כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    13 תגובות   יום שלישי, 31/10/17, 14:22

    ''

     

    שיח גלריה

    עם האמן מתי גרינברג

    יערך

    ביום שישי הקרוב, ה- 3.11.2017 בשעה 10:30 ב – HUC – Hebrew Union College, רח' דוד המלך 13 ירושלים, בבנין ראו, בנין הכניסה לקמפוס.

    מ.ג. יספר על התערוכה, כמו כן ישתתף מר יבשם עזגד,  דובר מכון וייצמן ואוצר התערוכה – "על קו פרשת המים", שהוצגה במכון וייצמן בשנים האחרונות. יאיר מדינה, "הדפס אמנותי ירושלים", הסטודיו בו הודפסה העבודה, יקח גם הוא חלק בשיח הגלריה.

    נבקר בגן הקמפוס בו מוצבים פסלים שיצר מ.ג. בשנת 1985 - שערי הברונזה ותבליט המנורה ויונת ירושלים. 


    ''

     

    התערוכה מוצגת כחלק מהביאנלה של ירושלים לאמנות 2017. ובמתחם הקמפוס, במוזיאון סקירבול, מוצגות עוד שתי תערוכות – "אותות דשמיא" ו – "צחוק הגורל".


     

    ''

     

    ''

    ''

    בואו

    כניסה חופשית
    אנחנו נהיה שם
    נעמי ומתי

    www.matygrunberg.com

     

    דרג את התוכן:
      16 תגובות   יום ראשון, 19/1/14, 20:26

      ''
      ''
      ''
      ''

      ''

      האמן בסטודיו, צלם - עמוס רוג'ר
      מבט מבחוץ - צילמה אפרת גול
      פרופסור רפי וייכרט - צילם עוזי אגסי, מו"ל אבן-חושן
      יונתן ברג - צילם עוזי אגסי, מו"ל אבן-חושן

       19.1.2014

      געגועים יוצרים, "ירושלים 1967-1990" ספר אמן, מתי גרינברג ויהודה עמיחי

      בשנת 1988 עשרים ואחת שנים אחרי שסיים את לימודיו ב"בצלאל" חזר מתי גרינברג מלונדון, בה חי כבר כעשרים שנים, לירושלים כדי לממש חלום ישן שלו מימיו כסטודנט בעיר – לבצע פרויקט חזותי של ירושלים. הוא הצטייד אך ורק בכלי המינימלי והחזק ביותר של האמן – העיפרון. מ.ג., תלמידו של האמן יעקב פינס, כבר ידע שיבצע את העבודה בחיתוכי עץ פיגורטיביים שמבעם העז וצבעם השחור לבן יבטאו היטב כל תיאור שיבחר לעיר המסוכסכת. תוך כדי שיטוטיו הרגליים בעיר הגיע יום אחד למוזיאון הטבע הישן והמוזנח שבמושבה הגרמנית, בו שכנו פוחלצי חיות מהאזור. שם למד כי ירושלים ממוקמת בקו פרשת המים בין מרחב הפאונה של המדבר לבין מרחב הפאונה של השפלה. העיר מארחת בקרבה את המתח הזואולוגי שבין טורפים לנטרפים, בין חיות מדבר תוקפניות לבין חיות שפלה רכות – המתח הזה הפך למַפְתֵּח אמנותי. מאוחר יותר נפגוש אותו בעבודתו של מ.ג. – "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן הקוצני", המוצגת בשנה זו ב"מכון למדעי הצמח" ב"מכון וייצמן".
      בני האדם נעדרים מחיתוכי העץ. את הקונפליקט מייצגות החיות – הטורפים והנטרפים. זאב או תן על גג בית. שלוש תנשמות על רקע בתי "בצלאל", תנים, נחש גדול המתפתל אל עבר נמיה כנגד פנורמה לילית של העיר, ראש צבי המיוצג כנגד הנוף העירוני, חרק אלים תוקף פרפר לרקע בנייני ירושלים המערבית, חרק דמוי ארבה וציפור טרף לרקע מגדל דוד, ועוד. החלטתו של האמן להדיר את בני האדם מיצירתו זו מדלגת מעל המהמורה של עבודה פוליטית נקודתית והופכת אותה ליצירה אוניברסלית.
      במקביל חיפש מ.ג. טקסט מתאים לחַבְּרו עם עבודתו. למעלה מעשרים ספרי אמן יצר וכולם מלווים בטקסט של טובי הכותבים. כאשר מתקיים מפגש בין שתי עבודות מקבילות – טקסט ודימוי חזותי  נוצרת יצירה מופלאה. הדגש הוא על "מקביליות" שתי עבודות שוות בערכן. המשורר אינו כותב מילים לדימויים החזותיים והאמן אינו מאייר את הטקסט הכתוב. כך הגיע אל המשורר יהודה עמיחי שבעינו החדה והרחומה הבחין כי הוא גר בלונדון אך חי ויוצר מתוך געגועים לירושלים. שיחות הרבה היו ביניהם לתוך הלילה עד שגילה מַתִּי את השיר בן 22 הבתים - "ירושלים 1967", פואמה נבואית, מילים הנושאות חזון קשה לעיר - "וכבר שֵדי העבר נפגשים/ עם שֵדי העתיד ודָנים עלי מעלי,/ נושאים ונותנים, לא נושאים ולא נותנים,/ בקימורים גבוהים במסלולי פגזים מעל ראשי" -   ובחר בו. כאשר ראה עמיחי את רישומי ההכנה הציע לכתוב שיר חדש מיוחד עבור עבודתו של מתי. ענה מ.ג. – "לא". שאל עמיחי "מדוע לא"? ענה מ.ג. "מפני שאז יגידו שאני איירתי את השיר שלך". חשב עמיחי רגע והסכים איתו.
      בשנת 1990 הסתיימה יצירת שמונה רצפים של חיתוכי עץ, כל אחד מהרצפים מכיל שבעה דימויים, סך הכל 56 חיתוכי עץ. "אגודת ידידי בצלאל" בניו-יורק הוציאה לאור את ספר האמן, המהדורה כולה נמכרה. תערוכה המבוססת על ספר האמן הוצגה במוזיאון היהודי בניו-יורק ובלונדון. בימים אלו בדרכים המשונות בהן מתגלגלים חיי יצירת אמנות – הגיעה זו להתארח בחלל אלטרנטיבי ב"גן – העיר" במרכז תל-אביב. ליורדים במדרגות הנעות לקומת המזרקה, בין חנויות הבגדים לבתי הקפה למתחם המשחקים של הילדים לקול פכפוך המים מתגלה מראה לא צפוי – ירושלים של שחור לבן.  המפגש בין הטקסט לחיתוכי העץ יצר יצירה המכה בצופה בעוצמתה הסינרגטית חוצה גבולות זמן ומקום. עמיחי  - משורר הדימויים, משורר אנושי של בני אדם בשר ודם, וגרינברג המציג את הטורפים והנטרפים.
      ערב הפתיחה נערך ב- 15 לחודש וגם בו חברו יוצרים ממספר תחומים ויצרו מפגש מרומם נפש. המשורר הבוגר רפי וייכרט שזכה השנה בפרס עמיחי על ספרו "בקווים דקים", קרא משיריו של יהודה עמיחי, והוסיף וקרא משיריו שלו שירים שנכתבו בעקבות "מורשת עמיחי". אחר כך הזמין ברוב כבוד את הזוכה השני בפרס עמיחי, המשורר הצעיר יונתן ברג, אשר באופן יוצא דופן הוענק הפרס לספר ביכורים שלו – "מפרשים קשים". וייכרט קשר כתרי תהילה לראשו עטור תלתלי הפז של ברג (ראו תמונה) עד שהלה חשש לשאת דברים פן יפשל אחרי כל המחמאות.  השירים שקרא הצדיקו את הפרס ואנו מחכים להמשך.
      בן עזר ניגן בגיטרה מוסיקה אפלה המתאימה ל"ירושלים: 1967-1990".
      על כל אלה, ועל הקהל הנפעם, הביטו שורותיו של המשורר המנוח הכתובות בספר האמן, ורוחו הטובה שרתה על כולנו.
      את המיצג ואת ערב הפתיחה ארגן האמן שאול נמרי, חברו של מ.ג. לספסל הלימודים.
      התערוכה תוצג בגן-העיר תל-אביב, אבן גבירול 71, קומת המזרקה, מדי יום בין השעות 10:00 – 20:00, ביום שישי עד השעה 14:00 – עד יום שישי ה- 31 לחודש זה.
      אנו מודים לאסף גולן, מנכ"ל "גן העיר" על החלל האלטרנטיבי שהעמיד לרשותנו.

      בכתיבת רשימה זו נעזרתי במאמרו המרתק של גדעון עפרת "על אמנות ושירה בישראל" מתוך האתר "המחסן של גדעון עפרת".
      http://gideonofrat.wordpress.com/2011/07/20/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

      והפניות לאמנים שהשתתפו בערב הפתיחה
      שאול נמרי https://www.facebook.com/photo.php? 

      פרס יהודה עמיחי לשירה העברית למשוררים רפי וייכרט ויונתן ברג http://www.haaretz.co.il/1.1996526
      רפי וייכרט http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A4%D7%99_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%98
      יונתן ברג http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%92
      בן עזר - www.youtube.com/azarguitar

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום שישי , 16/8/13, 20:41

        ''

        ''

         16.8.2013

        רשימה קיצית במיוחד

        לפני כחודשיים בערבו של יום חמסין אביבי יבש ולוהט, התקיימה פתיחה חגיגית של פארק טדי בירושלים. טקס מכובד נערך לכבודם של התורמים אשר בכספם נבנה הפארק על פינות החמד שבו. את הפארק הגה הארכיטקט אורי שטרית, ותכנן הארכיטקט יצחק חלפון. אני מציינת זאת מפני שפקידי קרן ירושלים סרבו להציב שלט הנושא את שמם, למרות שלארכיטקטים מגיע קרדיט לפי החוק.
        בכל אופן, היות ופסל שעון השמש של מתי גרינברג ניצב בפארק הוזמנו גם אנחנו. הגענו בשעות הצהריים, משטָחי האבן הבהירים להטו מחום, ותכונה רבה תססה בכל השטח, עשרות עובדים, מרביתם ערבים, התרוצצו, ליטשו ליטושים אחרונים, העלו ענני אבק שכיסה אותם ואת כל האזור, בעוד אחרים שוטפים ומנקים ואלה צועקים על אלה. מתי התקבל באהבה ובקריאות שמחה "כִּיף אבו חליל ג'ונסון?" כך מכונה האמן בפיהם – "אבו חליל ג'ונסון", אני חושבת שזה ג'ונסון היפה (אלא מה?) וגם "לורנס" – על שום הכאפיות בהן עטף הג'ינג'י הבהיר את ראשו בחודש בו עבד איתם (ראה תמונה.) ניכר היה שהם מעריכים מאד את עבודתו, אינני בטוחה שדווקא האלמנט האמנותי הרשים אותם, אלא הגבר הלא צעיר שעבד איתם במשך למעלה מחודש עבודה פיזית בשטח מדי יום, בשמש, בחום, והעמיד בזווית מדויקת פלטת אבן עגולה ששוקלת שניים וחצי טון שעשתה את כל הדרך מסין לירושלים, ועליה מחוג ברונזה מסיבי. מתי אומר שהרגע המרגש ביותר בתהליך היצירה של פסל שעון השמש היה הרגע, בו שיתפו פעולה כל הפועלים - ערבים, מוסלמים, נוצרים, ארמנים ויהודים אשר שמו כתף, פשוטו כמשמעו, וסייעו להניח את האבן על מקומה מול חומות העיר העתיקה ומגדל דוד (ראו תמונה.)
        ובמקביל מעשה פלאים, שעות ספורות לפני הפתיחה החל לצמוח במקום גן יפהפה. גבעות העפר כוסו במרבדי דשא, הערוגות  - בפרחים צבעוניים, עצים נשתלו. מול עינינו המשתאות הוקם אינסטנט גן ירקרק ופורח מרנין לב. צחקתי, בחנתי את הסביבה מצפה להופעתו של חיים טופול כ"סאלח שבתי". חיים טופול לא הופיע אבל בתוך כל המהומה, בין כל העובדים המתרוצצים וצווחים, צצה לה פטה מורגנה סוריאליסטית – לעברנו התקרב בצעידה נמרצת אך מתונה, גבר ערבי בעל חזות כהה, גדול ממדים, גבה קומה, נושא לפניו כרס אדירה, הולך ושואג על סביבותיו, נוגש בעבדים, סליחה, בעובדים, שרעדו מפניו ומיהרו למלא את פקודותיו. מעל ראשו של אותו ענק מצעק שהתברר כמנהל העבודה באתר, הֶאֶהילה מטריה בצבע וורוד זוהר, מה שקורין בעברית – "שוֹקִינְג פִּינְק" להגנה בפני השמש. משהגיע איש המטריה הוורודה אלינו פתח בטקס טפיחות חיבה הדדיות עם מתי והורה לכל הסובבים למלא את מבוקשו של "לורנס," מדגיש את דבריו בנפנוף קצבי של המטריה המהממת. המטריה עשתה את שלה, חיל ורעדה אחזו בפועלים שעמלו כעת במשנה מרץ. חשבתי לעצמי כי אותו גבר ערבי צריך להיות בטוח בגבריותו עד מאד אם הוא מעז לנהל את העבודה מתחת למטריה וורודה זוהרת אשר אשתו שכחה במכונית.
        הסיפור היה משתכח ממוחי אלמלא אתמול יצאנו מתי ואנוכי מביתנו לרחוב, מולנו צעד גבר ערבי ששאג ביידיש (כמובן) – "אלטע זאכן, אלטע זאכן," גם הברנש הזה אחז בידו מטריה וורודה וזוהרת. תהיתי אם זו אופנה חדשה ברחוב הערבי. הפעם לא יכולתי להתאפק, נעצרתי מולו ובעוד מתי חולף לידי כאילו אינו מכיר אותי, חלקתי לו מחמאה – "סַחְתֵיין על הסְטַייל" אמרתי ל"אלטע זאכן." "אהה" נאנח הלה, חזרתי עכשיו מאיגנלנד, בִּילַנְדָן, (בלונדון) שש שנים, סִיקְס יִירס," חזר באנגלית כדי להיות בטוח שהבנתי, "סִיקְס יִירס אִין לַנְדֶן, גשם גשם גשם, רֵיין רֵיין רֵיין (שייקה
        אופיר?) מהבוקר עד הערב, עכשיו, כאן, כבר לא יכול עם השמש, מבשלת את המוח."
        אני מקווה שמנהיגי עמנו ומנהיגי הפלשתינאים הצטיידו במטריות וורודות לקראת המשא ומתן, וכבר מציירת בדמיוני את תמונתם עומדים על כר דשא ירוק מתחת לשמשיה ענקית וורודה וזוהרת וחותמים הסכם שלום. מקווה שהצבע מתאים לשרה'לה.
        ועד אז מישהו מכיר מקום בו אפשר לרכוש מטריה ורודה זוהרת? סטייל חדש לצברינו המסוקסים? לגבר  המטרוסקסואל התל-אביבי? ואולי יאות מַתִּי-לורנס להחליף את הכאפייה במטריה וורודה.

        הסברים לתמונות:
        1. מ.ג. בזמן העבודה בשטח.
        2. פסל שעון השמש בפארק טדי. צלם: רן ארדה.
        3. מ.ג. מביט לכיוון כוכב הצפון. צלם: רן ארדה.

        ''


         



         



         



         

        דרג את התוכן:
          9 תגובות   יום חמישי, 9/5/13, 22:51

          ''


          9.5.2013

          ''

           על זמן שמש, סטיות קוסמיות וסטיות אנושיות

           

          שבת, השכם בבוקר, שלושה אנשים נרגשים דוהרים במכונית התכלת הקטנה בדרך המטפסת ירושלַימָה. מַתִּי גרינברג, האמן, אילן מנוליס, האסטרונום, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן, ואנוכי. אילן, כדרכם של הצופים בכוכבים בלילות, רוטן על שעת הבוקר המוקדמת שכלל אינה קיימת ביומנו. מַתִּי כמו מַתִּי, חד וער עם שחר. אנו מקדמים בברכה את פני השמש העולה. היא,
          השמש, הסיבה לנסיעתנו.
          אנו נוסעים למדידות אחרונות של פסל שעון השמש שיצר גרינברג (GRUNBERG.) פסל שעון השמש ניצב ב"פארק טדי" ההולך ונשלם בימים אלו בירושלים, "טבורו של העולם", מול מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, מעל "חוצות היוצר" מתחת ל"משכנות שאננים," ובלשון הימים האלו – מול
          "קניון ממילא."
          זה אינו שעון השמש הראשון שיצר. שעון שמש מעשה ידיו מוצב בחזיתו של "מוזיאון המדע" בניו-יורק, שעון אחר מורה את הזמן באחוזה פרטית באסקוט שבאנגליה, ושעון נוסף מודד זמן שמש בהרים, ליד גרנדה שבספרד. כאמן אובססיבי לנושא, הוא מכיר היטב את זמן השמש. כך גם אילן, שמקים בימים אלו מצפה כוכבים חדש על שפת המכתש במצפה רמון, שם השמיים בהירים ונקיים במיוחד, וזרועי כוכבים לרוב.
          הלָז, שהתעורר בינתיים, גוחן ואומר: "מַתִּי, יש לנו בעיה." 
          "מה הבעיה?" מתעניין הנהג.
          "בדקתי ועשיתי את כל החישובים, לאורך שנה יש לנו סטייה של 2 שניות."
          אני פונה לאחור. אילן, המדען, רציני לחלוטין. אני יודעת שהאיש שלי הוא פדנט כפייתי
          באשר לדיוק ולניקיון של עבודתו, ובוחנת את פניו.
          "מה אתה אומר?" מגיב הלה בדאגה מוגזמת, "שתי שניות לאורך שנה."
          נדמה לי שאני מבחינה ברטט נסתר מתגחך בשפמו הלבן.
          אילן מהנהן בכובד ראש אילני/מדעני.
          "מה נעשה?" שואל מַתִּי בחרדה מופרזת, "מה נעשה עם שתי שניות סטייה לאורך לשנה?"
          האיש במושב האחורי חושב וחושב, "אני יכול לחיות עם זה" הוא עונה לבסוף.
          מתי צוחק.
          "אל תצחק," מתרה בו אילן, יש לנו עוד בעיה.
          "מה הבעיה?"
          "מדדתי את האָנָלֶמָה" - טור נפרד יוקדש לשעון השמש ובו יוסברו המונחים המקצועיים. לצורך הבנה בסיסית אומר שזה חור עגול במרכז השעון, קרני השמש העוברים בו פוגעים בבסיס שעון השמש מאחור, ומאירים נקודות מסוימות בזמנים קבועים מראש. גודלה של האָנָלֶמָה, הזוויות בה היא נחתכת, מחושבים בדיוק רב.
          "מה עם האָנָלֶמָה?" מפגין האמן אמפתיה למצוקתו של המדען.

          "יש לנו סטייה של שני מילימטר," מכריז אילן בדרמטיות.
          וזאת לדעת, משקלה של אבן השעון הוא 2.4 טון. היא נחתכה בסין, ושטה ארצה באוניה,
          ועוד אכתוב על אופן הצבתה באתר.
          שוב עוצר האיש שלי את נשימתו בתדהמה תיאטרלית. "שני מילימטר? אוי ואבוי, מה
          יעשו לנו?"
          במראה של המכונית פוגשות עיני התכלת שלו בתכלת עיניו של אילן, מרצדות בעליצות.
          אני נבלעת  בקרני השמש המסנוורות, נחילים של זהרורי אור זורמים בקווים אלכסוניים באובך ענן ערפל הבוקר המונח על הגבעות סובבות ירושלים. עינַי עוקבות אחר קַוֵי האור המלוכסנים. בנקודת היציאה שלהן קרני האור קרובות אחת לשנייה, ככל שגדל המרחק, זווית היציאה משפיעה כך שהן הולכות ומתרחקות ומגיעות ארצה רחוקות מאד זו מזו. משום מה עולה בי מחשבה על השפעתן של הבחירות שעשיתי בגיל עשרים על חַיי היום, בת שישים. נניח, רק לצורך כתיבת הטור, נניח שהייתי בוחרת מקצוע אחר מזה שבחרתי. לוּ הייתי בוחרת להיות סופרת ולא מנהלת. בגיל שלושים, מרחק עשר שנים מנקודת ההחלטה, חיי במסלול הבחירה עדיין לא היו כה שונים מהמסלול האלטרנטיבי.  בגיל ארבעים – כבר הייתי רחוקה. והיום -  סטייה אדירה, חיי התיאורטיים רחוקים מרחק שנות
          אור מחיי האמיתיים. אני נזכרת בחברים וותיקים, דרכינו נפרדו בעקבות התרחקות קרני הדמיון המשותף לצעירים – שמחת הנעורים, חתונות, ילדים, טיולים ואחר כך נוספו אלמנטים מבחינים – קריירה, כסף, הצלחה, כישלון, טעמים. רכובים על קרן הנמשכת מתוך זווית החלטות, שנעשו בקפידה או בהיסח הדעת - נשאו אותנו החיים למקום מרוחק אחד מחברו, הרחק המסלול "שלא נבחר" ולעיתים אף –  הרחק מעצמנו.
          אני חוזרת למכונית, מַתִּי מסביר כי בחלל הזמן גמיש, מתרחב ומתכווץ. אני מהנהנת בראשי אבל אין לי מושג למה הוא מתכוון, והוא יודע את זה. יחסיו שלו עם הזמן שונים מיחסי שלי. שאני "צָפָה
          על גַבִּי, נְמוֹגָה לאחד עִם הים והשמים וקרני השמש והדגיגונים הנוגסים קלות ברגלי. מוטלת בתוך הכחול הנצחי הנמצא בכל. ואנחנו בני חלוף עוברים בזמן.
          מהרהרת באותם אִצטגנינים מִצריים חמורי סבר שפגשתי באנציקלופדיות ילדותי, אשר לכדו מקצת מדמיוני בהבנת הזמן, השליטו בו סדר, וניתבו אותו לקו דק ומתַקְתֵק של שניות, דקות, שעות, ימים, חודשים, שנים. ובעת המודרנית חברו האסטרונומים לפיסיקאים והם ממשיכים לצוד פיסות מושגים חדשים מסוג "נָנוֹ-חלקיק"*  ומִזַן "נקודות קוָונטיות"**.
          וכל הטירחה הזאת כדי שאנו, בני האדם, נְדַמֶה בנפשנו שהבַנו, ונפחד פחות."

          כשאנו מגיעים ל"פארק טדי" מַתִּי ואילן טורחים בעסק רב סביב פסל השעון עד שהם מצליחים ללכוד קרן שמש אשר ניתרה מן השמש 8 דקות ו- 20 שניות קודם לכן, וטסה מרחק של 150 מיליון קילומטר עד לכדור הארץ, במהירות האור שהיא היא בדיוק  299,792,458  מטרים לשנייה, והגיעה אל הנוּמוֹן (המחוג) המטיל צל על אבן השעות. השעה שמונה.
          האמן והמדען מרוצים, השמש מתנהגת כמצופה ממנה. פסל שעון השמש, הגם שהוא יצירת
          אמנות, עושה את מלאכתו נאמנה, הצל מצביע על הזמן הנכון. מַתִּי ניצח את הזמן. יצירתו, עשויה
          אבן וברונזה, תישאר גם אחרי לכתו מן העולם הזה, כאן, בירושלים.

          אני תוהה - זו צורתו של הזמן? מביטה באמן המרוכז בעבודתו -  "הַזְמָן איתךָ יקר לי כל כך. אני
          רוצה לצייר קו אליפטי סביב שנינו, ולהישאר בשקט בתוך הבֵּיצָה הזאת."

           

          * "ננו-חלקיק" ... הנו חומר ננומטרי. היחס הגדול בין מספר האטומים על שטח פני
          הננו-חלקיק למספר האטומים הכולל בננו-חלקיק, מעניק לננו-חלקיקים תכונות ייחודיות. ננו-חלקיקים נקראים פעמים רבות נקודות קוונטיות.

          ** "נְקֻדָּה קְוַנְטית"... היא חומר בסדר גודל ננומטרי (ננומטר הוא מיליארדית המטר)

           

          מצ"ב לינק לסרטו של הבמאי גדעון בר-טל אשר הפיק וביים סרט "מסע בעקבות שעון השמש" המתאר את בנייתו של השעון. שווה צפייה. 20 דק,

          http://www.youtube.com/watch?v=L_Lmh1LifZ8

           

            

           

          ''
          בתמונה – מ.ג. עם הפטרון שתרם את פסל שעון השמש.


          דרג את התוכן: