כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    10 תגובות   יום חמישי, 27/10/16, 20:30

    27.10.2016

    ''

     

    "ואהבה, מה עם אהבה?" / השקת הספר + שיח גלריה


      "את לא מבינה? גבר מחכה כל החיים למכתב אהבה כזה", אומר מתי G. כאשר הוא מסיים לקרוא  קטעים קצרים אשר כתבתי ביומני האישי. "יש לי רישומים שמחכים שלושים שנה במגרות לטקסטים האלו".

    ספטמבר, 2010, ראש השנה, חודשים מספר לאחר היכרותנו.

     
      במהלך השנים 2010 – 2014 יצרנו יחד שלושה ספרי אמן – "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010", "שרידי האישה ההגיונית" ו – "האמן והבורגנית". טקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ורישומים של מתי G.
    הן הטקסטים, והן הרישומים לא חשבו לצאת מן המגרות, ולא העלו בדעתם שתשזוף אותם עין זרה. הם לא נוצרו למטרות פרסום. הרישומים נעשו בשנות השבעים בלונדון כשרבוטים של מתי G. בינו לבין עצמו (שזו הדרך בה הוא חושב) והכתיבה העכשווית שלי, ביני לבין עצמי, מבררת את רגשותיי.... להפתעתנו, דווקא חוסר היומרה בעשייה, האינטימיות של הכתוב והרישום, הפליאה של המפגש –כל אלה נגעו במקום עמוק אצל אחרים וריגשו עד מאד.

     
    בימים אלו רואה אור ספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?" המאגד את שלושת ספרי האמן לספר אחד, יפהפה. הספר, המכיל את הטקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ואת הרישומים של מתי G. עוקב במנות קטנות, בעדינות, בכאב ובהומור, אחר התפתחות מערכת היחסים בינינו - גבר ואישה, אמן....אלמן, אשר חי מרבית שנותיו בלונדון ובניו-יורק ואלמנה מרעננה הבורגנית, שנינו בעשורים המאוחרים של חיינו, החיים חרטו בנו את שלהם, את שלנו.

     האם תיתכן אהבה?

     

    " ... שְמַע, אנחנו דוברים לשונות שונות. מילים הן הכלי שלי. השפה החזותית היא מַעְיָן האוצָרוֹת שלך… 
    אתה השואל, הסקרן, הדוחק בי לתת צורה למחשבותי, לזקק מילותי, חותר אל מקום עָלוּם. ואני הולכת איתך, בלי לדעת לאן.
    עד שֶציוריך מונָחים ליד מילותי
    מתנת חסד של החיים לנו, שהחזקנו מעמד ולא וויתרנו ליֵאוש... "


    ''

     

    ''


    ''

     

     

    לינק לווידאו: "Noted of Love" המציג את ספרי האמן
    http://www.nomikan.com/?page_id=50


    ניתן לרכוש את הספר  "ואהבה, מה עם אהבה?"  ישירות באתר
    http://www.nomikan.com/?page_id=384

     

    והוא מתחיל לעשות את דרכו בחנויות הספרים המובחרות ובחנויות המוזיאונים. 

     

    השקת הספר תתקיים בשבת הקרובה – 29.10.2016 בין השעות 11:00 – 14:00 ב"בית האמנים" תל-אביב, בין כתלי התערוכה –


    ספקטרום / מִקְשֶתֶת* – ספרי אמן ועוד…
    מתי גרינברג /
    Maty Grunberg
    6.11.2016 – 13.10.2016

    שימו לב!
    בשעה 11:00 – 12:00 יתקיים שיח גלריה של מתי
    G. ושלי – "ואהבה, מה עם אהבה?" 

    בואו!!!

     

    שיח גלריה נוסף יתקיים בשבת ה– 5 לנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר.

    בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב – ימים ב'-ה' 13:00-10:00 , 19:00-17:00 ; יום ו' 13:00-10:00 ; שבת 14:00-11:00

    www.matygrunberg.com

    www.nomikan.com

     

    ''

     

    ''

    דרג את התוכן:
      4 תגובות   יום חמישי, 13/10/16, 08:46

      ''

      ולפני "הסרת הלוט" מכל היופי הזה יש עבודה.
      פשוט עבודה.
      פטיש. מקדחה. פלס. דיבלים. קיר. עין, בעיקר עין....
      ואחמד שתולה עבור כל הגלריות בעיר.
      מומחה מיומן.
      בית האמנים, אלחריזי 9. פתיחה הערב, 13.10 שעה 19:30 ובהמשך לפי שעות הפתיחה של "בית האמנים"
      מועדים לשמחה

      חגים וזמנים לששון

      נומיקן ומתי G.  

      ''

       

      ''

      ''

      ''

      ''

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום שישי , 23/9/16, 12:47

        ''

        בחודש דצמבר 2008, כשנה אחרי שהתאלמנתי במפתיע, התחלתי לפרסם את הטור "חיוך בקצה הדמעה" ב"קפה דה-מרקר" האינטרנטי. באותה תקופה התנהלה נגדנו מערכה משפטית קשה ומתישה. ממשפחה בורגנית הספונה לבטח בין קירות ביתה הפכנו, שני בני ואני, ליחידה קטנה ומלוכדת הנאבקת על שמה הטוב ועל רכושה. השינוי הקיצוני ערער את האופן בו הבטתי ופעלתי בחיים עד אז.

        אין דבר שלם יותר מלב שבור, אמר הרבי נחמן, והבדידות היא חברה מצוינת לכתיבה.
        היה בי צורך עז לכתוב, אבל לא יכולתי לכתוב משהו "גדול". לא היו לי הזמן ולא הפנִיוּת הנפשית הדרושה. למדתי להתייחס לחיים כאל אוסף של רגעים, לשים לב לשרשרת המחשבות שאנקדוטות זעירות מצמיחות בתוכי ולרשום רשימות קצרות. הכתיבה גיבשה וליטשה את רעיונותיי והזכירה לי מי אני. פרסום הפוסטים אותת לתובע ולבאי כוחו, שקראו גם קראו את שכתבתי, כי אין בדעתי להרים ידיים. וכך, כמו שכתב ג'ון לנון – "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות" -  גיליתי יום אחד שפיתחתי סגנון ופרסמתי קרוב למאה וחמישים טורים, המלווים את חיי (הסוערים) בשמונה השנים האחרונות. 

        לקראת שנת תשע"ז הבאה עלינו לטובה עולה לאוויר האתר שלי האישי – נוֹמִיקָן.
        נוֹמִיקָן – www.nomikan.com

        לב ליבו של נוֹמִיקָן הוא הבלוג – חיוך בקצה הדמעה.

        באתר תוכלו לפגוש גם את "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים", ספרי "המיתולוגי" שרכש עדת אוהדים, בעיקר בקרב נשים המתרגלות יוגה ומדיטציה וילדיהן... להתוודע לשלושת ספרי האמן שיצרתי עם מתי G במקביל להתפתחות ולהבשלת הזוגיות ביננו, ולהכיר גם את ספרנו המשותף הטרי - "ואהבה, מה עם אהבה?" שיוצא לאור בימים אלו.
        אני מזמינה אתכם לשוטט באתר, לקרוא, להגיב לרשימות...

        בברכה, נעמי ר. עזר

        נוֹמִיקָן
        www.nomikan.com 

         

        אמשיך לפרסם את הטורים ב"קפה"...

        דרג את התוכן:
          9 תגובות   יום שישי , 13/2/15, 11:18

          12.2.2015

          אהבה / סיכוי נוסף

           

          אני כותבת כי אתה קורא. 

          אני כותבת כי אתה קורה. 

          מתוך שאני יודעת איך אתה קורא אני יודעת איך לכתוב.

          כותב צריך קורא אחד. לפחות. ואולי אפילו די בכך. 

          אחד נכון.

          ''
          ''

           

           

          באביב של שנת 2010 נפגשנו מתי ואני. גבר ואישה שבעי 'מערכות יחסים'. באותו קיץ, חודש אוגוסט, נסע מתי ללונדון וניו-יורק, משכָּנו בעשרות השנים שקדמו לפגישתנו. כתבתי יומן בו גיליתי לו ולעצמי את אהבתי הגדולה. כאשר חזר קרא מתי את "יומני היקר" ואמר: יש לי רישומים שמחכים במגרה עשרות שנים לטקסט הזה. הבטתי בו בתימהון: זה רק יומן קטן. והוא ענה: את לא מבינה שגבר מחכה כל החיים למכתב אהבה שכזה.
          כך נולד ספר האמן הראשון המשותף לשנינו - כותבת לך את חודש אוגוסט 2010. הספר מכיל קטעי יומן שלי ורישומים של מתי. בהמשך 'מערכת היחסים' המתפתחת  (ממָתַי הפכך קסם ה'אהבה' למושג הנדסי הנבחן במִשְתָּני כדאיות ויעילות?)  נולדו עוד שני ספרי אמן: שרידי האישה ההגיונית ו-האמן והבורגנית.  

          לינק לסרטון יוטיוב המתאר את שלושת הספרים:
           https://www.youtube.com/watch?v=_EFvRf-nWqc

           

          נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת.  ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות.

          ונשארתי.

          מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים....

           

          שריטות העבר שלי, שלך, שולפות ציפורניים מוכנות להגן, נכונות לתקוף.

          חולף זמן עד שאנחנו נרגעים ומסתפקים בגירוד גב מצמרר ומענג....

           

          משילה מעלי את בעלי המת, אבי שהלך לעולם שכולו טוב, אימי הזקנה, ילדי הבוגרים – משא אהבות, עיצבנות, אֶבֶל, שמחות, דאגות, תקוות שעלו בעשן. נשארת רק אני עצמי בלבד. קלה. משוחררת. חופשיה לאהוב אותך מחדש....

           

          אתה זוכר ששאלתי אותך פעם אם אפשר לאהוב מישהו רטרואקטיבית? 

          שתי תמונות שלך העבירו בי ניצוץ חשמלי. 

          האחת – הרישום של יוסי שטרן שלך כגבר צעיר. 

          השניה – צילום שתלוי במסדרון המוביל לחדר השינה בביתך, בו אתה ניצב ליד עבודה שלך כתרנגול זקוף, פלג גופך העליון חשוף, גופך אומר שחצנות, אבל עיניך טובות. 

          יש לשער שלו היינו נפגשים אז, לא היינו אוהבים. 

          אמש דפדפתי בקטלוג העבודות שלך. העבודות זה סיפור מופלא אחד. אתה – אחר. 

          ושמתי לב, כשאני מחבקת אותך, כאילו אתה בָּבּוּשְקָה.

          כאילו אני מחבקת את המַתִּים שהיו לאורך השנים, מתיתיהו, מטיה, מתוס, מתיושקה, מאט אדום הזקן, מטיאו, מתי.

          שזה המון, גוף בתוך גוף בתוך גוף.

          וזה עושה לי נעים מאד, כל המַתִּים האלו. מָסָה ענקית...

           

          © נעמי ר. עזר, מתי גרינברג

          דרג את התוכן: