כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    18 תגובות   יום ראשון, 12/5/19, 12:50

     

    ''

     

     

    אני יושבת בבית קפה של דרכים במסוף תחנת אוטובוסים בפרברי אתונה, ממתינה לאוטובוס שייקח אותי צפונה לעיר וולוס, ממנה אמשיך בכביש מתפתל בין הרים ויערות, גבוה מעל לחוף מפורץ עד שאגיע למחוז חפצי, הכפר זגורה, בחצי האי פיליון. כוס קרטון של קפוצ'ינו גדול מונחת על שולחן הפורמייקה הקטן, לצידה פתוח המחשב. אצבעותיי להוטות להקליד, אבל מוחי עדיין אינו מחובר אליהן. אני בוהה בנעלי עליסה בארץ הפלאות שלי. על אחת מהן מחייך מאוזן לאוזן החתול צ'שייר, על חרטומה של הנעל השנייה כתוב – "Don't follow my footsteps, I am lost too". כל מיני דברים יכולים לקרות כשיוצאים לדרך בנעליים שכאלו.

     

     

    ''

     

     

    בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שש עשרה שעות אחרי שעזבתי את ביתי בבת ים, אני מגיעה  למלון הקטן שהתמונות באינטרנט הבטיחו שיהיה קסום. קורה שהמציאות עולה על הדמיון. יורגוס, הבעלים הצעיר, נותן לי את סיסמת האינטרנט - "אנמלה", שפירושה ביוונית – השלב בו הגולם הופך לפרפר יפהפה. הגעתי למקום הנכון.

    ולכן

    המשך יבוא...

     

    ''

     

     

    ''

     

    נומיקן

     

    www.nomikan.com

    דרג את התוכן:
      19 תגובות   יום רביעי, 27/3/19, 22:13

       

       

      25.3.2019

       

      אפתח בהתנצלות. לאן נעלמת? שואלים אותי, מדוע אינך כותבת?
      אני דווקא כותבת. ספר. הנה, העזתי לומר, אני כותבת ספר. והדבר דורש אורך נשימה והתמסרות מסוג אחר מאשר כתיבת טורים קלי אצבעות על המקלדת, החביבים עלי עד מאד, אך פינו דרך לספר המבקש לצאת לאור.
      אולם כשמתרחש אירוע משמעותי, כמו הקמת פסל שעון השמש במקדוניה - אני שמחה לשתף אתכם.

      English version - http://matygrunberg.com/exhibitions--events/macedonia-march-2019-the-yellow-giant-wakes-up


      הקמת פסל שעון השמש

      ''

                           מתי G. ופסל שעון השמש,                                          צילום: שלומי אמסלם

       

      בארבע השנים האחרונות, מדי חודש מרץ, מתי G. ואנוכי שמים פעמינו למקדוניה, ארץ הולדתו, לרגל טקסי זיכרון הנערכים בעיר ביטולה, אשר היהודים קוראים לה מונסטיר, ובעיר הבירה, סקופיה. במהלך שנים אלו עובד מתי G. על יצירת פסל שעון שמש מונומנטלי לזכרה של יהדות מקדוניה שנספתה בשואה. ליצירת הפסל עצמו נדרשים כשלושה חודשים, אך כל "המסביב" (גיוס כספים, קבלת אישורים...) מזדחל בזמן האיטי שלו, כיאה לשעון שמש שיודע שהוא נצחי ואינו ממהר לשום מקום.


      בחלקי נפלו החובה והזכות ללוות מסע זה בכתיבה ובצילום (לינקים לרשימות קודמות בנושא מפורטים בסוף טור זה). הפעם אנחנו מתרגשים במיוחד. שעון השמש, על כל חלקיו, מוכן, צבוע בצהוב מאיר עיניים. אנחנו מגיעים כדי להרכיב את הפסל במפעל המתכת בו נבנה. שעון השמש הוא קונסטרוקציית מתכת, קוטרה 9 מטר, ומשקלה קרוב ל – 3 טון, יש להבטיח כי חלקיו מורכבים ומחוזקים כהלכה. מתי מבקש לבחון אותו היטב ולוודא שהכל כתיקונו, דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, הן מההיבט הפיסולי, וחשוב לא פחות - ההיבט הבטיחותי עליו מופקד מהנדס בטיחות מדופלם. מדי בוקר אנחנו מגיעים לסדנת המתכת, עוקבים אחר הקמתו של הפסל, שולחים צילומים לתוכן הכוכבים (אסטרונום) אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן למדע, שמלווה בחישוביו המדעיים את פסלי שעוני השמש של מתי G., אילן כותב לנו – הענק הצהוב מתעורר. למעשה זוהי מעין 'חזרה גנרלית' לפני הצבתו של הפסל על המשטח המדהים שבנו עבורו במרכז הגבעה הענקית שהיא בית הקברות היהודי העתיק בבלקן, בביטולה.

       
      ובנוגע לאמנות, בערים המרכזיות במקדוניה ניצבים במרחב הציבורי פסלים פיגורטיביים כבירים, גיבורי חיל עטורי שפמות אדירים, רגליהם קיבורות שרירים מסוקסים, חרבות שלופות בידיהם, נשים שופעות גוף, שדי ענק מיניקים תינוקות שמנמנים. (מה חבל, שלעיתים מקלקלים את התמונה מלאת ההוד ילדי צוענים זבי חוטם, מקבצים נדבות.) הפסל שיצר מתי יוצא דופן עד מאד בנוף הזה, ראשון מסוגו במדינה, קונסטרוקציה נקייה עכשווית שלוכדת רעיון מופשט של זמן.
      כתום שבוע שעון השמש עומד על תילו. מתי עובר עם זבונקו, מנהל המפעל, על כמה נקודות הדורשות עידון, מקפיד על הוספת חיזוקים שיבטיחו יציבות של הפסל, שיוצג לראשונה בפומבי, כאחת התחנות ב"מצעד החיים".

       

      ''

      מרץ 2017, מתי G. ומודל פסל שעון השמש, תחילת הדרך הקמת פסל שעון השמש


      מרץ 2019 - שלבים בהקמת שעון השמש, נגיעות צבע אחרונות, חיזוק הקונסטרוקציה. 

       

      ''

       

      ''

      ''

       

      ''

       

      בית הקברות היהודי העתיק - משטח פסל שעון השמש
      אנחנו עוברים לבית הקברות לסקור את הבסיס שנמצא בתהליך עבודה. את המשטח המרשים תכננה קבוצת HRCHAM, ארבע ארכיטקטיות מקדוניות עזות ונחושות – אנני, מריאנה, ויקי ודניאלה, שאף הכינו מתווה ארכיטקטוני מקסים לפארק החיים שיהפוך את בית הקברות למקום של זיכרון חי, תוך מתן כבוד עצום למתים הנחים ומחכים למבקרים.

       

      ''

       

      ''



      סוף שבוע של הרצאות ומפגשים לקראת מצעד החיים

      ב – 11.3.1943 בוצע איסוף יהודי מקדוניה על ידי קלגסים בולגרים ששלחו אותם אל מותם במחנה המוות טרבלינקה. מחר, 10.3.2019 יתקיים "מצעד החיים" בביטולה. לא נעים להודות אך אני "שבעת שואה", כתבתי רבות, עשיתי סרט על משפחתי כניצולת שואה – "יהודי מהונגריה" - https://www.youtube.com/watch?v=XJfWE1fcTQ8&t=98s , והנושא נוגע בעצבים הרגישים ביותר ומדכא אותי עד עפר. לכן, אני מפנה את מבטי ומתבוננת בחיים השוקקים היום מתחת לכותרת – זיכרון השואה. כאשר מורם המכסה הנושא את השם "החייאת זיכרון קהילת יהודי מקדוניה בבית הקברות היהודי העתיק בביטולה / מונסטיר" מתגלה עולם שלם של פעילויות שאינן קשורות לזיכרון ואינן קשורות לשואה, אך הן פועל נלווה להימצאותם במקום של הישראלים והיהודים המגיעים מקצוות עולם כדי לזכור, ובתוך כך מביאים עימם את כישרונותיהם ויכולת העשייה שלהם. מקדוניה רוחשת פעילויות הנוגעות לקשריה עם ישראל, קשרים פורמליים ובלתי פורמליים שנוצרים כתוצאה ממפגשים של אנשים שלעולם לא היו נפגשים, אלא שהם שבאו, לזכור ולהזכיר, ותוך כדי כך מכירים אחרים ונוצר תהליך הצועד לקראת העתיד.

       

      '' עם השגריר דן אורין, חבר יקר

       

      דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ממנף את פרויקט החייאת בית הקברות היהודי העתיק בביטולה ומקשר אותו לאג'נדה של סדר היום הישראלי הרלבנטי לימים אלו. הוא יוצר חיבורים בתחומים רבים, גשר איתן בין מקדוניה, שהיא מדינה קטנה אבל ידידה גדולה לישראל. כך מגיעים גורמים מעוררי השראה מקבוצות אוכלוסייה שונות בישראל, אשר כל אחד מהם הופך לשגריר של הפרויקט בארץ, כמו אנשי הצלב האדום, רוטרי, וליונס בפעילות המשלבת יהודים נוצרים ומוסלמים ביחד. כך מגיעים אנשי חדשנות טכנולוגית, הפעם נערך סמינר אותו הנחו טוני לוי ומרק מ - HIT חולון, שלימדו קבוצת צעירים כיצד לבנות את google maps. בית הקברות היהודי מופה והוכנס לgoogle maps , צעירי המקום למדו חדשנות טכנולוגית. בשנה שעברה התקיים בביטולה האקאתון לבניית אתר אינטרנט שיאסוף זיכרונות, סיפורים ותמונות של יהדות מקדוניה. מנטורים ישראלים הנחו את העבודה בקבוצות קטנות. הזוכים בתחרות הוזמנו לביקור בישראל ונחשפו לידע וקשרים רלבנטיים לעיסוקם. פעילות תרבות ענפה מגיעה מישראל למקדוניה, הצגות תיאטרון, במאים ושחקנים ומפיצים של סרטים, משוררים משתתפים בפסטיבלי שירה, מקהלות ועוד.
      על יד השגריר מסייעות במלאכה במסירות אין קץ, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, מזכירה האקדמית של אוניברסיטת בר-אילן וילידת מקדוניה בעצמה, והזרוע המבצעת בביטולה – עורכת הדין מימה דוצ'בסקה, חברת ילדות של שלי, שאמה הייתה חברת ילדות של אמה המנוחה של שלי.


      מצעד החיים
      השנה משתתפים במצעד החיים בביטולה כאלף איש, רובם מקומיים וחלקם מגיע מארצות שכנות. מישראל באים כמאתיים וחמישים איש. אספר על כמה מהם.
      ד"ר יואל רפל מייצג את "מצעד החיים", ואני למדה כי "מצעד החיים" הוא ארגון המונה 48 סניפים בכל רחבי העולם. "מצעד החיים" הוא מותג המאגד תחתיו פעילות ענפה להנחלת זיכרון השואה - סמינריונים בארצות שונות במשך כל השנה, לכל הגילאים, כולל פעילויות באוניברסיטאות והוצאת מסעות למחוזות המוות בהם משתתפים סטודנטים יהודים ולא יהודים בזמן חופשות בין סמסטרים. שנים רבות יצאו המסעות לפולין בלבד. כיום יש נטייה לבזר את הזיכרון ולא לייחד אותו לפולין, ולכן, כמו במקדוניה, מצעד החיים פעיל גם בארצות אירופה אחרות בן התרחשה השואה, ומזכיר למקומיים את הזוועה שארעה, ואת עמידתם מן הצד שאפשרה לה להתרחש, יחד עם השבועה – לעולם לא עוד! לא ליהודים ולא למיעוטים אחרים.
      לשכוח את הנספים זה לרצוח אותם בפעם השנייה, מצטט ד"ר רפל את אלי ויזל. ואנחנו זוכרים, זיכרון קשה, מהפך קרביים, אי אפשר להתרגל, אי אפשר להישאר אדישים. למודת טקסים אנוכי, הנאומים חוזרים על עצמם, הדברים מוכרים היטב, אך לפתע מנקב את המעטפת וחודר לבני המעיים פרט ספציפי, מוחשי – נוהל המסדיר את החיים ב"מונופול" מפעל הטבק בסקופיה, בו נכלאו היהודים לקראת שילוחם לטרבלינקה. בין השאר קובע הנוהל כי חדר שירותים אחד ישרת את שלושת אלפים השוהים במקום עד מותם, חדר השירותים יפעל חצי שעה ביום. עוד קובע הנוהל כי אסור לשתות. אסור לשתות. אני תוהה על האדם שכתב את הנוהל, על אלו שאישרו אותו, מדוע? מה חשבו לעצמם? מה הרגישו? הרוע כריזמטי הרבה יותר מהטוב, מסבירה ד"ר דניאלה גורביץ' מאוניברסיטת בר-אילן. ואני חושבת לעצמי שהרוע מחלחל לתאים הזעירים ביותר, יוצר מציאות מפלצתית.

      מכבד את האירועים בנוכחותו זאב אלקין - השר להגנת הסביבה, לירושלים ולמורשת, אשר חונך את 'שביל ירושלים' בבית הקברות היהודי העתיק. בניית השביל התאפשרה על ידי תרומה של המשרד לירושלים ומורשת.

      מגיעה גוסטי ברוורמן, ראשת המחלקה לפעילות בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית, אשר יחד עם חבר הכנסת לשעבר, מודי זנדברג, מעבירה סמינריון בשם iVision הנוגע בציונות ובחדשנות לכשלושים צעירים, יהודים, שהגיעו מארצות אירופה השונות.
      https://ivision.beit-haam.com/about/

       

      ''

      מ.ג. עם גוסטי ברוורמן ומודי זנדברג

       

       

      את אוניברסיטת בר-אילן מייצגת נבחרת נשית מרשימה של דוקטוריות, וכן ריפעת סוידאן, ערבי בדואי, יועץ דיקן הסטודנטים לבני מיעוטים. אני למדה כי באוניברסיטת בר אילן למעלה מ- 1400 סטודנטים ערביים. לשאלתי – מדוע ערבי יבחר ללמוד בבר-אילן, הידועה ברוח הדת המסורתית שלה, מפתיע ריפעת כשהוא עונה כי דווקא בשל הרוח השמרנית, המסורתית המאפיינת את אוניברסיטת בר-אילן, נוח לסטודנטים הערבים בין כתליה, שגם הם מגיעים מחברה מסורתית שמרנית. ריפעת, שמשתתף גם הוא במצעד החיים בביטולה, מספר כי תכנית הלימודים בתיכון של הנוער הערבי כוללת יחידות לימוד על השואה זהות לאלו של הנוער היהודי, אבל תחושת הנוער הערבי לנושא היא כאל "יחידת לימוד".
      ד"ר דניאלה גורביץ', עומדת בראש "מרכז דנגור" באוניברסיטת בר-אילן, מרכז דת / עולם שנפתח בפקולטה למדעי הרוח. המרכז פועל כמתווך בין-דתי ובין-תרבותי במגוון תחומי דעת המשותפים לכל העמים ולכל התרבויות, מורשות ומסורות, המבוססים על סובלנות, כבוד הדדי ותפיסת עולם הומניסטית אינטלקטואלית. בשנת 2005 נאבקה ד"ר גורביץ על דעתה, ומאז יוצאות מבר אילן למצעד החיים משלחות בהן משתתפים גם סטודנטים ערבים וערביות. חוויה שמשנה ומרחיבה את זווית הראיה שלהם על מדינת ישראל ומאבק היהודים למדינה משלהם. משלחות הכוללות ערבים יוצאות גם ממקומות אחרים בארץ. אספהן בהלול, בתו של חבר הכנסת לשעבר זוהיר בהלול, שנאם בטקס בביטולה בשנה שעברה, עושה דוקטורט בנושא השואה.
      בהחלט נושא למחשבה.


      הקבוצה הרישמית של אירגון מצעד החיים היא קבוצת צעירים מנחל שורק בהובלתו של מאיר ונחוצקר. המפתיע הוא שצעירים אלו לא שמעו מעולם על מקדוניה והתחברו לסיפור השואה העלום באופן יוצא דופן. הם השתתפו בסמינר הזיכרון במהלך השבת.


      מיכל שניידר גוטמן, דור שלישי ליוצאי מונסטיר, (ביתם של שרה'לה קלדרון ופיני גוטמן) הלהיבה קבוצת נוער מכוכב יאיר, חברה לד"ר הנס שולץ מבאדן אשר בגרמניה, כומר אשר גייס את קהילתו לפרויקט החייאת בית הקברות מתחילתו, שניהם חברו לקבוצת הנוער של הצלב האדום בביטולה, ויחד יצרו קהילה של נוער תחת הפרויקט – A road map to reconciliation

       

      ''


      ראו אחת מהפעילויות של הקבוצה, שחלקן התקיימו במרחב הציבורי בעיר - פלאש מוב בכיכר מגנוליה, הכיכר המרכזית בביטולה – שימו לב לשגריר, דן אורין, המצטרף לשמחה בעמידת ידיים בלתי שגרירית בעליל...
      https://www.youtube.com/watch?v=9HjHdz_gbEI&feature=share


      היהלום שבכתר היא קבוצת "עוצמה" שחבריה הם נוער עם צרכים מיוחדים. את הקבוצה מובילה המוזיקאית, מנצחת המקהלות – עופרה כהן, שחושבת שלכל אחד מגיעה הזדמנות ללמוד מוזיקה, ולכן הקימה את מקהלת "עוצמה". לכל אחד מחברי המקהלה הצטרף הורה מלווה, למקהלה הצטרפו האח והאחות התמירים והמקסימים, אורי ונועם כל-טוב המכונים בחיבה רבה - "הכלטובים", יחד הם שרים בכל אחד משורת הטקסים, ומרגשים עד מאד את הנוכחים.

       

      ''

                          שתיים מבנות "עוצמה" במצעד החיים

       

      המפגש עם פסל שעון השמש

      פסל שעון השמש ממתין לנו בסבלנות במפעל המתכת הסמוך לבית הקברות. גודלו העצום, צבעו הצהוב ומורכבותו, מעוררים השתאות וסקרנות בקרב הצופים המעתירים על מתי G. מחמאות ושאלות. מימינו של השר זאב אלקין -אלכסנדר ניקוליץ קונסול הכבוד של בוסניה בישראל. שעון השמש נבוך מעט מתשומת הלב והסיקור העיתונאי, אך בסתר המחוג המצביע על השעה, הוא מבסוט עד מאד. הוא עבד קשה כדי להיוולד, וייעודו הוא להיות חשוף לקהל הרחב, לשמר את הזיכרון, ולהביא תקווה.

       

      ''

      השר זאב אלקין, מתי גרינברג, והשגריר דן אורין, לפני פסל שעון השמש מימין - אלכסנדר ניקוליץ קונסול הכבוד של בוסניה בישראל

       


       

      ''

                                               קבוצת "עוצמה" בכניסה לבית הקברות

       

      עם רדת הלילה מתי ואני מצטרפים לאוטובוס המסיע את להקת "עוצמה" מביטולה לסקופיה לקראת אירועי יום המחרת. אנחנו מותשים, הילדים ממשיכים לשיר (שלוש שעות נסיעה עמוק לתוך הלילה).

      – איך הם מחזיקים מעמד? אני שואלת את עופרה
      - הם כל כך אוהבים לשיר ולהשתלב בחברה הרגילה – הם מחזיקים מעמד.

       

      סקופיה, טקס זיכרון ופתיחת מוזיאון השואה
      למחרת מתקיים מעמד הזיכרון ב"מונופול". משתתפים שגרירים רבים מכל ארצות העולם. ילדי "עוצמה" מניחים את זר הפרחים המייצג את "מצעד החיים" ומובילים את שירת "התקווה", ואני חושבת לעצמי שזה נפלא, לא רק ששרדנו, לא רק שאנחנו "כאן" כדי לזכור ולהזכיר, אנחנו גאים בקבוצת הילדים המיוחדים שלנו, ומעמידים אותם בחזית!!  התגלגל לידי צילום נוגע ללב, דווקא מאחור.... הצלם הוא שלומי אלקבץ שליווה את האירועים בצילום תמונות סטילס והצליח להיות  בכמה מקומות בעת ובעונה אחת. הגב הרחב במרכז התמונה שייך לשגריר דן אוריין, לימינו, עופרה כהן.

      ''


       צילום: שלומי אמסלם, הצלם שהצליח להיות בכמה מקומות בעת ובעונה אחת

       

      '' מתי G. ואני מניחים את זר עירית בת ים


      בהמשך היום נערך טקס חגיגי בו נחנך מוזיאון השואה בסקופיה. בשנה האחרונה הוקמה במוזיאון תצוגת קבע מקיפה ומרשימה, זהו המוזיאון הגדול בבלקן וכדאי מאד לשים אותו על מפת הטיולים באזור. הטקס מתקיים בתאטרון הלאומי של מקדוניה הסמוך למוזיאון ונוכחים בו דיפלומטים רבים ואנשי הקהילה היהודית. ראש ממשלת מקדוניה נושא דברים, השגריר, דן אורין, מביא את דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, השר זאב אלקין נושא נאום מצוין. על הבמה מוצג ספר תורה עתיק ששורשיו מגיעים לספרד, הספר פגום ולכן מותר להציגו לראווה.

       
      בערב מתקיים במוזיאון עצמו טקס נוסף, מתי G. ,התינוק היהודי האחרון ששרד את שואת יהודי מקדוניה, נושא דברים. סיפור הישרדותו והפיכתו לאמן בינלאומי מעוררים התרגשות וענין רב בקרב הנוכחים והוא זוכה לחיבוקים חמים. עבודותיו הנוגעות לשואה מוצגות בקומה השלישית של המוזיאון והן חלק מתצוגת הקבע של המוזיאון, סגירת מעגל עם תמונתו הנכללת בתצוגת המוזיאון, כילד בן שלוש בלבוש מקדוני, ותמונה הנועלת את פרק התקומה, מתי, אז מטיה, ואחותו הצעירה, ליאורה, אז לאורה, על סיפון אניית הכפאלוס בכניסה לנמל חיפה, 1948.

       

      ''

                       מ.ג. מספר את סיפורו האישי בפתיחת מוזיאון השואה

       

      ''

         מ.ג. ואיש הרדיו הוותיק, אליהוא בן-און מצביעים על תמונות של מתי כילד בן שלוש במקדוניה

       

       

      ''

       

      תם ולא נשלם.... 

       

      ולסיום – כתבה שפורסמה השבוע במקומון "השקמה" בת ים, העיתונאי אביחי חיים (על מתי, כמובן, נו, על מי?)
      https://www.hashikma-batyam.co.il/culture/10968/


      לינקים לטובת החפצים לקרוא את הטורים שפרסמתי בנושא בעבר:
      דצמבר 2015, ביטולה - יומן עבודה 1 http://www.nomikan.com/?p=572
      ינואר 2016, ביטולה – יומן עבודה 2 http://www.nomikan.com/?p=128
      פברואר 2016, זיכרון / מבט לעתיד http://www.nomikan.com/?p=116
      מרץ 2016, זיכרונות רדופים, תערוכה http://www.nomikan.com/?p=106
      מרץ 2018, יומן מסע, מרץ 2018 http://www.nomikan.com/?p=1535
      אפריל 2018, מצעד החיים / העומדים מן הצד /מקדוניה http://www.nomikan.com/?p=1585
      אפריל 2018, מה שלא ידעתי על טרבלינקה http://www.nomikan.com/?p=1622
      יוני 2018, פסל שעון השמש רוקם מתכת וצבע http://www.nomikan.com/?p=1719
      יולי 2018, פסל שעון השמש, ואף על פי כן... http://www.nomikan.com/?p=1778


      ולחפצים להעמיק לחקור בעבודת האמנות של מתי גרינברג - www.matygrunberg.com

      דרג את התוכן:
        13 תגובות   יום שני, 3/10/16, 21:19

        ראש השנה תשע"ז
        3.9.2016

        ''

         

        ספקטרום / מִקְשֶתֶת* - ספרי אמן ועוד... 

        מתי גרינברג / Maty Grunberg 

        5.11.2016 – 13.10.2016
        בית האמנים, אלחריזי 9 תל-אביב


        בשבוע הבא מעלה מתי גרינברג תערוכה בה יוצגו חלק מספרי האמן שיצר. התערוכה מציגה קשת עבודות הפרושה על עשרות שנות יצירה, בטכניקות שונות, החל מציור עבור דרך תחריט בשיטות של המאה התשעה עשרה, רישומי הכנה אשר להם ערך אמנותי בפני עצמם, עד לשיטות דיגיגרפיות של המאה העשרים ואחת.
        עבודות הגרפיקה שיצר מ.ג. מלוות תמיד בטקסט שעומד בפני עצמו. תכונה זו מאפיינת את החיבור של האמנות החזותית של מ.ג. לכתיבה. כל תחום עצמאי ונוצר בנפרד. החיבור של הדימוי והטקסט בספרי האמן מעורר בצופה רובד נוסף...

         
        מ.ג. יצר למעלה משלושים ספרי אמן בשיתוף טובי הכותבים כמו נתן זך, יהודה עמיחי, עמוס עוז, ועוד. בתערוכה הנוכחית יוצגו ספרי האמן הבאים:


         *. נתן זך -  Theatre of the Absurd, לונדון, 1971 
        *. המחזאי Second Circle of Perception - Arnold Wesker, לונדון, 1972  
        *. המשוררת ללי ציפי מיכאליסקס מתחיל בלמפה צהובה, 2016 
        *. נעמי ר. עזר (נוֹמִיקָן) – שלושה ספרי אמן, 2010-2014
        *. נעמי ר. עזר (נוֹמִיקָן) - "ואהבה, מה עם אהבה?" (2016)
        *. יצחק גוֹלטוֹטוֹ האוֹטוֹ ודוֹדוֹ הדוֹד, 1964
        *. עוזי אגסישְבוֹ, כתב עת לשירה, גיליון 30 , 2015


        העבודה המרכזית בתערוכה הם שלושה ספרי אמן שיצר מ.ג. בשיתוף עם נוֹמִיקָן, שזאת אני, בשנים 2010 – 2014 .
        אמן ... אלמן, אשר חי מרבית שנותיו בלונדון חוזר ארצה לעירו בת-ים ופוגש אלמנה מרעננה הבורגנית. שניהם אינם צעירים עוד. החיים חרטו בהם את שלהם. האם תיתכן אהבה?
        מול הטקסטים, שנכתבו כיומן פרטי שלי, ובו מתוארת התפתחות מערכת היחסים בשנים הראשונות לאהבתנו, הציב מ.ג. רישומים שרשם בלונדון בין השנים 1970-1990 כהכנה לעבודות שונות.
        כאשר קרא מתי G. את הקטעים הקצרים שרשמתי פנה אלי ואמר:
        - יש לי רישומים שמחכים במגרות כבר שלושים שנה לטקסטים האלו.
        - על מה אתה מדבר? התפלאתי, זה רק יומן קטן ביני לביני, ביני לבינך.
        - את לא מבינה, ענה, את לא מבינה שגבר מחכה כל החיים למכתב אהבה שכזה.
        המרתק בשלושת הספרים שיצרנו היא העובדה שבמקורם הן היומן שלי והן רישומי ההכנה של מתי G. לא נועדו לפרסום. אלו קטעים אינטימיים ששורבטו / נכתבו בפרטיות של אמן עם עצמו, אישה לעצמה. עין אדם לא נועדה לשזוף אותם. עיבודם למעשה אמנות וחשיפת לאחרים גילתה כי דווקא המגע הראשוני, האותנטי, מרגש ומוצא מסילות לליבו של הצופה / הקורא.


         ..."הַתְחָלָה... זָרוּת בינינו. סקרנות. עינינו פקוחות. מתבוננות. גוּפִי סגור, שמור. אבל חיישני ליבי מושיטים, זרועות שושני ים מגששות. האם אוכל לאהוב את הגבר הזה?
        אתה בודק, יש לך רשימה נסתרת המוסווה לתוך שיחתנו: יפה, מענינת? כן מעשנת? לא, תודה לאל. עורכת דין? לא, תודה לאל. פסיכולוגית? לא, תודה לאל. דתיה? לא, תודה לאל. חכמה? תרבותית?
        אתה חושב – באה בחשבון, אבל למה, לעזאזל, היא גרה רחוק כל כך
        ...
        ובקרקעית בטני שלי משייטת המילה "נכון".
        ומָה שקובע הם שדי היפים מקפצים בעליצות בתוך מפתח המחשוף לצליל צחוק פעמונים. טעם הנשיקה שאתה מטביע בלחיי, מגע שפמך ודגדוג לֶחְיֶךָ הזִיפָנית. והריח הנכון ..."


        " ... אני כותבת כי אתה קורא.
        אני כותבת כי אתה קורה
        .
        מתוך שאני יודעת איך אתה קורא אני יודעת איך לכתוב
        .
        כותב צריך קורא אחד. לפחות. ואולי אפילו די בכך
        .
        אחד נכון ..."


        "... נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת.  ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות.
        ונשארתי
        .
        מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים ..."


        "... אנחנו לוקחים פסק זמן מהמאבק באבק שבינינו. מגיע לנו קפה.
         - זרקת את כל העוגיות שהיו בצנצנת? אתה שואל.
         - כן, אני עונה, הן עמדו שם מספר חודשים ולא נגעת בהן.
        - אז מה? אתה מתרעם, אלו היו "עוגיות ווינטג'..."


        "... שריטות העבר שלי, שלך, שולפות ציפורניים מוכנות להגן, נכונות לתקוף.
        חולף זמן עד שאנחנו נרגעים ומסתפקים בגירוד גב מצמרר ומענג
        .
        נשק אותי, אני מבקשת. אתה מנשק.
        הכל מזדקן, אני חושבת, חוץ מהנשיקות. הנשיקות נשארות צעירות לנצח
        "


        "...משילה מעלי את בעלי המת, אבי שהלך לעולם שכולו טוב, אימי הזקנה, ילדי הבוגרים – משא אהבות, עיצבנות, אֶבֶל, שמחות, דאגות, תקוות שעלו בעשן. נשארת רק אני עצמי בלבד. קלה. משוחררת. חופשיה לאהוב אותך מחדש..."


        שלושת ספרי האמן:  "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010", "שרידי האישה ההגיונית" ו – "האמן והבורגנית" אוגדו לאחרונה ויצאו לאור כספר פופולארי בשם "ואהבה, מה עם אהבה?"
        הספר יושק עם פתיחת התערוכה. http://www.nomikan.com/?page_id=384

        שלושת הרישומים הבאים לקוחים מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" . הם נעשו על ידי האמן מתי גרינברג כרישומי הכנה לעבודות שונות שבצע בלונדון בשנים 1970-1990

        מ

        ''

        ''

        ''

         

        בעידן הדיגיטלי של ימינו תערוכה זו מעוררת ענין והתרגשות של "ספרים אמיתיים", נייר עשוי עבודת יד, והמגע החם של יד האמן ורוחו המשוטטת במחוזות גבוהים.

        פתיחה – יום חמישי, 13.10.2016 שעה 19:30 


        שיח גלריה יערך בשבתות – 22 / 29 לאוקטובר, ו – 5 לנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר.

        ב – 22.10 יארח מתי G. את המשוררת ללי ציפי מיכאלי.
        ב – 29.10 וב - 5.11 יארח את הבלוגרית נעמי ר. עזר (נוֹמִיקָן).


        בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב - ימים ב'-ה' 13:00-10:00 , 19:00-17:00 ; יום ו' 13:00-10:00 ; שבת  14:00-11:00

        www.artisthouse.co.il
        www.matygrunberg.com
        www.nomikan.com

        *מִקְשֶתֶת – המילה העברית למילה הלועזית ספקטרום, השימוש במונח נעשה לראשונה במדע האופטיקה כדי לתאר את צבעי הקשת בתחום הנראה המופרדים על ידי מנסרה אופטית (פריזמה).

        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום שישי , 23/9/16, 12:47

          ''

          בחודש דצמבר 2008, כשנה אחרי שהתאלמנתי במפתיע, התחלתי לפרסם את הטור "חיוך בקצה הדמעה" ב"קפה דה-מרקר" האינטרנטי. באותה תקופה התנהלה נגדנו מערכה משפטית קשה ומתישה. ממשפחה בורגנית הספונה לבטח בין קירות ביתה הפכנו, שני בני ואני, ליחידה קטנה ומלוכדת הנאבקת על שמה הטוב ועל רכושה. השינוי הקיצוני ערער את האופן בו הבטתי ופעלתי בחיים עד אז.

          אין דבר שלם יותר מלב שבור, אמר הרבי נחמן, והבדידות היא חברה מצוינת לכתיבה.
          היה בי צורך עז לכתוב, אבל לא יכולתי לכתוב משהו "גדול". לא היו לי הזמן ולא הפנִיוּת הנפשית הדרושה. למדתי להתייחס לחיים כאל אוסף של רגעים, לשים לב לשרשרת המחשבות שאנקדוטות זעירות מצמיחות בתוכי ולרשום רשימות קצרות. הכתיבה גיבשה וליטשה את רעיונותיי והזכירה לי מי אני. פרסום הפוסטים אותת לתובע ולבאי כוחו, שקראו גם קראו את שכתבתי, כי אין בדעתי להרים ידיים. וכך, כמו שכתב ג'ון לנון – "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות" -  גיליתי יום אחד שפיתחתי סגנון ופרסמתי קרוב למאה וחמישים טורים, המלווים את חיי (הסוערים) בשמונה השנים האחרונות. 

          לקראת שנת תשע"ז הבאה עלינו לטובה עולה לאוויר האתר שלי האישי – נוֹמִיקָן.
          נוֹמִיקָן – www.nomikan.com

          לב ליבו של נוֹמִיקָן הוא הבלוג – חיוך בקצה הדמעה.

          באתר תוכלו לפגוש גם את "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים", ספרי "המיתולוגי" שרכש עדת אוהדים, בעיקר בקרב נשים המתרגלות יוגה ומדיטציה וילדיהן... להתוודע לשלושת ספרי האמן שיצרתי עם מתי G במקביל להתפתחות ולהבשלת הזוגיות ביננו, ולהכיר גם את ספרנו המשותף הטרי - "ואהבה, מה עם אהבה?" שיוצא לאור בימים אלו.
          אני מזמינה אתכם לשוטט באתר, לקרוא, להגיב לרשימות...

          בברכה, נעמי ר. עזר

          נוֹמִיקָן
          www.nomikan.com 

           

          אמשיך לפרסם את הטורים ב"קפה"...

          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום רביעי, 20/3/13, 10:29

            עַל אהבה, חָבֵרוּת ו"מְגִילַת רוּת" או - מה קורה כשמתעלמים מעצותיה של כלה צעירה
            בעלת טעם טוב


            לפני שלוש שנים צדה עיני את דמותו של האמן מתי גרינברג, בתערוכה של עבודותיו שהתקיימה בתל-אביב. מתי שישב בצד מעמיד פני שקוע בעיתון, והתעלם מהאישה הנמרצת (אני), עורר את סקרנותי הנשית לא פחות מזו האמנותית. כלתי הצעירה שהתלוותה אלי הזדעזעה לגלות את טעמי המפוקפק בגברים. היא פסלה אותו על הסף. הסיבה הייתה גלויה לעין – כפות רגליו היו נתונות בסנדלי "שורש". "אין מצב" כך פסקה לילושקה, ש"את תצאי" עם גבר שאצבעותיו מבצבצות מסנדלים, ועוד סנדלי "שורש" המכוערים. היא עצמה השליכה כך צעיר או שניים שחיזרו אחריה בסנדלָיִים.
            הופתעתי ללמוד על הקריטריון העכשווי. לא הייתי מנוסה במיוחד בניפוי גברים בכלל ובעת המודרנית בפרט. בזמני היו נערצים דווקא "גברים גברים" שהסתובבו בסנדלים תנכיות קיץ וחורף. ועוד, הוסיפה לילושקה, "מה זה הסמרטוט על הצוואר שלו?" ואכן, על צווארו של הבחור הלא צעיר הייתה כרוכה מגבת מוזרה. וזאת לדעת, ללילושקה טעם מעולה עם תעודה אקדמית של האקדמיה לאמנות "בצלאל" והיא עוסקת בעיצוב גראפי. חזקה עליה שהיא יודע מה היא אומרת.
            בכל זאת, עבודותיו של מתי גרינברג הקסימו אותי, הן היו שונות, היה בהן עומק מרתק שלקח אותי  ל"מקום אחר" והן היו יפות עד מאד. וגם היה נדמה לי שקלטתי מבט שהגניב בי האמן מעל דפי העיתון. חזרתי לביתי וחיפשתי בגוגל. לא מצאתי דבר. הַהֵאַיך, אמן כה מוצלח, אינו מופיע בגוגל? הנחתי לדָבָר.
            שבועיים אחר כך מתי גרינברג טלפן.
            What took you so long? שאלתי בעברית צחה.
            חשבתי שמבט עיניך עז מדי, ענה.
            אתה כזה ביישן? שאלתי
            אחרי 44 שנים בלונדון אני לא רגיל למבט הישיר הזה, ענה, והוסיף, וגם צחוקך פרוע.
            צחקתי, צחוק פרוע כמובן. סנדלים או נעליים, כך אני צוחקת.
            אתה לא מופיע בגוגל, ציינתי.
            מתי איית את שמו באנגלית MATY GRUNBERG  , עם U, הדגיש, ועל המסך התגלה עולמו המופלא.
            מספר ימים אחר כך הוזמנתי לסטודיו במסגרת מסלול "בחינות הכניסה" שנאלצתי לעבור לפני שמתי הכניס אותי לחייו. לא העליתי בדעתי שאני, נהדרת שכמותי, נבחנת. וודאי שלא על ידי איש לא צעיר בסנדלי שורש ושְמָאטֶה כרוך לצווארו. וכך, חפה מכל יומרה, נסעתי לאזור התעשייה בבת-ים, בה, עד אותו יום, לא ביקרתי מעולם. באותה עת
            החלה בת-ים "מתחדשת מתרגשת" ואולי זו הסיבה שקרה מה שקרה - וחיינו, שלי ושל מתי, החלו "מתחדשים מתרגשים, נכרכים זה בזה.
            מתי פתח את דלת הסטודיו, בנדנת "שודד ים" הייתה כרוכה לראשו, מוסיקה קלאסית מילאה את החלל הגדול, והמון יצירות אמנות בלבלו את דעתי. לא ידעתי במה להביט תחילה. וודאי שלא בזבזתי זמן להתרשם מהאבק ומהבלגן. אלה נגלו לפני רק מאוחר יותר, מאוחר מדי, כשכבר הייתי שבויה....
            מתי הכין את היצירה הראשונה שרצה להראות לי. ספר האמן של "מגילת רות". הוא פתח את הספר הענק אשר כריכתו מעשה כורך אומן בד ועור, דפיו הריחניים, שוליהם פרועים, עשויים עבודת יד, האימאז'ים חיתוכי עץ, מעשה ידיו שלו, והתרגום החופשי לאנגלית – עבודתה של המשוררת לינדה זיסקוויט. מה שמשך את מתי  ליצור את "מגילת רות" הוא הקשר בין שתי הנשים, נעמי וכלתה הצעירה רות, סיפור החברות והנאמנות ביניהן, הרבה מעבר למתחייב לקשר בין חמה לכלתה הצעירה. בסיפור המגילה - נעמי האלמנה, מפצירה בשתי כלותיה, אלמנותיהן של בניה, עורפה ורות המואביות, לעזוב אותה ולחזור לארצן. עורפה אכן נפרדת ממנה. רות מתעקשת להישאר - "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. א,יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ."  דבריה של רות משנות את מהלך חיי שתיהן. הנאמנות והאמון ההדדי מעניקים להן כוח לעבור את המדבר. קשובה לעצותיה של נעמי, יוצרת רות את הקשר עם בועז, בעקבותיו מגיעות שתיהן אל הנחלה, ואף משאירות את חותמן בהיסטוריה של עם ישראל - רות ובועז מקימים את השושלת ממנה ייוולד דוד מלך ישראל.
            מתי הפך דף אחר דף בספר הגדול שנראה כמו הצגת תיאטרון בה הכל מתרחש על במה גלוי, חשוף, שטוח. איבדתי את עצמי בתוך הדמויות והנוף החתוכים בעץ, הוקסמתי מכתמי הצבע שהבליטו את אפיו של עץ הדובדבן עליו נעשתה
            העבודה, התפלאתי כיצד ניתן לבטא עדינות ורגישות באמצעות חיתוך בעץ, וכל אותו הזמן ליווה אותי קולו המסַפר של מתי. יש רגעים בחיים, אמר, שאדם נמצא בצרה גדולה, ויום אחד חבר אומר לו – מה שלא יהיה, אני לצדךָ, אני נשאר אתךָ  – ואז, בעצם האמירה, ההתחייבות הזו - הכל משתנה. ידעתי היטב על מה הוא מדבר. באותה עת הייתי
            אני, ששמי נעמי, אלמנה העושה דרכה, יחד עם שני בני, במדבר צייה אנושי של משרדי עורכי דין ואולמות בתי משפט. צעדת המדבר שלנו החלה כשלוש שנים לפני כן לאחר מותו של בעלי. מיד עם "פרוץ המאורעות"  מיפיתי את חברי וחברותי. הייתי חייבת לדעת במהירות על מי אני יכולה לסמוך עם מה. ונמצאו לי חברות וחברים נאמנים, בלעדיהם לא הייתי יכולה לחצות את הזמנים הקשים שנכונו לי ולילדי. 
            עכשיו בחנתי את פניו של מתי, שהיו עדיין זרות לי, ותהיתי למה מתכוון הגבר הזה, שהכרתי ימים ספורים בלבד, בדברו על הכוח שבחברות. ועדיין לא ידעתי שנמצא לי חבר נאמן לחיים, שיעמוד לצדי ויחבוק אותי ואת שני בני, ואת לילושקה גם, בשנים הקרובות, שלא התכוונו כל עיקר להיות קלות.

            ומאז ועד היום על חבל הכביסה שלנו מתנוסס בחדווה דגל ה"שְמַאתִּי" – הלוא הוא ה"סמרטוט המוזר" שהתברר כי מתי כורך על צווארו כאמצעי הגנה כנגד תהפוכות ה"חום קור" של זיעת הקיץ המהביל וקור המזגנים המקפיא. השְמָאטֶה של מַתִּי, המכונה במשפחתנו – שְמַאתִּי.
            וזה מה שקורה כשמתעלמים מעצותיה של כלה צעירה בעלת טעם טוב.


            מצורף לינק
            לסרטון יוטיוב קצר המתאר את ספר האמן של מתי ג. "רות"
            תהנו


            http://www.youtube.com/watch?v=OM1c3hj3TZU



             



             

            דרג את התוכן: