כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    4 תגובות   יום חמישי, 13/10/16, 08:46

    ''

    ולפני "הסרת הלוט" מכל היופי הזה יש עבודה.
    פשוט עבודה.
    פטיש. מקדחה. פלס. דיבלים. קיר. עין, בעיקר עין....
    ואחמד שתולה עבור כל הגלריות בעיר.
    מומחה מיומן.
    בית האמנים, אלחריזי 9. פתיחה הערב, 13.10 שעה 19:30 ובהמשך לפי שעות הפתיחה של "בית האמנים"
    מועדים לשמחה

    חגים וזמנים לששון

    נומיקן ומתי G.  

    ''

     

    ''

    ''

    ''

    ''

    דרג את התוכן:
      9 תגובות   יום שני, 29/2/16, 13:00

      29.2.2016

      ''

       

      זיכרונות רדופים / Haunted Memories - מתי גרינברג, תערוכה 

       

      "אף פעם לא ידעתי מתי זיכרון רָדוּף יצוף וילכוד אותי..."

       

      הרשימות האחרונות שפירסמתי עסקו בקשר המקדוני של מתי ג., בסיפור לידתו הדרמטי סמוך לשילוח יהודי מקדוניה להשמדה במחנה טרבלינקה, הצלת משפחתו בעקבות הולדתו, ובהמשך המפתיע והמרגש המתרחש בימים אלו - תכנון אלמנטים פיסוליים ל"פארק זיכרון של יהודי מונסטיר / ביטולה" בבית הקברות היהודי בעיר.

       

      את ביקורנו הקודם במקדוניה סיימנו ב"מוזיאון השואה" בעיר הבירה, סקופיה. ליווה אותנו מר גוֹרָן צָדִיקָרִיוֹ, מנהל המוזיאון, גבר צעיר ויפה תואר.

      www.holocaustfund.org

      תצוגת המוזיאון מתמקדת בחייהן של הקהילות היהודיות שחיו במקדוניה במשך מאות שנים עד ליום הגורלי 11.3.1943. תערוכת הקבע מעוררת ענין רב בין השאר מפני שאיננו רגילים לראות יהודים ספרדים בהקשר של השואה. כיום מונה קהילת יהודי סקופיה כ- 200 איש גאים במוצאם הספרדי. באחד מאולמות המוזיאון בקומת הקרקע נדהמנו להיתקל בקרון רכבת אותנטי בו נכלאו היהודים כבהמות ונשלחו אל מותם. הקרון מוצב כאילו חדר לתוך האולם תוך כדי נסיעה. אגרוף חבט בבטני, נשימתי נעתקה. כבר ראיתי קרונות כאלו, אבל לא הייתי מוכנה לנוכחות הפיזית האגרסיבית של תא המוות הנייד בחדר סגור.

      ניצב סמוך לקרון נתן מתי ג. את עדות השואה שלו שתועדה בסרט מצולם.

      הבמאי כבר ארז את המצלמה שלפתע החל מ.ג. מספר על עבודות שיצר לפני עשרות שנים בהשפעת זיכרונות השואה שרדפו אותו. המשפט שחזר בדבריו היה "אף פעם לא ידעתי מתי זיכרון רָדוּף יצוף וילכוד אותי...".

      את עבודות השואה יצר מ.ג. בתחילת דרכו האמנותית. הוא ידע שאם לא יעשה אותן בתקופה ההיא – הן לא תעשנה לעולם. החיים יסחפו אותו למקום אחר. כפי שאכן קרה.


      בין השנים 1966-1969 צייר את הציור-
      "חקירת הילד היהודי"
      (The Investigation of the Jewish Boy).
      "נולדתי בכפר קטן ליד סקופיה וגדלתי במחבוא. אבי היה מהנדס, הוא דיבר גרמנית שוטפת, וניהל תחנת קמח עבור המשפחה שהסתירה אותנו. הבית הקטן בו גרנו היה קרוב לכביש בו עברו יחידות צבא גרמניות לעיתים קרובות. הורי היו מבהילים אותי ואת סבתי לעליית הגג בכל פעם שסכנה התקרבה. למרות שהייתי פעוט, אני זוכר היטב את האֵימָה והסיוט להיתפס ולהחקר על ידי הגרמנים."


      ''

       

       בציור דמויות שני גרמנים יושבים מעליהם חרק ענק, מלכת הנמלים אוחזת צלב- אות הגבורה הגרמני. הילד היהודי נראה בחזית הציור, אבל למעשה הוא ברקע, יש לו מאפיינים של ילד יהודי – כובע ופאות ושלושה מגיני דוד צהובים, אחד לכל שנה מחיי כפעוט במסתור.

      זה הזיכרון הראשון שלי."

       

      לקראת התערוכה בסקופיה עיבד מ.ג. שלושה הדפסים דיגיגרפיים של "חקירת הילד היהודי" בהם הרקע הולך ונהיה כהה יותר ויותר. ההדפסים נעשו על נייר עבודת יד ב"סדנת הדפס אמנותי" של יאיר מדינה בירושלים. 

       

      בשנת 1969 מתי ג. כבר התגורר באנגליה, שם יצר את העבודה – "הארובה" (The Chimney). "יום אחד נסעתי ברכבת לשפילד, הרכבת עברה באזור תעשיה, הארובות המעשנות של המפעלים הפעילו בתוכי מתג של זיכרון השואה. חזרתי לסטודיו, כתבתי פיוט, קינה על יהדות מקדוניה, בעברית ובאנגלית, ויצרתי 8 תחריטים עם נגיעות של צבע גואש, עשן הארובות הולך ונהיה סמיך יותר ויותר בתוכו צפות אותיות עבריות."


      ''

       

      ''

       

      ''

       

       

      מתוך הפיוט "הקינה"
      "...הורי החיו בי זכרונות שלא חויתי

      על רוב משפחה שהושמד במחנות

      בדרכים ובשדות ובהוצאה להורג

      מורישים לי אותם לתוך נוף נשמתי

      שנמשך ונמשך ונמשך.....

       

      ...הרחקתי ראשי מן השמשה

      קמתי ויצאתי מתא הקרון

      אני כבר לא שייך להם

      אני חלק מדור ממשיכי החיים

      לא אניח לאותם זיכרונות

      להוסיף להמשיך לחרוט בי..."

       

       בשנת 2002, עדיין בלונדון, יצר את הפסל "זיכרון רדוף" (Haunted Memory).

       

      ''

       

       ענפי עצים, מסכות קרטון, דפים מספרי תורה פגומים, קרועים.

       

      גוֹרָן צדיקריו, מנהל המוזיאון, הרים את הכפפה ויחד עם דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן במשרד החוץ, הצליחו השניים במהירות לארגן תערוכה בה יוצגו עבודותיו של מתי גרינברג במוזיאון השואה באולם "הקרון".

      עבודות השואה יהוו מכלול אחד בתערוכה, ופניו לעָבָר. מכלול שני יציג את ההדמיות והמודלים של האלמנטים הפיסוליים שתכנן מתי ג. ל"פארק זיכרון של יהודי מונסטיר / ביטולה" בבית הקברות היהודי – ופניו לעָתִיד.

       

      מדי שנה, סביב התאריך ה – 11 לחודש מרץ, נערכים בשלוש ערים במקדוניה טקסי זיכרון לקהילות היהודיות שחיו בה. ביום שישי הקרוב, ה – 4.3.2016 בדיוק שבעים ושלוש שנים ליום הולדתו, מתי ג. ואנוכי עולים לאווירון וטסים לסקופיה, עיר הולדתו, להקים את התערוכה שתיפתח כשבוע לאחר מכן ב – 10.3.2016. ב – 9.3.2016 ניקח חלק בטקס זיכרון שיערך בבית הקברות בביטולה/מונסטיר, בו יוצגו ההדמיות והמודלים שמ.ג. תכנן עבור פארק הזיכרון שיוקם במקום.

      נדמה לי שזו חגיגת יום הולדת ראויה ביותר.

       

      ''

       

      www.matygrunberg.com

       

       

      נ.ב. "במקום שמתחילים לא להבין שם מתחילים גם החיים".

      קראתי אמש בספרה של יהודית הנדל "הכוח האחר".

       

      © נוֹמִיקָן

      דרג את התוכן:
        13 תגובות   יום שני, 31/3/14, 08:39

         

        ''

        ''

         

         

         

        ''
        31.3.2014

        ''

        ''

        ''

         

        ''

        ''

        ''

         

        בשנת 1979 הזמינה "עמותת ידידי בצלאל" בניו-יורק את "הגדת בצלאל, הגדה של פסח" מהאמן מתי גרינברג שחי בלונדון. (מ.ג. סיים את לימודיו ב"בית-ספר לאמנות בצלאל" בירושלים בשנת 1966. בשנת 1969 יצא ללימודים בלונדון ל"Central School of Art & Design".) ההגדה ראתה אור בשנה 1984. יצירתה ארכה 5 שנים, חלקן הגדול הוקדש לחיפוש השפה החזותית שתבטא את יחסו של האמן לאחד האתוסים הגדולים של כינון העם היהודי, אם לא הגדול שבהם,  יציאת מצריים. סיפור שנשמר וסופר באלפיים שנות גלות ונחגג עד היום כמיטב המסורת בחג הפסח שמגיע לשיאו בקריאת ה"הגדה של פסח" בליל הסדר.
        בשנת 2012, עשרים ושמונה שנים אחרי הופעתה של ההגדה, פתח מ.ג. את התיקים בהן אוחסנו רישומי ההכנה, בחר כמה מהם והעמיד מולם את הדפים עליהם הודפסו חיתוכי העץ בגירסתם הסופית. רישומי ההכנה עמוסים בניסיונות ומתארים באופן חזותי את הגישושים והגלגולים שעבר האמן עד שהגיע לסגנון המאופק של חיתוכי העץ המאפיין ומייחד את "הגדת בצלאל. רישומי ההכנה אינם זהים לדף הסופי, אך אינם פחות יפים. כך נוצר ספר אמן חדש עוקב אחר דרכו הנחושה של האמן עד ליצירה הסופית ומוציא לאור את הרישומים הניסיוניים שריצפו את הדרך שהובילה לחיתוכי העץ הסופיים, אך הם עצמם נגנזו. ספר האמן הודפס ב"סדנת הדפס אמנותי" של יאיר מדינה, בירושלים.
        ביצירת "הגדת בצלאל" חזר מ.ג. לטכניקות של דפוס מהמאה התשע עשרה אשר נעשו באמצעות מכבש " Albion Printing Press 1860" על גבי לוחות עץ דובדבן שהוכנו במיוחד בתהליך ייבוש שארך שנים על ידי אחרון האומנים, שעסק בהכנת לוחות אלו Mr. T.N. Lawrence, of Bleeding Heart Yard, Hattown Garden, London. טכניקת חיתוכי העץ מתאימה מאוד ליצירת סגנון מרוסן שהוא המאפיין המרכזי של הגדה זו. בבחירת חיתוכי העץ כשיטה ליצירת ההגדה, מתי גרינברג אימץ טכניקות שמוצאן בסין של המאה התשיעית, שהובאו לאירופה במאה הארבע-עשרה והגיעו לשיא פיתוחן עד המאה התשע-עשרה. "הגדת פראג" וספרים חשובים בנושאי היהדות שיצאו לאור בתקופה ההיא הודפסו בטכניקת חיתוך העץ. "הגדת בצלאל" הושפעה רבות מסגנונה המרוסן של "הגדת פראג". מ.ג. זכה לשהות יום שלם במחיצתה של "הגדת הזהב" ("The Golden Haggada ")
        הספונה לבטח בספריית ה"British Museum" בלונדון. "הגדת הזהב" היא אחת ההגדות הנדירות בעולם שנוצרה בספרד במאה הארבע עשרה. הוויזואליה המדהימה של הגדה מרשימה זו השאירה חותם עז על מ.ג. והדליקה את הניצוץ ממנו נוצרה מאוחר יותר "הגדת בצלאל".
        עוצמתם הצבעונית של הדימויים ניצבת מול צפיפותו של הטקסט העברי. הקפדת מ.ג. על עיצוב הטקסט, בחירת האות, גודלה והעמדתה על הדף, מעידים על החשיבות הרבה שהוא מייחס לסיפור ההגדה של פסח. ההשראה לדימויים של ההגדה שיצר מ.ג. נבעה ברובה ממוטיבים שנמצאו בבתי כנסת ואתרים נוספים בירושלים, כמו גם מהגדות וכתבים עבריים עתיקים וחפצי אמנות מצריים קדומים.
        מתי גרינברג נולד בעיר סקופיה ביוגוסלביה בשנת 1943.  בשנת 1948 עלה ארצה עם הוריו ואחותו הצעירה, ליאורה, לאחר ששרדו את שואת יהודי יוגוסלביה. לימים, כאשר ראתה אימו בֶּלָה את ההגדה שיצר, הגיבה בתדהמה באומרה "זו בדיוק ההגדה שהייתה בביתנו ביוגוסלביה". הגדה שכנראה הייתה חבויה בזכרונו הראשוני של מ.ג. הפעוט נצר למשפחת קמחי שמוצאה מהעיר טולדו בספרד. סבו, דוד קמחי, היה סופר סתם וכותב קמעות עבריים בשפת הלדינו. מצד אביו מגיע מ.ג. ממשפחה אשכנזית שמוצאה מגרמניה. סבו מקס מתתיהו גרינברג לחם ונהרג בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, וקבור בעיר טריאסטה באיטליה.
        "הגדת בצלאל" יצאה לאור בשנת 1984 במהדורה מוגבלת של 150 עותקים. ההגדה מכילה 75 עמודים של חיתוכי עץ מקוריים חתומים וממוספרים על ידי האמן ומאגדת 49 חיתוכי עץ צבעוניים, ו – 26 חיתוכי עץ בצבע שחור. גודלו של עמוד הוא 381x  521 מ"מ. הטקסט נדפס באות "קורן" אשר מוצאה מאות חתוכה בעץ מהמאה התשע עשרה, מדפוס "סנצ'ינו" באיטליה.  ההדפסה נעשתה בידי האמן על גבי נייר "Summerset" נטול חומצה, באמצעות "מכבש דפוס אלביון 1860".
        ההגדה הוצגה בתערוכה נודדת ברחבי ארצות הברית, יחד עם "הגדה של פסח" של מארק שאגל ו"הגדה של פסח" של בן-שאן. המהדורה אזלה מהשוק למעט מכירות פומביות, עותקים מההגדה נמצאים באוספים של מוזיאונים, ספריות ואספנים פרטיים.

        חג שמח!

        דרג את התוכן:
          19 תגובות   יום ראשון, 16/3/14, 11:39

          ''

           

          ''

           

          ''

           

          ''

          ''

           

           

          ''

          ''

           

          דפים מתוך ספר האמן - "מגילת אסתר" "Megillat Ester" - שיצר מתי גרינברג, Maty Grunberg בשיתוף עם המשורר נתן זך אשר יצר אחד התרגומים החדשנים למגילה. זך תרגם לאנגלית באופן חופשי, הבליט מספר פסוקים ואף שזר קטעי שירה משלו. מתי גרינברג בחר באמצעי הבעה בן זמננו – במבט ראשון אבסטרקט, מבט מקרוב מגלה את הקשר בין הדפסי המשי של גרינברג לטקסט...הדמויות המופשטות של הנפשות העיקריות מופיעות באינטרוולים השזורים לתוך הרמוניות מורכבות של צבעים מבהיקים דמויים לצבעי פוסטר. הצבעים של הדפסי המשי לוכדים את מהות המגילה כדרמה כוחנית אוריינטלית, והדגש נע לעבר הניצחון הסופי והשמחה. ככל שהקצב האינטגרלי לדמויות מתפשט וחודר למגילה של גרינברג, האיורים הצבעוניים מביאים פרשנות אמנותית הקשובה להסברים של הטקסט אשר כל דור של מאיירים הוסיף לאפוס הענק של "אסתר." 
          מ.ג. יצר את מגילת אסתר המאופינת בצבעוניות נועזת, מסוגננת, מאוירת ומעוצבת בהשפעת  כתמי רורשאך, מבחן פסיכולוגי בצורת  כתמי דיו אשר התרשמויותיו של המתבונן בהם נרשמות ואחר כך מנותחות בפרשנות פסיכולוגית. המגילה נוצרה בתחילת שנות השבעים בלונדון, ויצאה לאור ב 1975 בעזרתו הנדיבה של רון פינקל שהיה אז ראש אגודת הסטודנטים הבינלאומית בלונדון. 

          בשנת 2013 הוציא מ.ג. לאור מהדורה נוספת של מגילת אסתר. יחודה של מהדורה זו הוא בכך שבפעם הראשונה היא מביאה לא רק את הגירסא הסופית של "מגילת אסתר" כפי שהאמן בחר להוציא אותה לאור בשנת 1975, אלא המהדורה הנוכחית מציגה את רישומי ההכנה של מ.ג. כך שהמעלעל בספר יכול לעקוב אחר חיפושיו של האמן עד למציאת השפה המתאימה, בחירותיו, ותהליך זיקוק העבודה עד לגירסה המתומצתת הסופית.
          ב1978 הוצגה "מגילת אסתר" של מ.ג. במוזיאון היהודי בניו-יורק וזכתה להד רב. המגילה נמצאת באוספים פרטיים רבים, וכן באוספים ציבוריים כמו בספרית הוותיקן ברומא.

           


          16.3.2013

          החופש שמאחורי המסכה – לידתו של ספר הרפתקאות

          בוקר אחד לפני שנים ישבתי בחדר עבודתי וכעסתי. כעסתי על העולם, על ההתנהלות הבלתי מובנת שלו ועל חברותי שמנעו ממני לכעוס ויעצו לי לשמוח שאני בריאה כי זה מה שחשוב ... ועל עצמי גם. כעסתי.
          בעיקר כעסתי מפני שלא הצלחתי. לא אהבתי את טעמה של התבוסה. חיפשתי טעם אחר.
          חשבתי – מה הדבר הכי בלתי אפשרי בעולם? ועלתה לפני תמונת אימי פורשת כף ידה כלפי מעלה, מצביעה על פנים כף ידה הפתוחה ואומרת: "כאן תצמח לי שערה אם "זה" (הבלתי אפשרי) יקרה". שערה מעולם לא צמחה בכף ידה של אימי, אבל כעת, להכעיס, נתקפתי אני חשק עז לעשות משהו בלתי אפשרי. ישבתי ובהיתי באוויר כאשר שמעתי בברור את המשפט הבא: "פֶפָלֶה מִיצִ'ינַלְס ידע שהוא כועס נורא לפי השערה הבודדת בכף ידו שהזדקרה בזיגזג וירתה ניצוצות זעם לכל הכיוונים". פֶפָלֶה היה הכינוי של המורה לחשבון בבית הספר היסודי בו למדתי ברמת-גן. לא היה לי מושג כיצד הגיע לחדר עבודתי עשרות שנים אחרי שסיימתי כיתה ח', אבל המשפט היה כה משונה וכה ברור עד כי עליצות פשטה באברי. נראה היה שמשהו בלתי אפשרי אכן מתחולל.
          "פֶפָלֶה מִיצִ'ינַלְס ידע שהוא כועס נורא לפי השערה הבודדת בכף ידו שהזדקרה בזיגזג וירתה ניצוצות זעם לכל הכיוונים" – הפך למשפט שפותח את ספרי "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים" שנולדו באותו בוקר. משפט שהכיל את רעיונותיו של הספר כולו. לי נותר רק לפענח אותו. פעולת הפענוח דרשה אי-עשייה, בהייה בחלל תוך נעיצת מבט בשוּמָקוֹם ומוכנות להתמסר לשוּמְזְמַן. ואכן, זמן לא רב אחר כך, משראו שאני מוכנה ואפשר לבטוח בי, נכנסו לחדרי אחד אחרי השני שאר הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים; דוּנְדִי, אחותו של פֶפָלֶה, אימם - יוּלְצִ'י, אחריה האופנוע – כְּדַרְלָעוֹמֶר, עליו רכב אבי המשפחה – יוּקְלִי. דוּנְדִי היה שֵם החיבה של דוֹדי מבאר שבע, יוּלְצִ'י היא דודתי ממושב בֶּצֶת, ויוּקְלִי – דוֹדִי מחיפה. כולם יוצאי הונגריה כשרים, או לא כל כך כשרים, כפי שיתברר. גם שם משפחתם הגיע איתם – מִיצִ'ינַלְס. בעלי השורשים המַדְיאָרִיים מבין הקוראים יזהו מיד כי מִיצִ'ינַלְס פירושו בהונגרית – "מה אתה עושה?" שאלה שהייתה במקומה מפני שלא היה לי מושג מה אני עושה וגם לא היה לי אכפת. בשנים שקדמו להופעתם של הקרמפמפולים בחיי דווקא ידעתי היטב מה אני עושה. בכל אופן כך חשבתי. אלא ש"החיים" לא שיתפו איתי פעולה, והתרחשו בדרכם, שהייתה שונה לחלוטין מתכניותי. כעת לקחתי לי חופש מוחלט מ"לדעת מה אני עושה". התפלאתי כיצד משפחת  מִיצִ'ינַלְס, שעד אותו רגע לא ידעתי על קיומה, גיששה את דרכה ממחוזות ילדותי האבודים ועד אֵלַי, אבל היות והתחבבה עלי מיד, הייתי צריכה למצוא דרך להשאיר אותה. הדרך הייתה לכתוב עבורם ספר.
          לימים, חברים שקראו את טיוטות הספר ביקשו שאשנה את השמות הבלתי אפשריים להגייה. התעקשתי. הרי מהמקום הזה צמח הספר - מהבלתי אפשרי. וחוץ מזה - אילו הרפתקאות יכולות להתרחש לגיבורים נושאי שמות כמו ענת ויעלי, יואב ומשה? אבל פֶפָלֶה, דוּנְדִי, יוּלְצִ'י ויוּקְלִי? עם שמות כאלו -  כל דבר יכול לקרות. וגם חשבתי ששמות הקרמפמפולים שלי משעשעים את הלשון, השיניים, הפה כולו, וזו כבר דרך טובה בפני עצמה לכתוב ספר, ועוד יותר – לקרוא אותו.
          היות ופֶפָלֶה הביא איתו את המשפחה כולה, כבר ידעתי שאני כותבת ספר על הרפתקה של משפחה.
          נותרה עוד הבעיה של השערה שצמחה בכף ידו. שערה זו מצאה חן בעיני עד מאד, אך לא ידעתי להסביר את קיומה הבלתי אפשרי. המשכתי לבהות. תארתי לעצמי שאם פֶפָלֶה טרח להגיע ושערה צומחת בכף ידו, הוא יספר לי את הסיבה לכך. והוא סיפר - :
           "כשנולד תִּינוֹקְרַמְפּמְפּוּל' כל גופו מכוסה פלומה רכה ונעימה. כשהוא שמח הפלומה רוקדת מצד לצד בקצב השמחה שלו. כשהוא עצוב הפלומה נשמטת למטה. כשהוא פוחד הפלומה מזדקרת לכל הכיוונים ומפחידה בחזרה את מה שהפחיד אותו. (ואם, באותו רגע, הוא רואה את עצמו בראי, אז הוא מפחיד אפילו את עצמו.) כשהוא אוהב, הפלומה מתנועעת בגלים עגולים על כל הגוף שלו. ככה זה אצל כל התִּינוֹקְרַמְפּמְפּוּלים. רואים בדיוק איך הם מרגישים.
          כשהתִּינוֹקְרַמְפּמְפּוּלים גדלים, הפלומה נושרת ונשארות רק כמה שערות למזכרת. לפֶפָלֶה נשארה שערה שצמחה בכף ידו, לדוּנְדִי נותרו שלוש שערות בקצה חוטמה, גבותיה של יוּלְצִ'י עבותות במיוחד, ואת כרסו של יוּקְלִי מעטרת פלומת תלתלים."

          התחוור לי כי כדי שערותיהם של הקרמפמפולים מסגירות את רגשותיהם האמיתיים אותם הם לומדים להסתיר בינקותם. ה"קְרַמְפַּמְפּוּלִים" חיים בארץ "קְרַמְפַּמְפּוֹל" ומצייתים לחוקים חברתיים שונים, הראשון שבהם הוא "חוק המַצַברוּח הפרטי", האומר ש"מַצַברוּח הוא ענין פרטי ועל כל אחד לשמור אותו לעצמו. אסור שמצב הרוח יהיה כתוב על הפנים גלוי לעיני כולם. במיוחד יש להסתיר מַצַברוּח רע, ולהצהיל פנים לקְרַמְפַּמְפּוּלִים אחרים. אז יהיה נעים לכולם."
          המושג " קְרַמְפַּמְפּוּלִים" עצמו צץ מגילוי של הסתרה, שקר חברתי קטן עד גיחוך, שזעזע אותי בילדותי, רבץ בתוכי עשרות שנים עד שהרים ראשו.
          מעשה שהיה כך היה. כשהייתי כבת עשר הגיע לחופשת קיץ בביתנו בן דודי רוֹבִּי מבאר-שבע. הוא היה רעב. כלאחר יד הצעתי לו קְרַמְפַּמְפּוּלִי - סוג של נקניק טעים ששהה במקרר. המטבח היה ממלכתה המוחלטת של אימי. קְרַמְפַּמְפּוּלִי היה המאכל היחיד שבישל אבי האמיץ, ולשם כך השתמש בסיר הלחץ המְאיים, שהעלה ריחות תיבול עשירים בבית כולו. רובי השתומם, "מה זה קְרַמְפַּמְפּוּלִי?" ואז הגיע תורי להשתומם, הייתי בטוחה שבכל בית "הונגרי" כשר אוכלים קְרַמְפַּמְפּוּלִי. רובי פתח את המקרר, הביט בקְרַמְפַּמְפּוּלִי ואמר – "אה, זה נקניק חזיר". נעלבתי עד עמקי נשמתי. חזיר? בביתי? לא יכול להיות. הרי אני נלחמתי וחרבי שלופה בידי יחד עם אלעזר החשמונאי ויהודה המכבי נגד אנטיוכוס הרשע שציווה להשתחוות לחזיר שהעמיד בבית המקדש. רובי התעקש. "זה נקניק חזיר". דמעות עלבון בעיני ביקשתי מהורי להעמיד את בן-דודי על טעותו החמורה. לתדהמתי פרצו הורי בצחוק. רוֹבִּי צדק. לא ידעתי את נפשי. "בגידתם" של הורי נשארה קבורה עמוק. רק בשנים האחרונות התברר לי כי מי שהמציא את הכינוי "קְרַמְפַּמְפּוּלִי" לנקניק חזיר היה לָצִי, אביה של קָטִי, חברתה של אימי, שהיה יהודי פיקח יוצא הונגריה, כרסתן עב שפם, עליז וטוב לב, שהיה קשוב כנראה לרחשי החברה את שפתה לא הבין, ונתן שם קוד למאכל האסור שנים רבות לפני ש"טיב טעם" פתח את הסניף הראשון בק"ק נתניה. איש לא ידע מה פירושה האמיתי של המילה, אם יש כזה בכלל.
          בצהרי אותו יום יצאנו להרפתקה שלנו, פֶפָלֶה דוּנְדִי יוּלְצִ'י יוּקְלִי כְּדַרְלָעוֹמֶר ואני. כדי לומר דברים אמיתיים הלבשתי את גיבורי בשמות מסכות קְרַמְפַּמְפּוּלִיוֹת, מאחוריהן הסתתרה חירות גדולה לעשות את אשר חשקה נפשי.

          ''

          את עטיפת הספר איירה ועיצבה julia.illustrations  והנה קישור לדף הפייסבוק שלה.
          https://www.facebook.com/julia.illustrations?fref=pb&hc_location=friends_tab

          "הקְרַמְפַּמְפּוּלִים", ספר קטן לילדים גדולים, ראו אור בהוצאת "רימונים"' והוא מתאר את מסעה של משפחת מִיצִ'ינַלְס בעקבות חֲדַר הלא-כְלוּם שמצאה האם בדרכה (הכושלת) להיות זֶן-מָאמָא, האימא המושלמת. הספר יצא גם בגירסה מוקלטת בקולי ב"סוניקבוקס" - אתר הספרים המדברים. www.sonicbooks.co.il

          liat@sonicbook.co.il
          והרי הקישור לפרק הראשון המוקלט בספר, הקְרַמְפַּמְפּוּלִים דוברים בקולי. https://www.youtube.com/watch?v=uBqPh2saCX4
          חג שמח!!!

          נ.ב.
          כְּדַרְלָעוֹמֶר היה שמו של האופנוע עליו רכב המנוח שלי כאשר חיזר אחרי. שאגת המנוע בישרה את הגעתו לשער מחנה 12 בצריפין, שם הייתי חיילת בקורס שהכין אותי למדור הפסיכוטכני של צה"ל (אבל לא הכין את המדור הפסיכוטכני אלי). על הקורס פיקדה המפקדת חנה האושנר שתסלח לי, איני זוכרת את דרגתה, אבל אני זוכרת היטב שהילכה עלינו אימים.

          נ.ב. נוסף
          אין לחשוד בכשרים, חלק קרובי משפחתי אשר את כינוייהם שאלתי לספרי, דווקא שומרים כשרות.

           

          ולפתע אני שמה לב לקשר בין המילה תחפושת למילה חיפוש....

          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום שישי , 29/3/13, 08:37

            ''


            29.3.2013


            התִיתָכן אהבה בינינו.. – שיטות שונות להחליט, האם להתאהב?


            ביום אביב שמשי נפגשתי עם האמן מתי גרינברג לפני דלתה הנעולה של גלריה בה הוצגו עבודותיו שהקסימו אותי בביקורי הראשון. האחראי לפתיחת הגלריה אחר קום, וכך השתבשה תכניתו של מתי לבדוק היתכנות של קשר בינינו לאור תגובותיי יצירותיו. זו הייתה אמורה להיות המשוכה הראשונה שאעבור. האינטליגנציה האמנותית. בלעדיה – אין סיכוי. התיישבנו בבית קפה ברחוב בן-יהודה וחיכינו שהגלריה תיפתח. בינתיים שתינו קפה. אני – "בן ז. של קפה שחור", מר, "כמו החיים". מתי - הפוך בלי סוכר. המרירות הנעימה הזכירה לי את חברתי שביקרה אותי אמש בדרכה ל"בליינד דייט". היא הייתה אחרי יום עבודה, שיערה סתור, האיפור עייף, הגרוע מכל – שפתיה היו דהויות. אימי דיברה מגרוני: "את לא מסתרקת ושמה אודם"? לא" ענתה חברתי "אני לא מתאמצת, זה מה שאני, זה המצב הכי גרוע שלי, מתאים – טוב, לא מתאים – לא צריך". נדהמתי מהטקטיקה הזו. גדלתי על ברכי אסכולה שאומרת שאין הזדמנות שנייה. לא השתכנעתי ולפגישה עם מתי התלבשתי נחמד. לא יותר אבל גם לא פחות. 
            הקפה נגמר מהר. למתי גרינברג היו חיים מעניינים אז הוא קנה לי גלידה, וגם לו. גבר ואישה לא צעירים יושבים ומלקלקים גלידה. זרות עמדה בינינו. זרות וסקרנות. מאחורי משקפי השמש שהגנו מהאור האכזר, התאמצו עינינו הפקוחות לראות אחד את השני פנימה. הגלריה עדיין לא נפתחה. במיומנות השחיל מתי סידרת שאלות לתוך השיחה. לא הרגשתי שאני נבדקת, הייתי עסוקה בבחינה שלי – אותו. שאלותיו התבססו על הכישלונות המפוארים בעברו,  ונועדו להבטיח כי בבחירת האישה הבאה יעשה טעות חדשה אותה עדיין לא עשה. לדבריו, המומחיות שלו הייתה - "נשים יפות ונוירוטיות", נשים מסוג זה היו נמשכות אליו, והוא היה מתגייס להצלתן. לדעתי, הוא כלל לא חשב על אהבה, אלא שָקל האם מנת הסבל הצפויה לו איתי שווה את המאמץ להפעיל את הקסם שלו ולהשיג אותי, מה עוד שאני אישה נאה אך וודאי שלא ברמה המתירה לי זכויות יתר של מניירות ונוירוזות. מפעם לפעם הובלעה שאלה אגבית - האם את מעשנת? לא. אני לא מעשנת. תודה לאל (לחש בליבו). האם את פסיכולוגית? לא. תודה לאל (לחש בליבו). האם את עורכת דין? לא. תודה לאל (לחש בליבו). האם את דתיה? (גם את זה הוא ניסה. זה לא עבד. בכלל). לא. תודה לאל (לחש בליבו).  וכך דילגתי בקלילות משוכה אחר משוכה. לבסוף נשאלתי – האם את בשלנית? לא. יופי! מושלם! הפעם צהל בקול, אני אוהב לבשל, זה מרגיע אותי.
            כל אותה עת ישבתי מולו, בוחנת את פניו האדמדמות תחת הכובע הלבן המגוחך המצחיק בצורה היסטרית, כפות ידיו העדינות במפתיע לידי פָּסָל, זקנו ושפמו שניכרו בהם עקבות ה"אדום הפראי" של צעירותו וכעת היו לבנים. לא בדקתי עובדות, לא ענינה אותי ההיסטוריה, הקשבתי רק ל"דבר הזה" שריטט באוויר בינינו על המדרכה הסואנת ברעש המכוניות החולפות. שמרתי את גופי סגור אך חיישני ליבי הושיטו זרועות שושני ים מגששות – האם אוכל לאהוב את הגבר הזה? ושמתי לב למילה "נכון" משייטת בקרקעית בטני. וזה הכל. פתאום נדדה השיחה למקום מסוכן עבורי. מתי סיפר על אישה אשר טרפה נפשה בכפה. נדרכתי. גופי ננעל. שושני הים אספו זרועותיהן במהירות וסוככו על קירות ליבי. זה לא יכול להיות מקרי שהוא מעלה סיפור כזה, אמרתי לעצמי, אבל אני עדיין לא מוכנה. נהניתי לשבת שם איתו, כאילו סתם, רק גלידה ושמש תל-אביבית וכוס קפה ריקה שבמשקעה וודאי רשום היה עתידנו אלא שלא בדקנו . "יש סיפור קשה בחיי" אמרתי למתי "אני רוצה שתדע את זה. אבל אני לא רוצה לדבר עליו עכשיו".

            הגלריה נפתחה. על כניסתי לתוך עולמו כתבתי ברשימה האחרונה שפרסמתי בעבר - "המהות כולה בכף היד" (דה מרקר, 26.4.2010) כשהסתיים הסיור בתערוכה חשתי שפגשתי באדם שעבורי אין לו סוף. עם פרידתנו הטביע מתי נשיקה קלה בלחיי. טעמה של הנשיקה, מגע שפמו, דגדוג לֶחְיוֹ הזִיפָנית, והריח הנכון – הם שקבעו עבורי. ביהירותי חשבתי שהאינטליגנציה האמנותית שלי היא שהרשימה אותו, אלא שלימים התברר לי כי מה שהפיל את הפּוּר לטובתי היו שָדַי שקיפצו בעליצות ובחוצפה גלויה בתוך מִפְתַח המחשוף בכל פעם שצחקתי. הפיתוי היה ברור. כשהבעתי פליאה - אמן גדול והקריטריון הוא השדיים? מתי צחק. "מה הקשר? אני גבר, ככה פועל מוח של גבר. אישה צריכה לדעת את כוחו של הגוף שלה, אחרת זה בזבוז." ואני תהיתי אם הגבר קודם לאמן או להיפך, ואולי זו בכלל לא שאלה. התשובה נמצאה לי בעבודותיו.

             

             מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".



             

            דרג את התוכן:
              6 תגובות   יום רביעי, 20/3/13, 10:29

              עַל אהבה, חָבֵרוּת ו"מְגִילַת רוּת" או - מה קורה כשמתעלמים מעצותיה של כלה צעירה
              בעלת טעם טוב


              לפני שלוש שנים צדה עיני את דמותו של האמן מתי גרינברג, בתערוכה של עבודותיו שהתקיימה בתל-אביב. מתי שישב בצד מעמיד פני שקוע בעיתון, והתעלם מהאישה הנמרצת (אני), עורר את סקרנותי הנשית לא פחות מזו האמנותית. כלתי הצעירה שהתלוותה אלי הזדעזעה לגלות את טעמי המפוקפק בגברים. היא פסלה אותו על הסף. הסיבה הייתה גלויה לעין – כפות רגליו היו נתונות בסנדלי "שורש". "אין מצב" כך פסקה לילושקה, ש"את תצאי" עם גבר שאצבעותיו מבצבצות מסנדלים, ועוד סנדלי "שורש" המכוערים. היא עצמה השליכה כך צעיר או שניים שחיזרו אחריה בסנדלָיִים.
              הופתעתי ללמוד על הקריטריון העכשווי. לא הייתי מנוסה במיוחד בניפוי גברים בכלל ובעת המודרנית בפרט. בזמני היו נערצים דווקא "גברים גברים" שהסתובבו בסנדלים תנכיות קיץ וחורף. ועוד, הוסיפה לילושקה, "מה זה הסמרטוט על הצוואר שלו?" ואכן, על צווארו של הבחור הלא צעיר הייתה כרוכה מגבת מוזרה. וזאת לדעת, ללילושקה טעם מעולה עם תעודה אקדמית של האקדמיה לאמנות "בצלאל" והיא עוסקת בעיצוב גראפי. חזקה עליה שהיא יודע מה היא אומרת.
              בכל זאת, עבודותיו של מתי גרינברג הקסימו אותי, הן היו שונות, היה בהן עומק מרתק שלקח אותי  ל"מקום אחר" והן היו יפות עד מאד. וגם היה נדמה לי שקלטתי מבט שהגניב בי האמן מעל דפי העיתון. חזרתי לביתי וחיפשתי בגוגל. לא מצאתי דבר. הַהֵאַיך, אמן כה מוצלח, אינו מופיע בגוגל? הנחתי לדָבָר.
              שבועיים אחר כך מתי גרינברג טלפן.
              What took you so long? שאלתי בעברית צחה.
              חשבתי שמבט עיניך עז מדי, ענה.
              אתה כזה ביישן? שאלתי
              אחרי 44 שנים בלונדון אני לא רגיל למבט הישיר הזה, ענה, והוסיף, וגם צחוקך פרוע.
              צחקתי, צחוק פרוע כמובן. סנדלים או נעליים, כך אני צוחקת.
              אתה לא מופיע בגוגל, ציינתי.
              מתי איית את שמו באנגלית MATY GRUNBERG  , עם U, הדגיש, ועל המסך התגלה עולמו המופלא.
              מספר ימים אחר כך הוזמנתי לסטודיו במסגרת מסלול "בחינות הכניסה" שנאלצתי לעבור לפני שמתי הכניס אותי לחייו. לא העליתי בדעתי שאני, נהדרת שכמותי, נבחנת. וודאי שלא על ידי איש לא צעיר בסנדלי שורש ושְמָאטֶה כרוך לצווארו. וכך, חפה מכל יומרה, נסעתי לאזור התעשייה בבת-ים, בה, עד אותו יום, לא ביקרתי מעולם. באותה עת
              החלה בת-ים "מתחדשת מתרגשת" ואולי זו הסיבה שקרה מה שקרה - וחיינו, שלי ושל מתי, החלו "מתחדשים מתרגשים, נכרכים זה בזה.
              מתי פתח את דלת הסטודיו, בנדנת "שודד ים" הייתה כרוכה לראשו, מוסיקה קלאסית מילאה את החלל הגדול, והמון יצירות אמנות בלבלו את דעתי. לא ידעתי במה להביט תחילה. וודאי שלא בזבזתי זמן להתרשם מהאבק ומהבלגן. אלה נגלו לפני רק מאוחר יותר, מאוחר מדי, כשכבר הייתי שבויה....
              מתי הכין את היצירה הראשונה שרצה להראות לי. ספר האמן של "מגילת רות". הוא פתח את הספר הענק אשר כריכתו מעשה כורך אומן בד ועור, דפיו הריחניים, שוליהם פרועים, עשויים עבודת יד, האימאז'ים חיתוכי עץ, מעשה ידיו שלו, והתרגום החופשי לאנגלית – עבודתה של המשוררת לינדה זיסקוויט. מה שמשך את מתי  ליצור את "מגילת רות" הוא הקשר בין שתי הנשים, נעמי וכלתה הצעירה רות, סיפור החברות והנאמנות ביניהן, הרבה מעבר למתחייב לקשר בין חמה לכלתה הצעירה. בסיפור המגילה - נעמי האלמנה, מפצירה בשתי כלותיה, אלמנותיהן של בניה, עורפה ורות המואביות, לעזוב אותה ולחזור לארצן. עורפה אכן נפרדת ממנה. רות מתעקשת להישאר - "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. א,יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ."  דבריה של רות משנות את מהלך חיי שתיהן. הנאמנות והאמון ההדדי מעניקים להן כוח לעבור את המדבר. קשובה לעצותיה של נעמי, יוצרת רות את הקשר עם בועז, בעקבותיו מגיעות שתיהן אל הנחלה, ואף משאירות את חותמן בהיסטוריה של עם ישראל - רות ובועז מקימים את השושלת ממנה ייוולד דוד מלך ישראל.
              מתי הפך דף אחר דף בספר הגדול שנראה כמו הצגת תיאטרון בה הכל מתרחש על במה גלוי, חשוף, שטוח. איבדתי את עצמי בתוך הדמויות והנוף החתוכים בעץ, הוקסמתי מכתמי הצבע שהבליטו את אפיו של עץ הדובדבן עליו נעשתה
              העבודה, התפלאתי כיצד ניתן לבטא עדינות ורגישות באמצעות חיתוך בעץ, וכל אותו הזמן ליווה אותי קולו המסַפר של מתי. יש רגעים בחיים, אמר, שאדם נמצא בצרה גדולה, ויום אחד חבר אומר לו – מה שלא יהיה, אני לצדךָ, אני נשאר אתךָ  – ואז, בעצם האמירה, ההתחייבות הזו - הכל משתנה. ידעתי היטב על מה הוא מדבר. באותה עת הייתי
              אני, ששמי נעמי, אלמנה העושה דרכה, יחד עם שני בני, במדבר צייה אנושי של משרדי עורכי דין ואולמות בתי משפט. צעדת המדבר שלנו החלה כשלוש שנים לפני כן לאחר מותו של בעלי. מיד עם "פרוץ המאורעות"  מיפיתי את חברי וחברותי. הייתי חייבת לדעת במהירות על מי אני יכולה לסמוך עם מה. ונמצאו לי חברות וחברים נאמנים, בלעדיהם לא הייתי יכולה לחצות את הזמנים הקשים שנכונו לי ולילדי. 
              עכשיו בחנתי את פניו של מתי, שהיו עדיין זרות לי, ותהיתי למה מתכוון הגבר הזה, שהכרתי ימים ספורים בלבד, בדברו על הכוח שבחברות. ועדיין לא ידעתי שנמצא לי חבר נאמן לחיים, שיעמוד לצדי ויחבוק אותי ואת שני בני, ואת לילושקה גם, בשנים הקרובות, שלא התכוונו כל עיקר להיות קלות.

              ומאז ועד היום על חבל הכביסה שלנו מתנוסס בחדווה דגל ה"שְמַאתִּי" – הלוא הוא ה"סמרטוט המוזר" שהתברר כי מתי כורך על צווארו כאמצעי הגנה כנגד תהפוכות ה"חום קור" של זיעת הקיץ המהביל וקור המזגנים המקפיא. השְמָאטֶה של מַתִּי, המכונה במשפחתנו – שְמַאתִּי.
              וזה מה שקורה כשמתעלמים מעצותיה של כלה צעירה בעלת טעם טוב.


              מצורף לינק
              לסרטון יוטיוב קצר המתאר את ספר האמן של מתי ג. "רות"
              תהנו


              http://www.youtube.com/watch?v=OM1c3hj3TZU



               



               

              דרג את התוכן: