומית של מקדוניה. אבל לא, אין כאן איש. חבורת אמנים, צלליות שחורות, מחפשת את התערוכה שלהם. (אמרתי לכם, המן הרשע). רוח קרה מנשבת בסימטאות החשוכות והריקות של הבזאר התורכי. הסימטאות מרוצפות אבנים חלקלקות המקשות על ההליכה. מפעם לפעם יושקין, קרוב לוודאי מחוזק בכמה כוסיות רקיה, משאיר אותנו בצומת ויוצא לגיחת סיור לכיוון משוער וחוזר כלעומת שבא. אנחנו סובבים במעגלים בתוך סרט של פליני. אין לנו מושג איפה אנחנו ולאן צריך ללכת. אני, בנעלי עבודה מסיביות, מצחקקת, האחרים מקללים בשקט, כל אחד בשפתו, ראשינו מכונסים בצעיפים. אבל לבסוף, נמצאה הישועה, מגיעים!
פתיחה כמו פתיחה – יין, מים, עיתונות, מוסיקת רקע, נשים, גברים, כאן במעילים אז אין תצוגת אפנה, הההמון עבודות אמנות, מיקרופונים, נאומים, חלוקת פרסים, חיבוקים, נשיקות, תודה, תודות, תקתוק המצלמות, הבזקים של הסלולריים. לבקשתו של מִיצֶ מתי G. נועל את ערב הפתיחה בנאום ספונטני. מתי G. מדבר על אמנות כגורם של שפיות המאזֵן את עולמנו המטורף. הוא מבכה את העובדה שלו היה ממציא נשק מתוחכם היה מקבל מענקים נדיבים, אבל האמנות אינה זוכה במענקים אלו. מתי G. זוכה לתשואות סוערות מצד הקהל הגודש את האולם.

 
למחרת אנחנו מסירים את שרידי הזוהר המנצנצים מעל בגדי הערב שהיה, מתקפלים לתוך המזוודה הקטנה, ומוסיפים את הקטלוג עב הכרס של 0STEN 2016, ומתפזרים איש לארצו כדי לקבל את שנת 2017 הבאה עלינו לטובה.

נ.ב.

וברשימה הבאה -  "הו, החיים הזוהרים האלו!", קריאה אחרת של האירועים שפורטו לעיל, והצעה להקים Ass Book  (ספר התַּחַת) לצידו של Face Book  המציג את חיינו היפים (תמיד).
אל תחמיצו!

HAPPY NEW YEAR
SEASON GREETINGS

נוֹמִיקָן ומתי G.
 http://www.nomikan.com/?p=1043

http://www.matygrunberg.com/index.html

26.3.2016

עשרה ימים במקדוניה, מרץ 2016 

ב – 4 למרץ, בדיוק ביום הולדתו של מתי ג. אנחנו טסים לסקופיה, בירת מקדוניה, עיר הולדתו. מאחורינו מפטפטים בקול גדול שלושה כפריים מקדונים כבני שבעים, לבושים מיטב מחלצותיהם - חליפות מהוהות שנרכשו ליום חתונתם לפני עשרות שנים, כובעי תיתורת אפורים לראשם, בין שלושתם אפשר, אולי, להרכיב מערכת שיניים אחת, שפמים אדירים מעטרים שפתם העליונה. הם מדברים סֶרְבִּית המפעפעת מעומק הזיכרון של מתי ג. וצפה אל פני השטח. יוֹבַנקוֹ, הקולני ביניהם, חולם לנסוע לצִ'יקָגוֹ. מה יעשה יוֹבַנקוֹ בצִ'יקָגוֹ? טרקטור. יובנקו יקנה טרקטור וינהג אותו ברחובות צִ'יקָגוֹ.
יובנקו חולם צִ'יקָגוֹ.
במקדוניה לכל אחד חלום, יש החולמים יוגוסלביה שהייתה, יש החולמים תפארת ימי אלכסנדר מוקדון הגדול, הצעירים חולמים ברלין ופריז, כולם חולמים פרנסה טובה יותר, ובשעה שבע בבוקר, בטלוויזיה, לֵידִי גָאגָא לבושה בבגדי נזירה אדומים, עושה סאדו-מאזו עם חבורת גברים עירומים ברצועות עור שחור וצלב ענק.

מאיה, ממחלקת המחקר של המוזיאון, אוספת אותנו משדה התעופה. אנחנו אורחים של קרן השואה והקהילה היהודית בסקופיה. בעוד מספר ימים תיפתח תערוכה גדולה של מתי במוזיאון השואה בסקופיה. אנשי המוזיאון נחושים למצוא את המשפחה שהסתירה במשך כשנתיים את מתי, הוריו וסבתו בזמן הכיבוש במלחמת העולם השנייה, בכפר קטן שעם השנים נבלע, כנראה, בעיר סקופיה. הם רוצים להעניק למשפחה תואר "חסידי אומות העולם". הישר משדה התעופה אנחנו נוסעים לטחנת קמח ישנה ונטושה בשולי העיר שגדלה והתפשטה לתוך האזור החקלאי שסבב אותה אז. מתי ג. מתבונן לתוך זכרונו ומביט בטחנה - אין חומה, אין שער כחול, אין נחל קטן. זה לא המקום, הוא אומר. ישמעאל הזקן מתקרב אלינו. הוא גר בסמוך כל חייו ומספר שבעלי הטחנה עבדו עם הגרמנים, ברור שלא הסתירו משפחה יהודית. מתי ג. מתחבב עליו מיד והוא שואג לאשתו שתוציא את בקבוק הרָקִיָה. מתי ג. וישמעאל מרוקנים כוס רקיה שורפת בני מעיים – זִ'יבְלִי. לחיים!

אנחנו ממהרים למוזיאון השואה לוודא שעבודות האמנות הגיעו בשלום. העבודות נארזו בארץ באופן מקצועי לעילא ולעילא ונשלחו בדואר דיפלומטי של משרד החוץ של מדינת ישראל. דאג לכך השושבין הראשי להרפתקת מקדוניה שלנו - דן אורין, שגרירנו הנמרץ במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן. את התהליך ליוו אינספור שיחות טלפון, טפסים, טעויות ואי הבנות בין מספר רב של גורמים שהיו צריכים להיות מתואמים. רווח לנו משאנו רואים את שלושת ארגזי העץ בתוכם מונחות העבודות שלמות ובריאות.

למחרת מתייצבים סשה ואוליבר, המכונה אוֹלִי, כדי להקים את התערוכה יחד עם מתי ג. הם מביאים את כל הציוד הנדרש, למעט... מטר ופֶלֶס. מתי ג. מודאג מעט, אני מודאגת הרבה. מתי ג. הוא איש נוח ונעים עד ש....שנוגעים בעבודות האמנות שלו. לגבי האמנות שלו הוא דייקן אובססיבי, וסטייה מהתכנית עלולה להצית פתיל קצר. אבל קוֹרֶה שהוא ניצב מול ה"טעות" ואומר "זה רעיון מצוין" וזורם... האובססיביות היא לגבי התוצאה הסופית, שתהיה מצוינת. כעת מתקרב אוֹלִי למתי ג. ואומר לו  - "תביט לתוך העין שלי, אתה רואה שם טיפת מים? זה הפלס שלי..."
ובאמת, תוך מספר שעות נחה דעתו של מתי ג.. לסשה ולאוֹלִי עין חדה וניסיון רב בהקמת תערוכות, קירות הבלוקים האדומים באולם  סובלים הכל. שלושתם עובדים במרץ ובמיומנות ובסוף היום הראשון מרבית העבודות מוצאות את מקומן.

אני מתבוננת בתערוכה המוקמת מול עיני ופתאום קולטת שהעבודה – "חקירת הילד היהודי" נעשתה עם סיום לימודיו של מתי ג. ב"בצלאל", בתחילת דרכו כאמן צעיר. בחלקו השני של האולם מוצגים האלמנטים הפיסוליים שיצר במחצית השנה האחרונה עבור פארק הזיכרון בבית הקברות היהודי בביטולה. בין שני גופי העבודות משתרעות חמישים שנות יצירה פוריות באופן יוצא דופן.

אנחנו מתיישבים למנוחה קצרה (בחדר העישון) יחד עם גורָן צָדִיקָרִיו, מנהל המוזיאון, וצופים אל הגשר מאחוריו הכיכר המרכזית בעיר. מתי ג. נזכר כי עם תום המלחמה, בהיותו כבן שלוש או ארבע, הייתה חגיגה גדולה בכיכר. הוא חמק מהוריו, עלה על הבמה, ודיקלם / שר שיר שלם על רכבת שנכנסת למנהרה. הוריו, שחיפשו אותו אחוזי חרדה בתוך המון האדם שגדש את הכיכר, הופתעו לגלות את השובב, מיהרו אל הבמה, וכשירד לקול תשואות הקהל זכה הינוקא המהולל לסטירת לחי מאמו. גוֹרָן צוחק, הוא מכיר היטב את השיר, זה שיר של פרטיזנים, אבא שלו מרדים את הילדים עד היום עם השיר הזה.

מדי שנה סמוך לתאריך ה- 11 לחודש מרץ, היום בו נאספו יהודי מקדוניה לשילוחם לטרבלינקה,  נערכים במקדוניה טקסי זיכרון לנִסְפִּים. ב – 9 לחודש אנחנו נוסעים לבית הקברות היהודי בעיר ביטולה/מונאסטיר לטקס הזיכרון במהלכו יוסר הלוט מעל המודלים וההדמיות של האלמנטים הפיסוליים שהכין מתי לפארק הזיכרון המתוכנן לקום במקום. בטקס משתתפים מכובדים רבים, אבל הנוגע לליבי הוא כומר שהגיע מכנסיה מגרמניה. הוא נושא דברים ומדבר על בקשת סליחה, על מחילה, על חמלה. הוא מתפלל לבוש בבגדי כמורה שחורים, על כתפיו טלית שקיבל מחבר יהודי בירושלים. הוא מביא תרומה מאנשי הקהילה לו שאוספים כסף לנטיעת 3296 עצים, כמספר הנספים מהקהילה היהודית של ביטולה (שנספתה כולה, למעט בודדים שניצלו).

דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן עם מודל פסל שעון השמש.

להפתעתנו, מתי ג. הופך לחביב התקשורת שעטה עליו בסקרנות.

בהמשך היום אנחנו משתתפים בטקסי הנחת זרים באנדרטאות שונות בעיר, ופתיחת תערוכה בבית אנה פרנק.

עם ליל אנחנו שבים לסקופיה עמוסי "שואה".

 
עד כה תפקדתי כ"מנהלת סטודיו מ. גרינברג", כעת משמרבית העבודה מאחורי, מתחילה "השואה" לתת בי אותותיה - עבודותיו של מתי ג. , השיטוט הממושך בין המוצגים בתערוכת הקבע במוזיאון השואה, טקסי הזיכרון, מפגש עם מספר ניצולים שהגיעו לטקסים מהארץ -  מרבצי השואה הפנימיים שלי נעים באיטיות מאיימת.
ובלילה  קמות עלי המצבות העתיקות, צועדות לעברי, מחבקות ומאיימות לקבור אותי, אני פוגשת את אמי המתה, ובחלום – אינה יודעת שהיא מתה ומדברת אלי כרגיל. ואני כועסת על שנפל בחלקי לבשר לה את דבר מותה, ומחליטה שלא לגלות לה כי אינה בחיים עוד. ואני ממשיכה לשוחח איתה ומחליטה לא לספר את הדבר לאיש, שמא יחשבו שאני מטורפת, מדברת עם המתים.
מתי ג. אומר לי: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".

מוטב שאהיה שפויה, זהו ערב הפתיחה של התערוכה. המוזיאון הומה אדם, למעלה ממאתיים וחמישים איש גודשים את מוזיאון השואה, אנשי הקהילה היהודית הקטנה ונציגים של קהילות יהודיות בארצות השכנות, אנשי סגל דיפלומטי, שגרירים רבים, ואפילו הקאדי של העיר, חובש תרבוש אדום, מקשיב בשימת לב לדבריו של שגריר ישראל, דן אורין, שפותח את הערב המכובד. עם תום הנאומים הקהל מתפזר באולם, צופה בעבודות. התערוכה נוגעת בליבם של אנשים רבים שניגשים למתי ג. מחבקים ומנשקים אותו, התרגשותם מידבקת, וגם אנחנו מתרגשים מחדש.  

דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן, נושא דברים בערב הפתיחה

לקראת הפתיחה התראיין מתי ג. לעיתונות הכתובה, במהלך הערב מגיע הכתב בעצמו ומביא איתו בקבוק רָקִיה ואת העיתון - דמותו של מתי ג. מתנוססת בעמוד הראשון!  

מספר ימים לאחר הפתיחה משודרת בטלוויזיה המקדונית כתבת טלוויזיה מרתקת המסקרת את התערוכה. מצורף לינק לעמוד באתר בו מופיעות תמונות מערב הפתיחה וגם סרטון כתבת הטלוויזיה. הסרטון נפתח במקדונית אבל רוב הזמן מתי ג. דובר אנגלית וניתן לראות היטב את התערוכה ואת עבודות האמנות. מומלץ לצפות!
http://matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html

התערוכה תוצג במוזיאון השואה בסקופיה כחצי שנה, עד נובמבר 2016.

נ.ב.
הוא אמר לה: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".

© נוֹמִיקָן

29.2.2016

זיכרונות רדופים / Haunted Memories - מתי גרינברג, תערוכה 

"אף פעם לא ידעתי מתי זיכרון רָדוּף יצוף וילכוד אותי..."

הרשימות האחרונות שפירסמתי עסקו בקשר המקדוני של מתי ג., בסיפור לידתו הדרמטי סמוך לשילוח יהודי מקדוניה להשמדה במחנה טרבלינקה, הצלת משפחתו בעקבות הולדתו, ובהמשך המפתיע והמרגש המתרחש בימים אלו - תכנון אלמנטים פיסוליים ל"פארק זיכרון של יהודי מונסטיר / ביטולה" בבית הקברות היהודי בעיר.

את ביקורנו הקודם במקדוניה סיימנו ב"מוזיאון השואה" בעיר הבירה, סקופיה. ליווה אותנו מר גוֹרָן צָדִיקָרִיוֹ, מנהל המוזיאון, גבר צעיר ויפה תואר.

www.holocaustfund.org

תצוגת המוזיאון מתמקדת בחייהן של הקהילות היהודיות שחיו במקדוניה במשך מאות שנים עד ליום הגורלי 11.3.1943. תערוכת הקבע מעוררת ענין רב בין השאר מפני שאיננו רגילים לראות יהודים ספרדים בהקשר של השואה. כיום מונה קהילת יהודי סקופיה כ- 200 איש גאים במוצאם הספרדי. באחד מאולמות המוזיאון בקומת הקרקע נדהמנו להיתקל בקרון רכבת אותנטי בו נכלאו היהודים כבהמות ונשלחו אל מותם. הקרון מוצב כאילו חדר לתוך האולם תוך כדי נסיעה. אגרוף חבט בבטני, נשימתי נעתקה. כבר ראיתי קרונות כאלו, אבל לא הייתי מוכנה לנוכחות הפיזית האגרסיבית של תא המוות הנייד בחדר סגור.

ניצב סמוך לקרון נתן מתי ג. את עדות השואה שלו שתועדה בסרט מצולם.

הבמאי כבר ארז את המצלמה שלפתע החל מ.ג. מספר על עבודות שיצר לפני עשרות שנים בהשפעת זיכרונות השואה שרדפו אותו. המשפט שחזר בדבריו היה "אף פעם לא ידעתי מתי זיכרון רָדוּף יצוף וילכוד אותי...".

את עבודות השואה יצר מ.ג. בתחילת דרכו האמנותית. הוא ידע שאם לא יעשה אותן בתקופה ההיא – הן לא תעשנה לעולם. החיים יסחפו אותו למקום אחר. כפי שאכן קרה.

בין השנים 1966-1969 צייר את הציור-
"חקירת הילד היהודי" (The Investigation of the Jewish Boy).
"נולדתי בכפר קטן ליד סקופיה וגדלתי במחבוא. אבי היה מהנדס, הוא דיבר גרמנית שוטפת, וניהל תחנת קמח עבור המשפחה שהסתירה אותנו. הבית הקטן בו גרנו היה קרוב לכביש בו עברו יחידות צבא גרמניות לעיתים קרובות. הורי היו מבהילים אותי ואת סבתי לעליית הגג בכל פעם שסכנה התקרבה. למרות שהייתי פעוט, אני זוכר היטב את האֵימָה והסיוט להיתפס ולהחקר על ידי הגרמנים."

 בציור דמויות שני גרמנים יושבים מעליהם חרק ענק, מלכת הנמלים אוחזת צלב- אות הגבורה הגרמני. הילד היהודי נראה בחזית הציור, אבל למעשה הוא ברקע, יש לו מאפיינים של ילד יהודי – כובע ופאות ושלושה מגיני דוד צהובים, אחד לכל שנה מחיי כפעוט במסתור.

זה הזיכרון הראשון שלי."

לקראת התערוכה בסקופיה עיבד מ.ג. שלושה הדפסים דיגיגרפיים של "חקירת הילד היהודי" בהם הרקע הולך ונהיה כהה יותר ויותר. ההדפסים נעשו על נייר עבודת יד ב"סדנת הדפס אמנותי" של יאיר מדינה בירושלים. 

בשנת 1969 מתי ג. כבר התגורר באנגליה, שם יצר את העבודה – "הארובה" (The Chimney). "יום אחד נסעתי ברכבת לשפילד, הרכבת עברה באזור תעשיה, הארובות המעשנות של המפעלים הפעילו בתוכי מתג של זיכרון השואה. חזרתי לסטודיו, כתבתי פיוט, קינה על יהדות מקדוניה, בעברית ובאנגלית, ויצרתי 8 תחריטים עם נגיעות של צבע גואש, עשן הארובות הולך ונהיה סמיך יותר ויותר בתוכו צפות אותיות עבריות."

מתוך הפיוט "הקינה"
"...הורי החיו בי זכרונות שלא חויתי

על רוב משפחה שהושמד במחנות

בדרכים ובשדות ובהוצאה להורג

מורישים לי אותם לתוך נוף נשמתי

שנמשך ונמשך ונמשך.....

...הרחקתי ראשי מן השמשה

קמתי ויצאתי מתא הקרון

אני כבר לא שייך להם

אני חלק מדור ממשיכי החיים

לא אניח לאותם זיכרונות

להוסיף להמשיך לחרוט בי..."

 בשנת 2002, עדיין בלונדון, יצר את הפסל "זיכרון רדוף" (Haunted Memory).

 ענפי עצים, מסכות קרטון, דפים מספרי תורה פגומים, קרועים.

גוֹרָן צדיקריו, מנהל המוזיאון, הרים את הכפפה ויחד עם דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן במשרד החוץ, הצליחו השניים במהירות לארגן תערוכה בה יוצגו עבודותיו של מתי גרינברג במוזיאון השואה באולם "הקרון".

עבודות השואה יהוו מכלול אחד בתערוכה, ופניו לעָבָר. מכלול שני יציג את ההדמיות והמודלים של האלמנטים הפיסוליים שתכנן מתי ג. ל"פארק זיכרון של יהודי מונסטיר / ביטולה" בבית הקברות היהודי – ופניו לעָתִיד.

מדי שנה, סביב התאריך ה – 11 לחודש מרץ, נערכים בשלוש ערים במקדוניה טקסי זיכרון לקהילות היהודיות שחיו בה. ביום שישי הקרוב, ה – 4.3.2016 בדיוק שבעים ושלוש שנים ליום הולדתו, מתי ג. ואנוכי עולים לאווירון וטסים לסקופיה, עיר הולדתו, להקים את התערוכה שתיפתח כשבוע לאחר מכן ב – 10.3.2016. ב – 9.3.2016 ניקח חלק בטקס זיכרון שיערך בבית הקברות בביטולה/מונסטיר, בו יוצגו ההדמיות והמודלים שמ.ג. תכנן עבור פארק הזיכרון שיוקם במקום.

נדמה לי שזו חגיגת יום הולדת ראויה ביותר.

www.matygrunberg.com

נ.ב. "במקום שמתחילים לא להבין שם מתחילים גם החיים".

קראתי אמש בספרה של יהודית הנדל "הכוח האחר".

© נוֹמִיקָן

שער הכניסה לבית הקברות היהודי העתיק בביטולה

בית הקברות היהודי העתיק בביטולה

5.1.2016

ביטולה, יומן עבודה 2

"אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" - אם תדבר לאט אני אבין...

תל-אביב, איסטנבול, סקופיה (Skopje), בירת הבירה של מקדוניה. אנחנו נופלים לזרועותיהם של מארחינו רחבי הלב והגוף, מִימָה ומִילְקוֹ דוֹצֶ'בְסְקִי, שבאו לאסוף אותנו אל עירם ביטולה (Bitola), שם אמור להתבצע הפרויקט לשמו הגענו לכאן. מִימָה ומִילְקוֹ מדברים אנגלית מצוינת, מתי מנסה לשמן את הסֶרְבִּית החלודה שלו – "אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" - אם תדבר לאט אני אבין... ומשום מה המילים האלו, של הגבר הלא צעיר שאני אוהבת, המגשש אחר שפת ילדותו, מכמירות ליבי אליו. ודי במשפט הקצר הזה כדי לשקף בדל מתוך ההיסטוריה של מקדוניה, כי מיד מתברר לנו שכמעט ולא מדברים סֶרְבִּית, השפה הרשמית היא מקדונית, אותה מתי G. אינו מבין. זקני הדור עדיין מדברים סרבית, הצעירים – מקדונית בלבד. ועולה בדעתי נֵס תחיית השפה העברית. ובימים הקרובים אהרהר הרבה בנס הקמת מדינתנו על רקע מאמצי המקדונים להחיות את מדינתם העתיקה שחולקה מספר פעמים ונתחים נכבדים ממנה עברו למדינות השכנות – יוון, בולגריה ואלבניה.

גם כאן מלחמות עקובות מדם במשך מאות שנים.

וכך בעוד מתי G. בחזית הביקור, נוח לי שני צעדים אחריו, משייטת בין סיפורים אישיים לסיפור של עם, אומה, מדינה.

אנחנו בדרכנו לביטולה השוכנת בדרומה של מקדוניה. (כמה עובדות על מקדוניה בתחתית הפוסט). ביטולה - העיר השנייה בגודלה במדינה, כחמישים אלף תושבים, שכנה בצומת דרכים בינלאומית ראשית והייתה עיר מסחר גדולה ועשירה. מאז שהגבול עם יוון סגור בפניה, העיר דועכת. בעבר הייתה קרויה מונאסטיר  (Monastir)על שום המנזרים הרבים בסביבתה. מונאסטיר הוא שמה בשפת הלדינו. "כמה יהודים יש בביטולה?" אני שואלת את מִימָה. "אפס" היא עונה, "הכי קרוב ליהודי זו אני, ידידת היהודים." היו יהודים. הוכחה לכך נמצאת דווקא בבית הקברות היהודי. במשך כחמש מאות שנה, מאז גירוש יהודי ספרד (1492), עת הגיעה למונאסטיר קבוצה גדולה של מגורשים, ועד 11.3.1943 עת איסוף היהודים לקראת העברתם להשמדה במחנה טרבלינקה, חייתה בעיר קהילה יהודית תוססת, מֶתֶיהָ, כאחד עשר אלף במספר, נקברו בבית הקברות היהודי אליו מועדות פנינו.

מִילְקוֹ נוהג, מִימָה מנהלת את כל העולם ביד רמה בשיחות טלפון ובעצירות לעישון סיגריה. הם זוג מגיל עשר, שניהם עורכי דין, היא המנהלת והוא הקוסם, גורם לכך שהדברים יתרחשו. האנרגיה השופעת מהמושבים הקדמיים במכונית גורמת לי להתחיל להאמין כי הדברים אכן יקרו. עדיין מתי G. ואני תוהים מה בעצם אנחנו עושים כאן? מה לאנשי ביטולה לבנות מצבת זיכרון בבית הקברות היהודי העתיק? מה הסיכוי שפרויקט כזה יצא לפועל?

אחרי כשעתיים של נסיעה (לא ספרתי כמה סיגריות) ושיחה תוססת אנחנו מגיעים לביטולה. בית הקברות היהודי מקדם את פני הנכנסים לעיר. אי אפשר לפספס. גבעה ענקית מוקפת גדר אבן.  מתי ואני עומדים למרגלות הר הקברים המכוסה עשב ירוק רענן ושיחים נמוכים, מצבות שגלשו ממקומן ונערמו אחת על חברתה. בצידו השני של בית הקברות חלקה נקייה. מתנדבים מקומיים ניקו את האזור וחשפו כמאתיים מצבות. מתוכנן מבצע ענק לניקוי בית הקברות כולו. אני תוהה מה המניע של נערות ונערים שאינם יהודים ולא פגשו יהודי בימי חייהם, להתנדב לעקור עשבי בר ולחשוף מצבות של יהודים שנפטרו לפני מאות שנים.

מתי G. משוטט בבית הקברות. אני עוקבת אחריו מרחוק. בלבושו הכהה הוא כמעט בלתי נראה על הרקע הירוק האפרפר. הצעיף האדום הכרוך לצווארו (תחליף לשערו האדום שאבד עם השנים) מסגיר את הילוכו האיטי, המהורהר. כשהוא שב אלי הוא אומר: כל מה שהכנתי לא רלבנטי, אני צריך לחשוב מחדש.

מתי G. מרחוק, בחלקת הקברים "הנקיה"

מתי G. משכים קום. מדי בוקר אני מוצאת אותו בכורסא רושם ביומן העבודה שלו. הוא הכין סקיצות לפסל זיכרון בבית הקברות של ביטולה. הרי בימינו אין צורך לנסוע למקום כדי לראותו, אפשר לבקר באינטרנט וכך עשינו.  אבל כשאנחנו עומדים עכשיו כאן, בצילה של הגבעה שהתגלתה כעצומה וגדולה הרבה יותר משהייתה על מסך המחשב, אנחנו מודעים לקטנותנו ואפסותנו מול עוצמתם של גלי הזמן המכים בנו, רטט אנרגיות של זמן העבר על רבדיו הרבים, וזמן העתיד הבלתי ידוע, אליו נשגר את עבודת האמנות שיצור מתי G.

אנחנו עוזבים את בית הקברות כדי לפגוש את "קבוצת החמש" העומדת בראש פרויקט      ARHAM לפיתוח ביטולה. חמש נשים שהתאגדו לפני כשש שנים כדי להניע קדימה את עירן. בראש החמש עומדת מִימָה, ארבע האחרות הן ארכיטקטיות. ולנטינה היא ארכיטקטית העיר, אָני ומריאנה בעלות משרד משותף, אליהן הצטרפה ארכיטקטית צעירה, דניאלה, ביתה של מריאנה. אזור ביטולה הוא עמק פורה, אסם התבואה והמזון של מקדוניה. החמש מנסות ליצור קשרים בינלאומיים ולמשוך לעיר יזמים ומשקיעים, בעיקר תיירות ושירותי מיקור חוץ, ("אאוטסורסינג" בעברית), ויין, היין שלהם מצוין.

אנחנו לומדים כי במקדוניה (כשני מיליון תושבים) קיימת הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, מסורת בת מאות שנים של בני דתות שונות, נוצרים, מוסלמים, יהודים (כשהיו) חיים יחד, חולקים ערכים של סובלנות הדדית. בשנים האחרונות הופר שיווי המשקל בין הדתות עקב הגירה שלילית  של צעירים מקדונים מן המדינה החוצה, והגירה של כחצי מיליון אלבנים מוסלמים לתוך מקדוניה.

"זִ'יבְלִי" – לחיים, אנחנו מתוודעים למשקה הרָקִיָה עליו גאוותם של המקדונים. הרקיה, בֶּלָה (לבנה) או ז'וֹטָא (זהובה), שורפת דרכה בבני מעינו ומשמחת את לבבנו.
לאט לאט נפרשת התמונה ואני מתחילה להבין את מקומנו בתוכה.
המקדונים בכלל, וקבוצת החמש בפרט, מעריצים את ישראל. הם רוצים ללמוד מהישראלים כיצד מקימים מדינה, כיצד גורמים לצעירים לאהוב אותה, להיות מחויבים אליה, כיצד מגיעים לרמה כזו של מדע, כיצד בונים עיר מתוכננת כמו מודיעין.... הם מעונינים מאד בקשרים עם מדינת ישראל. ישראל מצידה, בראשותו של דן אורין, מנהל מחלקת הבלקנים במשרד החוץ ושגריר ישראל במקדוניה, מטפחת את הקשרים האלו.

משהבינותי את האינטרסים של כל הצדדים רווח לי. נחמד מאד לכתוב סיפור רומנטי עתיר רגשנות, אלא שנסיוני בחיים הוכיח לי כי לרוב סיפורים חביבים שכאלו אינם מחזיקים מים. צריך שיהיה אינטרס ברור וחזק לכל אחד מהצדדים כדי שפרויקט יקרום עור וגידים, או במקרה שלנו אבן ומתכת, ויצא לפועל.

"זִ'יבְלִי", רָקִיה נוספת מחליקה במורד הושט.

ברשימה הקודמת הזכרתי את ד"ר רחל שלי לוי דרומר, המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן ודוקטור בביולוגיה חישובית, ילידת סקופיה שאחרי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1963 התרחשה בסקופיה רעידת אדמה עזה, הוריה של שֶלִי נספו. שֶלִי שהתה באותו זמן בחופשה בביטולה, אצל סבתה וסבה. היא ניצלה. ברטה וד"ר חיים אברבנאל היו המשפחה היהודית האחרונה בביטולה. בשנת 1945 התמנה ד"ר חיים אברבנאל למנהל בית החולים הממשלתי המקומי וכהן בתפקיד זה עד 1963. רעידת האדמה שהרגה את שני ילדיהם וחתנם והותירה אותם עם נכדתם שֶלִי, היא זו שהביאה אותם לעזוב את יוגוסלביה של אז ולעלות לישראל. הם התמקמו בבת ים סמוך לבֶּלָה ולֵאוֹ גרינברג, הוריו של מתי G. שתי המשפחות נקשרו זו בזו, ומתי G. שהיה סטודנט צעיר ב"בצלאל" ואחותו הצעירה ליאורה, פרשו חסותם על שֶלִי, שהייתה אז בת שבע, וסייע בקליטתה בארץ.

בשנים האחרונות, במקביל לעיסוקיה הרבים, לקחה על עצמה שֶלִי את הנצחת קיומה של יהדות מקדוניה והשמדתה בשואה (97%), זאת מתוך אמונה שחשוב  לזכור ולשמר את המורשת של קהילה זו שדגלה ביהדות ובסובלנות, אהבת הבריות וגמילות חסדים. שֶלִי חברה לשגריר דן אורין ותומכת בפרויקטים המחברים בין ישראל למקדוניה.

אִימָה המנוחה של שֶלִי הייתה חברתה של אִימָה של מִימָה. שֶלִי ומִימִה היו חברות ילדות. לאחר עלייתה של שֶלִי ארצה ניתק הקשר. בבגרותן איתרו אחת את השנייה ומאז לא ניתן להפריד בין שתי הנשים הצחקניות הרציניות ועתירות ההישגים. אין דבר היכול לעמוד בדרכן, וודאי שלא ברצונן המשותף. ביומנו השני בביטולה עמדנו להיות עדים לכך.

הלומי רקיה ויין מצוין תוצרת האזור אנחנו שוכבים לישון במלון קטן נקי וחביב בשם המחייב "White House".

בבוקרו של יום המחרת אנו יוצאים אל גן ילדים על שם מרה אסתר עובדיה, פרטיזנית יהודיה ילידת ביטולה, שנהרגה בקרב בשנת 1944,והפכה לגיבורה לאומית ביוגוסלביה. בגן הילדים יערך טקס חתימת הסכם להקמת פארק הזיכרון בבית הקברות. אנחנו מצפים לטקס נפוח ומשמים, אך הפתעה כפולת פנים מחכה לנו. ילדי הגן הכינו מחרוזת ריקודים ושירים בעברית, וכך אנו זוכים לחזות בביצוע מקדוני של השיר "הילד הזה הוא אני" ושירים נוספים על רקע דגל ישראל המתנוסס על הקיר. הפתעה נוספת הייתה קבוצה של נערות ונערים מתנועת "בני-עקיבא" שהגיעה מהארץ. בני (ובנות) עקיבא מצטרפים ספונטנית אל ילדי הגן מלווים אותם בשירה וריקודים. והשמחה רבה. נדמה לי שאני רואה דמעה בזווית עינו של מתי G.

מתי G. עם חדוה גולדשמידט, צילום גילי גולדשמידט

על ההסכם לפיתוח פארק הזיכרון חתומים ראש עירית ביטולה, Dr. Vladimir Taleski , נשיאת הקהילה היהודית במקדוניה Dr. MD. Berta Romano Nikolikj  (הקהילה היהודית במקדוניה מונה כ-200 איש ומרוכזת בעיר הבירה, סקופיה), מר Blagoja Mladenovski נשיא הועד המנהל של קרן השואה  במקדוניה. הקרן מעוגנת בחקיקה של ממשלת מקדוניה, היא הוקמה על בסיס כספים ונכסים שלא היו להם יורשים. הכסף יועד לבנית מוזיאון השואה בסקופיה, ולפעילות יהודית וחיזוק המורשת היהודית ולימוד העבר. הדיפלומט שהצליח לרתום לפרויקט את כל החבורה המכובדת הזו הוא שגריר ישראל במקדוניה מר דן אורין מיודענו, וגם הוא חתום על ההסכם.
כפי שמוכיחות התמונות, מאחורי החותמים ניצבות זקופות ודרוכות שֶלִי ומִימָה, ההשראה לרוח ההסכם, ומפתחות ערוץ האנרגיה הטובה ישראל-מקדוניה.

"בני עקיבא" משמחים לבב בגן מרה אסתר עובדיה, במרכז, בחולצה ורודה השגריר דן אורין, לידו, מוחא כפיים, מתניה ידיד, ראש תנועת הבוגרים "בני עקיבא"

מגן הילדים אנחנו ממשיכים אל בית הקברות.
פרויקט "בית החיים של ביטולה" - Beit-Hachaim Bitola project - BEHAB PROJECT - יוצא לדרך.  המחותנים המכובדים, בתוכם גם מתי G. נוטעים במורד הגבעה עצי מגנוליה, העץ הלאומי של מקדוניה. במעלה בית העלמין בצמוד לגדר נוטעים ילדי בית הספר, שמחים וצוהלים, שורת עצי ברושים צעירים,  בלון אדום נקשר לכל אחד מהעצים. אחרי ככלות הכל כריסטמס מתקרב....
אם יושבי בית הקברות הוותיקים שנפטרו זה מכבר תמהו על המהומה העליזה מקושטת בלונים אדומים הם לא אמרו דבר. וודאי נאחזו פליאה על שלא נשתכחו מלב, והתברכו  בצליל טפיפות הרגליים ברחבי הגבעה שנזנחה מכבר, טפיפות המבשרות חיים.

"תנו לי נקודת משען ואניף את כדור הארץ" אמר ארכימדס.

חורבות בית הקברות היהודי העתיק בביטולה/מונאסטיר הם המקום בו נפגשים הסיפורים, נקודת המשען לשינוי, ובמרכז הנקודה הזו מקים מתי גרינברג את הנקודה שלו, בין החיים למוות, בין העבר לעתיד, בין ישראל ומקדוניה.

"אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" - אם תדבר לאט אני אבין...

מה הבין מתי G. ומה יקים בבית החיים? – בטור הבא.

זִ'יבְלִי!!!

נטיעת עצים בבית הקברות, גילי גולדשמיט נוטע

© נוֹמִיקָן

רפובליקת מקדוניה היא מדינה השוכנת בדרום-מזרח אירופה, ללא מוצא לים, ואשר גובלת ביוון בדרום, באלבניה במערב, בסרביה ובקוסובו בצפון ובבולגריה במזרח. הרפובליקה קיבלה עצמאות ב-1991 בעקבות פירוק הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בארגונים בינלאומיים היא נקראת "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה", ובשנת 1993 התקבלה לאו"ם בשם הזמני "The former Yugoslav Republic of Macedonia" (מתוך ויקיפדיה). 

 בנית גשר בין ישראל למקדוניה, אבנים עליהן מצוירים דגלי שתי המדינות

Bitola, יומן עבודה, 1

סיפורים שהמשכם מוצא אותם פתאום, ותכנון קווי קריירה

הסיפור הזה מתחיל מזמן. ממש מזמן, למען הדיוק - 4.3.1943. ואפשר גם כשבועיים קודם לכן כאשר סניורה דוֹנָה קִמְחִי, שהייתה מילדת, אמרה לביתה בֶּלָה גרינברג לבית קמחי "בואי בִּיתִי, נצא אל הכפר, שם האוויר טוב יותר, האוכל בריא יותר ותהיה לך לידה טובה". וכך יצאו מסְקוֹפִּיֶה הזוג הצעיר, בֶּלָה גרינברג ובעלה לֵאוֹ גרינברג, יחד עם סניורה דוֹנָה להתגורר באחד הכפרים הסמוכים לעיר. ב- 4.3.1943 נולד בשעה טובה בן זכר בריא ושלם. האב הצעיר והמאושר יצא לסְקוֹפִּיֶה כדי להביא מוהל. כאשר ראו אותו אנשי העיר צעקו אליו "ברח על נפשך, הגרמנים לקחו את כל היהודים".
לֵאוֹ ברח חזרה אל הכפר, אסף את אשתו, את חמותו ואת התינוק הקטן ושלושתם נמלטו לאחד הכפרים המרוחקים.

ב – 4.3.1943 הורו הגרמנים לבולגרים להתחיל לבצע את השמדת יהודי יוגוסלביה.

ב – 11.3.1943, ביום בו הייתה אמורה להתקיים ברית המילה, נלקחו יהודי סקופיה ברכבות למחנה הריכוז לטרבלינקה, משם לא חזרו. משפחות קמחי וגרינברג נספו כולן.
לתינוק, שלידתו הצילה את חיי הוריו וסבתו, ניתן השם מַתִּתְיָהוּ, מתת האל.
מתתיהו, המוכר יותר כ"מַתִּי גרינברג", הוא התינוק היהודי האחרון שנולד במקדוניה ושרד.

בדיעבד התבררו העובדות הבאות, (לקוח מתוך ויקיפדיה, ערך "סקופיה".)

"ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, ראש "הקומיסריון לשאלות יהודיות בבולגריה" הסכם עם תיאודור דנקר על מסירת 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה לגרמנים, כשלב ראשון לקראת גירוש כל יהודי בולגריה. הרכוש הפרטי והקהילתי היהודי יועד להחרמה על ידי השלטונות. ב-11 במרץ בשעה 06:00 בוצעה אקציה בכל רחבי מקדוניה ויהודיה ובכלל זה יהודי העיר סקופיה רוכזו בבית החרושת לטבק מונופול הסמוך לתחנת הרכבת אשר בעיר. 7,000 יהודים הצטופפו בתנאי רעב, תברואה לקויה, חלקם פצועים וחולים ללא כל טיפול רפואי. לפי נתוני משרד הפנים הבולגרי נעצרו מקרב יהודי סקופיה גופא 3,290 נפשות....
ב-22 במרץ בוצע ה"טרנספורט" הראשון שהכיל 2,338 יהודים ממחנה מונופול וב-29 במרץ האחרון. היהודים הועלו על רכבות משא, הובלו ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה, אליו הגיעו לאחר ימים אחדים. בשל תנאי המסע מתו בדרך מאות יהודים. מקץ ימים אחדים לאחר הגעתם לטרבלינקה נרצחו כל בני הקהילה. הכסף המזומן של היהודים נמסר לבנק המרכזי הבולגרי והרכוש נמכר במכירות פומביות שהכנסותיהן הועברו למשרד לענייני יהודים...."
יהדות בולגריה ניצלה. הבולגרים, שרצו לספח לשטחם את מקדוניה, הקריבו את יהדות תראקיה ומקדוניה וביצעו בעצמם את האקציות ואת השילוח ברכבות לטרבלינקה, באכזריות נלהבת לא פחות מהנאצים הגרמנים.

לֵאוֹ היה מהנדס וניהל את תחנת הקמח של משפחה נוצרית שסיכנה את חייה בשמירה על המשפחה היהודית. בתקופת מלחמה קמח הוא מצרך חשוב... מַתִּי, שהיה קרוי אז מַתְּיָא, חי עם הוריו במחבוא ושימש קמע מזל של הפרטיזנים. "המנוע של המשאיות היה אז בתוך הקבינה. המנוע היה חם וריח חריף של סיגריות עמד באוויר, היו מושיבים אותי על מכסה המנוע בתוך תא הנהג ונותנים לי להחזיק אקדח" הוא זוכר.

עם סיום המלחמה חזרה המשפחה לסקופיה, ובשנת 1948 עלתה ארצה לעיר בת ים, יחד עם אחותו הצעירה של מתי, לִיאוֹרָה גרינברג (גוֹל).  

השנים חלפו .... הלדינו, שהייתה שפת אמו , כמעט ונשתכחה מלשונו של מַתִּי G. מפעם לפעם צצו תזכורות, כמו כאשר ראתה אימו את "הגדת בצלאל" שיצר, הגיבה בתדהמה באומרה "זו בדיוק ההגדה שהייתה בביתנו ביוגוסלביה". נראה שהגדה הייתה חבויה בזכרונו הראשוני של הילד הקטן ואחרי שאבדה חזרה ולבשה צורה חדשה ביצירתו.

אלא שהגורל עדיין לא סיים לומר את דברו. בימים אלו צץ במפתיע קצה של חוט והחלה רקימתו של החלק הבא בסיפור.

כזכור השנה הוצגה בספרית "בית אריאלה" בתל-אביב תערוכה של שלושה ספרי אמן שיצר מַתִּי G.  – "הגדה אחת, שתי מגילות, שלושה מעגלי חיים"- "הגדה של פסח", "מגילת אסתר" ו"מגילת רות". בין המבקרים הרבים זכינו לביקור של שני אנשים מיוחדים - שגריר ישראל לארצות הבלקן מר דן אורין ושגריר מקדוניה בארץ, מר פיו אבירוביץ' (שזו תקופת כהונתו השנייה בארץ והוא דובר עברית). שניהם התרשמו מאד מהיקף היצירה של האמן.

הכוח המניע שעמד מאחורי הקשר עם השגרירים ומאחורי הפרויקט כולו היא ד"ר רחל-שלי לוי-דרומר, ילידת מקדוניה, נכדתו של ד"ר חיים אברבנאל שהיה מנהל בית החולים בביטולה. רחל-שלי היא המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן ודוקטור בביולוגיה חישובית. על סיפור חייה המרתק ועל מאמציה לשמר את זיכרון הקהילה שנכחדה – באחד הטורים הבאים....

וכך, בדרכי הגורל הנסתרות מעינינו, בהזמנתו של השגריר דן אורין, ישוב מַתִּי G. השריד האחרון, למקדוניה, כדי להתחיל תהליך יצירת פסל זיכרון לקהילה יהודית שנכחדה ומשפחתו בתוכה.

ואיך כל זה קשור לתכנון קַווי קריירה?

או, אז ככה.

בצעירותי עבדתי כמנהלת משאבי אנוש בתעשיית ההי-טק. דגש רב הושם על תכנון קווי קריירה. הקווים היו לינאריים - תלמד כך וכך, תעשה תפקיד כזה וכזה, אחר כך תפקיד כזה וכזה ואחר כך.... מאד מרגיע לרשום קו קריירה ולעקוב אחריו. העתיד בשליטה.... אלא שהחיים לא תמיד נצמדים לקו הקריירה, ונוהגים להַתל בקווים.  לעקם, לפתל, לשבור, ולהפתיע. או בקיצור כמו שאומר הפתגם הלטיני הידוע "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" – האדם מתכנן והאלוהים צוחק.

וכשפגשתי את מַתִּי G. הבנתי יותר מתמיד את המִקְריוּת שבהתנהלות החיים, את התערבותו של המזל ושל חוסר המזל בחיי אמן אשר מלכתחילה אינם מתוכננים באופן מסודר. ההנעה ליצור נובעת ממקור פנימי ולא כשאיפה להגיע למעמד כלשהו בעתיד. האמן חי בהווה. הצורך ליצור הוא אובססיבי. השיווק והמכירה הם משניים.

ובשבוע הבא מַתִּי G. ואנוכי (מנהלת הסטודיו) טסים למקדוניה.

על פגישתו של מַתִּי G. עם מחוזות ילדותו, ולמה Bitola? ברשימה הבאה.

נ.ב

ראש ממשלת מקדוניה מבקר בימים אלו בארץ. על מערכת היחסים הערה בין ישראל ומקדוניה אפשר ללמוד מעמוד הפייסבוק התוסס של דן אורין, שגריר ישראל במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן במשרד החוץ
https://www.facebook.com/dan.oryan.7?fref=ts

© נוֹמִיקָן

www.matygrunberg.com