כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    14 תגובות   יום שני, 2/4/18, 15:38

     

    ''

    מתי G. צועד על פסי הרכבת בביטולה.      Foto: Winfried Mundigle

     

    בהמשך לרשימה מספר 1, על ביקורנו במקדוניה, לשעבר יוגולסביה, לרגל אירועי יום הזיכרון ליהדות מקדוניה שנכחדה על ידי הנאצים, יימח שמם, 11.3.1943
    לינק לרשימה הראשונה שהתפרסמה בשבוע שעבר  
    http://www.nomikan.com/?p=1535


     למחרת השבת, יום ראשון 11.3.2018, אנחנו משתתפים במצעד החיים בביטולה. זו הפעם השנייה שהמצעד מתקיים. השנה הוא מונה אלפי אנשים. בראשו צועדים השגריר דן אוריין, חבר הכנסת זוהייר בהלול, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ונציגים דיפלומטיים ממדינות רבות. אני מתמקדת  בתושבי העיר ביטולה, בה אין יהודים, שצועדים. זהו מצעד עממי ובכך יופיו ועוצמתו. צעירים ומבוגרים, צועדים במסלול בו הובלו יהודי העיר בליל ה - 11.3.1943 אל תחנת הרכבת. אז היה ליל חורף קר ומושלג. אנחנו צועדים ביום חם במיוחד. קבוצות מאורגנות ניצבות לאורך המסלול ומצטרפות למצעד שהולך וגדל. מקהלת נוער של המועצה האזורית דרום השרון פורצת בשירה ספונטנית ומרגשת. מקהלה זו מלווה בחן נוגע ללב את כל הטקסים והאירועים השנה. קבוצה אחרת היא של נוער גרמני, בראשותו של הכומר הנס, קהילה שאימצה את פרויקט בית הקברות בביטולה, וחבריה, מגדול ועד קטן, לוקחים חלק, בהתנדבות, בניקוי המצבות ושימור בית הקברות, ואף בהעלאת תרומה כספית.עבור מתי G. התרגשות מיוחדת. השנה הצטרפה למצעד אחותו הצעירה ליאורה גול, שנולדה אף היא ביוגוסלביה מיד עם סיום המלחמה. יחד עם ליאורה מגיעים ביתה רקפת גול וקנין, ונכדה עילם. עילם שהוא שיזם והתעקש על נסיעה למקדוניה, וצעד לצד אמו, סבתו ודודו "הגדול" מתי G.

     

    ''

    ליאורה, עילם ורקפת

     

    ''

    ליאורה, למעלה בעיגול אדום, מתי G. למטה בעיגול כחול, על סיפון האניה כפאלוס שהעלתה אותם ארצה, 1948ץ התמונה חותמת את התצוגה במוזיאון השואה בסקופיה.

     

     

    לא חשבתי שמצעד החיים ישפיע עלי באופן כלשהו. ליתר ביטחון לקחתי איתי את מצלמת הווידאו שלי. צילום הוא אמצעי מובהק לשים חיץ ביני לבין המתרחש. אני מתבוננת מהצד, מחפשת את ההתרחשות המעניינת, הזווית הנכונה, כיוון האור. אָצָה רָצָה לאורך נחיל האנשים ההולך ומתעבה, לא מעורבת. אבל כשאני צועדת בתוך העיר, בין הבתים, הכיכרות, בין הכנסיות והמסגדים, מחשבתי מופנה אל הצופים בתהלוכה, אל תושבי העיר העומדים בצידי הדרכים, המביטים מחלונות בתיהם, מתבוננים בשכניהם לחיים במשך מאות שנים, דורות על דורות של שכנות טובה, למעלה משלושת אלפים היהודים המובלים אל מותם - גברים, נשים, זקנים וטף. גם היום מתבוננים יושבי בתי הקפה בתהלוכה הסוריאליסטית, ונשים לבושות סינר מפסיקות את מלאכתן ומסתכלות בנו מהמרפסת.לאחר צעידה של כשני קילומטר אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת בביטולה, נקודת האיסוף ממנה נשלחו היהודים אל מונופול בסקופיה, ומשם לטרבלינקה. בתחנה – נערך טקס בו נושא דברים חבר הכנסת זוהיר בהלול שהגיע למקדוניה בתוקף תפקידו כראש אגודת הידידות הפרלמנטרית. בחירה מפתיעה אך נבונה. בהלול נושא דברים מרגשים, במיוחד כאשר הם נאמרים על ידי ערבי, ומציין כי ביתו הבכורה עושה דוקטורט בנושא השואה. מתחנת הרכבת ממשיך המסע לבית הקברות היהודי העתיק. ניתן להתרשם מההתקדמות בחשיפת המצבות ושיקום בית הקברות לקראת הפיכתו לפארק זיכרון.

    ''

     

    ''

    מימה, הרוח המקדונית החיה מאחורי מצעד החיים, בטקס בתחנת הרכבת בביטולה.

     

    ''

    מתי G. ופיו אבירוביץ', שהיה עד לפני זמן קצר שגריר מקדוניה בישראל ולמד עברית וערבית על בוריין. 

     

    המקדונים, היוגוסלבים של אז, נודעו בקוסמופוליטיות סובלנית, בני שלושת הדתות חיו יחד בשלום. מעולם לא היו פוגרומים במקדוניה, המקדונים לא היו פעילים בגירוש היהודים, חיילים ושוטרים בולגרים הם שאספו את היהודים למשלוח לטרבלינקה.המקדונים היו פסיביים. הם הביטו. ושתקו. מוזיאון השואה בסקופיה עומד לפתוח שעריו עם תצוגת הקבע שלו. ראו בתמונה, קטע מתוך מיצג "מונופול". חיתוך מתכת - הצופים מהצד (bystanders) להם עיניים בלבד, ללא פה.

     

    ''

    קטע מתוך מיצג מונופול, מוזיאון השואה בסקופיה, מימין, חיתוך מתכת - המתבוננים מהצד

     

    בין האירועים הרשמיים, ובמקביל להם מתרחשות דרמות אישיות כמו שרה'לה גוטמן לבית קלדרון, שהוריה מביטולה. שרה'לה הגיעה עם בעלה פיני, ושלושת ילדיה, בת דודתה הגיעה מוונצואלה, ובת דודה אחרת הגיעה מדאלאס עם שני ילדיה. שרה'לה מצליחה לאתר את בית סבתה בביטולה. היא נכנסת לבית בו הזמן עמד מלכת, ובאופן מפתיע, האדם שגר בבית מזה עשרות שנים מפקיד בידיה את מפתח הבית והמנעול המקורי.

    ''

    המפתח והמנעול של שרה'לה גוטמן לבית קלדרון

    ''

     

    המפתח של שרה'לה מקבל משנה משמעות למחרת היום, בשעת ביקור במוזיאון השואה בסקופיה.  שם אני שומעת כי בשנת 1943, בשעת האיסוף היהודים, ניתנו להם מעטפות. הם התבקשו לרשום את כתובת ביתם על המעטפה ולשים את המפתח בתוך המעטפה. מפתח הבית הוא סמל לביטחון, יש לאן לחזור, יש לי מקום משלי. כך ניסו להרגיע את החששות ולשמור על הסדר. 25 מעטפות כאלו שרדו. הן מוצגות במוזיאון השואה בסקופיה.

     

    ''

    מעטפות המפתחות, מוזיאון השואה, סקופיה. קטע מתוך מיצג מונופול. 

     

    השעה הראשונה תתכניתו של יצחק נוי, שבת עולמית, ברשת ב', שבת ה- 10.3.2018 הוקדשה ליהדות מקדוניה. באותה עת שוהה מתי G. בביטולה, משם הוא מרואין. שני היסטוריונים משתתפים אף הם בתכנית המרתקת.

    www.magnetradio.com

     

    רשימה שלישית ואחרונה בנושא תפורסמם בימים הקרובים.
    ועד אז - חג שמח.
    נוֹמִיקָן

    www.nomikan.com

     

    לינק לרשימה הראשונה
     http://www.nomikan.com/?p=1535 יומן מסע, ביטולה, סקופיה / מקדוניה / מרץ 2018

     

    לינק לרשימה השלישית 

    http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה

     

    נ.ב.

    רשימה זו מתפרסמת ב – "1.4.2018", שהיה חגה של אימי המנוחה,ירדנה קטי רובינשטיין. בכל שנה הצליחה אימי "למתוח" את בני המשפחה והחברים במעשיות מצוצות מן האצבע עליהן טרחה טירחה רבה, בהמציאה מעשייה מתאימה לכל "קרבן". ביום זה בתולות זקנות מצאו חתן, צעירות (ומבוגרות, מאד) נכנסו להריון, הורי זכו במפעל הפיס, ועוד כיוצא באלו אירועים דמיוניים המשמחים את הלב. אימי שרדה את אושוויץ. היא הגיעה עד מקלחות הגז. כולן מסביבה בכו וצעקו שהן הולכות למות, אבל היא לא האמינה. אחרי שלושה חודשים באושוויץ, עדיין לא האמינה ש"דבר כזה יכול להיות". ברגע האחרון התברר שחלה טעות והקבוצה, שכללה גם את שתי אחיותיה, "הוחזרה לחיים". מצ"ב לינק לסרט דוקומנטרי שהפקתי וביימתי – "יהודי מהונגריה" על משפחתי כניצולי שואה.

    https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8

     

     

    ''

     

    איור העטיפה - רשל רובינשטיין קפלן

    דרג את התוכן:
      13 תגובות   יום שני, 26/3/18, 14:58

      25.3.2018


      יומן מסע / מקדוניה / ביטולה, סקופיה / מרץ 2018 

      רשימה ראשונה מתוך מספר רשימות שיתפרסמו בהמשכים בשבועות הקרובים


      ''


      75 שנה לשואת יהודי מקדוניה, 75 שנה להולדתו של מתי *G. ,כבכל שנה בשנים האחרונות אנחנו מגיעים למקדוניה לרגל הטקסים הנערכים סביב יום הזיכרון להכחדת יהדות מקדוניה. מרשים מאד לעקוב אחר התפתחות טקסי הזיכרון וצמיחת מספר המשתתפים בטקסים אלו במהלך שלושת השנים שאנו משתתפים בהם. ממספר יהודים מקומיים, מספר ישראלים ואנשי ממסד כאלו ואחרים שלקחו חלק בטקסים לפני מספר שנים עד ל"מצעד החיים" שנערך השנה בביטולה, מצעד שמנה כ – 6000 איש, מרביתם אנשי העיר ביטולה, נציגים רשמיים של מממשלת מקדוניה ושל מדינות שכנות, וכמאה ישראלים, בני הדור השני והשלישי. מצעד חיים וטקסי זיכרון נערכו למחרת היום גם בסקופיה, בירת מקדוניה, שהקהילה היהודית בה מונה כ-200 איש. בכל האירועים מדברים על הזיכרון אֲבָל המסר החשוב הוא שימור זיכרון השואה כדי שאירוע כזה לא יחזור בתולדות האנושות.


      הקרדיט להקמת מפעל זיכרון זה ופיתוחו מגיע למספר ישראלים: דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ילידת מקדוניה, שמקדמת את נושא זיכרון יהדות מקדוניה ללא לאות, יחד עם חברת ילדותה המקדונית מביטולה – עורכת הדין Maria Geras     Dochovska,להלן מִימָה. יחד איתם עושה במלאכה משה טסטה הירושלמי עתיר השנים והזכויות. דן אורין, רחל שלי, מימה ומשה - הצליחו בנחישות ובהתמדה לצרף מתנדבים רבים לשורותיהם וכך להעלות לתודעה את זכרה של יהדות מקדוניה. דן אורין, שגרירנו הנמרץ, מצליח בבניית קשרי ידידות ופעילות כלכלית ותרבותית תוססת עם המקדונים שהם עם חם ולבבי המעריץ את מדינת ישראל.


      בביטולה מחכות לנו מריאנה ואני, שתי ארכיטקטיות מתוך קבוצתARHAM   המונה 5 נשים, בראשותה של מימה, עורכת הדין שנזכרה לעיל, שנרתמו להפיכת **בית הקברות היהודי העתיק בביטולה לפארק זיכרון. מתי G. החליט על קונספט מקומי. הוא רוצה שכל העבודה תעשה במקדוניה על ידי אנשי מקצוע מקומיים, שיחיו אחר כך בצד האלמנטים שיבנו, שזיכרון היהודים שנרצחו יהיה חלק מחייהם. אנחנו נוסעים למפעל אבן  KRINK KG שמתגלה כמפעל גדול ומודרני מצויד בציוד מתוחכם. המפעל הזה יבנה את הגלעד שמתי תכנן עבור בית הקברות, לזכר הנספים בשואה. את פנינו מקבלת אלכסנדרה, אשת מקצוע מרשימה. השיחה מתנהלת באנגלית מהולה במקדונית ומתי תורם את חלקו בסרבית חלודה, אבל עובדת. אנחנו בוחנים מספר אבנים ומתי בוחר אבן גרניט אפרפרה, מקומית, שתתאים לגלעד. אני, מריאנה ואלכסנדרה יסכמו את הפרטים הנדרשים. מתי יפקח על העבודה כשיתחילו בביצוע, בקרוב. ממפעל האבן אנחנו עוברים לסדנת המתכת הסמוכה לבית הקברות. בסדנת המתכת יבנה פסל שעון השמש הגדול, 9 מ"ר קוטרו, שמתי מתכנן להציב בפארק הזיכרון. בקרוב מתי ייסע שוב כדי לפקח על ביצוע העבודה. 


      ''

      עם אלכסנדרה, במרכז, אני ומריאנה במפעל האבן


      ''

      בחצר מפעל האבן


      ''

      בסדנת המתכת


       

      ''

      מודל פסל השמש המתוכנן

       

       

      ''

      מודל הגלעד המתכונן

       

       

      ''

      הדמית פסל שעון השמש בשטח בית הקברות

       

      ''

       

      הדמית הגלעד בשטח בית הקברות.

       

      בארבעת הימים הקרובים נחווה מספר רב של אירועים יוצאי דופן.

      נתחיל באירוע, ***ההאקאתון, עכשווי לחלוטין באופיו, שיזם השגריר דן אורין. bitalon - the bitola hackathon. עשרות צעירים מקומיים, מחולקים לצוותי עבודה, מלווים במנטורים מקומיים וישראלים מתחרים על הקמת מיזם דיגיטלי להנצחת יהדות מקדוניה. כולם מנסים למצוא דרך מעניינת להראות את חיי הקהילה שהייתה. חיים מלאים ועשירים של קהילה שומרת מסורת, עליה סיפרה בהרצאתה המשוררת, שמוצאה בבלקן, חוה פנחס כהן. קהילה שחייתה באזור ללא גבולות, שכן נקודות ההתייחסות שלה היו בתי הכנסת והמשפחות היהודיות בקהילות היהודיות במדינות השכנות. 

       

      ''

      משתתפי ההאקאתון בביטולה, 2018. יושב במרכז השגריר דן אורין, ראשונה מימין עומדת מימה, שניה משמאל עומדת שלי. 


      הנה נכנסת שבת בביטולה (לשעבר מונאסטיר) אשר כל תושביה היהודים נמחקו מעל פני האדמה ב – 11.3.1943 . בסוף השבוע הזה הגיעו לעיר שני אוטובוסים גדושים בישראלים נרגשים. קידוש כהלכתו נערך בערב שבת במלון, יואל קפלן, הרב האדמוני של העיר סלוניקי ניצח על הקידוש יחד עם הרב פרופסור דניאל הרשקוביץ שהיה עד לא מזמן נשיא אוניברסיטת בר-אילן. את הרעיון לקיים שבת כהלכתה קידמה ד"ר רחל שלי לוי דרומר שהיא המזכיר האקדמי של האוניברסיטה, ואף הגדילה עשות בהפקה אישית של שירונים שהכילו נכסי צאן ברזל של שירים עבריים. וכך בפעם הראשונה אחרי 75 שנים נשמעה בעיר ביטולה תפילה יהודית ושירים עבריים. וגם בגופם של חילונים למהדרין כמונו חלפה צמרמורת של התרגשות, כמו גם בשעת קיום טקס ההבדלה במוצאי שבת.


      בשבת שמענו את הרצאתו המרתקת של ההיסטוריון יואל רפל. רפל עמד על ההבדל בין היסטוריה לזיכרון. היסטוריה, כך אמר, זה משהו שקרה למישהו אחר, בזמן אחר, במקום אחר. זיכרון הוא חלק ממני. אסור שהשואה תהפוך להיסטוריה שלנו, היא צריכה להיות חלק מהזיכרון. הנחלת הזיכרון צריכה להיעשות על ידי הקשבה לניצוֹלים. הקשבה לניצוֹלים "מצילה" את החוויה מלהפוך להיסטוריה ומשמרת אותה כזיכרון / חוויה אישית. מי ששמע דבריו של ניצול צריך להמשיך לספר את ששמע והזיכרון ימשיך להתקיים. נזכרתי במה שכתבתי לא מזמן, אבי, ניצול שואה, היה חוזר ומספר אותם סיפורים. ופעם אחת, רק פעם אחת, שאלתי אותו לפשר החזרה האינסופית, והוא ענה בפשטות – אני רוצה לחרוט את עצמי לתוך הזיכרון שלכם.

      והוא הצליח...

       

      ברשימה הבאה - מצעד החיים בביטולה - 

      ''

      עילם ועקנין, אחיינו 'הקטן' של מתי G. צועד יחד עם דודו 'הגדול' במצעד החיים

       

      ''

      קבוצת הנוער מגרמניה, המתנדבת בשיקום בית הקברות, בפתיחה של מצעד החיים 

       

      מידע נוסף

      *בלילה של 11.3.1943 נאספו כל יהודי מקדוניה על ידי שוטרים וחיילים בולגרים, רוכזו במפעל הטבק מונופול בסקופיה, ונשלחו אל מותם למחנה המוות טרבלינקה, משם איש לא חזר.  מתי G. נולד ב 4.3.1943  שבוע לפני היום הנורא. הוא הוריו וסבתו ניצלו בנס, בדרכו המקרית של הגורל. שאר בני המשפחה נכחדו כולם. קרא/י עוד http://www.nomikan.com/?p=572


      ** על תכנית הפיכת בית הקברות לפארק זיכרון קרא/י עוד http://www.nomikan.com/?p=116


      *** האקאתון (מאנגלית: Hackathon) הוא אירוע שבו מתכנתים, אנשי טכנולוגיה, אנשי מוצר ותוכן מתכנסים יחד כדי לעבוד על פרויקטים טכנולוגיים בנושא כלשהו. אירוע כזה יכול להימשך יום אחד או יותר. המילה "האקאתון" היא הלחם בסיסים של האק – תכנות יצירתי או שיבוש תרבות ומרתון, כלומר – "מרוץ" של תכנות יצירתי. פעמים רבות, התוכנה שמפותחת בהאקאתונים היא תוכנה חופשית. (מתוך ויקיפדיה).

       

      לינק לרשימה השנייה שפרסמתי בנושא http://cafe.themarker.com/post/3425236/

       

      ''
      חקירת הילד היהודי / מתי גרינברג / שמן על קנווס / 1966-69

       

      לינקים לשתי הרשימות הבאות בנושא:

      http://www.nomikan.com/?p=1585 מקדוניה / יומן מסע / רשימה 2/ מצעד החיים / העומדים מן הצד

      http://www.nomikan.com/?p=1622 מקדוניה, יומן מסע, רשימה שלישית ואחרונה / מה שלא ידעתי על טרבלינקה

       

       

      www.matygrunberg.com 

      www.nomikan.com

      דרג את התוכן:
        12 תגובות   יום חמישי, 5/1/17, 11:21

        5.12.2016

        ''

        על אינטואיציה ... ופרס בצידה


        מרץ 2016 סקופיה מקדוניה. בינערביים אפורים וקרים. עטופים במעילים שחורים מתי G. ואנוכי מהלכים שלובי זרוע, שככה אני אוהבת לטייל איתו, אַנְגָזֶ'ה, אירופה כזה, שככה יש לי חופש תנועה אבל כל הגוף קרוב יותר וחום גופו זורם אלי. אנחנו בדרך למלון. סיימנו להקים את התערוכה -  "זיכרון רדוף / מבט לעתיד" במוזיאון השואה. מחר הפתיחה. עיניו התכולות נוצצות וערניות. אני מכונסת במעיל הכבד, אפופה ב"כל השואה הזאת".  ההליכה באוויר הצונן טובה לי. פתאום מתי נעצר, "אני חושב שיש כאן גלריה". אני מציצה - דלת צרה וישנה, שלט לא ברור באותיות קיריליות, ובהמשך מסדרון צר ארוך ואפלולי. כובד עייפותי נוחת עלי. "בחייאת מַתִּי,  מה כבר יכול להיות כאן?" וכבר זרועו נשמטה מזרועי וגבו בקצה הפרוזדור החשוך. עקשנית, אני נשארת מאחור, כפות ידי, נתונות בכפפות אדומות, תחובות עמוק בכיסי מעילי, מעגנות את התנגדותי להרפתקה נוספת, רוקעת ברגלי להתחמם, מחכה שיצא ויודה שטעה, שאין כאן כלום, ואני אצליח להזדחל למיטה החמה בחדרנו.

        ''

        ''

        אבל מתי G. אינו חוזר.

         
        אני מחליטה להיכנס ולמשוך אותו ב"אין שערות" ראשו מתוך אותו "שוּמָקוֹם" בתוכו נבלע.
        בצעד נחוש אני חוצה את המסדרון הקודר, הודפת את דלת הזכוכית ונכנסת ל..."גלריה".  מתי G. כבר חבוק עם Mice Jankulovski כשני אחים אובדים שמצאו איש את רעהו, ועל שניהם מביטה בשמחה מחויכת  Kornelija Koneska.

         
        מִיצֶ הוא הבעלים של הגלריה ואמן בעצמו, גבה קומה, לבן שער, אלגנטי, מבוגר (שהסתבר, אוֹיָה, כצעיר ממני). קוֹרְנֶלִיָה, שרעמת שער אדמוני ומתולתל מקיפה את פניה היפות, היא מנהלת הגלריה, ומשום מה שמה מנגן באזנַי רִיף אלמוֹגֵי קוֹרַל ורדרדים.  מן הקיר ניבט אלי ציור של דמיאן הרסט, ועוד ציורים מאוסף הציירים הבריטיים של גלריית  OSTEN  לאמנות מודרנית.

         

        ''

        ''

         
        נוּ, טוֹף. לאמנים יש שפה משלהם. קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ מבינים מיד מה "נפל עליהם", וכך יוצא שבמקום לשכב במיטה בענן "השואה", אנחנו יושבים במסעדה, מיטיבים ליבנו במשקה ובאוכל. אני מחבקת את תבוסתי שמעולם לא נראתה מוצלחת כל כך. כדי לנחם עצמי על "אבדן מיטתי" אני שותה קצת יותר מדי, כך ניתק לו ראשי מגופי, משוטט בתמיהה מעל השולחן והסיפורים הנשפכים כרָקִיָה (המשקה המקדוני) וכיין. ונוכחת שוב, שלמרות שמתי G. אינו מתרגל מדיטציה מזה שנים ואינו מגמיש את גופו בתנוחות יוגה משונות (כפי שעושה מנהלת הסטודיו שלו...) הוא חי כאן ועכשיו. לא בשואה, לא במיטה המחכה במלון, לא בערב הפתיחה הצפוי מחר, אלא ברחוב, בסקופיה, ובהצעות שהוא מביא לפניו בזה הרגע הכוללות גלריה לאמנות מודרנית ושני חברים חדשים ומופלאים.
        סופו של אותו ערב חברות אמיצה שנקשרת בינינו לבין קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ. מתי G. מוזמן להשתתף בביאנלה לרישום של גלריית אוסטן לשנת 2016. הוא מגיש ספר אמן שיצר : "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי, שחור / לבן" ומקבל ציון לשבח. (Special Recognition Award). באותו זמן זוכה גלריית OSTEN בפרס מצוינות עולמי לניהול המוענק לה בטקס מכובד בפריז  - World Quality Commitment Award -BID & BID Group One 


        לרגל הזכייה הגלריה מזמינה לסקופיה את האמנים שזכו בפרסי הביאנלה.
        לפני שנתיים העניקה גלריית OSTEN  פרס מפעל חיים לאמנית המיצג מרינה אברמוביץ' Marina Abramovic אשר מוצאה במדינה השכנה, מונטנגרו. השנה (2016) זכה בפרס מפעל חיים האמן הבריטי - טוני קרייג, TONY CRAGG, אשר חי ופועל בגרמניה.
        ...
        דצמבר 2016. מתי ואני נוחתים בסקופיה יחד עם Gen Morimoto שהגיע מיפן עם אשתו Chino  ושני ילדיו. גֶן רשם מעולה, הוא זכה בפרס הראשון. מסרביה הגיע Joskin Shilijan ,יוֹשְקִין שִילִאָן,  סרבי חסון הנוהג לפתוח את היום בכמה כוסיות רקיה, מליטווניה מגיעה Giedrė Riškutė , גִייֶדְרֶה, תכולת המבט שהולכת לאיבוד ברגע שהיא נעלמת מעינינו, מיוון הגיעה הצעירה שבחבורה (27) אלכסנדרה, Alexandra Mantzari, מצרפת נוחתת מלכת הדרמה Camelia Otero , קמליה הדקיקה, מהלכת באלגנטיות בעקבי סטילטו, לבושה בחליפת איסי מיאקי שחורה מתחתה מבצבצת חולצה אדומה, גרבונים שחורים מתוחים על רגליה מצוירים גולגלות אדומות (וכך רכשה מיד את חיבתי), שפתיה משוחות באדום לוהט ובפיה פומית שחורה ארוכה של סיגריה אלקטרונית מעשנת אדים נטולי ניקוטין. קמליה בולטת בכל מקום, אבל על רקע ערימת הסודרים השחורים שכולנו נתונים בהם...

         

         

        ''

         

        מתי G. הוא זקן הזוכים. למעשה הוא מחוץ לתחרות, וזוכה לכבוד מלכים ואהבה רבה. יש יתרון לגיל, ולכישרון... בשלושת ימי הביאנלה אנחנו מתנהלים כקבוצה שמתי G. מוביל, עוברים מאירוע לאירוע, אוכלים יחד במסעדת "פליסטר" המצוינת שהפכה למסעדת הבית שלנו מאז ביקורנו הראשון, מדברים אנגלית, מתקשים להבין איש את רעהו, אבל לכולנו טלפונים סלולריים ואנחנו מביטים בעניין בצילומי יצירותיהם של האמנים השונים, שואלים שאלות ומחליפים סיפורים והתייעצויות. 

        ''

        ''

         

        בתמונה למעלה, גן מורימוטו, מיפן, זוכה הפרס הראשון לרישום, מסביר למתי G. את כתיבת שמו ביפנית.

         

        מאולפני הטלוויזיה אנחנו עוברים ל British Council שם נערכת תערוכה קטנה מאוסף האמנים הבריטיים של גלריית OSTEN. למחרת אנחנו אורחי הספריה הצרפתית שם נחנך פורטפוליו אמן של קמליה אוטרו בנוכחות השגריר הצרפתי שמתרגש לשמוע כי רפי קייזר, חברו הקרוב, הוא מכר ותיק של מתי G., אחר צהריים אחר נפתחת בגלריה תערוכה מתוך אוסף האמנים הפולנים, בנוכחות השגריר הפולני. הביאנלה זוכה לסיקור יסודי בעיתונות המקומית. סיפורו של מתי G., "הבייבי של מקדוניה", זוכה לשומעים חדשים ומעצים את ההילה סביב מתי, שמרוצה מאד מהענין שהוא מעורר.
        אחרי שלושה ימים אנחנו מגיעים לערב הגדול – פתיחת התערוכה של הביאנלה בה משתתפים למעלה ממאתיים אמנים מרחבי העולם. הביאנלה מוצגת במבנה עותומני ענק, עתיק, החמאם הישן, אולמות גדולים, חדרים קטנים, תקרות גבוהות מקושתות, ופתחים מקושתים אף הם. יושקין טועה לחשוב שהוא יודע את מיקומו של המבנה שנקרא "שיפט המן" Чифте Амам | Čifte Amam (שכמובן מיד מעלה בדמיוני את המן הרשע), וכך אנו יוצאים, החבורה כולה, מן המלון לעבר "שיפט המן". שִינוֹ, היפנית הקטנה, לבושה בקימונו אפור יפהפה, גרביים לבנים לרגליה התחובות בכפכפים יפניים, קמליה במגפוני עקב, גיידרה בנעליים קלות, כולנו עטופים במעילים וצעיפים. יושקין מבטיח כי זו הליכה קצרה. קר נורא. הדרך מתארכת. אנחנו מגיעים לעיר העתיקה של סקופיה, אזור שנקרא "הבזאר התורכי". לפנינו מבנה ענק ו...חשוך – הגלריה הלאומית של מקדוניה. אבל לא, אין כאן איש. חבורת אמנים, צלליות שחורות, מחפשת את התערוכה שלהם. (אמרתי לכם, המן הרשע). רוח קרה מנשבת בסימטאות החשוכות והריקות של הבזאר התורכי. הסימטאות מרוצפות אבנים חלקלקות המקשות על ההליכה. מפעם לפעם יושקין, קרוב לוודאי מחוזק בכמה כוסיות רקיה, משאיר אותנו בצומת ויוצא לגיחת סיור לכיוון משוער וחוזר כלעומת שבא. אנחנו סובבים במעגלים בתוך סרט של פליני. אין לנו מושג איפה אנחנו ולאן צריך ללכת. אני, בנעלי עבודה מסיביות, מצחקקת, האחרים מקללים בשקט, כל אחד בשפתו, ראשינו מכונסים בצעיפים. אבל לבסוף, נמצאה הישועה, מגיעים!
        פתיחה כמו פתיחה – יין, מים, עיתונות, מוסיקת רקע, נשים, גברים, כאן במעילים אז אין תצוגת אפנה, הההמון עבודות אמנות, מיקרופונים, נאומים, חלוקת פרסים, חיבוקים, נשיקות, תודה, תודות, תקתוק המצלמות, הבזקים של הסלולריים. לבקשתו של מִיצֶ מתי G. נועל את ערב הפתיחה בנאום ספונטני. מתי G. מדבר על אמנות כגורם של שפיות המאזֵן את עולמנו המטורף. הוא מבכה את העובדה שלו היה ממציא נשק מתוחכם היה מקבל מענקים נדיבים, אבל האמנות אינה זוכה במענקים אלו. מתי G. זוכה לתשואות סוערות מצד הקהל הגודש את האולם.

        ''

        ''

        ''

         
        למחרת אנחנו מסירים את שרידי הזוהר המנצנצים מעל בגדי הערב שהיה, מתקפלים לתוך המזוודה הקטנה, ומוסיפים את הקטלוג עב הכרס של 0STEN 2016, ומתפזרים איש לארצו כדי לקבל את שנת 2017 הבאה עלינו לטובה.

        ''



        נ.ב.

        וברשימה הבאה -  "הו, החיים הזוהרים האלו!", קריאה אחרת של האירועים שפורטו לעיל, והצעה להקים Ass Book  (ספר התַּחַת) לצידו של Face Book  המציג את חיינו היפים (תמיד).
        אל תחמיצו!

        HAPPY NEW YEAR
        SEASON GREETINGS

        נוֹמִיקָן ומתי G.
         
        http://www.nomikan.com/?p=1043

        http://www.matygrunberg.com/index.html

         

        דרג את התוכן:
          13 תגובות   יום שבת, 26/3/16, 22:38

          26.3.2016

          עשרה ימים במקדוניה, מרץ 2016 

          ב – 4 למרץ, בדיוק ביום הולדתו של מתי ג. אנחנו טסים לסקופיה, בירת מקדוניה, עיר הולדתו. מאחורינו מפטפטים בקול גדול שלושה כפריים מקדונים כבני שבעים, לבושים מיטב מחלצותיהם - חליפות מהוהות שנרכשו ליום חתונתם לפני עשרות שנים, כובעי תיתורת אפורים לראשם, בין שלושתם אפשר, אולי, להרכיב מערכת שיניים אחת, שפמים אדירים מעטרים שפתם העליונה. הם מדברים סֶרְבִּית המפעפעת מעומק הזיכרון של מתי ג. וצפה אל פני השטח. יוֹבַנקוֹ, הקולני ביניהם, חולם לנסוע לצִ'יקָגוֹ. מה יעשה יוֹבַנקוֹ בצִ'יקָגוֹ? טרקטור. יובנקו יקנה טרקטור וינהג אותו ברחובות צִ'יקָגוֹ.
          יובנקו חולם צִ'יקָגוֹ.
          במקדוניה לכל אחד חלום, יש החולמים יוגוסלביה שהייתה, יש החולמים תפארת ימי אלכסנדר מוקדון הגדול, הצעירים חולמים ברלין ופריז, כולם חולמים פרנסה טובה יותר, ובשעה שבע בבוקר, בטלוויזיה, לֵידִי גָאגָא לבושה בבגדי נזירה אדומים, עושה סאדו-מאזו עם חבורת גברים עירומים ברצועות עור שחור וצלב ענק.

          מאיה, ממחלקת המחקר של המוזיאון, אוספת אותנו משדה התעופה. אנחנו אורחים של קרן השואה והקהילה היהודית בסקופיה. בעוד מספר ימים תיפתח תערוכה גדולה של מתי במוזיאון השואה בסקופיה. אנשי המוזיאון נחושים למצוא את המשפחה שהסתירה במשך כשנתיים את מתי, הוריו וסבתו בזמן הכיבוש במלחמת העולם השנייה, בכפר קטן שעם השנים נבלע, כנראה, בעיר סקופיה. הם רוצים להעניק למשפחה תואר "חסידי אומות העולם". הישר משדה התעופה אנחנו נוסעים לטחנת קמח ישנה ונטושה בשולי העיר שגדלה והתפשטה לתוך האזור החקלאי שסבב אותה אז. מתי ג. מתבונן לתוך זכרונו ומביט בטחנה - אין חומה, אין שער כחול, אין נחל קטן. זה לא המקום, הוא אומר. ישמעאל הזקן מתקרב אלינו. הוא גר בסמוך כל חייו ומספר שבעלי הטחנה עבדו עם הגרמנים, ברור שלא הסתירו משפחה יהודית. מתי ג. מתחבב עליו מיד והוא שואג לאשתו שתוציא את בקבוק הרָקִיָה. מתי ג. וישמעאל מרוקנים כוס רקיה שורפת בני מעיים – זִ'יבְלִי. לחיים!


          אנחנו ממהרים למוזיאון השואה לוודא שעבודות האמנות הגיעו בשלום. העבודות נארזו בארץ באופן מקצועי לעילא ולעילא ונשלחו בדואר דיפלומטי של משרד החוץ של מדינת ישראל. דאג לכך השושבין הראשי להרפתקת מקדוניה שלנו - דן אורין, שגרירנו הנמרץ במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן. את התהליך ליוו אינספור שיחות טלפון, טפסים, טעויות ואי הבנות בין מספר רב של גורמים שהיו צריכים להיות מתואמים. רווח לנו משאנו רואים את שלושת ארגזי העץ בתוכם מונחות העבודות שלמות ובריאות.


          ''

           

          למחרת מתייצבים סשה ואוליבר, המכונה אוֹלִי, כדי להקים את התערוכה יחד עם מתי ג. הם מביאים את כל הציוד הנדרש, למעט... מטר ופֶלֶס. מתי ג. מודאג מעט, אני מודאגת הרבה. מתי ג. הוא איש נוח ונעים עד ש....שנוגעים בעבודות האמנות שלו. לגבי האמנות שלו הוא דייקן אובססיבי, וסטייה מהתכנית עלולה להצית פתיל קצר. אבל קוֹרֶה שהוא ניצב מול ה"טעות" ואומר "זה רעיון מצוין" וזורם... האובססיביות היא לגבי התוצאה הסופית, שתהיה מצוינת. כעת מתקרב אוֹלִי למתי ג. ואומר לו  - "תביט לתוך העין שלי, אתה רואה שם טיפת מים? זה הפלס שלי..."
          ובאמת, תוך מספר שעות נחה דעתו של מתי ג.. לסשה ולאוֹלִי עין חדה וניסיון רב בהקמת תערוכות, קירות הבלוקים האדומים באולם  סובלים הכל. שלושתם עובדים במרץ ובמיומנות ובסוף היום הראשון מרבית העבודות מוצאות את מקומן.


          ''

           

          ''

           

          אני מתבוננת בתערוכה המוקמת מול עיני ופתאום קולטת שהעבודה – "חקירת הילד היהודי" נעשתה עם סיום לימודיו של מתי ג. ב"בצלאל", בתחילת דרכו כאמן צעיר. בחלקו השני של האולם מוצגים האלמנטים הפיסוליים שיצר במחצית השנה האחרונה עבור פארק הזיכרון בבית הקברות היהודי בביטולה. בין שני גופי העבודות משתרעות חמישים שנות יצירה פוריות באופן יוצא דופן.

          אנחנו מתיישבים למנוחה קצרה (בחדר העישון) יחד עם גורָן צָדִיקָרִיו, מנהל המוזיאון, וצופים אל הגשר מאחוריו הכיכר המרכזית בעיר. מתי ג. נזכר כי עם תום המלחמה, בהיותו כבן שלוש או ארבע, הייתה חגיגה גדולה בכיכר. הוא חמק מהוריו, עלה על הבמה, ודיקלם / שר שיר שלם על רכבת שנכנסת למנהרה. הוריו, שחיפשו אותו אחוזי חרדה בתוך המון האדם שגדש את הכיכר, הופתעו לגלות את השובב, מיהרו אל הבמה, וכשירד לקול תשואות הקהל זכה הינוקא המהולל לסטירת לחי מאמו. גוֹרָן צוחק, הוא מכיר היטב את השיר, זה שיר של פרטיזנים, אבא שלו מרדים את הילדים עד היום עם השיר הזה.

          מדי שנה סמוך לתאריך ה- 11 לחודש מרץ, היום בו נאספו יהודי מקדוניה לשילוחם לטרבלינקה,  נערכים במקדוניה טקסי זיכרון לנִסְפִּים. ב – 9 לחודש אנחנו נוסעים לבית הקברות היהודי בעיר ביטולה/מונאסטיר לטקס הזיכרון במהלכו יוסר הלוט מעל המודלים וההדמיות של האלמנטים הפיסוליים שהכין מתי לפארק הזיכרון המתוכנן לקום במקום. בטקס משתתפים מכובדים רבים, אבל הנוגע לליבי הוא כומר שהגיע מכנסיה מגרמניה. הוא נושא דברים ומדבר על בקשת סליחה, על מחילה, על חמלה. הוא מתפלל לבוש בבגדי כמורה שחורים, על כתפיו טלית שקיבל מחבר יהודי בירושלים. הוא מביא תרומה מאנשי הקהילה לו שאוספים כסף לנטיעת 3296 עצים, כמספר הנספים מהקהילה היהודית של ביטולה (שנספתה כולה, למעט בודדים שניצלו).

           

          ''

           

          ''

           

          דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן עם מודל פסל שעון השמש.

           

          להפתעתנו, מתי ג. הופך לחביב התקשורת שעטה עליו בסקרנות.

           

          ''

           

          בהמשך היום אנחנו משתתפים בטקסי הנחת זרים באנדרטאות שונות בעיר, ופתיחת תערוכה בבית אנה פרנק.

           

          ''

           

          עם ליל אנחנו שבים לסקופיה עמוסי "שואה".

           
          עד כה תפקדתי כ"מנהלת סטודיו מ. גרינברג", כעת משמרבית העבודה מאחורי, מתחילה "השואה" לתת בי אותותיה - עבודותיו של מתי ג. , השיטוט הממושך בין המוצגים בתערוכת הקבע במוזיאון השואה, טקסי הזיכרון, מפגש עם מספר ניצולים שהגיעו לטקסים מהארץ -  מרבצי השואה הפנימיים שלי נעים באיטיות מאיימת.
          ובלילה  קמות עלי המצבות העתיקות, צועדות לעברי, מחבקות ומאיימות לקבור אותי, אני פוגשת את אמי המתה, ובחלום – אינה יודעת שהיא מתה ומדברת אלי כרגיל. ואני כועסת על שנפל בחלקי לבשר לה את דבר מותה, ומחליטה שלא לגלות לה כי אינה בחיים עוד. ואני ממשיכה לשוחח איתה ומחליטה לא לספר את הדבר לאיש, שמא יחשבו שאני מטורפת, מדברת עם המתים.
          מתי ג. אומר לי: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".


          מוטב שאהיה שפויה, זהו ערב הפתיחה של התערוכה. המוזיאון הומה אדם, למעלה ממאתיים וחמישים איש גודשים את מוזיאון השואה, אנשי הקהילה היהודית הקטנה ונציגים של קהילות יהודיות בארצות השכנות, אנשי סגל דיפלומטי, שגרירים רבים, ואפילו הקאדי של העיר, חובש תרבוש אדום, מקשיב בשימת לב לדבריו של שגריר ישראל, דן אורין, שפותח את הערב המכובד. עם תום הנאומים הקהל מתפזר באולם, צופה בעבודות. התערוכה נוגעת בליבם של אנשים רבים שניגשים למתי ג. מחבקים ומנשקים אותו, התרגשותם מידבקת, וגם אנחנו מתרגשים מחדש.  

           

          ''

           

          ''

           

           

          ''

          דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן, נושא דברים בערב הפתיחה


          ''

           

           

          לקראת הפתיחה התראיין מתי ג. לעיתונות הכתובה, במהלך הערב מגיע הכתב בעצמו ומביא איתו בקבוק רָקִיה ואת העיתון - דמותו של מתי ג. מתנוססת בעמוד הראשון!  

           

          ''


          מספר ימים לאחר הפתיחה משודרת בטלוויזיה המקדונית כתבת טלוויזיה מרתקת המסקרת את התערוכה. מצורף לינק לעמוד באתר בו מופיעות תמונות מערב הפתיחה וגם סרטון כתבת הטלוויזיה. הסרטון נפתח במקדונית אבל רוב הזמן מתי ג. דובר אנגלית וניתן לראות היטב את התערוכה ואת עבודות האמנות. מומלץ לצפות!
          http://matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html

           

          התערוכה תוצג במוזיאון השואה בסקופיה כחצי שנה, עד נובמבר 2016.

           

          נ.ב.
          הוא אמר לה: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".

           

          © נוֹמִיקָן

          דרג את התוכן:
            0 תגובות   יום שישי , 11/12/15, 18:01

            Bitola, יומן עבודה, 1

            סיפורים שהמשכם מוצא אותם פתאום, ותכנון קווי קריירה

            הסיפור הזה מתחיל מזמן. ממש מזמן, למען הדיוק - 4.3.1943. ואפשר גם כשבועיים קודם לכן כאשר סניורה דוֹנָה קִמְחִי, שהייתה מילדת, אמרה לביתה בֶּלָה גרינברג לבית קמחי "בואי בִּיתִי, נצא אל הכפר, שם האוויר טוב יותר, האוכל בריא יותר ותהיה לך לידה טובה". וכך יצאו מסְקוֹפִּיֶה הזוג הצעיר, בֶּלָה גרינברג ובעלה לֵאוֹ גרינברג, יחד עם סניורה דוֹנָה להתגורר באחד הכפרים הסמוכים לעיר. ב- 4.3.1943 נולד בשעה טובה בן זכר בריא ושלם. האב הצעיר והמאושר יצא לסְקוֹפִּיֶה כדי להביא מוהל. כאשר ראו אותו אנשי העיר צעקו אליו "ברח על נפשך, הגרמנים לקחו את כל היהודים".
            לֵאוֹ ברח חזרה אל הכפר, אסף את אשתו, את חמותו ואת התינוק הקטן ושלושתם נמלטו לאחד הכפרים המרוחקים.

            ב – 4.3.1943 הורו הגרמנים לבולגרים להתחיל לבצע את השמדת יהודי יוגוסלביה.

            ב – 11.3.1943, ביום בו הייתה אמורה להתקיים ברית המילה, נלקחו יהודי סקופיה ברכבות למחנה הריכוז לטרבלינקה, משם לא חזרו. משפחות קמחי וגרינברג נספו כולן.
            לתינוק, שלידתו הצילה את חיי הוריו וסבתו, ניתן השם מַתִּתְיָהוּ, מתת האל.
            מתתיהו, המוכר יותר כ"מַתִּי גרינברג", הוא התינוק היהודי האחרון שנולד במקדוניה ושרד.

            בדיעבד התבררו העובדות הבאות, (לקוח מתוך ויקיפדיה, ערך "סקופיה".)

            "ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, ראש "הקומיסריון לשאלות יהודיות בבולגריה" הסכם עם תיאודור דנקר על מסירת 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה לגרמנים, כשלב ראשון לקראת גירוש כל יהודי בולגריה. הרכוש הפרטי והקהילתי היהודי יועד להחרמה על ידי השלטונות. ב-11 במרץ בשעה 06:00 בוצעה אקציה בכל רחבי מקדוניה ויהודיה ובכלל זה יהודי העיר סקופיה רוכזו בבית החרושת לטבק מונופול הסמוך לתחנת הרכבת אשר בעיר. 7,000 יהודים הצטופפו בתנאי רעב, תברואה לקויה, חלקם פצועים וחולים ללא כל טיפול רפואי. לפי נתוני משרד הפנים הבולגרי נעצרו מקרב יהודי סקופיה גופא 3,290 נפשות....
            ב-22 במרץ בוצע ה"טרנספורט" הראשון שהכיל 2,338 יהודים ממחנה מונופול וב-29 במרץ האחרון. היהודים הועלו על רכבות משא, הובלו ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה, אליו הגיעו לאחר ימים אחדים. בשל תנאי המסע מתו בדרך מאות יהודים. מקץ ימים אחדים לאחר הגעתם לטרבלינקה נרצחו כל בני הקהילה. הכסף המזומן של היהודים נמסר לבנק המרכזי הבולגרי והרכוש נמכר במכירות פומביות שהכנסותיהן הועברו למשרד לענייני יהודים...."
            יהדות בולגריה ניצלה. הבולגרים, שרצו לספח לשטחם את מקדוניה, הקריבו את יהדות תראקיה ומקדוניה וביצעו בעצמם את האקציות ואת השילוח ברכבות לטרבלינקה, באכזריות נלהבת לא פחות מהנאצים הגרמנים.

            לֵאוֹ היה מהנדס וניהל את תחנת הקמח של משפחה נוצרית שסיכנה את חייה בשמירה על המשפחה היהודית. בתקופת מלחמה קמח הוא מצרך חשוב... מַתִּי, שהיה קרוי אז מַתְּיָא, חי עם הוריו במחבוא ושימש קמע מזל של הפרטיזנים. "המנוע של המשאיות היה אז בתוך הקבינה. המנוע היה חם וריח חריף של סיגריות עמד באוויר, היו מושיבים אותי על מכסה המנוע בתוך תא הנהג ונותנים לי להחזיק אקדח" הוא זוכר.

            ''

            עם סיום המלחמה חזרה המשפחה לסקופיה, ובשנת 1948 עלתה ארצה לעיר בת ים, יחד עם אחותו הצעירה של מתי, לִיאוֹרָה גרינברג (גוֹל).  

            השנים חלפו .... הלדינו, שהייתה שפת אמו , כמעט ונשתכחה מלשונו של מַתִּי G. מפעם לפעם צצו תזכורות, כמו כאשר ראתה אימו את "הגדת בצלאל" שיצר, הגיבה בתדהמה באומרה "זו בדיוק ההגדה שהייתה בביתנו ביוגוסלביה". נראה שהגדה הייתה חבויה בזכרונו הראשוני של הילד הקטן ואחרי שאבדה חזרה ולבשה צורה חדשה ביצירתו.

            אלא שהגורל עדיין לא סיים לומר את דברו. בימים אלו צץ במפתיע קצה של חוט והחלה רקימתו של החלק הבא בסיפור.

            כזכור השנה הוצגה בספרית "בית אריאלה" בתל-אביב תערוכה של שלושה ספרי אמן שיצר מַתִּי G.  – "הגדה אחת, שתי מגילות, שלושה מעגלי חיים"- "הגדה של פסח", "מגילת אסתר" ו"מגילת רות". בין המבקרים הרבים זכינו לביקור של שני אנשים מיוחדים - שגריר ישראל לארצות הבלקן מר דן אורין ושגריר מקדוניה בארץ, מר פיו אבירוביץ' (שזו תקופת כהונתו השנייה בארץ והוא דובר עברית). שניהם התרשמו מאד מהיקף היצירה של האמן.

            הכוח המניע שעמד מאחורי הקשר עם השגרירים ומאחורי הפרויקט כולו היא ד"ר רחל-שלי לוי-דרומר, ילידת מקדוניה, נכדתו של ד"ר חיים אברבנאל שהיה מנהל בית החולים בביטולה. רחל-שלי היא המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן ודוקטור בביולוגיה חישובית. על סיפור חייה המרתק ועל מאמציה לשמר את זיכרון הקהילה שנכחדה – באחד הטורים הבאים....

            וכך, בדרכי הגורל הנסתרות מעינינו, בהזמנתו של השגריר דן אורין, ישוב מַתִּי G. השריד האחרון, למקדוניה, כדי להתחיל תהליך יצירת פסל זיכרון לקהילה יהודית שנכחדה ומשפחתו בתוכה.

            ואיך כל זה קשור לתכנון קַווי קריירה?

            או, אז ככה.

            בצעירותי עבדתי כמנהלת משאבי אנוש בתעשיית ההי-טק. דגש רב הושם על תכנון קווי קריירה. הקווים היו לינאריים - תלמד כך וכך, תעשה תפקיד כזה וכזה, אחר כך תפקיד כזה וכזה ואחר כך.... מאד מרגיע לרשום קו קריירה ולעקוב אחריו. העתיד בשליטה.... אלא שהחיים לא תמיד נצמדים לקו הקריירה, ונוהגים להַתל בקווים.  לעקם, לפתל, לשבור, ולהפתיע. או בקיצור כמו שאומר הפתגם הלטיני הידוע "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" – האדם מתכנן והאלוהים צוחק.

            וכשפגשתי את מַתִּי G. הבנתי יותר מתמיד את המִקְריוּת שבהתנהלות החיים, את התערבותו של המזל ושל חוסר המזל בחיי אמן אשר מלכתחילה אינם מתוכננים באופן מסודר. ההנעה ליצור נובעת ממקור פנימי ולא כשאיפה להגיע למעמד כלשהו בעתיד. האמן חי בהווה. הצורך ליצור הוא אובססיבי. השיווק והמכירה הם משניים.

            ובשבוע הבא מַתִּי G. ואנוכי (מנהלת הסטודיו) טסים למקדוניה.

            על פגישתו של מַתִּי G. עם מחוזות ילדותו, ולמה Bitola? ברשימה הבאה.

             

            נ.ב

            ראש ממשלת מקדוניה מבקר בימים אלו בארץ. על מערכת היחסים הערה בין ישראל ומקדוניה אפשר ללמוד מעמוד הפייסבוק התוסס של דן אורין, שגריר ישראל במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן במשרד החוץ
            https://www.facebook.com/dan.oryan.7?fref=ts

             

            © נוֹמִיקָן

            www.matygrunberg.com

             

            דרג את התוכן: