כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    20 תגובות   יום שישי , 5/7/19, 22:09

    ''

     

    לבושה ב"בגדי החופשה היוונית" שלי, מכנסיים וחולצה לבנים, ומחרוזת אבני טורקיז, אני במטוס בדרכי חזרה ארצה מהכפר זגורה ביוון ההררית שם התבודדתי וכתבתי שבועיים, חודש מאי היה קריר ובגדי הקיץ נשארו במזוודה, מתי G. מציע שאלבש אותם לקראת פגישתנו הנלבבת בשדה התעופה בארץ. המטוס נוחת, איש צעיר עוזר לי להוריד מתא האחסון את חבילות הצעצועים שרכשתי לנכדי בהתקף געגועים של הרגע האחרון בדיוטי פרי באתונה.
    - מגיעות להם כל המתנות האלו? הוא שואל.
    - מה זה קשור אליהם? אני קונה כדי להנות את עצמי.
    הוא צוחק ועד שאנחנו מגיעים לכבש המטוס "מוכר" לי בחן רב בתי נופש שהוא בונה באי יווני סמוך לאתונה, מאה וחמישים אלף יורו ליחידה, הוא מטפל בהשכרה של הבתים ותוך ארבע שנים אכסה את ההשקעה. למרות שהוא אומר שאני נראית נהדר ואני צעירה וזוהרת, אני לא קונה...

     

    אני מטלפנת למתי G. שמתקרב לאולם הבאים, מיטיבה את בגדי עלי, לובשת את הטוב שבחיוכי, ויוצאת לקראתו, אלא שמתי עדיין לא הגיע. לאחר מספר דקות חיוכי מתייגע ונמס יחד עם סבלנותי לה אני מלמלמת את כל הבטחות שהבטחנו לעצמנו תחת "אפקט זגורה" ופתאום גבו הרחב לפני, אני מתנפלת עליו מאחור, הוא מסתובב בבהלה ומיד מתעשת ונוזף בי על שהשארתי את קו הטלפון פתוח משדר את הקולות הנרגזים העולים מקרביו המוטרדים של תיק הנסיעות המיטלטל על גבי. געגועיו מתפוגגים כשהוא נתקל בפיזור הנפש של אשת חיקו עוד בטרם נפלה לחיקו. "אני מבינה שהגעתי הבייתה" אני נושקת לו, הוא נאנח בייאוש, משלים עם מר גורלו ועוטף אותי בחיבוק חם.


    למחרת אני נושקת לילדי, לכלותי ולכל אחד מנכדי המתוקים באופן שקשה להאמין (אלא אם לכם עצמכם יש במקרה נכדים שכאלו) אורזת מזוודה קטנה, ומתי G. מסיע אותי ירושליימה להמשיך לכתוב *ב"בית ההארחה על שם מוריס דואק במשכנות שאננים". וכך כתוב באתר: **"משכנות שאננים מספק לאורחיו מקום מפגש מעורר השראה, בעודם מוקפים אמנות, הגות ויצירה בשילוב אירוח אישי יוקרתי. בין האורחים המיוחדים ששהו במשכנות שאננים ניתן למנות את פול אוסטר, סול בלו, סימון דה בובואר, אייזק שטרן, ז'אן-פול סרטר, הדלאי למה, אתגר קרת, ניקול קראוס, עמוס עוז... ". קשה לי להאמין שאני כאן, כל אלה ועוד רבים מלווים אותי ואת מוּזָתי. תארו לעצמכם.


    ''

     

    אני מוקסמת מחדרי, מרוצף אבן ירושלמית, דלת עץ כבדה קבועה בפתח מקומר נפתחת למרפסת הארוכה שהיא שם דבר, אליה נפתחות דלתות שורת החדרים, כאן נפגשים האורחים בהפסקות העבודה. מתחתי פארק טדי, גיא בן הינום והסינמטק, מולי חומות העיר העתיקה וכנסיית דורמיציון, האוויר יבש ומבושם ריח ירושלים, כוחו של הקסם מתרופף כאשר ממכונית עלומה הנוסעת בכביש נסתר מן העין עולה שירת אדירים הבוקעת מרמקול חסידי, "אין עוד מלבדו, רבנו הקדוש, יבָָּבָּם יבָּבָּם..." ומבהירה לי מיד שאכן אני כאן, בירושלים.

     

    ''

    פינת חמד , צילום: הילה עידו

    ''

    צילום: הילה עידו

    ''

    צילום: הילה עידו

     

    חדר העבודה נמצא מעל חדר השינה בקומת הגלריה, יש בו כל הנדרש, אין בו מיותר.
    - איך החדר? מתעניינת חנה, עוזרת המנכ"ל, שכמו בסיפור ישראלי טוב מסתבר ששרתה איתי במדור הפסיכוטכני בצה"ל.
    - נזירי, אני עונה.
    - זה טוב או רע? היא מודאגת.
    - זה נפלא.


    ''

     

    ביום הראשון מתי G. נשאר איתי, אני חרדה לשקט הכתיבה שלי אבל חששותיי מתבדים, דלת חדר השינה ננעלת, הדממה נשמרת ואני כותבת למעלה, אפילו נעים לי שמתי כאן אבל אני נזהרת מלומר לו זאת. הוא זה שדחק בי להגיע לכאן וסבור שזה המקום הקסום ביותר בארץ ליוצרים. הוא עצמו שהה כאן שלושה חודשים בשנת 1989 כשעבד עם המשורר יהודה עמיחי על ספר אמן בשם "ירושלים 1967-1990", המכיל שיר שכתב עמיחי בשנת 1967 וחיתוכי עץ שיצר מתי בשנת 1990. http://www.matygrunberg.com/wildlife-confrontation-in-jerusalem.html


    '' Maty Grunberg / Owls ''

    Praying Mantis / Maty Grunberg

     

     

     

    ''
      Small wolf / Maty 

     

     אני מתיישבת לכתוב. כמו בזגורה אני מטילה עצמי על הספה הניצבת בסמוך לשולחן העבודה בכל פעם שמסתתם מוחי ובוהה בתקרה הגבוהה, קימוריה רבי יופי, מחשבותיי משייטות בחלל הגדול, פוגשות אחת את השנייה והשלישית והרביעית... עד שהן מתארגנות בתבנית כלשהי ויורדות אלי, עושות דרכן אל אצבעותיי ומשם למחשב.

    עם ערב אנחנו יוצאים ונתקלים בשלט המודיע -  "כאן מוקמת שכונת יהודה עמיחי", ומתחתיו שירו של יהודה עמיחי - "קשה להיות ראש העיר ירושלים. אולי בשל השיר לא קמה השכונה...

     

    רֹאשׁ עִיר \ יהודה עמיחי

    עָצוּב הוּא לִהְיוֹת
    רֹאש הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,
    נוֹרָא הוּא.
    אֵיךְ יִהְיֶה אָדָם רֹאשׁ עִיר כָּזֹאת?
    מַה יַּעֲשֶׂה בָּהּ?
    יִבְנֶה וְיִבְנֶה וְיִבְנֶה.
    וּבַלַּילָה יִקְרְבוּ אַבְנֵי הֶהָרִים מִסָּבִיב
    אֶל הַבָּתִּים,
    כּמוֹ זְאֵבִים הַבָּאִים לְיַלֵּל עַל כְּלָבִים
    שֶׁנַּעֲשׂוּ לְעַבְדֵי בְּנֵי הָאָדָם.

     

    ''

     

    אנחנו חוצים את הכביש לעבר מתחם התחנה מרחק הליכה של חמש דקות ממשכנות שאננים. http://www.firststation.co.il/
    המקום מלא חיים, מסעדות, מרביתן כשרות אבל "אדום" שהיא מסעדה מעולה, ו"קפה לנדוור" ו"גלידה וניליה" פתוחים בשבת. אל אזור המסעדות מובילה שורה של דוכנים צבעוניים המוכרים מרכולתם – תכשיטים בעבודת יד, צילומים, חפצים מיד שנייה, בגדים חדשים ומשומשים, אני מתעכבת בדוכן מוצרי קוסמטיקה טבעיים הנעשים בכפר הנוער עיינות, בבית מלאכה לסבונים ומוצרי ספא טבעיים, זהו עסק חברתי המשלב תלמידי תיכון ואנשים עם אוטיזם בעבודה משותפת. רוכשת כמה קרמים מצוינים ובכלל לא יקרים, וכעת אני יפה יותר מתמיד... מצרפת לינק לעמוד שלהם בפייסבוק.
    https://www.facebook.com/EsSense.Ayanot/?epa=SEARCH_BOX

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    כמעט כל הסובבים אותנו הם דתיים; צעירים, מבוגרים, זקנים ילדים וטף, עם פאות, בלי פאות, ציציות מוסתרות, ציציות מציצות מתוך המכנסיים, ציציות משתלשלות מתוך החולצה, מטפחות ראש ססגונית העוטפות את כל השיער, סרטי שיער קטנים סמליים אוספים ברישול שיער שופע, וכמובן, טורבני הבובו הגבוהים והנמוכים, הצבעוניים והחמורים, מכנסיים קצרים, מכנסיים ארוכים, אקדח תקוע בכיס האחורי, נערות חסודות בחצאיות ארוכות נשרכות על הרצפה, שמלות באורך ברך, דוברי עברית, צרפתית, אנגלית, והמון עברית במבטא אנגלוסקסי. ברחבי העיר, על ספסלים יושבים זוגות, צעיר וצעירה מרוחקים אחד מהשני, שומרים נגיעה, פגישת שידוך לבדיקת התכנות נישואים.

    ב"יום ירושלים" עולה השמיימה שירת יבָָּבָּם יבָּבָּם אדירה, שבוע אחר כך - מצעד הגאווה, שירה אחרת מזדמרת לה. בשני הימים אני מסתגרת בחדרי, איני מעזה להוציא אפי החוצה שמא אלקה בסינדרום ירושלים כלשהו. בתום אירועי הגאוה אני מרהיבה עוז לצאת ונתקלת בחבורת צעירים על חולצותיהם רשום באנגלית - ציונים אמריקאים, צעירים ערבים צועקים לעברם: אתם הומואים? הם אינם עונים, הערבים חוזרים– אתם הומואים? אני עונה במקומם – לא, הם סתם ציונים.
    הכל בכל מכל, מין חוצלארץ דובר עברית, זר ומשונה לישראלית עכברת מרכז שכמוני, ויחד עם זה – זו הארץ שלי!


    כשנסגרת אחרי דלת המבואה במשכנות שאננים אני נמצאת בעולם אחר, חלק מהקסם של המקום הם האורחים מכל קצוות עולם. כשמתי G. מבקר אותי הוא מדובב את שכנַי, וכך אנחנו פוגשים קרימינולוגית מארצות הברית, שמעבירה קורס לטיפול באלימות במשפחה לסטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית, זוג גרמנים מבוגרים גבוהים ויפי תואר, הוא פרופסור לפילוסופיה וכותב את האנציקלופדיה לכתבי מרטין בובר יחד עם עמיתו מהאוניברסיטה העברית, כשאני שומעת במה הוא עוסק אני משתחווה לפניו קלות, הוא מתפלא, מרבית הצעירים שפגש אינם יודעים כלל מי הוא מרטין בובר, רעייתו היא האוצרת הראשית של המוזיאון להיסטוריה של אירופה שהוקם לאחרונה בבריסל, בחדר לידם מתאכסנים בנקאי צעיר המלווה את אשתו שהיא רופאת עיניים שהגיע לכנס מקצועי בירושלים, עוד נמצא לידנו זוג שוויצרים, שמו אנדריאה וזה גם שמה, שניהם פרופסורים למשפט בינלאומי, הוא מלמד קורס באוניברסיטה העברית, לידי מתגורר זוג פסיכיאטרים יהודים מלונדון. מפגשים אלו מרחיבים דעתנו, מעשירים את עולמנו בסיפורים מרתקים ובנקודות מבט של אחרים.


    '' מרפסת התרבות והחלפת הרעיונות, צילום: הילה עידו

     

    מדי יום בדרכי לארוחת הבוקר אני עוברת בגלריה של משכנות שאננים, שהיא חלק רב משמעות ברוח התרבות השורה על המקום. בימים אלו מוצגת בה התערוכה כתמ-ים של האמנית סיגלית לנדאו. מנהלת הגלריה היא הגב' חנה ליפשיץ, אצרה את הערוכה סמירה רז.


    ''

    כנאפה (במקור סרטון ווידאו) סיגלית לנדאו

    ''

    גבישים על מנוף, סיגלית לנדאו

    ''

    כתמ-ים, סיגלית לנדאו

     

    כתום שבועיים מתי G. אוסף אותי חזרה לחיי השגרה. כשאני נכנסת לדירה האוויר בה אחר משזכרתי, קרני האור בהירות ופריכות נופלות על הרהיטים, על עבודות האמנות, על פינת הסחלבים, הכל נעשה חד ונושם יותר.
    עוד רבה העבודה אבל חלקו הראשון של הספר בידי. כעת האתגר הוא להמשיך לכתוב בתוך חיי היומיום, בין מתי G. לבין ילדי ונכדי, בין חברינו לחברותי, בין הכביסה לקניות לארוחת יום שישי ...
    אני חושבת על ה"עצירה הגדולה" שעשיתי, עזבתי הכל מאחורי, מה שאני אוהבת ומה שאיני אוהבת, נשארתי עם עצמי בלבד, me myself & I. זו המתנה היפה ביותר שנתתי לעצמי אי פעם. בלילה עולה בחלומי שם נפלא לספר, עם בוקר אני מגלה שלא רשמתי דבר והשם פרח, הוא עוד יחזור.


    '' רנה מגריט / מפתח החלומות, 1930, פריז

     

     

    *. משכנות שאננים, בית הארחה -
    http://mishkenot.org.il/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%97%d7%94/
    **. משכנות שאננים -
    http://mishkenot.org.il/

     

    www.nomikan.com ©

    דרג את התוכן:
      13 תגובות   יום שלישי, 31/10/17, 14:22

      ''

       

      שיח גלריה

      עם האמן מתי גרינברג

      יערך

      ביום שישי הקרוב, ה- 3.11.2017 בשעה 10:30 ב – HUC – Hebrew Union College, רח' דוד המלך 13 ירושלים, בבנין ראו, בנין הכניסה לקמפוס.

      מ.ג. יספר על התערוכה, כמו כן ישתתף מר יבשם עזגד,  דובר מכון וייצמן ואוצר התערוכה – "על קו פרשת המים", שהוצגה במכון וייצמן בשנים האחרונות. יאיר מדינה, "הדפס אמנותי ירושלים", הסטודיו בו הודפסה העבודה, יקח גם הוא חלק בשיח הגלריה.

      נבקר בגן הקמפוס בו מוצבים פסלים שיצר מ.ג. בשנת 1985 - שערי הברונזה ותבליט המנורה ויונת ירושלים. 


      ''

       

      התערוכה מוצגת כחלק מהביאנלה של ירושלים לאמנות 2017. ובמתחם הקמפוס, במוזיאון סקירבול, מוצגות עוד שתי תערוכות – "אותות דשמיא" ו – "צחוק הגורל".


       

      ''

       

      ''

      ''

      בואו

      כניסה חופשית
      אנחנו נהיה שם
      נעמי ומתי

      www.matygrunberg.com

       

      דרג את התוכן:
        16 תגובות   יום ראשון, 19/1/14, 20:26

        ''
        ''
        ''
        ''

        ''

        האמן בסטודיו, צלם - עמוס רוג'ר
        מבט מבחוץ - צילמה אפרת גול
        פרופסור רפי וייכרט - צילם עוזי אגסי, מו"ל אבן-חושן
        יונתן ברג - צילם עוזי אגסי, מו"ל אבן-חושן

         19.1.2014

        געגועים יוצרים, "ירושלים 1967-1990" ספר אמן, מתי גרינברג ויהודה עמיחי

        בשנת 1988 עשרים ואחת שנים אחרי שסיים את לימודיו ב"בצלאל" חזר מתי גרינברג מלונדון, בה חי כבר כעשרים שנים, לירושלים כדי לממש חלום ישן שלו מימיו כסטודנט בעיר – לבצע פרויקט חזותי של ירושלים. הוא הצטייד אך ורק בכלי המינימלי והחזק ביותר של האמן – העיפרון. מ.ג., תלמידו של האמן יעקב פינס, כבר ידע שיבצע את העבודה בחיתוכי עץ פיגורטיביים שמבעם העז וצבעם השחור לבן יבטאו היטב כל תיאור שיבחר לעיר המסוכסכת. תוך כדי שיטוטיו הרגליים בעיר הגיע יום אחד למוזיאון הטבע הישן והמוזנח שבמושבה הגרמנית, בו שכנו פוחלצי חיות מהאזור. שם למד כי ירושלים ממוקמת בקו פרשת המים בין מרחב הפאונה של המדבר לבין מרחב הפאונה של השפלה. העיר מארחת בקרבה את המתח הזואולוגי שבין טורפים לנטרפים, בין חיות מדבר תוקפניות לבין חיות שפלה רכות – המתח הזה הפך למַפְתֵּח אמנותי. מאוחר יותר נפגוש אותו בעבודתו של מ.ג. – "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן הקוצני", המוצגת בשנה זו ב"מכון למדעי הצמח" ב"מכון וייצמן".
        בני האדם נעדרים מחיתוכי העץ. את הקונפליקט מייצגות החיות – הטורפים והנטרפים. זאב או תן על גג בית. שלוש תנשמות על רקע בתי "בצלאל", תנים, נחש גדול המתפתל אל עבר נמיה כנגד פנורמה לילית של העיר, ראש צבי המיוצג כנגד הנוף העירוני, חרק אלים תוקף פרפר לרקע בנייני ירושלים המערבית, חרק דמוי ארבה וציפור טרף לרקע מגדל דוד, ועוד. החלטתו של האמן להדיר את בני האדם מיצירתו זו מדלגת מעל המהמורה של עבודה פוליטית נקודתית והופכת אותה ליצירה אוניברסלית.
        במקביל חיפש מ.ג. טקסט מתאים לחַבְּרו עם עבודתו. למעלה מעשרים ספרי אמן יצר וכולם מלווים בטקסט של טובי הכותבים. כאשר מתקיים מפגש בין שתי עבודות מקבילות – טקסט ודימוי חזותי  נוצרת יצירה מופלאה. הדגש הוא על "מקביליות" שתי עבודות שוות בערכן. המשורר אינו כותב מילים לדימויים החזותיים והאמן אינו מאייר את הטקסט הכתוב. כך הגיע אל המשורר יהודה עמיחי שבעינו החדה והרחומה הבחין כי הוא גר בלונדון אך חי ויוצר מתוך געגועים לירושלים. שיחות הרבה היו ביניהם לתוך הלילה עד שגילה מַתִּי את השיר בן 22 הבתים - "ירושלים 1967", פואמה נבואית, מילים הנושאות חזון קשה לעיר - "וכבר שֵדי העבר נפגשים/ עם שֵדי העתיד ודָנים עלי מעלי,/ נושאים ונותנים, לא נושאים ולא נותנים,/ בקימורים גבוהים במסלולי פגזים מעל ראשי" -   ובחר בו. כאשר ראה עמיחי את רישומי ההכנה הציע לכתוב שיר חדש מיוחד עבור עבודתו של מתי. ענה מ.ג. – "לא". שאל עמיחי "מדוע לא"? ענה מ.ג. "מפני שאז יגידו שאני איירתי את השיר שלך". חשב עמיחי רגע והסכים איתו.
        בשנת 1990 הסתיימה יצירת שמונה רצפים של חיתוכי עץ, כל אחד מהרצפים מכיל שבעה דימויים, סך הכל 56 חיתוכי עץ. "אגודת ידידי בצלאל" בניו-יורק הוציאה לאור את ספר האמן, המהדורה כולה נמכרה. תערוכה המבוססת על ספר האמן הוצגה במוזיאון היהודי בניו-יורק ובלונדון. בימים אלו בדרכים המשונות בהן מתגלגלים חיי יצירת אמנות – הגיעה זו להתארח בחלל אלטרנטיבי ב"גן – העיר" במרכז תל-אביב. ליורדים במדרגות הנעות לקומת המזרקה, בין חנויות הבגדים לבתי הקפה למתחם המשחקים של הילדים לקול פכפוך המים מתגלה מראה לא צפוי – ירושלים של שחור לבן.  המפגש בין הטקסט לחיתוכי העץ יצר יצירה המכה בצופה בעוצמתה הסינרגטית חוצה גבולות זמן ומקום. עמיחי  - משורר הדימויים, משורר אנושי של בני אדם בשר ודם, וגרינברג המציג את הטורפים והנטרפים.
        ערב הפתיחה נערך ב- 15 לחודש וגם בו חברו יוצרים ממספר תחומים ויצרו מפגש מרומם נפש. המשורר הבוגר רפי וייכרט שזכה השנה בפרס עמיחי על ספרו "בקווים דקים", קרא משיריו של יהודה עמיחי, והוסיף וקרא משיריו שלו שירים שנכתבו בעקבות "מורשת עמיחי". אחר כך הזמין ברוב כבוד את הזוכה השני בפרס עמיחי, המשורר הצעיר יונתן ברג, אשר באופן יוצא דופן הוענק הפרס לספר ביכורים שלו – "מפרשים קשים". וייכרט קשר כתרי תהילה לראשו עטור תלתלי הפז של ברג (ראו תמונה) עד שהלה חשש לשאת דברים פן יפשל אחרי כל המחמאות.  השירים שקרא הצדיקו את הפרס ואנו מחכים להמשך.
        בן עזר ניגן בגיטרה מוסיקה אפלה המתאימה ל"ירושלים: 1967-1990".
        על כל אלה, ועל הקהל הנפעם, הביטו שורותיו של המשורר המנוח הכתובות בספר האמן, ורוחו הטובה שרתה על כולנו.
        את המיצג ואת ערב הפתיחה ארגן האמן שאול נמרי, חברו של מ.ג. לספסל הלימודים.
        התערוכה תוצג בגן-העיר תל-אביב, אבן גבירול 71, קומת המזרקה, מדי יום בין השעות 10:00 – 20:00, ביום שישי עד השעה 14:00 – עד יום שישי ה- 31 לחודש זה.
        אנו מודים לאסף גולן, מנכ"ל "גן העיר" על החלל האלטרנטיבי שהעמיד לרשותנו.

        בכתיבת רשימה זו נעזרתי במאמרו המרתק של גדעון עפרת "על אמנות ושירה בישראל" מתוך האתר "המחסן של גדעון עפרת".
        http://gideonofrat.wordpress.com/2011/07/20/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

        והפניות לאמנים שהשתתפו בערב הפתיחה
        שאול נמרי https://www.facebook.com/photo.php? 

        פרס יהודה עמיחי לשירה העברית למשוררים רפי וייכרט ויונתן ברג http://www.haaretz.co.il/1.1996526
        רפי וייכרט http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A4%D7%99_%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%98
        יונתן ברג http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%92
        בן עזר - www.youtube.com/azarguitar

        דרג את התוכן:
          8 תגובות   יום שישי , 16/8/13, 20:41

          ''

          ''

           16.8.2013

          רשימה קיצית במיוחד

          לפני כחודשיים בערבו של יום חמסין אביבי יבש ולוהט, התקיימה פתיחה חגיגית של פארק טדי בירושלים. טקס מכובד נערך לכבודם של התורמים אשר בכספם נבנה הפארק על פינות החמד שבו. את הפארק הגה הארכיטקט אורי שטרית, ותכנן הארכיטקט יצחק חלפון. אני מציינת זאת מפני שפקידי קרן ירושלים סרבו להציב שלט הנושא את שמם, למרות שלארכיטקטים מגיע קרדיט לפי החוק.
          בכל אופן, היות ופסל שעון השמש של מתי גרינברג ניצב בפארק הוזמנו גם אנחנו. הגענו בשעות הצהריים, משטָחי האבן הבהירים להטו מחום, ותכונה רבה תססה בכל השטח, עשרות עובדים, מרביתם ערבים, התרוצצו, ליטשו ליטושים אחרונים, העלו ענני אבק שכיסה אותם ואת כל האזור, בעוד אחרים שוטפים ומנקים ואלה צועקים על אלה. מתי התקבל באהבה ובקריאות שמחה "כִּיף אבו חליל ג'ונסון?" כך מכונה האמן בפיהם – "אבו חליל ג'ונסון", אני חושבת שזה ג'ונסון היפה (אלא מה?) וגם "לורנס" – על שום הכאפיות בהן עטף הג'ינג'י הבהיר את ראשו בחודש בו עבד איתם (ראה תמונה.) ניכר היה שהם מעריכים מאד את עבודתו, אינני בטוחה שדווקא האלמנט האמנותי הרשים אותם, אלא הגבר הלא צעיר שעבד איתם במשך למעלה מחודש עבודה פיזית בשטח מדי יום, בשמש, בחום, והעמיד בזווית מדויקת פלטת אבן עגולה ששוקלת שניים וחצי טון שעשתה את כל הדרך מסין לירושלים, ועליה מחוג ברונזה מסיבי. מתי אומר שהרגע המרגש ביותר בתהליך היצירה של פסל שעון השמש היה הרגע, בו שיתפו פעולה כל הפועלים - ערבים, מוסלמים, נוצרים, ארמנים ויהודים אשר שמו כתף, פשוטו כמשמעו, וסייעו להניח את האבן על מקומה מול חומות העיר העתיקה ומגדל דוד (ראו תמונה.)
          ובמקביל מעשה פלאים, שעות ספורות לפני הפתיחה החל לצמוח במקום גן יפהפה. גבעות העפר כוסו במרבדי דשא, הערוגות  - בפרחים צבעוניים, עצים נשתלו. מול עינינו המשתאות הוקם אינסטנט גן ירקרק ופורח מרנין לב. צחקתי, בחנתי את הסביבה מצפה להופעתו של חיים טופול כ"סאלח שבתי". חיים טופול לא הופיע אבל בתוך כל המהומה, בין כל העובדים המתרוצצים וצווחים, צצה לה פטה מורגנה סוריאליסטית – לעברנו התקרב בצעידה נמרצת אך מתונה, גבר ערבי בעל חזות כהה, גדול ממדים, גבה קומה, נושא לפניו כרס אדירה, הולך ושואג על סביבותיו, נוגש בעבדים, סליחה, בעובדים, שרעדו מפניו ומיהרו למלא את פקודותיו. מעל ראשו של אותו ענק מצעק שהתברר כמנהל העבודה באתר, הֶאֶהילה מטריה בצבע וורוד זוהר, מה שקורין בעברית – "שוֹקִינְג פִּינְק" להגנה בפני השמש. משהגיע איש המטריה הוורודה אלינו פתח בטקס טפיחות חיבה הדדיות עם מתי והורה לכל הסובבים למלא את מבוקשו של "לורנס," מדגיש את דבריו בנפנוף קצבי של המטריה המהממת. המטריה עשתה את שלה, חיל ורעדה אחזו בפועלים שעמלו כעת במשנה מרץ. חשבתי לעצמי כי אותו גבר ערבי צריך להיות בטוח בגבריותו עד מאד אם הוא מעז לנהל את העבודה מתחת למטריה וורודה זוהרת אשר אשתו שכחה במכונית.
          הסיפור היה משתכח ממוחי אלמלא אתמול יצאנו מתי ואנוכי מביתנו לרחוב, מולנו צעד גבר ערבי ששאג ביידיש (כמובן) – "אלטע זאכן, אלטע זאכן," גם הברנש הזה אחז בידו מטריה וורודה וזוהרת. תהיתי אם זו אופנה חדשה ברחוב הערבי. הפעם לא יכולתי להתאפק, נעצרתי מולו ובעוד מתי חולף לידי כאילו אינו מכיר אותי, חלקתי לו מחמאה – "סַחְתֵיין על הסְטַייל" אמרתי ל"אלטע זאכן." "אהה" נאנח הלה, חזרתי עכשיו מאיגנלנד, בִּילַנְדָן, (בלונדון) שש שנים, סִיקְס יִירס," חזר באנגלית כדי להיות בטוח שהבנתי, "סִיקְס יִירס אִין לַנְדֶן, גשם גשם גשם, רֵיין רֵיין רֵיין (שייקה
          אופיר?) מהבוקר עד הערב, עכשיו, כאן, כבר לא יכול עם השמש, מבשלת את המוח."
          אני מקווה שמנהיגי עמנו ומנהיגי הפלשתינאים הצטיידו במטריות וורודות לקראת המשא ומתן, וכבר מציירת בדמיוני את תמונתם עומדים על כר דשא ירוק מתחת לשמשיה ענקית וורודה וזוהרת וחותמים הסכם שלום. מקווה שהצבע מתאים לשרה'לה.
          ועד אז מישהו מכיר מקום בו אפשר לרכוש מטריה ורודה זוהרת? סטייל חדש לצברינו המסוקסים? לגבר  המטרוסקסואל התל-אביבי? ואולי יאות מַתִּי-לורנס להחליף את הכאפייה במטריה וורודה.

          הסברים לתמונות:
          1. מ.ג. בזמן העבודה בשטח.
          2. פסל שעון השמש בפארק טדי. צלם: רן ארדה.
          3. מ.ג. מביט לכיוון כוכב הצפון. צלם: רן ארדה.

          ''


           



           



           



           

          דרג את התוכן:
            9 תגובות   יום חמישי, 9/5/13, 22:51

            ''


            9.5.2013

            ''

             על זמן שמש, סטיות קוסמיות וסטיות אנושיות

             

            שבת, השכם בבוקר, שלושה אנשים נרגשים דוהרים במכונית התכלת הקטנה בדרך המטפסת ירושלַימָה. מַתִּי גרינברג, האמן, אילן מנוליס, האסטרונום, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן, ואנוכי. אילן, כדרכם של הצופים בכוכבים בלילות, רוטן על שעת הבוקר המוקדמת שכלל אינה קיימת ביומנו. מַתִּי כמו מַתִּי, חד וער עם שחר. אנו מקדמים בברכה את פני השמש העולה. היא,
            השמש, הסיבה לנסיעתנו.
            אנו נוסעים למדידות אחרונות של פסל שעון השמש שיצר גרינברג (GRUNBERG.) פסל שעון השמש ניצב ב"פארק טדי" ההולך ונשלם בימים אלו בירושלים, "טבורו של העולם", מול מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, מעל "חוצות היוצר" מתחת ל"משכנות שאננים," ובלשון הימים האלו – מול
            "קניון ממילא."
            זה אינו שעון השמש הראשון שיצר. שעון שמש מעשה ידיו מוצב בחזיתו של "מוזיאון המדע" בניו-יורק, שעון אחר מורה את הזמן באחוזה פרטית באסקוט שבאנגליה, ושעון נוסף מודד זמן שמש בהרים, ליד גרנדה שבספרד. כאמן אובססיבי לנושא, הוא מכיר היטב את זמן השמש. כך גם אילן, שמקים בימים אלו מצפה כוכבים חדש על שפת המכתש במצפה רמון, שם השמיים בהירים ונקיים במיוחד, וזרועי כוכבים לרוב.
            הלָז, שהתעורר בינתיים, גוחן ואומר: "מַתִּי, יש לנו בעיה." 
            "מה הבעיה?" מתעניין הנהג.
            "בדקתי ועשיתי את כל החישובים, לאורך שנה יש לנו סטייה של 2 שניות."
            אני פונה לאחור. אילן, המדען, רציני לחלוטין. אני יודעת שהאיש שלי הוא פדנט כפייתי
            באשר לדיוק ולניקיון של עבודתו, ובוחנת את פניו.
            "מה אתה אומר?" מגיב הלה בדאגה מוגזמת, "שתי שניות לאורך שנה."
            נדמה לי שאני מבחינה ברטט נסתר מתגחך בשפמו הלבן.
            אילן מהנהן בכובד ראש אילני/מדעני.
            "מה נעשה?" שואל מַתִּי בחרדה מופרזת, "מה נעשה עם שתי שניות סטייה לאורך לשנה?"
            האיש במושב האחורי חושב וחושב, "אני יכול לחיות עם זה" הוא עונה לבסוף.
            מתי צוחק.
            "אל תצחק," מתרה בו אילן, יש לנו עוד בעיה.
            "מה הבעיה?"
            "מדדתי את האָנָלֶמָה" - טור נפרד יוקדש לשעון השמש ובו יוסברו המונחים המקצועיים. לצורך הבנה בסיסית אומר שזה חור עגול במרכז השעון, קרני השמש העוברים בו פוגעים בבסיס שעון השמש מאחור, ומאירים נקודות מסוימות בזמנים קבועים מראש. גודלה של האָנָלֶמָה, הזוויות בה היא נחתכת, מחושבים בדיוק רב.
            "מה עם האָנָלֶמָה?" מפגין האמן אמפתיה למצוקתו של המדען.

            "יש לנו סטייה של שני מילימטר," מכריז אילן בדרמטיות.
            וזאת לדעת, משקלה של אבן השעון הוא 2.4 טון. היא נחתכה בסין, ושטה ארצה באוניה,
            ועוד אכתוב על אופן הצבתה באתר.
            שוב עוצר האיש שלי את נשימתו בתדהמה תיאטרלית. "שני מילימטר? אוי ואבוי, מה
            יעשו לנו?"
            במראה של המכונית פוגשות עיני התכלת שלו בתכלת עיניו של אילן, מרצדות בעליצות.
            אני נבלעת  בקרני השמש המסנוורות, נחילים של זהרורי אור זורמים בקווים אלכסוניים באובך ענן ערפל הבוקר המונח על הגבעות סובבות ירושלים. עינַי עוקבות אחר קַוֵי האור המלוכסנים. בנקודת היציאה שלהן קרני האור קרובות אחת לשנייה, ככל שגדל המרחק, זווית היציאה משפיעה כך שהן הולכות ומתרחקות ומגיעות ארצה רחוקות מאד זו מזו. משום מה עולה בי מחשבה על השפעתן של הבחירות שעשיתי בגיל עשרים על חַיי היום, בת שישים. נניח, רק לצורך כתיבת הטור, נניח שהייתי בוחרת מקצוע אחר מזה שבחרתי. לוּ הייתי בוחרת להיות סופרת ולא מנהלת. בגיל שלושים, מרחק עשר שנים מנקודת ההחלטה, חיי במסלול הבחירה עדיין לא היו כה שונים מהמסלול האלטרנטיבי.  בגיל ארבעים – כבר הייתי רחוקה. והיום -  סטייה אדירה, חיי התיאורטיים רחוקים מרחק שנות
            אור מחיי האמיתיים. אני נזכרת בחברים וותיקים, דרכינו נפרדו בעקבות התרחקות קרני הדמיון המשותף לצעירים – שמחת הנעורים, חתונות, ילדים, טיולים ואחר כך נוספו אלמנטים מבחינים – קריירה, כסף, הצלחה, כישלון, טעמים. רכובים על קרן הנמשכת מתוך זווית החלטות, שנעשו בקפידה או בהיסח הדעת - נשאו אותנו החיים למקום מרוחק אחד מחברו, הרחק המסלול "שלא נבחר" ולעיתים אף –  הרחק מעצמנו.
            אני חוזרת למכונית, מַתִּי מסביר כי בחלל הזמן גמיש, מתרחב ומתכווץ. אני מהנהנת בראשי אבל אין לי מושג למה הוא מתכוון, והוא יודע את זה. יחסיו שלו עם הזמן שונים מיחסי שלי. שאני "צָפָה
            על גַבִּי, נְמוֹגָה לאחד עִם הים והשמים וקרני השמש והדגיגונים הנוגסים קלות ברגלי. מוטלת בתוך הכחול הנצחי הנמצא בכל. ואנחנו בני חלוף עוברים בזמן.
            מהרהרת באותם אִצטגנינים מִצריים חמורי סבר שפגשתי באנציקלופדיות ילדותי, אשר לכדו מקצת מדמיוני בהבנת הזמן, השליטו בו סדר, וניתבו אותו לקו דק ומתַקְתֵק של שניות, דקות, שעות, ימים, חודשים, שנים. ובעת המודרנית חברו האסטרונומים לפיסיקאים והם ממשיכים לצוד פיסות מושגים חדשים מסוג "נָנוֹ-חלקיק"*  ומִזַן "נקודות קוָונטיות"**.
            וכל הטירחה הזאת כדי שאנו, בני האדם, נְדַמֶה בנפשנו שהבַנו, ונפחד פחות."

            כשאנו מגיעים ל"פארק טדי" מַתִּי ואילן טורחים בעסק רב סביב פסל השעון עד שהם מצליחים ללכוד קרן שמש אשר ניתרה מן השמש 8 דקות ו- 20 שניות קודם לכן, וטסה מרחק של 150 מיליון קילומטר עד לכדור הארץ, במהירות האור שהיא היא בדיוק  299,792,458  מטרים לשנייה, והגיעה אל הנוּמוֹן (המחוג) המטיל צל על אבן השעות. השעה שמונה.
            האמן והמדען מרוצים, השמש מתנהגת כמצופה ממנה. פסל שעון השמש, הגם שהוא יצירת
            אמנות, עושה את מלאכתו נאמנה, הצל מצביע על הזמן הנכון. מַתִּי ניצח את הזמן. יצירתו, עשויה
            אבן וברונזה, תישאר גם אחרי לכתו מן העולם הזה, כאן, בירושלים.

            אני תוהה - זו צורתו של הזמן? מביטה באמן המרוכז בעבודתו -  "הַזְמָן איתךָ יקר לי כל כך. אני
            רוצה לצייר קו אליפטי סביב שנינו, ולהישאר בשקט בתוך הבֵּיצָה הזאת."

             

            * "ננו-חלקיק" ... הנו חומר ננומטרי. היחס הגדול בין מספר האטומים על שטח פני
            הננו-חלקיק למספר האטומים הכולל בננו-חלקיק, מעניק לננו-חלקיקים תכונות ייחודיות. ננו-חלקיקים נקראים פעמים רבות נקודות קוונטיות.

            ** "נְקֻדָּה קְוַנְטית"... היא חומר בסדר גודל ננומטרי (ננומטר הוא מיליארדית המטר)

             

            מצ"ב לינק לסרטו של הבמאי גדעון בר-טל אשר הפיק וביים סרט "מסע בעקבות שעון השמש" המתאר את בנייתו של השעון. שווה צפייה. 20 דק,

            http://www.youtube.com/watch?v=L_Lmh1LifZ8

             

              

             

            ''
            בתמונה – מ.ג. עם הפטרון שתרם את פסל שעון השמש.


            דרג את התוכן: