כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    13 תגובות   יום שני, 6/8/18, 12:17

    5.8.2018

     

    הכותרת המקורית של רשימה זו היתה "צריך הומור לאהבה". כותרת מדליקה לאין ערוך יותר מאשר "מבט מפוכח על האהבה".מי רוצה מבט מפוכח על האהבה? הרי זה כל הענין, חוסר הפיכחון, השיכרון, אבדן השליטה, אותו רגש דמוי טירוף, אותו אנחנו נוטים לחפש.

    ''

    הנאהבים, מתי גרינברג רישום הכנה לפסל ברונזה

     

    האמנם?
    כשעקבתי אחר מהלכו של חוש ההומור שלי שמתי לב שאחד התנאים בהם הוא מופעל מתקיים כאשר אני מופתעת. כאשר קורה משהו מנוגד לציפיות שלי. כמו למשל לפני שמונה שנים, כשהגיעה לסיומה הפגישה הראשונה של מתי G. ושלי הפתיע אותי הגבר בשאלה – "שנלך אלַיךְ?" העמדתי פני צדקת, מתחסדת "מה? בערב הראשון?" והוא "מה? אנחנו חוסכים?" צחקתי, המתח התפוגג.
    כידוע, הומור הוא דרך מצוינת להגיע לליבה של אישה, ומשם למיטתה הנחשקת... ו... כן אמא, בערב הראשון.
    ההומור רוכב על המבט, הוא מלווה את האופן בו אני מתבוננת בדברים, בבני אדם, בהתרחשויות... המבט הוא החשוב. עצם קיומו של המבט אומר שקיים מרחק ביני לבין נְשוּא המבט, האדם בו אני מביטה, האופן בו הוא פועל, האופן בו אני פועלת, אני מסתכלת במערכת היחסים בינינו. אני חלק ממערכת זו, בו בזמן אני שומרת על עצמאות מחשבתית, נפרדת, נבדלת, חוקרת, ביקורתית. הפעלת המבט הזה - השכלתני, השוקל, המעריך תועלות - על מערכת אהבה - אינה מובנת מאליה.
    באגדות עליהן גדלתי, הנסיך העיר בנשיקה את היפהפייה הנרדמת "והם חיים באושר ובאושר עד היום הזה". נסיך אחר התאהב נואשות בסינדרלה איתה רקד, ויצא לתור אחרי כף רגלה בכל הממלכה. ואחרי שמצא אותה - "הם חיים באושר ובעושר עד היום הזה". הנסיך לא שאל את עצמו - האם היא מתאימה לי? האם יהיה כיף איתה? האם תלד לי יורשי עצר שמנמנים ובריאים? הנסיכה לא שאלה את עצמה – מה אני מרוויחה ומה אני מפסידה בקשר הזה? האם כדאי לי? האם הוא יביא לי קפה למיטה כל בוקר? הם העיפו מבט קצר אחד בשני ומאז – "הם חיים באושר (ותמיד, משום מה, גם בעושר) עד היום זה".
    בתרבות המערבית האהבה הרומנטית הועלתה למעמד של דת, כמעט. במקביל להתפרקות המשפחה המסורתית, לעליית גיל הנישואין, לירידה דרמטית של שעור הילודה, לעלייה במספר הזוגות המתגרשים – במקביל לכל התהליכים האלו, ההאלהה של האהבה הרומנטית והחיפוש מגיעים לשיא בתעשיית הסרטים ההוליוודית, בתעשיית הסרטים הבוליוודית, בספרים שנכתבים גם כיום, ובדיווחים אובססיביים של אמצעי המדיה השונים על חיי האהבה של הידוענים. 

    ''

    אימי המנוחה נהגה לומר כי צריך להתחתן בגיל צעיר, עשרים למשל, כי אז מתאהבים ולא חושבים יותר מדי. בגיל מבוגר יותר כבר חושבים, בודקים, נהיים בררנים – כל אלה מחרבים את האהבה.

    האמנם צדקה אימי? האם חשיבה רציונלית מחרבת את האהבה? או שהיא מאפשרת סינון מדויק יותר של מועמדים / מועמדות לחלוק איתם את החיים (באושר ובעושר, כמובן), בהתחשב בעלייה בתוחלת החיים הארוּוּוּוּכִּים כיום יותר מתמיד.
    הייתי בת שבע עשרה כשהכרתי מי שהפך לבעלי, כמו שקיוותה אימי, כשמלאו לי עשרים. הייתי בת חמישים וארבע כשעזבתי. שום דרמה מיוחדת, אותו סיפור עתיק חוזר על עצמו של זוג שמתפרק אחרי עשרות שנים. לא התגרשנו. המשכנו לעבוד יחד. שנה אחר כך הוא נפטר בנסיבות טרגיות.
    בתוך שנה אחת החלפתי מספר סטטוסים – מאישה שחשבה שהיא נשואה באושר, לאישה שבורת לב, לאישה שעזבה את בעלה, ופתאום אלמנה. בגיל חמישים וחמש הייתי לבד. לב שבור, אֶבֶל כבד על מי שאחרי עשרות שנים של ביחד נעלם מהעולם ועדיין הרגשתי אותו לידי, כאבֵי פנטום של אֵבָר שנכרת מגופי.
    אֲבָל, הפתעה גדולה ציפתה לי. עם כל הקושי הנורא שהיה כרוך במותו של בעלי, לא יכולתי שלא לחוש בקלות של ההתנהלות לבדי. גיליתי שאני אוהבת להיות לבד. נהניתי לישון, להתעורר, לאכול במסעדה, לצפות בסרט – לבד. לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה. היה רעש כבד בחיי אבל היה גם שקט של לבד, של לא להיות נתונה למבטו של האחר, לתגובותיו, לדעתו, לתיאום בינינו. אהבתי את עצמי לבד, לראשונה בחיי. לא מקורקעת למשפחה. שני בָּנַי כבר התגוררו מחוץ לבית הגדול. חיי הקודמים התפוגגו בבת אחת. הפכתי לנקודה קטנה חסרת משמעות מרחפת בחלל. תחושת חוסר המשמעות, חוסר המשקל, הריחוף בחלל – יצרו חרדה עצומה, ויחד עם זה תחושה עזה של חופש גדול. שחרור אינסופי. בתהליך מואץ התפרקו לרסיסים נורמות שהכתיבו את התנהגותי עד השֶבֶר הגדול. פתאום הייתי חופשיה. החופש עלה מתוכי. ההיתר להיות חופשיה בא מבפנים.
    הרפתקה. הכל יכול לקרות. 

    '' רישום, מתי גרינברג, מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" מתוך השער "שרידי האישה ההגיונית"

     

    החוויה הזאת הובילה אותי להחלטה ההגיונית - לא להתאהב יותר. אף פעם. לסגור את הלב על מנעול ובריח מפני אהבת גבר. אהבה רומנטית אינה חיוניות לחיים, חשבתי, עדיף בלעדיה, יותר קל.
    באמת היה קל יותר.
    עד ששלוש שנים אחר כך פגשתי את מתי G. מפגש שהוליד תימהון גדול. נמשכתי אליו בעבותות קסם, והוא בכלל לא היה הטיפוס שלי. הקשר בין האלמנה הבורגנית מרעננה לבין האמן האלמן מבת ים, היה מנוגד להיגיון, וגרם למתח אדיר. הוא איים על ההחלטה שלא להתאהב. וכך כתבתי ביומן שניהלתי אז :" נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת. ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות. ונשארתי. מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים."
    אֶלָא
    שֶ
    לא כמו בגיל עשרים, כשאהבה הייתה עיוורת, עכשיו הייתי חשדנית, ו... סקרנית. הגבר הזר, האחר, סקרן אותי, וגם אני עצמי, בתוך הקשר הזה, סיקרנתי את עצמי. וכך, למרות אֶשֶד הפֶרוֹמוֹנִים שהפתיע אותי בעשור השישי לחיי, לא עצמתי את עיני. בעיניים פקוחות התבוננתי, בִּי, בּוֹ, ביֵשוּת שנוצרה, בעלת חיים משלה, רוטטת בינינו בהִתְהַוּות מהססת. וכך כתבתי ביומן : "שְרִידֵי האישה ההגיונית שבי פעילים בעיקר בשעה בה אני מתעוררת. זמן בו אני כבר לא שם ועדיין לא כאן. "דמדומי שחר" אני קוראת לשעה הזו, בה כל רעיון אפשרי. אתה מתעורר קל צלול חד וממוקד. הבנת את השעה הזו ואת האפשרויות הגלומות בה. חלון הזדמנויות בו אני נוחה להשפעה... אתה פותח בנסיונותיך לפלוש למחוזותי העמומים. מדבר אלי דברים של היגיון, בעוד אני משתהה בתוך ערפל חלומות ומחשבות הזויות. אני צופה בנסיונותיך להגיע אלי. לעיתים משועשעת, לעיתים זעופה, על שאתה פורע את השעה הזאת לצרכיך."
    הייתכן
    שאמי טעתה? הייתכן שהמבט המפוכח על האהבה דווקא אפשר את קיומה?
    ומה מקומו של ההומור הרוכב על המבט?

     
    ''

     

    רישום, מתי גרינברג, מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?", מתוך השער "האמן והבורגנית" ואני מכנה את הרישום הזה - המבט


    לינק לעמוד הספר - "ואהבה, מה עם אהבה?" http://www.nomikan.com/?page_id=384

     

    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום חמישי, 27/10/16, 20:30

      27.10.2016

      ''

       

      "ואהבה, מה עם אהבה?" / השקת הספר + שיח גלריה


        "את לא מבינה? גבר מחכה כל החיים למכתב אהבה כזה", אומר מתי G. כאשר הוא מסיים לקרוא  קטעים קצרים אשר כתבתי ביומני האישי. "יש לי רישומים שמחכים שלושים שנה במגרות לטקסטים האלו".

      ספטמבר, 2010, ראש השנה, חודשים מספר לאחר היכרותנו.

       
        במהלך השנים 2010 – 2014 יצרנו יחד שלושה ספרי אמן – "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010", "שרידי האישה ההגיונית" ו – "האמן והבורגנית". טקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ורישומים של מתי G.
      הן הטקסטים, והן הרישומים לא חשבו לצאת מן המגרות, ולא העלו בדעתם שתשזוף אותם עין זרה. הם לא נוצרו למטרות פרסום. הרישומים נעשו בשנות השבעים בלונדון כשרבוטים של מתי G. בינו לבין עצמו (שזו הדרך בה הוא חושב) והכתיבה העכשווית שלי, ביני לבין עצמי, מבררת את רגשותיי.... להפתעתנו, דווקא חוסר היומרה בעשייה, האינטימיות של הכתוב והרישום, הפליאה של המפגש –כל אלה נגעו במקום עמוק אצל אחרים וריגשו עד מאד.

       
      בימים אלו רואה אור ספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?" המאגד את שלושת ספרי האמן לספר אחד, יפהפה. הספר, המכיל את הטקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ואת הרישומים של מתי G. עוקב במנות קטנות, בעדינות, בכאב ובהומור, אחר התפתחות מערכת היחסים בינינו - גבר ואישה, אמן....אלמן, אשר חי מרבית שנותיו בלונדון ובניו-יורק ואלמנה מרעננה הבורגנית, שנינו בעשורים המאוחרים של חיינו, החיים חרטו בנו את שלהם, את שלנו.

       האם תיתכן אהבה?

       

      " ... שְמַע, אנחנו דוברים לשונות שונות. מילים הן הכלי שלי. השפה החזותית היא מַעְיָן האוצָרוֹת שלך… 
      אתה השואל, הסקרן, הדוחק בי לתת צורה למחשבותי, לזקק מילותי, חותר אל מקום עָלוּם. ואני הולכת איתך, בלי לדעת לאן.
      עד שֶציוריך מונָחים ליד מילותי
      מתנת חסד של החיים לנו, שהחזקנו מעמד ולא וויתרנו ליֵאוש... "


      ''

       

      ''


      ''

       

       

      לינק לווידאו: "Noted of Love" המציג את ספרי האמן
      http://www.nomikan.com/?page_id=50


      ניתן לרכוש את הספר  "ואהבה, מה עם אהבה?"  ישירות באתר
      http://www.nomikan.com/?page_id=384

       

      והוא מתחיל לעשות את דרכו בחנויות הספרים המובחרות ובחנויות המוזיאונים. 

       

      השקת הספר תתקיים בשבת הקרובה – 29.10.2016 בין השעות 11:00 – 14:00 ב"בית האמנים" תל-אביב, בין כתלי התערוכה –


      ספקטרום / מִקְשֶתֶת* – ספרי אמן ועוד…
      מתי גרינברג /
      Maty Grunberg
      6.11.2016 – 13.10.2016

      שימו לב!
      בשעה 11:00 – 12:00 יתקיים שיח גלריה של מתי
      G. ושלי – "ואהבה, מה עם אהבה?" 

      בואו!!!

       

      שיח גלריה נוסף יתקיים בשבת ה– 5 לנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר.

      בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב – ימים ב'-ה' 13:00-10:00 , 19:00-17:00 ; יום ו' 13:00-10:00 ; שבת 14:00-11:00

      www.matygrunberg.com

      www.nomikan.com

       

      ''

       

      ''

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום שישי , 13/2/15, 11:18

        12.2.2015

        אהבה / סיכוי נוסף

         

        אני כותבת כי אתה קורא. 

        אני כותבת כי אתה קורה. 

        מתוך שאני יודעת איך אתה קורא אני יודעת איך לכתוב.

        כותב צריך קורא אחד. לפחות. ואולי אפילו די בכך. 

        אחד נכון.

        ''
        ''

         

         

        באביב של שנת 2010 נפגשנו מתי ואני. גבר ואישה שבעי 'מערכות יחסים'. באותו קיץ, חודש אוגוסט, נסע מתי ללונדון וניו-יורק, משכָּנו בעשרות השנים שקדמו לפגישתנו. כתבתי יומן בו גיליתי לו ולעצמי את אהבתי הגדולה. כאשר חזר קרא מתי את "יומני היקר" ואמר: יש לי רישומים שמחכים במגרה עשרות שנים לטקסט הזה. הבטתי בו בתימהון: זה רק יומן קטן. והוא ענה: את לא מבינה שגבר מחכה כל החיים למכתב אהבה שכזה.
        כך נולד ספר האמן הראשון המשותף לשנינו - כותבת לך את חודש אוגוסט 2010. הספר מכיל קטעי יומן שלי ורישומים של מתי. בהמשך 'מערכת היחסים' המתפתחת  (ממָתַי הפכך קסם ה'אהבה' למושג הנדסי הנבחן במִשְתָּני כדאיות ויעילות?)  נולדו עוד שני ספרי אמן: שרידי האישה ההגיונית ו-האמן והבורגנית.  

        לינק לסרטון יוטיוב המתאר את שלושת הספרים:
         https://www.youtube.com/watch?v=_EFvRf-nWqc

         

        נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת.  ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות.

        ונשארתי.

        מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים....

         

        שריטות העבר שלי, שלך, שולפות ציפורניים מוכנות להגן, נכונות לתקוף.

        חולף זמן עד שאנחנו נרגעים ומסתפקים בגירוד גב מצמרר ומענג....

         

        משילה מעלי את בעלי המת, אבי שהלך לעולם שכולו טוב, אימי הזקנה, ילדי הבוגרים – משא אהבות, עיצבנות, אֶבֶל, שמחות, דאגות, תקוות שעלו בעשן. נשארת רק אני עצמי בלבד. קלה. משוחררת. חופשיה לאהוב אותך מחדש....

         

        אתה זוכר ששאלתי אותך פעם אם אפשר לאהוב מישהו רטרואקטיבית? 

        שתי תמונות שלך העבירו בי ניצוץ חשמלי. 

        האחת – הרישום של יוסי שטרן שלך כגבר צעיר. 

        השניה – צילום שתלוי במסדרון המוביל לחדר השינה בביתך, בו אתה ניצב ליד עבודה שלך כתרנגול זקוף, פלג גופך העליון חשוף, גופך אומר שחצנות, אבל עיניך טובות. 

        יש לשער שלו היינו נפגשים אז, לא היינו אוהבים. 

        אמש דפדפתי בקטלוג העבודות שלך. העבודות זה סיפור מופלא אחד. אתה – אחר. 

        ושמתי לב, כשאני מחבקת אותך, כאילו אתה בָּבּוּשְקָה.

        כאילו אני מחבקת את המַתִּים שהיו לאורך השנים, מתיתיהו, מטיה, מתוס, מתיושקה, מאט אדום הזקן, מטיאו, מתי.

        שזה המון, גוף בתוך גוף בתוך גוף.

        וזה עושה לי נעים מאד, כל המַתִּים האלו. מָסָה ענקית...

         

        © נעמי ר. עזר, מתי גרינברג

        דרג את התוכן:
          24 תגובות   יום שישי , 29/11/13, 13:24

          ''

          מלכוד קפקאי במבוכי העירייה - מעשייה אמיתית ביותר

          לפני כשש שנים התאלמנתי. אחת מהחלטותי הראשונות הייתה לא להפוך לאלמנה במשרה מלאה. זה היה הפוסט הראשון שפרסמתי ב"קפה" . מעולם לא ביקשתי רחמנים או הנחה עקב אלמנותי. השבוע, לראשונה, חרגתי ממנהגי. בפקודת עורך דיני נאלצתי לאוורר את מדי האלמנה השחורים ואת הלך הרוח התואם. זאת בניסיון לקדם את עניני במחלקת הנדסה ידועה לשמצה בעירייה אחת. נזקקתי לאישור כי תשריט הדירה תואם את המציאות. הסברתי לפקידה את בקשתי. היא העוותה את פניה כאילו אני הראשונה בעולם המבקשת בקשה זו ואמרה - אי אפשר.
          למה? שאלתי.
          הבאת תשריט אחד. צריך שניים.

          אז אני אצלם, עניתי.

          בסדר, אמרה הפקידה ותצרפי מכתב מה את מבקשת.

          כמה זמן ייקח? שאלתי.

          הפקידה נופפה בידה, מבטלת את שאלתי. המון, זמן, ענתה.

          כמה זה המון זמן? שאלתי מודאגת. (אני מאד זקוקה לאישור הזה)

          חודשים, ענתה, הרבה חודשים.

          הלכתי, צילמתי, כתבתי מכתב וצלצלתי לעורך דיני. תחזרי לשם מחר, הורה לי, ותהיי מסכנה, תבכי, את שומעת? תבכי. זה יכול לעזור.

          למחרת קמת במצברוח של אלמנה. לבשתי שחורים, לא הסתרקתי ולא התאפרתי. נראיתי נורא וכך גם הרגשתי. לא הצלחתי לשעשע את עצמי באומרי שזה רק משחק ולא יכולתי "לתפוס מרחק" מהתפקיד. חזרתי לפקידת יום אתמול ששבה לעקם פניה, אמרה שאין לה מושג מה לעשות איתי והמליצה שאלך לסגן מנהל המחלקה שישב בחדרון הסמוך ושאג לעברה הוראות בעברית וברוסית מבעד לחלון שנפתח בקיר בין שני החדרים. התיישבתי לפני חדרו של סגן מנהל המחלקה וחיכיתי. הדלת הייתה פתוחה, בפנים התנהלה השיחה הבאה:

          אזרח: העירייה תבעה אותי.

          סגן מנהל מחלקה: מה זה עירייה? אני תבעתי אותך. מחלקת פיקוח.

          אזרח: נכון, אתם תבעתם אותי. הלכנו לבית משפט. בית המשפט קבע שאני זכאי.

          סגן מנהל מחלקה: זה לא עניני.

          אזרח: אתה תבעת אותי?

          סגן מנהל מחלקה: כן.

          אזרח: שני יהודים אינם מסכימים, הם הולכים לרַבִּי. הרַבִּי החליט שאני צודק, אז עכשיו תן לי בבקשה את האישור.

          סגן מנהל מחלקה: בחיים אני לא אתן לך את האישור הזה. אני ראיתי בעיניים שלי שפיצלת את הדירה. אני לא אתן לך את האישור.

          אזרח מנומס: אבל בית המשפט קבע שאני זכאי.

          סגן מנהל מחלקה: זה לא עניני.

          אזרח מנומס: אז ענינו של מי זה?

          סגן מנהל מחלקה: של המחלקה המשפטית. בית משפט זה השפה שלהם.

          אזרח מנומס: אבל הייתי כבר כמה פעמים במחלקה המשפטית. הם אומרים שאתם צריכים לתת את האישור ואז הם יבצעו.
          סגו מנהל מחלקה: יש להם מספיק עורכי דין שיושבים שם. שהם יתנו את האישור.
          אזרח מנומס: שמע, אני נולדתי בעיר הזאת, אני אוהב את העיר הזאת, אני לא יודע מה לעשות.

          סגן מנהל מחלקה: טוב, זאת הארץ שלך. אני באתי הנה מאוקראינה, זאת לא הארץ שלי.
          יכולתי למשש את הטינה שעלתה ממילותיו.
          אזרח מנומס: זאת גם הארץ שלך. העלייה שלכם היא העלייה הכי טובה שלנו.

          סגן מנהל מחלקה: נוּ נוּ.
          אזרח מנומס: בכנות, אני מתכוון לזה.

          בשלב זה גופי המבועת החל לשקשק פשוטו כמשמעו, עצמותי רחפו מפחד ומזעם. לא היה לי מושג איך להתנהל במבוך קפקאי כזה. האוויר היה סמיך מרוע. זה לא מעשה חֶלֶם. זה היה רוע. הפקיד ידע היטב מה הוא עושה, וגם האזרח המנומס. התקשיתי לנשום, דמעות תסכול זלגו מעיני.
          אחרי ש"תקע" את האזרח המנומס החל סגן מנהל מחלקה לנסות ולאתר את האדם המתאים במחלקה המשפטית של העירייה. אין ספור ניסיונותיו זכו לטריקות טלפונים ולתשובות מוזרות ביותר של עמיתיו, עובדי העירייה מהמחלקה המשפטית. אחד השיאים הקומיים היה כשביקש את מספר הטלפון של עורך דין איתו דיבר בטלפון ואליו הגיע בדרך נס אחרי העברת השיחה מאוזן לאוזן ללא ניתוק. אותו עורך דין ענה לו כי אין לו טלפון. כשנשאל עורך הדין למקום מושבו ענה שאין לו חדר, אבל בסופו של דבר התרצה והסכים לגלות את הדרך לחדרה של מזכירתו.
          כל אותו זמן ישבתי דומעת מחוץ לחדר. כל משפט חבט בי. תהיתי אילו חיים קשים גורמים לאנשים להתנהג כך. איך קורה שמערכת שלמה יוצאת מדעתה ואיש אינו שם לב, אינו יכול להעלותה על פסים שפויים.
          אסיר תודה על השתדלותו של סגן מנהל המחלקה (שפסיקת בית המשפט אינה מענינו) יצא האזרח המנומס להסתובב בלבירינת המסדרונות במעגל המרושע בו נלכד, אל מזכירתו של עורך הדין שאין לו טלפון ואין לו חדר אבל אולי פסיקת בית המשפט תעניין אותו.
          נכנסתי אל חדרו של סגן מנהל המחלקה שהביט בי ועוד לפני שפתחתי את הפה אמר - אי אפשר לעשות את זה.
          למה לא? שאלתי.

          כי הבאת שני עותקים וצריך שלושה.

          בחיי. ככה הוא אמר. ואז הבנתי שכל עובדי העירייה עוברים קורס "כיצד להתעמר באזרח חסר אונים". כך נוצר אקלים ארגוני שאפילו קפקא היה משתאה להכירו.

          טוב, אז אני אצלם עותק נוסף, עניתי, צולחת את המלכודת הראשונה אותה כבר הכרתי.

          כן, אמר, בסדר, זאת לא בעיה, מה הבעיה?

          כששמע את בקשתי החל גם הוא לנופף בידיו כאילו מעולם לא שמע בקשה כה משונה. עיני מלאו דמעות ואז הסכים לדבר עם עורך דיני. גם לו השיב כי אי אפשר.
          אז מה לעשות? שאלתי.

          אין לי מושג. ענה.
          התחשק לי לקום ולדפוק את הראש בקיר. שמע, אמרתי לו, התאלמנתי לפני כמה שנים, אני לא מבינה שום דבר בענינים האלו, בעלי המנוח טיפל בהם. וחזרתי לבכות. ליבו של סגן מנהל המחלקה לא היה לב של אבן. הוא החל לצעוק על הפקידה שדחפה את ראשה בחלון הקטן, הניחה ידיה על אזניה וביקשה ברוסית שיחדל מצעקותיו שכן אינה מסוגלת לעבוד ככה. ארחי התייעצות צווחנית הצליח להתגבר על מחאותיה, שכן היא טענה שמעולם לא עשו את הנוהל הזה ככה, ולשכנע אותה להנפיק לי טופס שיכול להתאים לבקשתי יוצאת הדופן. ואז צלצל למחלקת הפקחים וציווה על אחד מהם לקבל אותי מיד ואז פנה אלי. חיוך טוב לב היה שפוך על פניו של האביר לשפני רגע כמעט והטביע אותי ואז במחוות נדיבות אצילה - הציל אותי (מידיו שלו). סגן מנהל המחלקה אכל הרבה חרא בדרכו למעלה, אבל עכשיו הוא נהנה מכל רגע. בעיניים דומעות, מושכת באפי, הנחתי ידי על ליבי והודיתי לו.

          הפקח אליו נשלחתי דווקא הבין מיד את הנדרש שהוא מעשה של יום ביום וזו בדיוק עבודתה של המחלקה, אלא שהוא שלח אותי למזכירות כדי לקבוע תור לביקור שיקבע לעוד הההההמון חודשים. חזרתי ליבב (זה לא היה קשה, הבעיה התעוררה אחר כך, כשלא יכולתי להפסיק) וציינתי שאני אלמנה מסכנה. מיד פתח הפקח רך הלב את יומנו וקבע ביקור לעוד יומיים.

          בינתיים חזר האזרח המנומס מביקורו אצל פקיד שאינו קיים בחדר שאינו קיים ואמר שבמחלקה המשפטית לא מאשרים מפני שהפיקוח לא מאשר והוא עומד לתבוע אותם באופן אישי.
          נמלטתי משם. רוח בי לא קמה. ישבתי על ספסל ברחוב ובכיתי. אפילו ריח הדשא הקצוץ שעלה מהשדרה לא ניחם אותי. לפתע הבנתי שלא על עצמי אני בוכה, ולא על עמיתי התושבים המחפשים דרכם במבוכי הבירוקרטיה המוארת באטימות לב. שהרי אנחנו אורחי העירייה למספר שעות או ימים. אבל עובדי המערכת עצמם, הפקידים, אותם אנשים המבלים את חייהם במקום רווי רוע שהם סופגים ומנחיתים איש על רעהו ועל הנזקקים לשירותיהם. אדם סובל יעביר את הסבל לאדם הסמוך אליו כדי להפחית את מנת הסבל שלו עצמו. זהו חוק "סולם הסבל" כפי שניסח אותו זֶן מָאסְטֶר ניסים אמון - כדי לרדת בסולם הסבל על הסובל להעלות בסולם את האדם השני. כך פועל מנגנון הסבל.

          והרי הכל יכול היה להעשות אחרת.
          ... שלושה פקחים, שניים מהם ידיהם בכיסים והשלישי אוחז בתשריט, ביקרו בדירה במשך שלושים שניות שהספיקו להם לראות שהמציאות אכן תואמת לתשריט. התפלצתי לקלות הדברים לעומת מסכת ההתעללות. הפקחים הבטיחו שהאישור יהיה מוכן בעוד שבועיים בתנאי שהתשריט יתאים לנתונים שנמצאים בגרמושקה. מאותו רגע אני יושבת ו"מחזיקה אצבעות" שהתשריט יתאים לגרמושקה. לא נותר בי כוח לשוב ולהיות אלמנה מסכנה. זה נורא מעייף.


          דרג את התוכן:
            5 תגובות   יום חמישי, 25/7/13, 23:32


            25.7.2013

             האלמנה והאופנוע – טירוף במשרד הרישוי חולון

             

            יש ימים  בהם אני חוזרת להיות אלמנה. היום בו נסעתי למשרד הרישוי בחולון היה אחד הימים האלו. הגעתי כדי להעביר על שמי את האופנוע שירשתי מהמנוח שלי. לקחתי איתי את הרישיון הישן, שהיה עדיין רשום על שמו, וצו ירושה "נאמן למקור." אלו המסמכים שדרשו לרישום האופנוע על שמי. לעולם מסמכים אינם "סתם" ניירות. אחרי כל מסמך מסתתר סיפור מסובך, עצוב. לחתיכת נייר הרשמית יש "נשמה" משלה. אבל אני בהחלט מבינה שאת הפקיד הקטן לא מעניינים סיפורים אלו ואולי טוב שכך, שכן לוּ היה מתעניין באדם ובסיפורי הניירות הרי הבירוקרטיה האיטית להחריד הייתה מאטה עוד יותר את זחילתה ואנה היינו באים?
            המנוח שלי חיזר אחרי רכוב על אופנוע כשהייתי חיילת. האופנוע ההוא קיבל שֵם – כְּדַרְלָעוֹמֶר, ורעם המנוע שלו  עלה מרחוק ובישר את בואו לבסיס לשמחת כל הצוות. עם השנים דהרנו בכל העולם כשאני ישובה מאחורי גבו הרחב. עכשיו החזקתי בידי את כל הטיולים האלו עם הרישיון הישן, עליו נרשם בכתב יד בעט כחול כי לעזבונו של המנוח מונה "מנהל עיזבון זמני". מאחורי הערה קטנה זו הסתתרו אינספור דיונים מרים בערכאות שונות של בתי משפט. ומי שהיה מעמיק לבדוק את צו הירושה היה מגלה כי ניתן כחמש שנים לאחר פטירתו של מצווה הצוואה. שנים אותן ביליתי במשרדי עורכי דין, בבתי משפט, אצל רואי חשבון, בנקים... מאחורי צו הירושה המעוכב הסתתר סיפור דרמטי וקשה של קנאה, כסף, רכוש, משפחה ודם. לקחתי "מספר" וחיכיתי לתורי טובלת בנשמותיהם של הניירות שסבבו אותי. כשהגיע תורי ניגשתי לפקיד שיושב מצד ימין הכי קרוב לכניסה. אני מציינת זאת מפני שהפקידים במשרד הרישוי אינם עונדים תגי שם והם יודעים למה... בכל אופן הפקיד חמור הסבר הביט בניירות, הביט והביט, גרד בפדחתו ואמר לי – "יש כאן בעיה." "אין כאן שום בעיה," עניתי בקור רוח "יש כאן איש מת אחד, אופנוע אחד, אלמנה חיה אחת וצו ירושה
            "נאמן למקור". קם הפקיד והלך להתיעץ עם הממונה, עם עמיתה, עם פקידים אחרים. חזר אחרי חצי שעה ואמר כי לא יתן לי רישיון מפני שעלי להביא מסמך מקורי המאשר כי מינויו של מנהל העיזבון אינו בתוקף. הסברתי כי משעה שיש צו ירושה ברור כי מנהל העיזבון הזמני אינו בתוקף. ביקשתי שיתקשר ליועץ משפטי, שישאל את מנהל הסניף,
            אך הפקיד בשלו – הוא צריך מסמך מקורי .... נשמתי עמוק והלכתי משם.
            למחרת נסעתי לכפר-סבא, עירו של מנהל העיזבון הזמני, וקיבלתי אישור מקורי על שאינו בתפקיד. עורכת הדין הצעירה הגדילה עשות וצרפה צילום של פסיקת בית המשפט על סיום המינוי. חזרתי למשרד הרישוי בחולון וניגשתי לפקיד שיושב בצד ימין הכי קרוב לכניסה. הפקיד החל לעלעל בניירות, מחפש בזכוכית מגדלת עילה שלא למלא את מבוקשי. רגלי החלו לרעוד מזעם אצור. "אני לא יכול לתת לך רישיון." "למה לא?" התעניינתי, עדיין שפויה אבל קרובה לקצה ויודעת את זה. "מפני שהפסיקה של בית המשפט אינה מקור, אני צריך מקור." "ראה" אמרתי "יש לך כל מה
            שנדרש. תן לי את הרישיון על שמי." הלך הפקיד, חיזר על פתחי שאר הפקידונים במשרד הרישוי בחולון, השיג הסכמתם ש"אי-אפשר" וחזר אלי עם התשובה השלילית. הזעם הנוראי גלש, לא יכולתי וגם לא רציתי לעצור אותו, התחלתי לצרוח. אני חושבת שצרחתי "תן לי את הרישיון המזורגג הזה, אני רוצה לראות את מנהל הסניף, צלצל ליועץ המשפטי, תפתור לי את הבעיה במקום לעשות לי בעיה, אתם מתעמרים בי, זאת התעמרות ...." דברים שכאלו צעקתי. החלל סביבי היה מרוחק ושקט ובתוכו היו נטועים עשרות סטטיסטים שהתבוננו בי. לפתע הגיע בחור צעיר לבוש מדים, איש הביטחון, ושאל מה הבעיה. ביקשתי את מנהל הסניף. לא קיבלתי. חזרתי לצרוח. לא יכולתי להפסיק. נקעה
            נפשי מכל הפקידונים שמנצלים את תפקידם הזוטר ומתעללים באזרח הקטן כדי להפגין את כוחם. ואז הגיע גבר צעיר נוסף, מנהל הביטחון, וביקש ממני לצאת. זעקתי "תעזור לי, אתה רואה שאני אישה שבדרך כלל לא צועקת ככה". הלה הביט בי ואמר – "אני דווקא רואה שאת כן אישה כזו." הבנתי שאני בצומת, או שדעתי נטרפת ומיד אגיע לבית מחסה לחולי נפש או שאני מתעשתת. ראשי הלם, ליבי כאב נוראות, רעדתי. התקשיתי לעצור. זה היה מבהיל. חשבתי שזה יהיה טמטום להשתגע עכשיו, כשסיימתי בהצלחה אותם הענינים שבגללם אכן אפשר לאבד את הדעת. השתתקתי, הבטתי באיש הצעיר ואמרתי לו "אתה יודע מה, אני לא אקבל שבץ וגם לא התקף לב בגללכם," והלכתי משם. אחרי צעדה שיירה קטנה - מנהל הביטחון ואחריו חמישה אנשי ביטחון במדים, גדוד שלם מוודא שהמשוגעת יוצאת מהמשרד. יצאתי ופתאום קלטתי שהניירות נשארו על שולחנו של הפקיד שיושב ראשון מימין הכי קרוב לכניסה. הסתובבתי וחזרתי אליו כשאחרי צועדת השיירה. ואז התברר שהניירות בתיק שלי אלא שאני כבר "לא ראיתי בעיניים,"
            שוב הסתובבתי ויצאתי, התהלוכה משתרכת בעקבותי.
            ישבתי במכונית ובכיתי את כל העצב, האבל, התסכול, הזעם. כשיכולתי לנהוג חזרתי לביתי, בלעתי שני כדורים נגד כאב ראש ונרדמתי עד הערב.
            למחרת נסעתי לסניף אחר של משרד הרישוי. כשהגיע תורי הגשתי לפקידה את שני המסמכים אותם הגשתי בפעם הראשונה לפקיד המתעמר במשרד הרישוי בחולון זה שיושב ראשון מימין הכי קרוב לכניסה - רישיון ישן וצו ירושה. הפקידה הביטה בהם, אמרה לשכנתה – "צו ירושה תופס, נכון?" "נכון" הנהנה השנייה. תוך חמש דקות היה הרישיון
            בידי. כנראה שפני אמרו תדהמה מפני שהפקידה חייכה בחביבות ואמרה "ואפילו לא כאב." חייכתי בחזרה ואמרתי "את אפילו לא יודעת כמה."
            למותר לציין כי באותו לילה דהר המנוח שלי הישר לתוך חלומי ולרגע קצר שוב שעטנו בפיתולי הסְלָלוּמים המפתים בפסגות הרים.

            מצורפת מודעת האזכרה למלאת שנה למותו של אלי עזר ז"ל, המנוח שלי

            ''

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום חמישי, 18/4/13, 23:53



              18.4.2012

              ''


              "מה אתה עושה ביום העצמאות, 2013 ?"

               

              הצצה לתשובה העונה לשאלה "מה אתה עושה ביום העצמאות?" כמוה כהתבוננות לתוך כדור בדולח המכיל את הסטטוס האישי-חברתי של ה"ישראלי".  בכדור הזכוכית שלנו מרחפים דגלי כחול לבן, פטישי פלסטיק, חברים וקָבַּבְּצִ'יקים. מדי זמן מנערים אותנו החיים. הסיפור משתנה. 

              כישראלית שמעולם לא חיה מחוץ לארץ הייתי נטועה עמוק במסורת יום העצמאות שנמשכה עשרות שנים. כאלמנה, חיפשתי את מקומי החדש בין החברים, תוהה על מה עלי להאבק ולא לוותר לעצמי והיכן לסגת כדי לא לסבול. במסיבת יום העצמאות שנערכה לפני מספר שנים נתקלתי במכרה וותיקה, עיניה שוטטו סביב כששאלה "איפה בעלך? לא ראיתי אותו." ליבי נלפת בכאב. לא הייתה דרך לעקוף את מה שעמד לקרות. "אלי נפטר" אמרתי. הידידה נבעתה, ידיה אחזו בגרונה "מתי? מה קרה?" חסתי עליה לא פחות מאשר על עצמי ועניתי כמנהגי במצבים כאלו - "דום לב, לפני שנה וחצי". האישה הנבוכה פתחה בסדרת התנצלויות. הרגעתי אותה, הורדתי שוט וודקה כפול, אמרתי לעצמי – לעזאזל עם כל זה, אני לא חייבת לבלות כאן עם "המנוח שלי", וחמקתי בשקט לביתי.
              נפגשנו לראשונה לפני מספר שנים ביום שקדם ליום הזיכרון. כשנפרדנו  שאל אותי מַתִּי אם למחרת, ערב יום העצמאות, ארצה להצטרף למפגש חברים שלו.  הוא מצא חן בעיני. עניתי מיד – "כן". בתימהון קל שאל שוב – "את לא רוצה ללכת הביתה ולחשוב קצת?" "אין על מה לחשוב" אמרתי "אבוא איתך". בענייניות נטולת פוזות צעדתי לתוך גוב האריות של חברי הילדות שלו, חברויות אמיצות ששרדו את ארבעים וארבע שנות חייו בלונדון. העיניים היו סקרניות אך לא נשאלו שאלות. וכך שקעתי לי בשקט נעים, הקשבתי לסיפורים של אחרים, צחקתי לבדיחות שלא הכרתי וגם לאלו שכן הכרתי, והיה לי נוח מאד בחוסר המאמץ של הפאסיביות הלא מורגלת הזו.
              בסוף הערב עמדנו חבוקים מתחת לפנס במגרש החניה של בית הספר אלון. התפוגג האמן, נעלם הגבר הלא צעיר, לפני ניצב זכר אדום כרבולת ששאל – "ניסע לביתך?" נאמנה לחוקת ילדותי שאלתי "בערב הראשון?" "אנחנו חוסכים?" השיב לי מנה אחת אפיים. וכך מצא עצמו מתפתל בסימטאות לא מוכרות המחברות בין רמת השרון לרעננה, וכבר הצטער על פזיזותו, שכן למרות ששדיה של האישה בעקבותיה נסע פיזזו ברמיזות מפתות כשצחקה, היה ברור לו שלעולם לא יצליח למצוא את הדרך הזו בשנית, ואין כל סיכוי שיגיע שוב לרעננה, אלא שמאותה סיבה עצמה לא הייתה לו ברירה כיוון שלא יכול היה לסוב על גלגליו ולמצוא את הדרך החוצה ממבוך הפרברים  בו אבד.
              ובשעה שצעדנו בשביל הכניסה לביתי, צלצל בני, שחזר ארצה בעקבות אהובתו, אחרי שש שנות לימודים וחיים תוססים של מוסיקאי צעיר בניו-יורק, וסיפר כי לילושקה, האישה הצעירה על אהבתה התעקש ללא גבולות, מרחק יבשות ואוקיינוסים, קיבלה את טבעת היהלום ונעתרה להצעת הנישואין שלו, לקול צהלתם של חבריהם וזיקוקי די-נור שהאירו את שמי טבריה החוגגת, על שפת הכנרת. ומה יותר ישראלי מזה?
              ובעוד הגבר, עדיין זר, מהלך לצידי, יצאה לקראתנו בובה, כלבתי האהובה, לקבל את פנינו לשלום, ותהיתי בליבי על סמיכות האירועים ומקריותם, ועל הדרך המופלאה בה מקריות זו סוללת את הדרך הלא ידועה, את חיינו. וידעתי שאת הלילה הזה אזכור.


              מצורף רישום מתוך ספר האמן שיצרנו מתי גרינברג ואנוכי - "שרידי האישה הגיונית/ The Remains Of The Logical Woman". הספר מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו לונדון בשנים 1970-1990 ורשימות מתוך יומנה של נוֹמִיקָן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011, יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".



               

              דרג את התוכן: