כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    14 תגובות   יום שני, 25/6/18, 21:02

    פסל שעון שמש רוקם מתכת וצבע / פארק הזיכרון / ביטולה / מונסטיר / מקדוניה יוני 2018


    לינק לפוסט באנגלית - http://www.matygrunberg.com/exhibitions--events.html

     
    בשלב אליו הגענו אין צורך במילים, התמונות מדברות. וזה תמיד עדיף (אומרת כותבת המילים...)

    אזכיר כי בשלוש השנים האחרונות מתי G. מעורב בתהליך הפיכת בית הקברות היהודי העתיק בביטולה / מונסטיר במקדוניה, ארץ הולדתו, לפארק זיכרון ליהדות מקדוניה (שנכחדה כמעט כולה בשואה). למתי G. היה חשוב להביא אור, להביא חיים ל"בית החיים" העתיק. במסגרת קונספט זה הוא יוצר פסל שעון שמש שיוצב במקומו בשבועות הקרובים.
    לפרויקט זה שותפים רבים העמלים במאמץ ממושך - אזכיר רק את הטריאומווירט המוביל - דן אוריין, שגריר ישראל למקדוניה ומנהל דסק ארצות הבלקן, ד"ר רחל שלי לוי דרומר, ילידת מקדוניה (חלק מיוגוסלביה לשעבר) המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן, וחברתה המקדונית הנועזת מביטולה - עורכת הדין, מנהלת פיתוח הפרויקט, מימה Mima (Marija) Geras Dochovska.
    אני מלווה בסדרת רשימות את עבודתו של מתי G. הנהלינק לאחת מהרשימות הראשונות הפורשת אור על הסיפור - "מתי G. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי G. – זיכרון / מבט לעתיד" http://www.nomikan.com/?p=116

     

    ככה זה מתחיל, 1943, מתי G.  סקופיה, מקדוניה, אחרי המלחמה.

    ''

     

    דצמבר 2015, ביקור ראשון בביטולה. מתי G. ניצב המום מול שטחו הענק של בית הקברות המשתרע על הגבעה הגבוהה, תוהה, איזה אלמנט פיסולי, בעל נראות ממשית, הוא יכול לבנות במקום העצום שבולע ומגמד כל שנקרה בשטחו.

    ''

     

    דצמבר 2015, ביטולה, מתי G. לוכד את הרעיון (או שהרעיון לוכד את מתי G.) צילום: חדוה גולדשמידט

    ''

     

     

    סקיצה ראשונית של פסל שעון השמש
    ''''מתי G. עובד עם בנו, דוד בן גרינברג, על הדמיות אלמנט פיסולי (point of view) מתוכנן לפארק הזיכרון

    ''

     

    הדמית פסל שעון השמש בשטח, 9 מטר קוטר (אני בתמונה בשביל קנה המידה, תמיד הייתי טובה בפרופורציה)

    ''

     

    מודל פסל שעון השמש

    ''

     

    מתי G. בסטודיו''

     

    יוני 2018, ביטולה, במפעל המתכת, מכונת CNC לחיתוך מתכת. מתי G. עם זבונקו, הבעלים והמנהל. תענוג לעבוד איתו. ''

     

    אש מים ברזל

    ''

    ''

    ''

     

    מתי G. רותם את עובדי המפעל לפרויקט, מסביר כמה חשובה עבודתם, יוצר "גאוות יחידה". ''

     

    יוצאים ל"שטח", בית הקברות
    ''

     

    קרוב ל - 4000 מצבות נחשפו בעבודת התנדבות של מתנדבים מהארץ, מגרמניה, וכמובן ממקדוניה. אלפי מצבות נוספות נחות מתחת לאדמה, מחכות לאמצעים מתוחכמים יותר לחשיפתן בדורות הבאים. כעת מתרכזים בשימור המצבות שנחשפו.
    מתי G. נרעש לגלות במרכז בית הקברות, סמוך למיקום בו יוצב פסל שעון השמש, שני עצי תות נישאים. עץ תות אדום ועץ תות לבן. עצי תות ליוו את ילדותו בבת-ים בטעם גן עדן של תותים ובחולצות מוכתמות ללא תקנה, למגינת ליבו של אמו, בלה. ''

     

    בשטח, יוצקים את הפלטפורמה עליה יעמוד הפסל. המתכננות הן הארכיטקטיות מקבוצת ARHAM, ביטולה.

    ''
    ''

     

    העיר, שעם השנים התקרבה לבית העלמין, מביטה בתימהון במתרחש.

    ''

     

    ובינתיים, במפעל, פסל שעון השמש מתחיל להתקרב לצורתו המתוכננת.

    ''

    ''

    ''

     

    ''

     

    ''

    ''

     

    בקרוב יוצאים למקדוניה מתי G. והאסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן למדע ברחובות. חישוביו של אילן  מלווים כל צעד שעושה מתי עם שעון השמש. מתי ואילן יסמנו את השנתות, הסקלה של השעות על פניו של עיגול הפסל, לפני צביעתו בצהוב שיראה למרחוק על רגע ההר הירוק של בית הקברות. צהוב של "הטלאי הצהוב" שנדרשו היהודים לשאת על דש הבגד, לסמנם כיהודים.  כמו כן יוודאו אילן יוצב נכון, מכוון לצפון האמיתי, ומראה את שעת השמש המדויקת.
    אילן מנוליס - https://www.ilan-manulis.co.il/
    המשך יבוא...

     

    נ.ב.
    נושא הזמן ומדידת הזמן באמצעות שעוני שמש הוא נושא שמרתק את מתי G. שנים רבות. רעיון יצירת פסל שעון שמש לפארק הזיכרון בביטולה נולד בהמשך לפסלי שמש שיצר מתי G.

     

    פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה 1998

    ''

    בבית היציקה, מרידיאן, אנגליה

     

    ''

    פסל שעון שמש, אחוזה פרטית, אסקוט, אנגליה

     

    פסל שעון שמש, מוזיאון המדע, ניו-יורק, 2000

    ''

    פסל שעון שמש, פארק טדי, ירושלים, 2013

    ''

    ''

    דרג את התוכן:
      13 תגובות   יום שבת, 26/3/16, 22:38

      26.3.2016

      עשרה ימים במקדוניה, מרץ 2016 

      ב – 4 למרץ, בדיוק ביום הולדתו של מתי ג. אנחנו טסים לסקופיה, בירת מקדוניה, עיר הולדתו. מאחורינו מפטפטים בקול גדול שלושה כפריים מקדונים כבני שבעים, לבושים מיטב מחלצותיהם - חליפות מהוהות שנרכשו ליום חתונתם לפני עשרות שנים, כובעי תיתורת אפורים לראשם, בין שלושתם אפשר, אולי, להרכיב מערכת שיניים אחת, שפמים אדירים מעטרים שפתם העליונה. הם מדברים סֶרְבִּית המפעפעת מעומק הזיכרון של מתי ג. וצפה אל פני השטח. יוֹבַנקוֹ, הקולני ביניהם, חולם לנסוע לצִ'יקָגוֹ. מה יעשה יוֹבַנקוֹ בצִ'יקָגוֹ? טרקטור. יובנקו יקנה טרקטור וינהג אותו ברחובות צִ'יקָגוֹ.
      יובנקו חולם צִ'יקָגוֹ.
      במקדוניה לכל אחד חלום, יש החולמים יוגוסלביה שהייתה, יש החולמים תפארת ימי אלכסנדר מוקדון הגדול, הצעירים חולמים ברלין ופריז, כולם חולמים פרנסה טובה יותר, ובשעה שבע בבוקר, בטלוויזיה, לֵידִי גָאגָא לבושה בבגדי נזירה אדומים, עושה סאדו-מאזו עם חבורת גברים עירומים ברצועות עור שחור וצלב ענק.

      מאיה, ממחלקת המחקר של המוזיאון, אוספת אותנו משדה התעופה. אנחנו אורחים של קרן השואה והקהילה היהודית בסקופיה. בעוד מספר ימים תיפתח תערוכה גדולה של מתי במוזיאון השואה בסקופיה. אנשי המוזיאון נחושים למצוא את המשפחה שהסתירה במשך כשנתיים את מתי, הוריו וסבתו בזמן הכיבוש במלחמת העולם השנייה, בכפר קטן שעם השנים נבלע, כנראה, בעיר סקופיה. הם רוצים להעניק למשפחה תואר "חסידי אומות העולם". הישר משדה התעופה אנחנו נוסעים לטחנת קמח ישנה ונטושה בשולי העיר שגדלה והתפשטה לתוך האזור החקלאי שסבב אותה אז. מתי ג. מתבונן לתוך זכרונו ומביט בטחנה - אין חומה, אין שער כחול, אין נחל קטן. זה לא המקום, הוא אומר. ישמעאל הזקן מתקרב אלינו. הוא גר בסמוך כל חייו ומספר שבעלי הטחנה עבדו עם הגרמנים, ברור שלא הסתירו משפחה יהודית. מתי ג. מתחבב עליו מיד והוא שואג לאשתו שתוציא את בקבוק הרָקִיָה. מתי ג. וישמעאל מרוקנים כוס רקיה שורפת בני מעיים – זִ'יבְלִי. לחיים!


      אנחנו ממהרים למוזיאון השואה לוודא שעבודות האמנות הגיעו בשלום. העבודות נארזו בארץ באופן מקצועי לעילא ולעילא ונשלחו בדואר דיפלומטי של משרד החוץ של מדינת ישראל. דאג לכך השושבין הראשי להרפתקת מקדוניה שלנו - דן אורין, שגרירנו הנמרץ במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן. את התהליך ליוו אינספור שיחות טלפון, טפסים, טעויות ואי הבנות בין מספר רב של גורמים שהיו צריכים להיות מתואמים. רווח לנו משאנו רואים את שלושת ארגזי העץ בתוכם מונחות העבודות שלמות ובריאות.


      ''

       

      למחרת מתייצבים סשה ואוליבר, המכונה אוֹלִי, כדי להקים את התערוכה יחד עם מתי ג. הם מביאים את כל הציוד הנדרש, למעט... מטר ופֶלֶס. מתי ג. מודאג מעט, אני מודאגת הרבה. מתי ג. הוא איש נוח ונעים עד ש....שנוגעים בעבודות האמנות שלו. לגבי האמנות שלו הוא דייקן אובססיבי, וסטייה מהתכנית עלולה להצית פתיל קצר. אבל קוֹרֶה שהוא ניצב מול ה"טעות" ואומר "זה רעיון מצוין" וזורם... האובססיביות היא לגבי התוצאה הסופית, שתהיה מצוינת. כעת מתקרב אוֹלִי למתי ג. ואומר לו  - "תביט לתוך העין שלי, אתה רואה שם טיפת מים? זה הפלס שלי..."
      ובאמת, תוך מספר שעות נחה דעתו של מתי ג.. לסשה ולאוֹלִי עין חדה וניסיון רב בהקמת תערוכות, קירות הבלוקים האדומים באולם  סובלים הכל. שלושתם עובדים במרץ ובמיומנות ובסוף היום הראשון מרבית העבודות מוצאות את מקומן.


      ''

       

      ''

       

      אני מתבוננת בתערוכה המוקמת מול עיני ופתאום קולטת שהעבודה – "חקירת הילד היהודי" נעשתה עם סיום לימודיו של מתי ג. ב"בצלאל", בתחילת דרכו כאמן צעיר. בחלקו השני של האולם מוצגים האלמנטים הפיסוליים שיצר במחצית השנה האחרונה עבור פארק הזיכרון בבית הקברות היהודי בביטולה. בין שני גופי העבודות משתרעות חמישים שנות יצירה פוריות באופן יוצא דופן.

      אנחנו מתיישבים למנוחה קצרה (בחדר העישון) יחד עם גורָן צָדִיקָרִיו, מנהל המוזיאון, וצופים אל הגשר מאחוריו הכיכר המרכזית בעיר. מתי ג. נזכר כי עם תום המלחמה, בהיותו כבן שלוש או ארבע, הייתה חגיגה גדולה בכיכר. הוא חמק מהוריו, עלה על הבמה, ודיקלם / שר שיר שלם על רכבת שנכנסת למנהרה. הוריו, שחיפשו אותו אחוזי חרדה בתוך המון האדם שגדש את הכיכר, הופתעו לגלות את השובב, מיהרו אל הבמה, וכשירד לקול תשואות הקהל זכה הינוקא המהולל לסטירת לחי מאמו. גוֹרָן צוחק, הוא מכיר היטב את השיר, זה שיר של פרטיזנים, אבא שלו מרדים את הילדים עד היום עם השיר הזה.

      מדי שנה סמוך לתאריך ה- 11 לחודש מרץ, היום בו נאספו יהודי מקדוניה לשילוחם לטרבלינקה,  נערכים במקדוניה טקסי זיכרון לנִסְפִּים. ב – 9 לחודש אנחנו נוסעים לבית הקברות היהודי בעיר ביטולה/מונאסטיר לטקס הזיכרון במהלכו יוסר הלוט מעל המודלים וההדמיות של האלמנטים הפיסוליים שהכין מתי לפארק הזיכרון המתוכנן לקום במקום. בטקס משתתפים מכובדים רבים, אבל הנוגע לליבי הוא כומר שהגיע מכנסיה מגרמניה. הוא נושא דברים ומדבר על בקשת סליחה, על מחילה, על חמלה. הוא מתפלל לבוש בבגדי כמורה שחורים, על כתפיו טלית שקיבל מחבר יהודי בירושלים. הוא מביא תרומה מאנשי הקהילה לו שאוספים כסף לנטיעת 3296 עצים, כמספר הנספים מהקהילה היהודית של ביטולה (שנספתה כולה, למעט בודדים שניצלו).

       

      ''

       

      ''

       

      דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן עם מודל פסל שעון השמש.

       

      להפתעתנו, מתי ג. הופך לחביב התקשורת שעטה עליו בסקרנות.

       

      ''

       

      בהמשך היום אנחנו משתתפים בטקסי הנחת זרים באנדרטאות שונות בעיר, ופתיחת תערוכה בבית אנה פרנק.

       

      ''

       

      עם ליל אנחנו שבים לסקופיה עמוסי "שואה".

       
      עד כה תפקדתי כ"מנהלת סטודיו מ. גרינברג", כעת משמרבית העבודה מאחורי, מתחילה "השואה" לתת בי אותותיה - עבודותיו של מתי ג. , השיטוט הממושך בין המוצגים בתערוכת הקבע במוזיאון השואה, טקסי הזיכרון, מפגש עם מספר ניצולים שהגיעו לטקסים מהארץ -  מרבצי השואה הפנימיים שלי נעים באיטיות מאיימת.
      ובלילה  קמות עלי המצבות העתיקות, צועדות לעברי, מחבקות ומאיימות לקבור אותי, אני פוגשת את אמי המתה, ובחלום – אינה יודעת שהיא מתה ומדברת אלי כרגיל. ואני כועסת על שנפל בחלקי לבשר לה את דבר מותה, ומחליטה שלא לגלות לה כי אינה בחיים עוד. ואני ממשיכה לשוחח איתה ומחליטה לא לספר את הדבר לאיש, שמא יחשבו שאני מטורפת, מדברת עם המתים.
      מתי ג. אומר לי: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".


      מוטב שאהיה שפויה, זהו ערב הפתיחה של התערוכה. המוזיאון הומה אדם, למעלה ממאתיים וחמישים איש גודשים את מוזיאון השואה, אנשי הקהילה היהודית הקטנה ונציגים של קהילות יהודיות בארצות השכנות, אנשי סגל דיפלומטי, שגרירים רבים, ואפילו הקאדי של העיר, חובש תרבוש אדום, מקשיב בשימת לב לדבריו של שגריר ישראל, דן אורין, שפותח את הערב המכובד. עם תום הנאומים הקהל מתפזר באולם, צופה בעבודות. התערוכה נוגעת בליבם של אנשים רבים שניגשים למתי ג. מחבקים ומנשקים אותו, התרגשותם מידבקת, וגם אנחנו מתרגשים מחדש.  

       

      ''

       

      ''

       

       

      ''

      דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן, נושא דברים בערב הפתיחה


      ''

       

       

      לקראת הפתיחה התראיין מתי ג. לעיתונות הכתובה, במהלך הערב מגיע הכתב בעצמו ומביא איתו בקבוק רָקִיה ואת העיתון - דמותו של מתי ג. מתנוססת בעמוד הראשון!  

       

      ''


      מספר ימים לאחר הפתיחה משודרת בטלוויזיה המקדונית כתבת טלוויזיה מרתקת המסקרת את התערוכה. מצורף לינק לעמוד באתר בו מופיעות תמונות מערב הפתיחה וגם סרטון כתבת הטלוויזיה. הסרטון נפתח במקדונית אבל רוב הזמן מתי ג. דובר אנגלית וניתן לראות היטב את התערוכה ואת עבודות האמנות. מומלץ לצפות!
      http://matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html

       

      התערוכה תוצג במוזיאון השואה בסקופיה כחצי שנה, עד נובמבר 2016.

       

      נ.ב.
      הוא אמר לה: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".

       

      © נוֹמִיקָן

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום שבת, 6/2/16, 11:54

         

        6.2.2016

         

        ביטולה, יומן עבודה, 3

        מתי ג. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי ג. - זיכרון / מבט לעתיד

        ''

         

        עם לַיִל, בתום הטקסים והמפגשים המרגשים, מתי ג. ואנוכי עמוסי חוויות, נוחתים, בחדרנו המרווח והנקי במלון "הבית הלבן" במרכז העיר ביטולה. ככל שאנחנו מדברים עם אנשים נוספים מחלחלת לתוכנו חשיבותו ומורכבותו של הפרויקט העומד בפנינו. מציאת השילוב הנכון בין שתי תנועות זמן אשר לכאורה נראות מנוגדות; הפנית המבט לאחור לעָבָר – מתן הכרה וכבוד לקהילה היהודית שחיה במקום ונספתה כולה במלחמת העולם השנייה, וכבוד למתים הקבורים בגבעת בית העלמין.  והתנועה בכיוון ההפוך - לעתיד - הקמת פארק זיכרון מפכה חיים לתושבי ביטולה ותיירים, תכנון נכון שיעניק תנופה להתפתחות עירונית מתחדשת של העיר ביטולה / מונאסטיר.

        אני מתבוננת במתי ג. מקשיבה לגלגלי מחשבותיו דוהרים. "יש לך רעיון מה אתה הולך לעשות?" האמן מתרעם, "מה את חושבת שזה כפתור שלוחצים והוֹפ – יוצא משהו חדש? אני צריך לחשוב..."

        אבל למחרת בבוקר אני מוצאת אותו בכסא, מחברת בידו, ורישום משורטט על הנייר. באמתחתו עשרות שנות ניסיון, הבנה עמוקה של הנדרש ותרגומו לאלמנטים פיסוליים.
        מתי ג. לכד את הקונספט. הרעיון לכד אותו.

        הקולנוענית חדוה גולדשמידט הנציחה את הרגע במצלמתה, כך שיש לי הוכחות. (תמונה למעלה).

        אני מציצה ברישום וקולטת מיד כמה הוא נכון. פשוט נכון. עומדת משתאה מול הניקיון והצלילות של הרעיונות הנולדים במוחו של האיש שאיתי. חומדת לעצמי את הבהירות הזו, שכן רעיונותי שלי מגיחים לעולם כאוטיים וסבוכים ועלי לעמול כדי לזככם ולהבהירם, ראשית לעצמי, ואח"כ לאחרים, ואפילו כך – לא תמיד עולים הדברים יפה. 

        מתי ג. אחוז תשוקה אובססיבית ליצירותיו, אך הן נולדות  במין שקט של מיומנות וביטחון, תשוקה רגועה של מי שיודע שהוא בדרך הנכונה. הרעיון הגולמי יעבור עוד שינויים וליטושים, אך מהותו כבר ברורה.

        ההחלטה הראשונה שאני מזהה ברישום הראשוני היא להכיל במבטו את כל הפארק, להתוות קווים לפיתוח הפארק כולו. הוא משרטט צירים שיחתכו את הפארק ויכתיבו מסלולי הליכה למבקרים.

        ''

        בהמשך מחליט מתי ג. לקדם את פני הבאים בשערי הפארק בלוחות אבן ירושלמית אשר יחרטו בירושלים ויוצבו בכניסה. על הלוחות יהיה חרוט סיפורה של הקהילה היהודית בביטולה וסיפור שיקומו של בית הקברות והפיכתו לפארק זיכרון. הטקסט יחרט בארבע שפות - מקדונית, עברית, אנגלית ולדינו, השפה העתיקה אותה דיברה חברי הקהילה היהודית.

        מתי ג. מחליט ליצור מספר אלמנטים פיסוליים אשר יוצבו לאורך ציר אלכסוני העולה מחלקת הקברים אשר נחשפו בתחתית בית הקברות אל נקודה המרוחקת בפסגת הגבעה, בצידו השני.

        האלמנטים הפיסוליים ישתלבו במראה ההיסטורי ולא יפצעו את נוף הגבעה, יחד עם זאת תהיה להם נִראוּת בולטת.

        תמונה

        1. 1.    גַל-עֵד.

        גל-עד ענק יציין את זכרה של הקהילה היהודית וזכרם של הנספים בשואה. מצבת הענק תוקם בחלקו התחתון של הציר, באזור סלעי, שלא על גבי מצבות.

        הגל-עד יהיה עשוי מגוש אבן צפחה, אבן מקדונית מקומית. בחלקו העליון תחצב המילה "יזכור" בעברית. אותיות ה"יזכור" יחצבו בהטיה, כך שהמבקר במקום יוכל לקרוא את המילה כאשר יעמוד לפני הגל-עד. מתחת למילה "יזכור" יחצב התאריך הגורלי March. 11. 1943. התאריך יחצב "דוּרך", לעומק האבן, כך שניתן יהיה לראות דרך האותיות החצובות  (see through). במהלך היום, כאשר השמש תאיר את הגל-עד, התאריך יוקרן ככתובת אור על גבי המצבות מאחור בתוך הצללית של הגל-עד.

        הגל-עד יוצב על גבי מבנה מתכת בצורת H, המזכיר מסילת רכבת....

        אבן הגל-עד מחוזקת למבנה על ידי 12 פינים עשויים ממתכת.

         

        ''

         

        ''

        1. 2.    פסל שעון שמש.

        הבחירה לבנות פסל שעון שמש משקפת את נושא הזמן המקבל אופי מיוחד באתר בית הקברות שהופך לפארק זיכרון. עבור המתים והנספים הזמן עמד מלכת, אבל עבור החיים – הזמן נמשך. פסל שעון השמש יצביע על שעת השמש המדויקת. לפסל אין מחוגים, קרן שמש (ולא המחוג) נעה על פני המשטח. שעת השמש אינה זהה לזמן השעון שלנו, בני האדם. אנחנו חולפים ועוברים בעולם, ואילו שעת השמש היא שעה קוסמית, נצחית.

        פסל שעון השמש יבנה בחישובים מדעיים מדויקים בשיתוף האסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים ב"מכון וייצמן למדע", ברחובות, בישראל.

        פסל שעון השמש יוצב במרכז הפארק, הבחירה במיקום נעשתה כיוון שבאזור זה יש רובד סלע ומעולם לא נחפרו שם קברים. לפסל צורת עיגול נקייה, בנויה משילדת מתכת צבועה בצבע צהוב. הצבע הצהוב נבחר כיוון שהוא בולט על פני השטח הירוק. יחד עם זה העובדה שהפסל בנוי כשלד מקנה לו עדינות בהשתלבות באזור.

        בנוסף לכך יצוינו ארבעה ימים מיוחדים במהלך השנה – היום הארוך, היום הקצר ושני ימי השוויון.

        על גבי טבלת אבן שתוצב ליד הפסל יחרט במקדונית ובאנגלית הסבר לאופן קריאת השעה בפסל שעון השמש.

        ''

        ''

        1. 3.    פסל "נקודת מבט".

        פסל שיוקם בקצה העליון של הציר האלכסוני, סמוך לפיסגה.
        הבחירה להציב את הפסל "נקודת מבט" סמוך לראש הגבעה נובעת מהרצון לאפשר מבט על העיר ביטולה, ואף יותר מכך – לכוון את המבט למספר מוקדים בעיר. מבט זה מחבר לעיר את בית העלמין שהופך לפארק זיכרון והופך אותו לחלק אורגני מהעיר.

        מפסגת הגבעה נשקף מראה מרהיב ומעורר השראה.

        פסל "נקודת מבט" עשוי עיגול מתכת גדול צבוע אדום, בולט על רקע הירוק ועל רקע החומה. אל העיגול הגדול יחוברו צינורות בקוטר קטן הרבה יותר. הצינורות, בגדלים שונים, יהיו מכוונים לנקודות נתונות מראש לצפייה בעיר.

        ''

         

        1. 4.    מיצג תאורה "אור לעתיד".  

        בפסגת ההר, בקצהו של הציר המוביל מהכניסה בתחתית הגבעה לפסגה, מעל לפסל "נקודת מבט" יוצב מיצג של שבעה גופי תאורה לֶדִית אשר יאירו את החומה העליונה של הפארק בצמוד אליה יוקמו. בגופי התאורה ניתן להתקין אור צהוב ואור אדום, לסירוגין, צבעי דגל מקדוניה. כמו כן ניתן יהיה לשנות את צבעי התאורה באמצעות מערכת ממוחשבת פשוטה, ובימים מיוחדים להאיר בצבעים שונים.

        ''

         

        חברנו הטוב, האדריכל אורי שטרית, טוען כי ככל שחולף זמן מהתרחשות אירוע אותו רוצים להנציח בזיכרון– היצירה נהיית יותר אמורפית, מופשטת. בעבודות הראשונות שנעשו להנצחת השואה השתמשו בחפצים שייצגו את הנספים הנעדרים – נעליים, מזוודות, בגדים, ערמות שיני זהב עקורות... בימינו, 71 שנים מתום מלחמת העולם השנייה, הזיכרון לובש צורה מופשטת של הרעיון.


        עָלִיָה בציר האלמנטים הפיסוליים משקפת תהליך של התקדמות בזמן ובסיפור. מהגַל-עֵד הניצב בין המצבות ומביט לעָבָר, אל שעון השמש המזכיר לנו כי אנחנו זמניים (ולכן מוטב שנעשה טוב בחיינו) אך הזמן והשמש הם נצחיים, עבור דרך "נקודת מבט", המשקיפה על ההווה ועל העתיד הקרוב שאנשי ביטולה מעצבים עבורם ועבור דורות העתיד. ציר האלמנטים מסתיים במיצג האור בפסגת הגבעה "אור לעתיד".

        מתי ג. משרטט את האלמנטים על גבי נייר מילימטרי בעיפרון, נעזר בסרגל חישוב, במחוגה ובמחק. זה כל מה שצריך ליוצר יצירת מופת. עכשיו צריך לתרגם את עבודת היד לשפה דיגיטלית של ימינו. ובדרכים המוצלחות בהן (לפעמים) מסייע הקוסמוס לאנשים חרוצים ונחושים נוחת מלונדון הקרה בנו של מתי ג. - David Ben Grunberg. דוד, שהוא ארכיטקט מבריק ואשף עבודת מחשב, מגיע לחופשה, אבל מוצא את עצמו עובד שעות נוספות עם אביו.

        ''

        התוצאה היא תיק עבודה מסודר ומרשים.

        מתי ג. מעניק לעבודתו את השם "זיכרון / מבט לעתיד".

        הוא מפשיל שרוולים ועובד במרץ לקראת הצגת  הפרויקט בבית הקברות היהודי העתיק / פארק הזיכרון בביטולה ביום האזכרה שיחול בחודש הבא ב - MARCH 11 2016. 

         

        ובמדור חֵן חֵן למתעניֵין

        פסל שעון שמש שיצר מ.ג. הוקם בפארק ע"ש טדי קולק בירושלים, 2013.

        הבמאי גדעון בר-טל עקב במצלמתו אחר הקמת פסל שעון השמש בירושלים.

        לינק לסרט: (English subtitleshttp://www.youtube.com/watch?v=qpga641Tg8o)


        פסל שעון שמש של מ.ג. ניצב בחזיתו של מוזיאון המדע בניו-יורק, 2000.

        ''

         

         

        נ.ב.
        קראתי באיזה מקום כי מלאך המוות עונד שעון בלי מחוגים – אך לעולם אינו מאחר
        .

         

        © נוֹמִיקָן 

         

         

         

         

        דרג את התוכן:
          9 תגובות   יום שבת, 16/5/15, 15:18

          16.5.2015

          ''

          מנשה ומתי - 1970

           

          מתי גרינברג – בשליחות האחרונה של מנשה קדישמן

          ביום חמישי ה-7.5.2015 עמד מתי גרינברג לעלות על מטוס שיקח אותו להונג קונג ומשם לשאמן אשר בסין לבצע את מה שיהפוך תוך עשרים וארבע שעות לשליחות האחרונה שהוא יבצע עבור מנשה קדישמן. הוא צלצל למנשה ששכב בבית החולים, קולו החלוש הדאיג אותו, "אני אוהב אותך" אמר לו מתי, "אני אוהב אותך" ענה מנשה, "תחזיק מעמד", אמר מתי, "אני חזק" ענה מנשה.

          למחרת נפטר.

          ההודעה על מות חברו העירה את גרינברג באישון לילה, וזעזעה אותו עד עמקי נשמתו. לאחר שהתעשת יצר קשר עם מאיה ובן, ילדיו של קדישמן, אותם הוא מכיר היטב, ובעצה אחת הוחלט להמשיך את הפרויקט כמו שרצה אביהם, קדישמן. "זו הדרך הטובה ביותר בשבילי להיפרד ממנו" אומר גרינברג, "לעשות אמנות, להשלים את הפרויקט האחרון שלו".

          "את מנשה פגשתי בלונדון," הוא מספר, "הייתי סטודנט צנום ודלפון, סיימתי את למודי בבצלאל בירושלים והמשכתי ללימודי תואר שני בסנטרל סקול בלונדון, מנשה כבר היה קדישמן. נפגשנו בבית היציקה של בית הספר, הוא שאל אם אסכים להיות אסיסטנט שלו, שאלתי אם זה כולל ארוחת צהריים, ומנשה ענה – זה כולל. וזה באמת כלל. שנה אחר כך שקלתי עשרה קילו יותר. עבדתי צמוד אליו בשנים 1969-1971, תקופה בה היה עסוק ביצירת פסלים שהביאו את נושא "שווי המשקל" עד הקצה, ולמדתי ממנו המון. למשל, בשנת 1977 הייתה לי תערוכה בלונדון ""Paper Erosion בין השאר הוצגה שם עבודה מונומנטלית בשם: "שחור אפור לבן" שעבדתי עליה המון. יום לפני הפתיחה, בזמן שאני תולה את העבודה, נכנס מנשה, מעיף מבט אחד ואומר: "השחור צריך להיות למעלה". "לעזאזל" חשבתי לעצמי, "הוא צודק. שנה שלמה אני עובד על זה והוא בשנייה אחת רואה." החלפתי את השחור והלבן. זה היה מנשה, גאון טבעי.

          ''

          באותה עת הייתה סצנה ישראלית תוססת בלונדון, מיכאל דרוקס, פנחס כהן גן, אברהם אופק, מנחם גפן, היו גם המשורר נתן זך והסופרים אהרון מגד ובנימין תמוז. אגב, באנגליה, עם כל הנימוס האנגלי, אמן זר נשאר תמיד אמן זר. לקח לי המון זמן להבין כי כאשר אנגלי אומר "It's very interesting" זה בכלל לא מענין אותו ועלי לשנות מיד כיוון שיחה.

          נשארתי בלונדון, עסקתי בעיקר בפיסול ויצירת ספרי אמן. בשנת 2007 חזרתי ארצה כדי להקים פסל שעון שמש ענק בפארק טדי בירושלים,שנחנך בשנת 2013. הפסל הזה הוא שהוביל לפרויקט שהביא אותי לסין בשליחותו של מנשה. משטח השעות של פסל שעון השמש תוכנן באבן. רציתי להשתמש באבן ישראלית מקומית, אבל הסתבר שהיא רכה מדי. יעקב מורדוך, איש יקר, הבעלים של מפעל האבן הבינלאומי "גני ירושלים", שלח אותי לעיר שאמן (Xiamen) אשר בסין, שם מרוכזים מפעלי אבן מסוגים שונים בעלי התמחויות מגוונות. תחשוב שאתה נוסע מתל-אביב לחיפה ולאורך כל הדרך יש מפעלים וסדנאות שעוסקים באבן. חזרתי מסין המום מיכולות הביצוע המדהימות של אומני האבן. סיפרתי למנשה שהתלהב כמוני מאפשרויות ביצוע חדשות. מנשה כבר לא היה בריא והתקשה להתנייד ממקום למקום אבל ממיטתו שלט באמנותו ביד רמה ובוטחת ובלב רך, כמו תמיד. הוא החליט ליצור באבן את פסלו "כלב ברונזה" משנת 1957, אותו יצר לאחר שהשתתף כחייל במבצע קדש, 1956. זה פסל נוגע ללב של כלב נורא עצוב.

          "עקב מצבו הבריאותי הייתה לי תחושת דחיפות בביצוע הפרויקט" אומר גרינברג, "בספריה המרכזית בת"א, "בית אריאלה" מוצגת כעת התערוכה "הגדה אחת, שתי מגילות, שלושה מעגלי חיים". זו תערוכה חשובה מאד עבורי, שלושה ספרי אמן שלי: מגילת אסתר, הגדת בצלאל (הגדה של פסח) ומגילת רות - מוצגים לראשונה בארץ ולראשונה בכפיפה אחת. עזבתי את התערוכה ונסעתי לסין. למרות שאף פעם לא עלה ביני לבין מנשה נושא המוות, רציתי להספיק. במנשה בערה סקרנות לראות את הכלב מפוסל באבן. הוא ידע כי האבן תוציא מהפסל משהו אחר מאשר הברונזה, ואת "המשהו האחר" הזה הוא רצה לראות. פסל האבן החדש אינו רפליקה של פסל הכלב מ- 1957, לפי הוראותיו של מנשה הוא גדול יותר, התרגום מחומר לחומר אכן שינה את היצירה הסופית. כלב האבן שונה מכלב הברונזה, אני חושב שהעצב שלו רך יותר, אולי הוא עצוב על מותו של בעליו, ליבי נחמץ מהמחשבה שמנשה לא יראה את זה. ביום השני לשהותי בשאמן נכנסתי למקדש סיני עתיק והדלקתי נר לזכרו של מנשה, ללוות אותו בדרכו לעולם הבא. בדרכי שלי, בדרכנו שלנו, היינו יחד".  

          ''

          גרינברג עובד עם אומני האבן הסיניים בסדנא שהתמחתה בפיסול חיות, אבל כלב ככלבו של קדישמן לא ראו אפילו בסין. בעוד מספר שבועות, יגיעו ארצה מספר פסלים של כלבי אבן, בצבעים שונים, גדולים מעט מ"אביהם הברונזאי" ארשת עצב שלווה על פניהם.
          הפרויקט האחרון של מנשה קדישמן מבוצע על ידי חברו וידיד ליבו מתי גרינברג.

          ''

          ''

          ''

          ''

          ''

          טקסט שכתב מנשה קדישמן / כלב מברונזה 1957
           ב-1956 הייתי חייל במבצע קדש. בסיני ראיתי כלב אוכל בן-אדם...
          יותר מאוחר פגשתי כלב אחר בכפר נטוש. רציתי בתחילה לירות בו.

          זכרתי את הכלב אוכל האדם, אבל הכלב הזה בא לקראתי, התיישב
          מולי והסתכל עלי בשקט. הכלב אימץ אותי, והלך אחרי ואיתי כשבוע
          עד שהמשכנו לשארם-א-שייך.
          אחרי המלחמה גרתי במנזר בעמק המצלבה בירושלים. התגעגעתי אל
          הכלב, שאפילו שם לא היה לו, ופיסלתי אותו. הרגשתי כלפיו כאילו
          פגשתי אדם בודד, יתום של מלחמה בשבילי. הכול חוזר. כשפיסלתי
          אותו, הוא הפך להיות חלק ממני – מגורלם המר של המפסידים
          במלחמה. במלחמה גם ניצחון הוא הפסד. אינני זוכר את חיי ואת הארץ
          הזאת בלי מלחמות. אבל, מותר לי לחלום שיהיה שלום.
          והכלב הזה אינו מרפה. הוא הפך עבורי לסמל של בדידות ואכזריות "המלחמה, שמתחילה ברומנטיקה ונגמרת במוות. המשורר יהודה עמיחי כתב:
          התבואי אלי הלילה
          כבסים כבר יבשו בחצר
          מלחמה שאף פעם לא די לה
          היא עכשיו במקום אחר
          בשבוע שעבר עברתי בכיכר הבימה וראיתי כלב משתין על פסל
          שלושת העיגולים שלי. זה היה לי רומנטי. הצורות משתנות כל הזמן, אבל
          במלחמה אין שינוי והרגש נהפך לפחד. אבל מותר לנו לחלום. אמן.
          ותודה שהמציאו את הפעולה – לחלום. 

          ''

           

          לזכרו של מנשה קדישמן, איש אהוב מאד

          www.kadishman.com

          www.matygrunberg.com




          דרג את התוכן:
            33 תגובות   יום ראשון, 29/12/13, 15:30

            ''
            ''
            ''
            ''
            ''
            ''

             

             

            29.12.2013

            סטודיו אמן – מתי גרינברג

            בשנת 2007 סגר מתי גרינברג את הסטודיו שלו בהמפסטד, לונדון, אנגליה. ברשותו היה אוסף אינסופי של עבודות אמנות שלו עצמו, עבודות אמנות שאסף במשך עשרות שנים, ושאר מיני אובייקטים שהתגלגלו אל תוך חייו. במבצע כמעט בלתי אפשרי עבור אספן כפייתי הוא ניער את חייו, ברר ובחר וארז את החפצים שברצונו להעלות לארץ הקודש, הזיל דמעה על אלו שנאלץ להשאיר מאחור, חיבק את חבריו, נשק לילדיו ולנכדיו ושב ארצה אחרי ארבעים וארבעה שנות חיים ויצירה מחוץ לארץ.
            משסיים להתמקם מחדש בבת-ים, העיר בה גדל  (ועדיין לא יודעת שיש אמן בעִירה), נתקף חוסר מנוחה. כאמן נבון הלך להתייעץ עם רואה החשבון. שאלתו הייתה – האם להתחיל בטיפול פסיכולוגי כדי לפתור את בעיית חוסר השקט או לפתוח סטודיו ולהמשיך לעבוד. רואה החשבון הדקדקן ענה מיד – פְּתח סטודיו, זה הרבה יותר זול.
            מ.ג. פתח סטודיו.
            הסטודיו גבה הקומה ורחב הידיים ממוקם בבנין תעשייתי מחוספס באזור התעשייה של בת-ים. מהמסדרון המוביל לאולם הפלאות אפשר עדיין לראות את הים לפני שמגדלי היוקרה החדשים הנבנים סמוך לחוף יסתירו אותו כליל. על דלת חדר השירותים רשם מ.ג. בכתב ידו – "... אחרי ארבעים וארבע שנים בלונדון לחזור לישראל במיוחד לבת-ים זוהי טראומה של החיים אבל זאת היא גם התעוררות לקום ולעשות, לקום ולשנות...". בשקדנות ארוכת שנים ומתוך כורח פנימי קם מ.ג. כל בוקר (ולשמחתי) אץ רץ בשמחה אל הסטודיו (ומשאיר אותי במנוחה לעבודתי). מהו הסטודיו עבורו? מהו המקום הזה אשר שואב אותו אליו? פעמים רבות צפיתי בתגובה הראשונה של הנכנסים לסטודיו. כולם כאחד נעצרים בפתח ומביטים סביבם בהשתאות עגולת עיניים ופעורת פה - "וואו. רגע, רגע, תנו לי רגע". מה נגלה לעיניהם שמשאיר אותם דהומים ומבקשים שהות קצרה לפני שהם פוסעים פנימה, השהייה המתבקשת לפני חדירה למקום פרטי, מקום מפתיע, "אַחֵר" או מקום מלא השראה. דומה שדווקא מתוך תגובתם של האורחים ומבטם המופנה אל האמן והסטודיו יכולה אני לתהות על משמעותו עבור האמן, לשַעֵר מהו שהאמן יוצק לתוך הסטודיו ובו חשים הצופים, מדעת ושלא מדעת.
            שני צדדים לעבודתו של האמן. הצד הפנימי בתוכו נוצרים הדברים והצד החיצוני – נִראותן של היצירות. הסטודיו הוא המקום בו נוצרים הדברים טרם לבשו את צורתם הסופית. כאן מגשש האמן אחר הרעיון ואחר צורתו ומהו האמצעי הפיזי שיתן ביטוי מתאים לרעיון ולצורה. הצופה יכול לראות את תהליך היצירה - שרבוטים, רישומים, שרטוטים, מודלים מקרטון, מעץ, מברונזה, ריחם של חומרי הגלם – עפרונות, צבעי מים, צבעי גואש, וניחוחו המיוחד של נייר עבודת יד, ופתיתי נייר מכורסם. יש משהו אינטימי בהצצה לתהליך העבודה של האמן, במעקב אחר התפתחות הרעיון, אחר הבחירות של האמן מהשלב ההיולי, האמורפי של הרעיון ועד לעבודה המוגמרת. לרוב התרחשות זו חבויה מהעין. תהליך היצירה מהשלב הגולמי, הבלתי מעובד, מעורר סקרנות רבה במיוחד אצל אלו המצֵרים על כך שמגדירים עצמם כ"אינם יצירתיים". ביקור סטודיו מאפשר הצצה לעולמו הפנימי של האמן. גם האמן אץ רץ לו אל הסטודיו מדי בוקר כדי לפגוש את עצמו, את עולמו הפנימי. גם הוא סקרן לדעת מה יקרה היום. מה יתגלה לו. להיכן יובילו אותו הכישרון והמיומנות והתשוקה ליצור. הסטודיו הוא "המקום הבטוח" שלו. אין יוצא ואין בא אלא ברשותו. אין מפריע. מ.ג. נוהג לשכוח את הטלפון הנייד שלו בבית, מוסיקה קלסית חוצצת בינו ובין סאון הרחוב ומשאיות הספקים של מרכול ה"סופרדוש" הסמוך. בתוך "המקום הבטוח" שלו, בין עבודותיו, ב"מקדש" המוגן, חופשי מכל מטלה מַפְרעת, הוא מתכנס פנימה אל עצמו מתרכז בעשייה ודולה את אוצרותיו מתוך עצמו.
            מ.ג. מגדיר עצמו כאמן פָּסָל. הוא אומר שציירים יכולים רק לצייר, פָּסָלים יכולים לעשות הכל. והוא באמת עושה הכל. יצירתו מגוונת ועשירה. הוא החל ברישומים וציור, עם סיום לימודיו בבצלאל עבר לבניית תפאורה לתיאטרון, בסנטרל סקול בלונדון סיים תואר שני תוך התמחות  בתחריטים בעיבוד של המאה השמונה עשרה, המשיך בחיתוכי עץ, בפיסול בברונזה ובאבן, בפיסול תלת מימדי בנייר (הסתחפויות), בעיצוב רהיטי ברונזה וזכוכית ולמעלה מעשרים ספרי אמן שיצר עם השנים יחד עם כותבי טקסט מהמעולים שקיימים. עבודות מתקופות שונות ממלאות את הסטודיו, שכבות שכבות של כוח יצירה אדיר, חלקן מסודרות, חלקן פזורות, בכל רגע לוכדת העין יצירה אחרת. ההיתקלות בכוח היצירה האדיר הזה היא שעוצרת את הנכנס לסטודיו, כוח היצירה וכוחה של תשוקה אובססיבית שרבים חושקים בה, אבל מעטים זוכים בחסד שבה ובקושי של חיים עם רודָנית פתיינית כמוה.

            בשעת הכנת רשימה זו ניגשתי לבדוק שוב את הכתוב על דלת השירותים בסטודיו. ושם, אבוי, גיליתי בהמשך משפט נוסף אליו לא שַתִּי ליבי לפני שלוש וחצי שנים כשפגשתי את מ.ג.  וחבל מאד שלא שַתִּי ליבי מפני שכתוב שם  - "אסור שהכסף יהיה מטרה אלא אמצעי למטרה רוחנית". לוּ הייתי מבחינה בהצהרה זו יתכן שהייתי שוקלת שנית ואולי אף שלישית את התאהבותי במ.ג. רב הקסם. כאשר אמן צעיר משחרר לאוויר העולם הצהרה שכזו ניתן לבטלה ולקוות שישתנה. כאשר אמן בוגר שעבר את שנתו השישים רושם על דלת בית השימוש הכרזה שכזו אפשר להבין ש"ככה זה". ובאמת "ככה זה". ומה שיפה ב"ככה זה" הוא שהמצב מתאים ביותר לחברה בה אנו חיים. חברה בה היצירתיות מוערכת עד מאד ומשמשת מושא לקנאה, אלא שבתחום האמנות מעטים הם המוכנים לשלם עבורה.
            ואכן, חיינו עשירים ומלאי תשוקה יצירה ורוח.

             צילום: עמוס רוג'ר

            דרג את התוכן: