כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    12 תגובות   יום חמישי, 5/1/17, 11:21

    5.12.2016

    ''

    על אינטואיציה ... ופרס בצידה


    מרץ 2016 סקופיה מקדוניה. בינערביים אפורים וקרים. עטופים במעילים שחורים מתי G. ואנוכי מהלכים שלובי זרוע, שככה אני אוהבת לטייל איתו, אַנְגָזֶ'ה, אירופה כזה, שככה יש לי חופש תנועה אבל כל הגוף קרוב יותר וחום גופו זורם אלי. אנחנו בדרך למלון. סיימנו להקים את התערוכה -  "זיכרון רדוף / מבט לעתיד" במוזיאון השואה. מחר הפתיחה. עיניו התכולות נוצצות וערניות. אני מכונסת במעיל הכבד, אפופה ב"כל השואה הזאת".  ההליכה באוויר הצונן טובה לי. פתאום מתי נעצר, "אני חושב שיש כאן גלריה". אני מציצה - דלת צרה וישנה, שלט לא ברור באותיות קיריליות, ובהמשך מסדרון צר ארוך ואפלולי. כובד עייפותי נוחת עלי. "בחייאת מַתִּי,  מה כבר יכול להיות כאן?" וכבר זרועו נשמטה מזרועי וגבו בקצה הפרוזדור החשוך. עקשנית, אני נשארת מאחור, כפות ידי, נתונות בכפפות אדומות, תחובות עמוק בכיסי מעילי, מעגנות את התנגדותי להרפתקה נוספת, רוקעת ברגלי להתחמם, מחכה שיצא ויודה שטעה, שאין כאן כלום, ואני אצליח להזדחל למיטה החמה בחדרנו.

    ''

    ''

    אבל מתי G. אינו חוזר.

     
    אני מחליטה להיכנס ולמשוך אותו ב"אין שערות" ראשו מתוך אותו "שוּמָקוֹם" בתוכו נבלע.
    בצעד נחוש אני חוצה את המסדרון הקודר, הודפת את דלת הזכוכית ונכנסת ל..."גלריה".  מתי G. כבר חבוק עם Mice Jankulovski כשני אחים אובדים שמצאו איש את רעהו, ועל שניהם מביטה בשמחה מחויכת  Kornelija Koneska.

     
    מִיצֶ הוא הבעלים של הגלריה ואמן בעצמו, גבה קומה, לבן שער, אלגנטי, מבוגר (שהסתבר, אוֹיָה, כצעיר ממני). קוֹרְנֶלִיָה, שרעמת שער אדמוני ומתולתל מקיפה את פניה היפות, היא מנהלת הגלריה, ומשום מה שמה מנגן באזנַי רִיף אלמוֹגֵי קוֹרַל ורדרדים.  מן הקיר ניבט אלי ציור של דמיאן הרסט, ועוד ציורים מאוסף הציירים הבריטיים של גלריית  OSTEN  לאמנות מודרנית.

     

    ''

    ''

     
    נוּ, טוֹף. לאמנים יש שפה משלהם. קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ מבינים מיד מה "נפל עליהם", וכך יוצא שבמקום לשכב במיטה בענן "השואה", אנחנו יושבים במסעדה, מיטיבים ליבנו במשקה ובאוכל. אני מחבקת את תבוסתי שמעולם לא נראתה מוצלחת כל כך. כדי לנחם עצמי על "אבדן מיטתי" אני שותה קצת יותר מדי, כך ניתק לו ראשי מגופי, משוטט בתמיהה מעל השולחן והסיפורים הנשפכים כרָקִיָה (המשקה המקדוני) וכיין. ונוכחת שוב, שלמרות שמתי G. אינו מתרגל מדיטציה מזה שנים ואינו מגמיש את גופו בתנוחות יוגה משונות (כפי שעושה מנהלת הסטודיו שלו...) הוא חי כאן ועכשיו. לא בשואה, לא במיטה המחכה במלון, לא בערב הפתיחה הצפוי מחר, אלא ברחוב, בסקופיה, ובהצעות שהוא מביא לפניו בזה הרגע הכוללות גלריה לאמנות מודרנית ושני חברים חדשים ומופלאים.
    סופו של אותו ערב חברות אמיצה שנקשרת בינינו לבין קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ. מתי G. מוזמן להשתתף בביאנלה לרישום של גלריית אוסטן לשנת 2016. הוא מגיש ספר אמן שיצר : "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי, שחור / לבן" ומקבל ציון לשבח. (Special Recognition Award). באותו זמן זוכה גלריית OSTEN בפרס מצוינות עולמי לניהול המוענק לה בטקס מכובד בפריז  - World Quality Commitment Award -BID & BID Group One 


    לרגל הזכייה הגלריה מזמינה לסקופיה את האמנים שזכו בפרסי הביאנלה.
    לפני שנתיים העניקה גלריית OSTEN  פרס מפעל חיים לאמנית המיצג מרינה אברמוביץ' Marina Abramovic אשר מוצאה במדינה השכנה, מונטנגרו. השנה (2016) זכה בפרס מפעל חיים האמן הבריטי - טוני קרייג, TONY CRAGG, אשר חי ופועל בגרמניה.
    ...
    דצמבר 2016. מתי ואני נוחתים בסקופיה יחד עם Gen Morimoto שהגיע מיפן עם אשתו Chino  ושני ילדיו. גֶן רשם מעולה, הוא זכה בפרס הראשון. מסרביה הגיע Joskin Shilijan ,יוֹשְקִין שִילִאָן,  סרבי חסון הנוהג לפתוח את היום בכמה כוסיות רקיה, מליטווניה מגיעה Giedrė Riškutė , גִייֶדְרֶה, תכולת המבט שהולכת לאיבוד ברגע שהיא נעלמת מעינינו, מיוון הגיעה הצעירה שבחבורה (27) אלכסנדרה, Alexandra Mantzari, מצרפת נוחתת מלכת הדרמה Camelia Otero , קמליה הדקיקה, מהלכת באלגנטיות בעקבי סטילטו, לבושה בחליפת איסי מיאקי שחורה מתחתה מבצבצת חולצה אדומה, גרבונים שחורים מתוחים על רגליה מצוירים גולגלות אדומות (וכך רכשה מיד את חיבתי), שפתיה משוחות באדום לוהט ובפיה פומית שחורה ארוכה של סיגריה אלקטרונית מעשנת אדים נטולי ניקוטין. קמליה בולטת בכל מקום, אבל על רקע ערימת הסודרים השחורים שכולנו נתונים בהם...

     

     

    ''

     

    מתי G. הוא זקן הזוכים. למעשה הוא מחוץ לתחרות, וזוכה לכבוד מלכים ואהבה רבה. יש יתרון לגיל, ולכישרון... בשלושת ימי הביאנלה אנחנו מתנהלים כקבוצה שמתי G. מוביל, עוברים מאירוע לאירוע, אוכלים יחד במסעדת "פליסטר" המצוינת שהפכה למסעדת הבית שלנו מאז ביקורנו הראשון, מדברים אנגלית, מתקשים להבין איש את רעהו, אבל לכולנו טלפונים סלולריים ואנחנו מביטים בעניין בצילומי יצירותיהם של האמנים השונים, שואלים שאלות ומחליפים סיפורים והתייעצויות. 

    ''

    ''

     

    בתמונה למעלה, גן מורימוטו, מיפן, זוכה הפרס הראשון לרישום, מסביר למתי G. את כתיבת שמו ביפנית.

     

    מאולפני הטלוויזיה אנחנו עוברים ל British Council שם נערכת תערוכה קטנה מאוסף האמנים הבריטיים של גלריית OSTEN. למחרת אנחנו אורחי הספריה הצרפתית שם נחנך פורטפוליו אמן של קמליה אוטרו בנוכחות השגריר הצרפתי שמתרגש לשמוע כי רפי קייזר, חברו הקרוב, הוא מכר ותיק של מתי G., אחר צהריים אחר נפתחת בגלריה תערוכה מתוך אוסף האמנים הפולנים, בנוכחות השגריר הפולני. הביאנלה זוכה לסיקור יסודי בעיתונות המקומית. סיפורו של מתי G., "הבייבי של מקדוניה", זוכה לשומעים חדשים ומעצים את ההילה סביב מתי, שמרוצה מאד מהענין שהוא מעורר.
    אחרי שלושה ימים אנחנו מגיעים לערב הגדול – פתיחת התערוכה של הביאנלה בה משתתפים למעלה ממאתיים אמנים מרחבי העולם. הביאנלה מוצגת במבנה עותומני ענק, עתיק, החמאם הישן, אולמות גדולים, חדרים קטנים, תקרות גבוהות מקושתות, ופתחים מקושתים אף הם. יושקין טועה לחשוב שהוא יודע את מיקומו של המבנה שנקרא "שיפט המן" Чифте Амам | Čifte Amam (שכמובן מיד מעלה בדמיוני את המן הרשע), וכך אנו יוצאים, החבורה כולה, מן המלון לעבר "שיפט המן". שִינוֹ, היפנית הקטנה, לבושה בקימונו אפור יפהפה, גרביים לבנים לרגליה התחובות בכפכפים יפניים, קמליה במגפוני עקב, גיידרה בנעליים קלות, כולנו עטופים במעילים וצעיפים. יושקין מבטיח כי זו הליכה קצרה. קר נורא. הדרך מתארכת. אנחנו מגיעים לעיר העתיקה של סקופיה, אזור שנקרא "הבזאר התורכי". לפנינו מבנה ענק ו...חשוך – הגלריה הלאומית של מקדוניה. אבל לא, אין כאן איש. חבורת אמנים, צלליות שחורות, מחפשת את התערוכה שלהם. (אמרתי לכם, המן הרשע). רוח קרה מנשבת בסימטאות החשוכות והריקות של הבזאר התורכי. הסימטאות מרוצפות אבנים חלקלקות המקשות על ההליכה. מפעם לפעם יושקין, קרוב לוודאי מחוזק בכמה כוסיות רקיה, משאיר אותנו בצומת ויוצא לגיחת סיור לכיוון משוער וחוזר כלעומת שבא. אנחנו סובבים במעגלים בתוך סרט של פליני. אין לנו מושג איפה אנחנו ולאן צריך ללכת. אני, בנעלי עבודה מסיביות, מצחקקת, האחרים מקללים בשקט, כל אחד בשפתו, ראשינו מכונסים בצעיפים. אבל לבסוף, נמצאה הישועה, מגיעים!
    פתיחה כמו פתיחה – יין, מים, עיתונות, מוסיקת רקע, נשים, גברים, כאן במעילים אז אין תצוגת אפנה, הההמון עבודות אמנות, מיקרופונים, נאומים, חלוקת פרסים, חיבוקים, נשיקות, תודה, תודות, תקתוק המצלמות, הבזקים של הסלולריים. לבקשתו של מִיצֶ מתי G. נועל את ערב הפתיחה בנאום ספונטני. מתי G. מדבר על אמנות כגורם של שפיות המאזֵן את עולמנו המטורף. הוא מבכה את העובדה שלו היה ממציא נשק מתוחכם היה מקבל מענקים נדיבים, אבל האמנות אינה זוכה במענקים אלו. מתי G. זוכה לתשואות סוערות מצד הקהל הגודש את האולם.

    ''

    ''

    ''

     
    למחרת אנחנו מסירים את שרידי הזוהר המנצנצים מעל בגדי הערב שהיה, מתקפלים לתוך המזוודה הקטנה, ומוסיפים את הקטלוג עב הכרס של 0STEN 2016, ומתפזרים איש לארצו כדי לקבל את שנת 2017 הבאה עלינו לטובה.

    ''



    נ.ב.

    וברשימה הבאה -  "הו, החיים הזוהרים האלו!", קריאה אחרת של האירועים שפורטו לעיל, והצעה להקים Ass Book  (ספר התַּחַת) לצידו של Face Book  המציג את חיינו היפים (תמיד).
    אל תחמיצו!

    HAPPY NEW YEAR
    SEASON GREETINGS

    נוֹמִיקָן ומתי G.
     
    http://www.nomikan.com/?p=1043

    http://www.matygrunberg.com/index.html

     

    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום חמישי, 27/10/16, 20:30

      27.10.2016

      ''

       

      "ואהבה, מה עם אהבה?" / השקת הספר + שיח גלריה


        "את לא מבינה? גבר מחכה כל החיים למכתב אהבה כזה", אומר מתי G. כאשר הוא מסיים לקרוא  קטעים קצרים אשר כתבתי ביומני האישי. "יש לי רישומים שמחכים שלושים שנה במגרות לטקסטים האלו".

      ספטמבר, 2010, ראש השנה, חודשים מספר לאחר היכרותנו.

       
        במהלך השנים 2010 – 2014 יצרנו יחד שלושה ספרי אמן – "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010", "שרידי האישה ההגיונית" ו – "האמן והבורגנית". טקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ורישומים של מתי G.
      הן הטקסטים, והן הרישומים לא חשבו לצאת מן המגרות, ולא העלו בדעתם שתשזוף אותם עין זרה. הם לא נוצרו למטרות פרסום. הרישומים נעשו בשנות השבעים בלונדון כשרבוטים של מתי G. בינו לבין עצמו (שזו הדרך בה הוא חושב) והכתיבה העכשווית שלי, ביני לבין עצמי, מבררת את רגשותיי.... להפתעתנו, דווקא חוסר היומרה בעשייה, האינטימיות של הכתוב והרישום, הפליאה של המפגש –כל אלה נגעו במקום עמוק אצל אחרים וריגשו עד מאד.

       
      בימים אלו רואה אור ספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?" המאגד את שלושת ספרי האמן לספר אחד, יפהפה. הספר, המכיל את הטקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ואת הרישומים של מתי G. עוקב במנות קטנות, בעדינות, בכאב ובהומור, אחר התפתחות מערכת היחסים בינינו - גבר ואישה, אמן....אלמן, אשר חי מרבית שנותיו בלונדון ובניו-יורק ואלמנה מרעננה הבורגנית, שנינו בעשורים המאוחרים של חיינו, החיים חרטו בנו את שלהם, את שלנו.

       האם תיתכן אהבה?

       

      " ... שְמַע, אנחנו דוברים לשונות שונות. מילים הן הכלי שלי. השפה החזותית היא מַעְיָן האוצָרוֹת שלך… 
      אתה השואל, הסקרן, הדוחק בי לתת צורה למחשבותי, לזקק מילותי, חותר אל מקום עָלוּם. ואני הולכת איתך, בלי לדעת לאן.
      עד שֶציוריך מונָחים ליד מילותי
      מתנת חסד של החיים לנו, שהחזקנו מעמד ולא וויתרנו ליֵאוש... "


      ''

       

      ''


      ''

       

       

      לינק לווידאו: "Noted of Love" המציג את ספרי האמן
      http://www.nomikan.com/?page_id=50


      ניתן לרכוש את הספר  "ואהבה, מה עם אהבה?"  ישירות באתר
      http://www.nomikan.com/?page_id=384

       

      והוא מתחיל לעשות את דרכו בחנויות הספרים המובחרות ובחנויות המוזיאונים. 

       

      השקת הספר תתקיים בשבת הקרובה – 29.10.2016 בין השעות 11:00 – 14:00 ב"בית האמנים" תל-אביב, בין כתלי התערוכה –


      ספקטרום / מִקְשֶתֶת* – ספרי אמן ועוד…
      מתי גרינברג /
      Maty Grunberg
      6.11.2016 – 13.10.2016

      שימו לב!
      בשעה 11:00 – 12:00 יתקיים שיח גלריה של מתי
      G. ושלי – "ואהבה, מה עם אהבה?" 

      בואו!!!

       

      שיח גלריה נוסף יתקיים בשבת ה– 5 לנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר.

      בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב – ימים ב'-ה' 13:00-10:00 , 19:00-17:00 ; יום ו' 13:00-10:00 ; שבת 14:00-11:00

      www.matygrunberg.com

      www.nomikan.com

       

      ''

       

      ''

      דרג את התוכן:
        13 תגובות   יום שבת, 26/3/16, 22:38

        26.3.2016

        עשרה ימים במקדוניה, מרץ 2016 

        ב – 4 למרץ, בדיוק ביום הולדתו של מתי ג. אנחנו טסים לסקופיה, בירת מקדוניה, עיר הולדתו. מאחורינו מפטפטים בקול גדול שלושה כפריים מקדונים כבני שבעים, לבושים מיטב מחלצותיהם - חליפות מהוהות שנרכשו ליום חתונתם לפני עשרות שנים, כובעי תיתורת אפורים לראשם, בין שלושתם אפשר, אולי, להרכיב מערכת שיניים אחת, שפמים אדירים מעטרים שפתם העליונה. הם מדברים סֶרְבִּית המפעפעת מעומק הזיכרון של מתי ג. וצפה אל פני השטח. יוֹבַנקוֹ, הקולני ביניהם, חולם לנסוע לצִ'יקָגוֹ. מה יעשה יוֹבַנקוֹ בצִ'יקָגוֹ? טרקטור. יובנקו יקנה טרקטור וינהג אותו ברחובות צִ'יקָגוֹ.
        יובנקו חולם צִ'יקָגוֹ.
        במקדוניה לכל אחד חלום, יש החולמים יוגוסלביה שהייתה, יש החולמים תפארת ימי אלכסנדר מוקדון הגדול, הצעירים חולמים ברלין ופריז, כולם חולמים פרנסה טובה יותר, ובשעה שבע בבוקר, בטלוויזיה, לֵידִי גָאגָא לבושה בבגדי נזירה אדומים, עושה סאדו-מאזו עם חבורת גברים עירומים ברצועות עור שחור וצלב ענק.

        מאיה, ממחלקת המחקר של המוזיאון, אוספת אותנו משדה התעופה. אנחנו אורחים של קרן השואה והקהילה היהודית בסקופיה. בעוד מספר ימים תיפתח תערוכה גדולה של מתי במוזיאון השואה בסקופיה. אנשי המוזיאון נחושים למצוא את המשפחה שהסתירה במשך כשנתיים את מתי, הוריו וסבתו בזמן הכיבוש במלחמת העולם השנייה, בכפר קטן שעם השנים נבלע, כנראה, בעיר סקופיה. הם רוצים להעניק למשפחה תואר "חסידי אומות העולם". הישר משדה התעופה אנחנו נוסעים לטחנת קמח ישנה ונטושה בשולי העיר שגדלה והתפשטה לתוך האזור החקלאי שסבב אותה אז. מתי ג. מתבונן לתוך זכרונו ומביט בטחנה - אין חומה, אין שער כחול, אין נחל קטן. זה לא המקום, הוא אומר. ישמעאל הזקן מתקרב אלינו. הוא גר בסמוך כל חייו ומספר שבעלי הטחנה עבדו עם הגרמנים, ברור שלא הסתירו משפחה יהודית. מתי ג. מתחבב עליו מיד והוא שואג לאשתו שתוציא את בקבוק הרָקִיָה. מתי ג. וישמעאל מרוקנים כוס רקיה שורפת בני מעיים – זִ'יבְלִי. לחיים!


        אנחנו ממהרים למוזיאון השואה לוודא שעבודות האמנות הגיעו בשלום. העבודות נארזו בארץ באופן מקצועי לעילא ולעילא ונשלחו בדואר דיפלומטי של משרד החוץ של מדינת ישראל. דאג לכך השושבין הראשי להרפתקת מקדוניה שלנו - דן אורין, שגרירנו הנמרץ במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן. את התהליך ליוו אינספור שיחות טלפון, טפסים, טעויות ואי הבנות בין מספר רב של גורמים שהיו צריכים להיות מתואמים. רווח לנו משאנו רואים את שלושת ארגזי העץ בתוכם מונחות העבודות שלמות ובריאות.


        ''

         

        למחרת מתייצבים סשה ואוליבר, המכונה אוֹלִי, כדי להקים את התערוכה יחד עם מתי ג. הם מביאים את כל הציוד הנדרש, למעט... מטר ופֶלֶס. מתי ג. מודאג מעט, אני מודאגת הרבה. מתי ג. הוא איש נוח ונעים עד ש....שנוגעים בעבודות האמנות שלו. לגבי האמנות שלו הוא דייקן אובססיבי, וסטייה מהתכנית עלולה להצית פתיל קצר. אבל קוֹרֶה שהוא ניצב מול ה"טעות" ואומר "זה רעיון מצוין" וזורם... האובססיביות היא לגבי התוצאה הסופית, שתהיה מצוינת. כעת מתקרב אוֹלִי למתי ג. ואומר לו  - "תביט לתוך העין שלי, אתה רואה שם טיפת מים? זה הפלס שלי..."
        ובאמת, תוך מספר שעות נחה דעתו של מתי ג.. לסשה ולאוֹלִי עין חדה וניסיון רב בהקמת תערוכות, קירות הבלוקים האדומים באולם  סובלים הכל. שלושתם עובדים במרץ ובמיומנות ובסוף היום הראשון מרבית העבודות מוצאות את מקומן.


        ''

         

        ''

         

        אני מתבוננת בתערוכה המוקמת מול עיני ופתאום קולטת שהעבודה – "חקירת הילד היהודי" נעשתה עם סיום לימודיו של מתי ג. ב"בצלאל", בתחילת דרכו כאמן צעיר. בחלקו השני של האולם מוצגים האלמנטים הפיסוליים שיצר במחצית השנה האחרונה עבור פארק הזיכרון בבית הקברות היהודי בביטולה. בין שני גופי העבודות משתרעות חמישים שנות יצירה פוריות באופן יוצא דופן.

        אנחנו מתיישבים למנוחה קצרה (בחדר העישון) יחד עם גורָן צָדִיקָרִיו, מנהל המוזיאון, וצופים אל הגשר מאחוריו הכיכר המרכזית בעיר. מתי ג. נזכר כי עם תום המלחמה, בהיותו כבן שלוש או ארבע, הייתה חגיגה גדולה בכיכר. הוא חמק מהוריו, עלה על הבמה, ודיקלם / שר שיר שלם על רכבת שנכנסת למנהרה. הוריו, שחיפשו אותו אחוזי חרדה בתוך המון האדם שגדש את הכיכר, הופתעו לגלות את השובב, מיהרו אל הבמה, וכשירד לקול תשואות הקהל זכה הינוקא המהולל לסטירת לחי מאמו. גוֹרָן צוחק, הוא מכיר היטב את השיר, זה שיר של פרטיזנים, אבא שלו מרדים את הילדים עד היום עם השיר הזה.

        מדי שנה סמוך לתאריך ה- 11 לחודש מרץ, היום בו נאספו יהודי מקדוניה לשילוחם לטרבלינקה,  נערכים במקדוניה טקסי זיכרון לנִסְפִּים. ב – 9 לחודש אנחנו נוסעים לבית הקברות היהודי בעיר ביטולה/מונאסטיר לטקס הזיכרון במהלכו יוסר הלוט מעל המודלים וההדמיות של האלמנטים הפיסוליים שהכין מתי לפארק הזיכרון המתוכנן לקום במקום. בטקס משתתפים מכובדים רבים, אבל הנוגע לליבי הוא כומר שהגיע מכנסיה מגרמניה. הוא נושא דברים ומדבר על בקשת סליחה, על מחילה, על חמלה. הוא מתפלל לבוש בבגדי כמורה שחורים, על כתפיו טלית שקיבל מחבר יהודי בירושלים. הוא מביא תרומה מאנשי הקהילה לו שאוספים כסף לנטיעת 3296 עצים, כמספר הנספים מהקהילה היהודית של ביטולה (שנספתה כולה, למעט בודדים שניצלו).

         

        ''

         

        ''

         

        דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן עם מודל פסל שעון השמש.

         

        להפתעתנו, מתי ג. הופך לחביב התקשורת שעטה עליו בסקרנות.

         

        ''

         

        בהמשך היום אנחנו משתתפים בטקסי הנחת זרים באנדרטאות שונות בעיר, ופתיחת תערוכה בבית אנה פרנק.

         

        ''

         

        עם ליל אנחנו שבים לסקופיה עמוסי "שואה".

         
        עד כה תפקדתי כ"מנהלת סטודיו מ. גרינברג", כעת משמרבית העבודה מאחורי, מתחילה "השואה" לתת בי אותותיה - עבודותיו של מתי ג. , השיטוט הממושך בין המוצגים בתערוכת הקבע במוזיאון השואה, טקסי הזיכרון, מפגש עם מספר ניצולים שהגיעו לטקסים מהארץ -  מרבצי השואה הפנימיים שלי נעים באיטיות מאיימת.
        ובלילה  קמות עלי המצבות העתיקות, צועדות לעברי, מחבקות ומאיימות לקבור אותי, אני פוגשת את אמי המתה, ובחלום – אינה יודעת שהיא מתה ומדברת אלי כרגיל. ואני כועסת על שנפל בחלקי לבשר לה את דבר מותה, ומחליטה שלא לגלות לה כי אינה בחיים עוד. ואני ממשיכה לשוחח איתה ומחליטה לא לספר את הדבר לאיש, שמא יחשבו שאני מטורפת, מדברת עם המתים.
        מתי ג. אומר לי: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".


        מוטב שאהיה שפויה, זהו ערב הפתיחה של התערוכה. המוזיאון הומה אדם, למעלה ממאתיים וחמישים איש גודשים את מוזיאון השואה, אנשי הקהילה היהודית הקטנה ונציגים של קהילות יהודיות בארצות השכנות, אנשי סגל דיפלומטי, שגרירים רבים, ואפילו הקאדי של העיר, חובש תרבוש אדום, מקשיב בשימת לב לדבריו של שגריר ישראל, דן אורין, שפותח את הערב המכובד. עם תום הנאומים הקהל מתפזר באולם, צופה בעבודות. התערוכה נוגעת בליבם של אנשים רבים שניגשים למתי ג. מחבקים ומנשקים אותו, התרגשותם מידבקת, וגם אנחנו מתרגשים מחדש.  

         

        ''

         

        ''

         

         

        ''

        דן אורין, שגריר ישראל למקדוניה, ומנהל מחלקת הבלקן, נושא דברים בערב הפתיחה


        ''

         

         

        לקראת הפתיחה התראיין מתי ג. לעיתונות הכתובה, במהלך הערב מגיע הכתב בעצמו ומביא איתו בקבוק רָקִיה ואת העיתון - דמותו של מתי ג. מתנוססת בעמוד הראשון!  

         

        ''


        מספר ימים לאחר הפתיחה משודרת בטלוויזיה המקדונית כתבת טלוויזיה מרתקת המסקרת את התערוכה. מצורף לינק לעמוד באתר בו מופיעות תמונות מערב הפתיחה וגם סרטון כתבת הטלוויזיה. הסרטון נפתח במקדונית אבל רוב הזמן מתי ג. דובר אנגלית וניתן לראות היטב את התערוכה ואת עבודות האמנות. מומלץ לצפות!
        http://matygrunberg.com/huanted-memories-exhibition.html

         

        התערוכה תוצג במוזיאון השואה בסקופיה כחצי שנה, עד נובמבר 2016.

         

        נ.ב.
        הוא אמר לה: "בלילות את חולמת את הטרוף שלך כדי להיות שפויה בימים".

         

        © נוֹמִיקָן

        דרג את התוכן:
          33 תגובות   יום ראשון, 29/12/13, 15:30

          ''
          ''
          ''
          ''
          ''
          ''

           

           

          29.12.2013

          סטודיו אמן – מתי גרינברג

          בשנת 2007 סגר מתי גרינברג את הסטודיו שלו בהמפסטד, לונדון, אנגליה. ברשותו היה אוסף אינסופי של עבודות אמנות שלו עצמו, עבודות אמנות שאסף במשך עשרות שנים, ושאר מיני אובייקטים שהתגלגלו אל תוך חייו. במבצע כמעט בלתי אפשרי עבור אספן כפייתי הוא ניער את חייו, ברר ובחר וארז את החפצים שברצונו להעלות לארץ הקודש, הזיל דמעה על אלו שנאלץ להשאיר מאחור, חיבק את חבריו, נשק לילדיו ולנכדיו ושב ארצה אחרי ארבעים וארבעה שנות חיים ויצירה מחוץ לארץ.
          משסיים להתמקם מחדש בבת-ים, העיר בה גדל  (ועדיין לא יודעת שיש אמן בעִירה), נתקף חוסר מנוחה. כאמן נבון הלך להתייעץ עם רואה החשבון. שאלתו הייתה – האם להתחיל בטיפול פסיכולוגי כדי לפתור את בעיית חוסר השקט או לפתוח סטודיו ולהמשיך לעבוד. רואה החשבון הדקדקן ענה מיד – פְּתח סטודיו, זה הרבה יותר זול.
          מ.ג. פתח סטודיו.
          הסטודיו גבה הקומה ורחב הידיים ממוקם בבנין תעשייתי מחוספס באזור התעשייה של בת-ים. מהמסדרון המוביל לאולם הפלאות אפשר עדיין לראות את הים לפני שמגדלי היוקרה החדשים הנבנים סמוך לחוף יסתירו אותו כליל. על דלת חדר השירותים רשם מ.ג. בכתב ידו – "... אחרי ארבעים וארבע שנים בלונדון לחזור לישראל במיוחד לבת-ים זוהי טראומה של החיים אבל זאת היא גם התעוררות לקום ולעשות, לקום ולשנות...". בשקדנות ארוכת שנים ומתוך כורח פנימי קם מ.ג. כל בוקר (ולשמחתי) אץ רץ בשמחה אל הסטודיו (ומשאיר אותי במנוחה לעבודתי). מהו הסטודיו עבורו? מהו המקום הזה אשר שואב אותו אליו? פעמים רבות צפיתי בתגובה הראשונה של הנכנסים לסטודיו. כולם כאחד נעצרים בפתח ומביטים סביבם בהשתאות עגולת עיניים ופעורת פה - "וואו. רגע, רגע, תנו לי רגע". מה נגלה לעיניהם שמשאיר אותם דהומים ומבקשים שהות קצרה לפני שהם פוסעים פנימה, השהייה המתבקשת לפני חדירה למקום פרטי, מקום מפתיע, "אַחֵר" או מקום מלא השראה. דומה שדווקא מתוך תגובתם של האורחים ומבטם המופנה אל האמן והסטודיו יכולה אני לתהות על משמעותו עבור האמן, לשַעֵר מהו שהאמן יוצק לתוך הסטודיו ובו חשים הצופים, מדעת ושלא מדעת.
          שני צדדים לעבודתו של האמן. הצד הפנימי בתוכו נוצרים הדברים והצד החיצוני – נִראותן של היצירות. הסטודיו הוא המקום בו נוצרים הדברים טרם לבשו את צורתם הסופית. כאן מגשש האמן אחר הרעיון ואחר צורתו ומהו האמצעי הפיזי שיתן ביטוי מתאים לרעיון ולצורה. הצופה יכול לראות את תהליך היצירה - שרבוטים, רישומים, שרטוטים, מודלים מקרטון, מעץ, מברונזה, ריחם של חומרי הגלם – עפרונות, צבעי מים, צבעי גואש, וניחוחו המיוחד של נייר עבודת יד, ופתיתי נייר מכורסם. יש משהו אינטימי בהצצה לתהליך העבודה של האמן, במעקב אחר התפתחות הרעיון, אחר הבחירות של האמן מהשלב ההיולי, האמורפי של הרעיון ועד לעבודה המוגמרת. לרוב התרחשות זו חבויה מהעין. תהליך היצירה מהשלב הגולמי, הבלתי מעובד, מעורר סקרנות רבה במיוחד אצל אלו המצֵרים על כך שמגדירים עצמם כ"אינם יצירתיים". ביקור סטודיו מאפשר הצצה לעולמו הפנימי של האמן. גם האמן אץ רץ לו אל הסטודיו מדי בוקר כדי לפגוש את עצמו, את עולמו הפנימי. גם הוא סקרן לדעת מה יקרה היום. מה יתגלה לו. להיכן יובילו אותו הכישרון והמיומנות והתשוקה ליצור. הסטודיו הוא "המקום הבטוח" שלו. אין יוצא ואין בא אלא ברשותו. אין מפריע. מ.ג. נוהג לשכוח את הטלפון הנייד שלו בבית, מוסיקה קלסית חוצצת בינו ובין סאון הרחוב ומשאיות הספקים של מרכול ה"סופרדוש" הסמוך. בתוך "המקום הבטוח" שלו, בין עבודותיו, ב"מקדש" המוגן, חופשי מכל מטלה מַפְרעת, הוא מתכנס פנימה אל עצמו מתרכז בעשייה ודולה את אוצרותיו מתוך עצמו.
          מ.ג. מגדיר עצמו כאמן פָּסָל. הוא אומר שציירים יכולים רק לצייר, פָּסָלים יכולים לעשות הכל. והוא באמת עושה הכל. יצירתו מגוונת ועשירה. הוא החל ברישומים וציור, עם סיום לימודיו בבצלאל עבר לבניית תפאורה לתיאטרון, בסנטרל סקול בלונדון סיים תואר שני תוך התמחות  בתחריטים בעיבוד של המאה השמונה עשרה, המשיך בחיתוכי עץ, בפיסול בברונזה ובאבן, בפיסול תלת מימדי בנייר (הסתחפויות), בעיצוב רהיטי ברונזה וזכוכית ולמעלה מעשרים ספרי אמן שיצר עם השנים יחד עם כותבי טקסט מהמעולים שקיימים. עבודות מתקופות שונות ממלאות את הסטודיו, שכבות שכבות של כוח יצירה אדיר, חלקן מסודרות, חלקן פזורות, בכל רגע לוכדת העין יצירה אחרת. ההיתקלות בכוח היצירה האדיר הזה היא שעוצרת את הנכנס לסטודיו, כוח היצירה וכוחה של תשוקה אובססיבית שרבים חושקים בה, אבל מעטים זוכים בחסד שבה ובקושי של חיים עם רודָנית פתיינית כמוה.

          בשעת הכנת רשימה זו ניגשתי לבדוק שוב את הכתוב על דלת השירותים בסטודיו. ושם, אבוי, גיליתי בהמשך משפט נוסף אליו לא שַתִּי ליבי לפני שלוש וחצי שנים כשפגשתי את מ.ג.  וחבל מאד שלא שַתִּי ליבי מפני שכתוב שם  - "אסור שהכסף יהיה מטרה אלא אמצעי למטרה רוחנית". לוּ הייתי מבחינה בהצהרה זו יתכן שהייתי שוקלת שנית ואולי אף שלישית את התאהבותי במ.ג. רב הקסם. כאשר אמן צעיר משחרר לאוויר העולם הצהרה שכזו ניתן לבטלה ולקוות שישתנה. כאשר אמן בוגר שעבר את שנתו השישים רושם על דלת בית השימוש הכרזה שכזו אפשר להבין ש"ככה זה". ובאמת "ככה זה". ומה שיפה ב"ככה זה" הוא שהמצב מתאים ביותר לחברה בה אנו חיים. חברה בה היצירתיות מוערכת עד מאד ומשמשת מושא לקנאה, אלא שבתחום האמנות מעטים הם המוכנים לשלם עבורה.
          ואכן, חיינו עשירים ומלאי תשוקה יצירה ורוח.

           צילום: עמוס רוג'ר

          דרג את התוכן:
            11 תגובות   יום חמישי, 29/8/13, 23:47


            29.8.2013


            טָבּוּלָה רָאסָה – איך מכניסים אישה צעירה לעולם האמנות?


            השבוע ביקרנו מַתִּי, בן זוגי, אמן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ואנוכי במוזיאון תל-אביב. התלוותה אלינו אישה צעירה אהובה עלינו במיוחד, העושה צעדים ראשונים להכרת האמנות. אני עדיין נכנסת למוזיאון דרך הכניסה הישנה, ותמיד חולף בי אותו רטט של שמחה לקראת הרפתקה שתיקח אותי אל הלא נודע, אל הלא-מובן ולרגעים נדירים – אל הנשגב. תזכורת לכך שיש עולם אחר.
            נכנסנו לאולם בו הוצגה התערוכה -  "WYSIWYG: What You See Is What You Get" בקטלוג כתוב "תערוכה קבוצתית העוסקת בגבולות הפוליטיים, המיסטיים והפואטיים של המכונה בפיסול ובווידאו." עמדתי נרגזת מול לוח עץ גדול עליו ניצב כסא. המקום אחר ניצבו מחוברים.... שני כסאות. על הקיר הוקרן סרט ווידאו שחור לבן בו כיכבו חפצים ישנים וחלקי חילוף בהקשרים חסר פשר. לא גבולות פוליטיים, לא מיסטיים, לא פואטיים ולא בטיח. תערוכה מטופשת, עלבון לאינטליגנציה. הבטתי בבת חסותנו, פניה הביעו מבוכה. "וירטואוזיות של תת-רמה," הפטיר מתי גרינברג. אוי ואבוי, חשבתי לעצמי, זה לא מקום טוב להתחיל בו, ככה לא תתחבב עליה האמנות. בואו נתחיל בדגנית ברסט הִצעתי. מזה שנים אני עוקבת אחרי עבודותיה של ברסט, ותערוכת הרטרוספקטיבה שכותרתה  - "המזימה של הטבע, עבודות 2013-1973," מענינת ויפה מאד בעיני. חשבתי שאני הולכת "על בטוח". אלא שנכונה לי הפתעה. בפתח האולם הוצג סרט ווידאו בו נראתה כוס חלב מלאה למחצה רוטטת על שולחן לבן, על רקע קיר לבן. הרכבתי את האזניות ושמעתי את קולו של בנה הקטן רץ סביב השולחן ומסביר כי אי אפשר לצייר כוס חלב לבן על רקע לבן מפני שאז לא יראו את הכוס. המבוכה וחוסר הענין ניכרו על פני הצעירה שלנו. המשכנו ל-4 צילומים של פְּנֵי צעירה - "רותי פוטוגנית," אותם צילמה ברסט לפני שנים. "מה?" הגיבה בת לווייתנו – "גם אני יכולה לצלם ככה." והיא צדקה. איני מחשיבה עצמי למבינה גדולה באמנות, ובאמת שאיני כזו, אך לפתע הבנתי עד כמה המבט שלי אינו תמים אלא פרי של התבוננות שנמשכת עשרות שנים.
            שאל אותה מתי
            - את מדברת צרפתית?
            - לא, ענתה.
            - כמה זמן ייקח לך ללמוד צרפתית?
            - שנה, ענתה. 
            - רק שנה? התפלא מתי. (שלא בתחום האמנות עלמתנו אכן מבריקה ומוכשרת)
            - כן, אם אקדיש לזה את הזמן.
            - אז אמנות זה אותו דבר. זו שפה, זה עולם ומלואו, אי אפשר להיכנס לעולם זר ומיד להבין, צריך ללמוד את השפה. זה לוקח זמן. כשאני רואה ציור טוב אני שוכח את עצמי ונכנס לתוכו, רואה אותו מבפנים. בשביל זה צריך לדעת את השפה.
            נו טוב, הרהרתי לעצמי, אבל צריך לראות משהו שיעשה חשק ללמוד את השפה.

            הלכנו ל"אנדי וורהול." התמלאתי שמחה מול האייקונים המפורסמים של המאה שעברה, מתוחים על הקנבסים הענקיים. עקבתי אחר מבטה התָמֵהָ של הצעירה שאיתנו שלא הבינה את התרגשות, ופתאום קלטתי שהאמנות בבעיה. בעיה אמיתית. עבור הדור הצעיר היא לא רלבנטית. העין של הדור הצעיר מוצפת בגירויים וויזואליים כל היום (והלילה) במשך שנים, אז מה יש להתרגש מ"אליזבת טיילור" או "מרילין מונרו" של אנדי וורהול? העין הצעירה ראתה כבר מיליון עיצובים גרפיים כאלו ואחרים. לא אכפת לה שהוא היה הראשון. לא חשוב לה באילו אמצעים הוא יצר. התוצאה אינה מרגשת אותה. העבודה המקורית של וורהול נבלעת בתוך הטקסטורה הוויזואלית של החיים של מי שעובד בתל-אביב, בניו-יורק, או בלונדון ובדרכו לעבודה חולף על פני שלטי פרסומת בגודל של גורדי שחקים, מתאדש כלפי לוחות פרסומת דיגיטליים מנצנצים ומתחלפים מדי מספר שניות, ומשוטט במחשב דרך עיצובים מרהיבים של פרסומות ואתרים אשר לבנייתם נרתמו מיטב הכשרונות שזיקקו יכולתם למה שמתקרב לאמנות. לָמָה שהעין-לב של הדור הצעיר יתרגשו מהגרפיטי של מישל בסקיאט (מתבונן בעצמו באליזבת טיילור ומרילין מונרו התלויות מולו?) הֶעַרתי כי בעוד האמנות הוויזואלית מחפשת את דרכה עבר הענין האמיתי לזירת העיצוב שהפכה מרתקת. בטח אמר מַתִּי, כשאתה רואה קומקום מעוצב להפליא, אתה יודע שזה קומקום, אתה רואה שזה יפה, ואתה יכול לקנות את זה. זה לא "אחד מסוגו" כמו באמנות, יש הרבה קומקומים כאלו, אבל מרגש אותך שיהיה לך אחד מהם.
            בשלב מדוכדך זה עלה במוחי רעיון גאוני - שאלתי את בת-לִוויתנו  מה היא אוהבת.
            - אני אוהבת שאני מבינה מה שאני רואה, ענתה בפשטות.
            עברנו לאולם של האוסף הקלאסי, פניה של חניכתנו נהרו. את זה היא הבינה ונהנתה. וגם אני. דיברנו על מריחות צבע, על משחקי אור וצל, קפלי בד, תערובת הצבעים המפתיעה היוצרת צבע "עור", שוטטנו בין גוגן, וואן גוך, רנואר, מודליאני. נזכרתי שבילדותי ראיתי את התערוכה של וואן גוך במוזיאון תל-אביב ששכן אז בביתן הלנה רובינשטיין. צעדתי הלוך ושוב מול ציור "הדוור" מהופנטת מעיניו שעקבו אחרי, עד שהשומר נזף בי. נכון שציוריו של וואן גוך מופלאים ונהדרים גם כיום, אבל נכון גם שאז לא הייתה טלוויזיה בארץ,  לא היו שלטי פרסומת מרהיבים, לא היו מחשבים, העיצוב לא חגג, החיים הסתפקו במועט. העין שלי הייתה טבולה ראסה, ועל רקע הכמעט לא כלום שהיה – המפגש עם וואן גוך הקנה לי את אהבת האמנות. התחלתי ללמוד את השפה.
            סיפורו של מַתִּי מופלא עוד יותר. כשהיה בן תשע הלך עם הוריו לבקר זוג חברים. בזמן שהמבוגרים שתו קפה ופטפטו, גילה הילד אוצָר - ספר ציורים של וואן גוך. זו הייתה הפעם ראשונה בחייו שראה אמנות, הוא שאמרתי - טבולָה ראסה. כשהסתיים הביקור ביקש לשאול את הספר. החברים סרבו, בתקופה ההיא ספר היה חפץ תרבות יקר ערך, לא מכרו 4 ב- 100, אבל שאלו מדוע ביקש את הספר. אמר הילד שהוא רוצה להעתיק את הציורים. אם כך, הציעו, בוא אלינו מדי יום אחר הצהריים והעתק את הציורים. וכך היה. מדי יום הלך והעתיק את הציורים בשקידה שהוריו היו מעדיפים שתופנה מקצועות שנלמדו בבית הספר. הוא לא עשה copy paste, אלא העתיק ביד. מתי עדיין זוכר את הפליאה שלו כשחזר מהפגישה עם וואן גוך, ובעודו הולך ברחוב התבונן בעצים, בעלים, בפרחים ואמר – הוא צודק, וואן גוך צודק, הכל מורכב מנקודות. אחר צהריים של שבת, שעה עם וואן גוך, הילד בן התשע למד להביט. ועם מורה כמו וואן-גוך, לא יפלא איפה שצמח להיות אמן נאמן לאמנות.
            עכשיו שאלתי אותו – איך אתה מתמודד עם השיטפון הוויזואלי היום. תשובתו הפתיעה אותי. אני מנסה למצוא את הנקודה העדינה, השבירה ביותר אצלך – ולהיכנס דרכה אל הרגשות, להגיע אליך באמצעות האמנות שאני עושה, להכניס אותך לעולם שלי. בעודנו הוגים בעתידה של האמנות קיבלתי במכשיר האייפון, אלא מה, תמונה בה נכדתי, שעונה על מרפקיה, קפלי זרועותיה ממיסים את ליבי ממתיקות, הואילה בטובה להרים את ראשה כדי להביט ב.... פלאי מסך האייפון המהפנט שהוצב לפניה במטרה לפתותה לשאת קודקדה אל-על. התינוקת יונקת עיצוב עם חלב אימה.

            ''

            אוי אנדי אנדי, נראה שגם היא לא תתרגש מעבודותיך.

             

            הערה לסיום: אסור להחמיץ את תערוכתו של אבנר כץ: חזרה גנרלית. מפגש עם האמן יתקיים בתערוכה ביום ג', 3.9 בשעה 20:00. אין דרך יפה מזו לקבל את השנה החדשה.

            דרג את התוכן:
              3 תגובות   יום שבת, 6/7/13, 20:13


              6.7.2013

              אובססיה, יצירה, אהבה

              שרועה במיטתנו תולה מבטי בצהוב, בכתום העז, פרחי ציפורני חתול מתגוששים עם רקפות וורודות על רקע שמים עמוקים בכחול סגול, שקיעה בירושלים. עבודתך - "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי". כולי פליאה ליכולתך להבחין בשבריר זמן, ללכוד אותו ולהעבירו אל הנייר. ליבי מוסיף פעימה כאשר אני מתבוננת ברגע היפהפה הזה פרוש מול עיני. משום מה הכתם הכתום מרכז את התרגשותי.
              "נהנית כאשר עשית את העבודה הזאת?" אני שואלת. לתדהמתי אתה נעלב. "נהניתי? את חושבת שזה תחביב שלי?" אתה כועס. "זו העבודה שלי". אני מתעקשת "אבל כשאתה עובד עם הצבעים הנהדרים האלה – אתה לא נהנה?" "לא" אתה מתכעס. "אני נהנה כשאני מבשל, כשאני רואה סרט טוב, כשאני עוסק בתחביב שלי. כשאני עובד אני מרוכז בעבודה, אני ממוקד כמו טייס שצריך להנחית מטוס". "אתה לא נהנה?" אני מתקשה להבין. "לא. אני לא עומד ואומר לעצמי כמה אני מוכשר וכמה יפה העבודה. אני שוכח את עצמי". "גם השכחה העצמית מהנה" אני מנסה. אתה מנפנף בידך לביטול, עדיין רגוז מעט. אני מעזה שוב "אבל אפשר להנות בזמן העבודה". "לא" אתה נחרץ. "אז למה אתה ממשיך ליצור?" אני תוהה. עכשיו מגיע תוך לתהות על חוסר ההבנה שלי לגבי המובן מאליו -  "זאת אובססיה, זאת האובססיה שלי, אני חייב לעשות את זה."
              ואז אתה נוסע לסין כדי לפקח על חיתוך האבנים לפסל שעון השמש שיוצב בפארק המוקם לזכרו של טדי קולק בירושלים. אחר הצהריים לבדי בבית צללתי לשינה עמוקה. כאשר התעוררתי התברר לי כי מוחי עבר לשדר בתדר אחר. לא היה בי שום חשק לעשות דבר מן הדברים בהם עסקתי מאז שנסעת. בעיקר מטלות הכרחיות אך שנואות כמו מיון מסמכים ותיוקם. הדלקתי את האור העמום בחדר המגורים, התיישבתי בכורסת האיימס השחורה בה אני מוצאת אותך מדי בוקר משרטט סקיצות לעבודות בתוך מחברת קטנה, הנחתי רגלי על ההדום, מולי זרחה מחרוזת נוריות הקרח הכחלחלות, רוד סטיוארט שר ג'אז בקולו הצרוד, התחלתי מעלעלת בספרים שהיו מונחים על המדף. ספרים שלך. ספר צילומים מתחילת המאה שעברה. סדרה העוסקת בקסם של גרמי השמיים, בקוסמוס, באופיָם של מספרים, בשאלה האם הדברים באמת מקריים. ספר ארכיטקטורה מודרנית. ספר ישן בגרמנית, דפיו צהובים ובו רישומים סוריאליסטיים ומוזרים. חשבתי על הדברים המשונים בתוך ראשך שמצאו ביטוי בפורטפוליו המופלא שיצרת "Theatre Of The Absurd". הנחתי לעצמי להיסחף ולשהות בזמן "חסר תועלת". לא הדחתי כלים, לא טילפנתי לאימי, לא הכנתי סלט ולא תייקתי. התחרשתי והתאדשתי לכל המטלות שקראו לי, שהשתתקו לאחר זמן. יצאתי לחופשי, הפכתי ל"אתה". קמתי, לקחתי את המחשב הנייד , חזרתי לכורסא והתחלתי לכתוב. מתוך שנשמתך המשוחררת מכבלי העולם זה ומהבליו, אחוזה בשיגיון אחד – ליצור אמנות, רטטים מרוחך זו דבקו בכורסת האיימס השחורה, והעירו בי אותה תשוקה נושנה שלי. אהבתך פתחה מכרה זהב בתוכי ואני כותבת.

               

               מצורף סרטון קצר המתאר את עבודתו של מתי על צמחי הבר של ירושלים - "ירושלים - צבעוני ההרים והגדילן המצוי"

              http://www.youtube.com/watch?v=smn4Kbv2dBc&feature=youtu.be

              דרג את התוכן:
                7 תגובות   יום שישי , 28/6/13, 00:16

                28.6.2013

                ''

                 

                בצילום - מתי גרינברג וקטע מתוך עבודת "הסתחפות בנייר", עבודות "הסתחפות בנייר" הוצגו בתערוכה שנערכה ב"בית האמנים" ת"א, באוקטובר  2012

                האמן והבורגנית – פרק שני

                קטעים מיומני
                לטובת אלו שלא קראו את הפרק הראשון שפורסם בשבוע שעבר - מצורף לינק:
                http://cafe.themarker.com/post/2937533/

                 

                אנחנו מכינים את ה"צימר בבת-ים" לקראת כניסתי לגור בו איתך. שנינו יודעים שאינני יכולה לחיות במחסן המאובק שביתך הפך להיות. אני מודעת לכך שאני פולשת לטריטוריה שלך. עלי לכלכל את צעדי בתבונה ובעדינות. אני עוזרת לך לסחוב מחדר לחדר ארגז ענק מלא חפצים ישנים, חלודים ומאובקים. איש לא השתמש בהם שנים רבות.
                - מַתִּי, אני צריכה קצת שיתוף פעולה, אני אומרת.
                - מתוקה שלי, אתה עונה ברוחב לב, עד חצי המלכות, מה שרק תרצי.
                - נצטרך לזרוק כמה דברים.
                - מה למשל? אתה שואל בחשדנות.
                אני שולפת מהארגז מחזיק מפיות ישן וחלוד שסיים את חייו לפני שנים רבות מספור על שולחנה של איזו מסעדה אי שם בעולם.
                - את זה למשל.
                - אתה חוטף מידי את מחזיק המפיות החלוד ומזדעק בחרדה "לא"!
                - למה לא? אני תוהה.
                - את לא רואה? זה פריט אספנים עתיק של "קוקה-קולה", יום אחד הוא יהיה שווה .... את יודעת מה? אתה מוסיף, את גורמת לי לעצבנות, אני אמשיך לבד.
                התפוגגו "המתוקה שלי" ו"עד חצי המלכות".
                - מוכרח להיות משהו שאני יכולה לעשות, אני אומרת.
                - את יכולה לארוז את הפסלים הקטנים שעל המדפים בחדר המגורים. עם זה אני סומך עליך.
                - טוב, אני אומרת, אני אנקה אותם ואארוז.
                - לא, אתה נחרד, אל תנקי כלום, רק תארזי.
                - למה לא? אני שואלת, אנחנו אוספים גם "אבק וינטג'''?
                בתערובת של שעשוע וסקרנות אני אורזת בזהירות את שכיות החמדה שלך. אוסף פסלונים קטנטנים וחלקי עתיקות עשויים חימר, ברונזה, אבן או מתכת. במהירות ובהחבא אני מסירה מהם את שכבת האבק בה התכסו במשך שנים. חושבת כמה מרענן להיתקל בפילוסופית חיים שונה מזו שהורגלתי אליה, לפיה האבק הוא אויב נורא. לפתע נח
                מבטי על חפץ כלשהו. איני מאמינה למראה עיני. אלו לסתות ושיניים עשויות גבס. משתנקת מצחוק אני צועקת לעברך:
                - של מי השיניים האלו?
                - שלי כמובן, אתה עונה, של מי חשבת שהן?
                - איתך ? לעולם אין לדעת.
                - רופא השיניים שלי מלונדון יצק אותן.
                - את זה אני מבינה, אבל למה, לכל הרוחות, סחבת אותן מלונדון לארץ?
                - אני חושב שזו יצירה יפהפייה, אתה עונה.
                אני אורזת בקפידה את "היצירה היפהפייה", ומצפה להפתעות הבאות. ואכן, זמן קצר אחר כך אני נתקלת ב... מערכת נוספת של לסתות גבס. אני שואגת בצחוק פרוע.
                - של מי השיניים שאני אורזת עכשיו?
                - שלי כמובן, אתה עונה בגאווה, וממשיך, את יכולה לצחוק כאוות נפשך אבל יום אחד כשיהיה לי כסף אני אצק אותן בברונזה.
                - תצפה אחד מקיסמי השיניים שלך בזהב ותתקע בין שיני הברונזה, אני מוסיפה. אני בטוחה שילדיך יתלהבו לרשת את לסתות הברונזה שלך, וכאשר תתרגז ינקשו שיני הברונזה בזעף.
                - רעיון מצוין, אתה אומר, אני אעשה את זה.
                מספר שעות אחר כך, המדפים ריקים מחפצים, אך מאובקים. "אפשר לנקות אותם עכשיו?" אני שואלת. אני כבר יודעת שהתשובה תהיה "לא", אבל סקרנית לגבי הסיבה שתמציא. אתה מצליח להפתיע אותי, מבטך חולף על המדפים – "תראי כמה נהדרות הצורות האלו שהפסלים השאירו באבק, רוחות רפאים של נשמותיהם, חבל להרוס, תשאירי את זה, תני לחומר לעבוד."
                אני מצרפת מבטי למבטך. כן, האבק הוא סימנו של הזמן.

                 
                המשך בשבוע הבא.....

                דרג את התוכן:
                  10 תגובות   יום שישי , 21/6/13, 10:33

                  ''


                  "החלום" מתי גרינברג, פסל ברונזה, 1986-7, אוסף פרטי, לונדון

                  21.6.2013



                  האמן והבורגנית - פרק ראשון
                  קטעים מיומני

                   

                  כאשר נפגשנו גרתי בבית רחב ידיים ברעננה, מעוז הבורגנות, העיר בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ. דירתך שָכְנה בבת ים, עיר מקלט של גלי מהגרים שהגיעו ארצה לדשדש קרוב לליבה הפועם של העיר הגדולה תל-אביב, מחוז התקווה הישראלית. כשביקרתי אצלך לראשונה טיפסנו בחדר המדרגות, אשר ידע ימים יפים יותר, נעצת את המפתח בחור מנעול, הסתובבת אלי ואמרת "את יודעת שאת נכנסת לדירה של רווק." הנהנתי בראשי. הדלת נפתחה. עיני התעגלו בתדהמה, באור העמום נגלו יצירות אמנות נהדרות מצטופפות, נשענות אחת אל רעותה, מציצות אחת מאחורי חברתה, מגובבות, נסתרות בערמות, כאוס מוחלט. פסלים, ציורים, ספרים וחפצים רבי יופי הביטו בי מכל עבר משתאים אף הם לגברת המהודרת שנכנסה למעונו של "נזיר האמנות." ואבק. המון אבק, פטינה של אבק אפרפר. "הרווק עם האבק" הפטרתי לעברך. ונשארתי. לדירתך הקטנה קראנו "הצימר שלנו בבת-ים." לימים, בתהפוכות החיים, הפכה דירתך הצנועה למשכן הקבע של שנינו.

                  "דְרַנְגוּלִיָה" כינתה בֶּלָה, אימך, את האוסף העצום של חפצים חסרי שימוש שליקטת כל חייך. לא הסכמת להכניס מנקה לביתך. חששת שמא פריטי הדרנגוליה ינזקו מידיה של עוזרת שאינה מבינה אמנות, או גרוע מכך – יעלמו במקרה של מישהי שדווקא כן מבינה אמנות.  לגלגתי בחיבה על אוצרות הרוזן "מָטֵיאוֹ מוֹנְטֶוֶורְדִי" כפי שמכנים אותך האיטלקים, והבורגנית הנמרצת שבי הפשילה שרוולים כדי לנקות ולסדר. חרדה עצומה אחזה בך, האספן הכפייתי, שאינו מוכן לוותר אף לא על גרגיר אבק אחד, יצא לאור במלןא עוצמתו הבלתי מתפשרת. הבלתי צפוי החל להתרחש.

                  אתה מתכופף לרצפה, מרים משהו, מגלגל אותו בין אצבעותיך ומתבונן בו בריכוז. אני מתקרבת. אתה מחזיק בורג. בורג פשוט.
                  - מתי, זה בורג, בורג פשוט. ראית אלפים כאלו בחייך, אני אומרת.
                  - את לא מבינה, אתה עונה.
                  - מה יש כאן להבין? אני שואלת
                  - הספירלה, הספירלה החכמה הזאת שהמציא ארכימדס. העבודה שהושקעה בעשיית הבורג הזה. מישהו חשב, תכנן, עיצב, רכש חומר גלם, הייצור – המאמץ. את לא חושבת על כל זה.
                  זה נכון. לא חשבתי על כך.
                  - זרקתְ את כל העוגיות שהיו בצנצנת? אתה שואל.
                  - כן, אני עונה, הן עמדו שם מספר חודשים ולא נגעתָ בהן.
                  - אז מה? אתה עונה, אלו היו "עוגיות וינטג''".
                  שנינו צוחקים, אבל כל אחד מאתנו מודאג, מאותה סיבה. אתה חושש מיָדִי הקלה להיפרד מחפצים בלתי נחוצים, ואני מבוהלת מהאגרנות שלך, שרואה את המאמץ שהושקע ביצירת סיכת ראש מוטלת בדשא, ואת הפוטנציאל של כלוב ציפורים שנזרק על ידי בעליו של התוכי המת, ואת העלבון של כרכי האנציקלופדיה העברית שהושלכו לרחוב בזקנתם, ומלקט את כל אלה לביתנו להעמידם בשורה אחת עם יצירות האמנות
                  המשך יבוא.....

                  דרג את התוכן:
                    9 תגובות   יום חמישי, 9/5/13, 22:51

                    ''


                    9.5.2013

                    ''

                     על זמן שמש, סטיות קוסמיות וסטיות אנושיות

                     

                    שבת, השכם בבוקר, שלושה אנשים נרגשים דוהרים במכונית התכלת הקטנה בדרך המטפסת ירושלַימָה. מַתִּי גרינברג, האמן, אילן מנוליס, האסטרונום, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן, ואנוכי. אילן, כדרכם של הצופים בכוכבים בלילות, רוטן על שעת הבוקר המוקדמת שכלל אינה קיימת ביומנו. מַתִּי כמו מַתִּי, חד וער עם שחר. אנו מקדמים בברכה את פני השמש העולה. היא,
                    השמש, הסיבה לנסיעתנו.
                    אנו נוסעים למדידות אחרונות של פסל שעון השמש שיצר גרינברג (GRUNBERG.) פסל שעון השמש ניצב ב"פארק טדי" ההולך ונשלם בימים אלו בירושלים, "טבורו של העולם", מול מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, מעל "חוצות היוצר" מתחת ל"משכנות שאננים," ובלשון הימים האלו – מול
                    "קניון ממילא."
                    זה אינו שעון השמש הראשון שיצר. שעון שמש מעשה ידיו מוצב בחזיתו של "מוזיאון המדע" בניו-יורק, שעון אחר מורה את הזמן באחוזה פרטית באסקוט שבאנגליה, ושעון נוסף מודד זמן שמש בהרים, ליד גרנדה שבספרד. כאמן אובססיבי לנושא, הוא מכיר היטב את זמן השמש. כך גם אילן, שמקים בימים אלו מצפה כוכבים חדש על שפת המכתש במצפה רמון, שם השמיים בהירים ונקיים במיוחד, וזרועי כוכבים לרוב.
                    הלָז, שהתעורר בינתיים, גוחן ואומר: "מַתִּי, יש לנו בעיה." 
                    "מה הבעיה?" מתעניין הנהג.
                    "בדקתי ועשיתי את כל החישובים, לאורך שנה יש לנו סטייה של 2 שניות."
                    אני פונה לאחור. אילן, המדען, רציני לחלוטין. אני יודעת שהאיש שלי הוא פדנט כפייתי
                    באשר לדיוק ולניקיון של עבודתו, ובוחנת את פניו.
                    "מה אתה אומר?" מגיב הלה בדאגה מוגזמת, "שתי שניות לאורך שנה."
                    נדמה לי שאני מבחינה ברטט נסתר מתגחך בשפמו הלבן.
                    אילן מהנהן בכובד ראש אילני/מדעני.
                    "מה נעשה?" שואל מַתִּי בחרדה מופרזת, "מה נעשה עם שתי שניות סטייה לאורך לשנה?"
                    האיש במושב האחורי חושב וחושב, "אני יכול לחיות עם זה" הוא עונה לבסוף.
                    מתי צוחק.
                    "אל תצחק," מתרה בו אילן, יש לנו עוד בעיה.
                    "מה הבעיה?"
                    "מדדתי את האָנָלֶמָה" - טור נפרד יוקדש לשעון השמש ובו יוסברו המונחים המקצועיים. לצורך הבנה בסיסית אומר שזה חור עגול במרכז השעון, קרני השמש העוברים בו פוגעים בבסיס שעון השמש מאחור, ומאירים נקודות מסוימות בזמנים קבועים מראש. גודלה של האָנָלֶמָה, הזוויות בה היא נחתכת, מחושבים בדיוק רב.
                    "מה עם האָנָלֶמָה?" מפגין האמן אמפתיה למצוקתו של המדען.

                    "יש לנו סטייה של שני מילימטר," מכריז אילן בדרמטיות.
                    וזאת לדעת, משקלה של אבן השעון הוא 2.4 טון. היא נחתכה בסין, ושטה ארצה באוניה,
                    ועוד אכתוב על אופן הצבתה באתר.
                    שוב עוצר האיש שלי את נשימתו בתדהמה תיאטרלית. "שני מילימטר? אוי ואבוי, מה
                    יעשו לנו?"
                    במראה של המכונית פוגשות עיני התכלת שלו בתכלת עיניו של אילן, מרצדות בעליצות.
                    אני נבלעת  בקרני השמש המסנוורות, נחילים של זהרורי אור זורמים בקווים אלכסוניים באובך ענן ערפל הבוקר המונח על הגבעות סובבות ירושלים. עינַי עוקבות אחר קַוֵי האור המלוכסנים. בנקודת היציאה שלהן קרני האור קרובות אחת לשנייה, ככל שגדל המרחק, זווית היציאה משפיעה כך שהן הולכות ומתרחקות ומגיעות ארצה רחוקות מאד זו מזו. משום מה עולה בי מחשבה על השפעתן של הבחירות שעשיתי בגיל עשרים על חַיי היום, בת שישים. נניח, רק לצורך כתיבת הטור, נניח שהייתי בוחרת מקצוע אחר מזה שבחרתי. לוּ הייתי בוחרת להיות סופרת ולא מנהלת. בגיל שלושים, מרחק עשר שנים מנקודת ההחלטה, חיי במסלול הבחירה עדיין לא היו כה שונים מהמסלול האלטרנטיבי.  בגיל ארבעים – כבר הייתי רחוקה. והיום -  סטייה אדירה, חיי התיאורטיים רחוקים מרחק שנות
                    אור מחיי האמיתיים. אני נזכרת בחברים וותיקים, דרכינו נפרדו בעקבות התרחקות קרני הדמיון המשותף לצעירים – שמחת הנעורים, חתונות, ילדים, טיולים ואחר כך נוספו אלמנטים מבחינים – קריירה, כסף, הצלחה, כישלון, טעמים. רכובים על קרן הנמשכת מתוך זווית החלטות, שנעשו בקפידה או בהיסח הדעת - נשאו אותנו החיים למקום מרוחק אחד מחברו, הרחק המסלול "שלא נבחר" ולעיתים אף –  הרחק מעצמנו.
                    אני חוזרת למכונית, מַתִּי מסביר כי בחלל הזמן גמיש, מתרחב ומתכווץ. אני מהנהנת בראשי אבל אין לי מושג למה הוא מתכוון, והוא יודע את זה. יחסיו שלו עם הזמן שונים מיחסי שלי. שאני "צָפָה
                    על גַבִּי, נְמוֹגָה לאחד עִם הים והשמים וקרני השמש והדגיגונים הנוגסים קלות ברגלי. מוטלת בתוך הכחול הנצחי הנמצא בכל. ואנחנו בני חלוף עוברים בזמן.
                    מהרהרת באותם אִצטגנינים מִצריים חמורי סבר שפגשתי באנציקלופדיות ילדותי, אשר לכדו מקצת מדמיוני בהבנת הזמן, השליטו בו סדר, וניתבו אותו לקו דק ומתַקְתֵק של שניות, דקות, שעות, ימים, חודשים, שנים. ובעת המודרנית חברו האסטרונומים לפיסיקאים והם ממשיכים לצוד פיסות מושגים חדשים מסוג "נָנוֹ-חלקיק"*  ומִזַן "נקודות קוָונטיות"**.
                    וכל הטירחה הזאת כדי שאנו, בני האדם, נְדַמֶה בנפשנו שהבַנו, ונפחד פחות."

                    כשאנו מגיעים ל"פארק טדי" מַתִּי ואילן טורחים בעסק רב סביב פסל השעון עד שהם מצליחים ללכוד קרן שמש אשר ניתרה מן השמש 8 דקות ו- 20 שניות קודם לכן, וטסה מרחק של 150 מיליון קילומטר עד לכדור הארץ, במהירות האור שהיא היא בדיוק  299,792,458  מטרים לשנייה, והגיעה אל הנוּמוֹן (המחוג) המטיל צל על אבן השעות. השעה שמונה.
                    האמן והמדען מרוצים, השמש מתנהגת כמצופה ממנה. פסל שעון השמש, הגם שהוא יצירת
                    אמנות, עושה את מלאכתו נאמנה, הצל מצביע על הזמן הנכון. מַתִּי ניצח את הזמן. יצירתו, עשויה
                    אבן וברונזה, תישאר גם אחרי לכתו מן העולם הזה, כאן, בירושלים.

                    אני תוהה - זו צורתו של הזמן? מביטה באמן המרוכז בעבודתו -  "הַזְמָן איתךָ יקר לי כל כך. אני
                    רוצה לצייר קו אליפטי סביב שנינו, ולהישאר בשקט בתוך הבֵּיצָה הזאת."

                     

                    * "ננו-חלקיק" ... הנו חומר ננומטרי. היחס הגדול בין מספר האטומים על שטח פני
                    הננו-חלקיק למספר האטומים הכולל בננו-חלקיק, מעניק לננו-חלקיקים תכונות ייחודיות. ננו-חלקיקים נקראים פעמים רבות נקודות קוונטיות.

                    ** "נְקֻדָּה קְוַנְטית"... היא חומר בסדר גודל ננומטרי (ננומטר הוא מיליארדית המטר)

                     

                    מצ"ב לינק לסרטו של הבמאי גדעון בר-טל אשר הפיק וביים סרט "מסע בעקבות שעון השמש" המתאר את בנייתו של השעון. שווה צפייה. 20 דק,

                    http://www.youtube.com/watch?v=L_Lmh1LifZ8

                     

                      

                     

                    ''
                    בתמונה – מ.ג. עם הפטרון שתרם את פסל שעון השמש.


                    דרג את התוכן: