כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום שני, 3/7/17, 11:18

    ''

     

    המרענן הבלתי רשמי של הקיץ

     

    מתכון קיצי לרענון האהבה, הולך טוב עם כוס יין לבן קררר, גם גלידה, ופלח אבטיח אדום גם גם. 
    שבו בבריזה של לפנות ערב, או מתחת למזגן, וקראו יחד קטעים מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" כמו זה למשל: 
    "אתה זוכר ששאלתי אותך פעם אם אפשר לאהוב מישהו רטרואקטיבית?
    שתי תמונות שלך העבירו בי ניצוץ חשמלי.
    האחת – הרישום של יוסי שטרן שלך כגבר צעיר.
    השניה – צילום שתלוי במסדרון המוביל לחדר השינה בביתך, בו אתה ניצב ליד עבודה שלך כתרנגול זקוף, פלג גופך העליון חשוף, גופך אומר שחצנות, אבל עיניך טובות.
    יש לשער שלו היינו נפגשים אז, לא היינו אוהבים.
    אמש דפדפתי בקטלוג העבודות שלך. העבודות זה סיפור מופלא אחד. אתה – אחר.
    ושמתי לב, כשאני מחבקת אותך, כאילו אתה בָּבּוּשְקָה. 
    כאילו אני מחבקת את המַתִּים שהיו לאורך השנים, מתיתיהו, מטיה, מתוס, מתיושקה, מאט אדום הזקן, מטיאו, מתי.
    שזה המון, גוף בתוך גוף בתוך גוף.
    וזה עושה לי נעים מאד, כל המַתִּים האלו. מָסָה ענקית."

    ''

     

    רישומים - מתי גרינברג, טקטסים (קצרים) בעברית ובאנגלית.

    http://www.nomikan.com/?page_id=384
     
    המשך קיץ טוב
    www.nomikan.com

    ''

    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום שישי , 27/5/16, 11:59

      27.5.2016

       

      בלעדיך אני חצי בן אדם – על אהבה, אלימות והבלבול ביניהן


      ''

       

      רישום מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" מתי גרינברג, רישומים, ונעמי ר. עזר, טקסט

       

      ערב ל"ג בעומר, נוסעים צפונה לחתונה של חן ועומר. הדרך מעושנת, אש אש על כל תֵּל.... ברדיו מדבר הקריין על הנזקים האקולוגיים של המדורות, שריפת רהיטים עשויים חומרים סינטטיים שמשחררים חומרים רעים לאוויר. אני נזכרת בבובות היטלר ונאצר שהיינו מעלים באש במדורות ילדותנו. אפילו ריח המדורות השתנה. יצאנו מבת-ים בשעה חמש וחצי, השעה שבע ושבע דקות ואנחנו מדשדשים על גלגלינו, כמו אלפי מכוניות אחרות, ביציאה מנתיבי איילון לכיוון חיפה, מחוז חפצנו. לא. לא שמנו "וייז". מתי ג. יודע את הדרך....
      חדשות. רצח כפול בראשון לציון, אנסטסיה רוסנוב בת 29, אם לשני ילדים, ובן זוגה, אלי קאנדינוב, 34, אב לשלושה ילדים. בתחילת השבוע התלוננה אנסטסיה על אלימות מצד בן זוגה הקודם ובהמלצת המשטרה עברה למעון לנשים מוכות, מרוחק מביתה. ביום בו מצאה את מותה עזבה את המעון וחזרה לביתה למרות שהוזהרה לא לעשות זאת. אימה מצאה את ביתה ירויה בכל חלקי גופה ובן הזוג ירוי בראשו. שניהם מתים. נערך מצוד אחר בן הזוג הקודם החשוד ברצח הכפול.

      חופה בל"ג בעומר. הזוג המאוהב נרגש, ההורים, החברים, המשפחה, שמחה. רב צעיר מבהיר לזוג הצעיר כי מעכשיו הם יהיו "אחד", "איחוד נשמתי" הוא קורא לזה. אני נחרדת.  כאן מתחיל הבלבול הגדול. השאיפה לאיחוד מושלם. אשליית הזוגיות בה כל אחד מאיתנו הוא חצי ויחד אנחנו שלם. טיפוח האגדות הרומנטיות בהן אנו מחפשות/שים ומוצאות/אים את הנשמה האחות שלנו איתה אנחנו הופכים לשלם. זה פשוט לא נכון! טעות ענקית שהמציאה האנושות כדי לחמוק ממועקת הבדידות הקיומית הנטועה בכל בן אנוש מרגע לידתו. אשליה, לעולם מאמללת, אשר באקלים הקפיטליסטי מנוצלת לעשיית רווחים עצומים של מיזמים מסחריים שמנצלים את הכמיהה האנושית.

      האהבה הרומנטית היא דבר נפלא. שבירה של אהבה גדולה, מכל סיבה, כרוכה באבל כבד. משהו מת. בין בני זוג מתקיימת וחיה ישות נוספת, הישות שביניהם, הזוגיות. בשעת פרידה הישות הזו מתה. זו תחושה קשה, כאב נורא של קריעת חלק מהגוף. הייתי שם. אני יודעת.
      אֲבָל
      כל אדם הוא נפרד, שלם בפני עצמו. באהבה הגדולה ביותר לכל אחד מהשניים יש אינטרסים, לפעמים הם תואמים, לפעמים הם מנוגדים. דווקא התעלמות מהאינטרסים השונים, מהניגודיות, סופה שתחריב את האהבה. היכולת ללמוד לחיות בשניים עם השוני, הוויכוחים המריבות, היא המחזקת את האהבה. התמוססות גבולות בין אוהבים היא תחושה נפלאה, אך גם מסוכנת, בעיקר לנשים הנוטות להתמסר "עד הסוף".
      כי אם "בלעדיך אני חצי בן אדם", אינני יכול להרשות לך ללכת, אינני יכול להיות "חצי בן אדם", את חלק ממני, מגופי, מנשמתי, את חלק ממני, אני יכול לעשות לך מה שאני רוצה, את כמו היד שלי, הרגל שלי, את שלי, אינך יכולה ללכת, אינך יכולה לעזוב אותי.
      אם אתן לך ללכת – אמות. מוטב תמותי את.

      כאשר אישה עוזבת את בן זוגה האלים - זהו זמן מסוכן מאין כמוהו עבורה.
      ועם כל אהבתי לעוזי חיטמן עליו השלום ולשלומי שבת יבדל לחיים ארוכים, הפזמון של השיר האהוב טומן בחובו איום נורא.
      לכל אחד יש
      מילים: עוזי חיטמן
      לחן: שלומי שבת

      ואת הנשמה המתוקה שלי
      היחידה שמדליקה אותי
      ואיתך אני כל העולם
      ואיתך אני כל היקום
      בלעדייך אני חצי בן אדם
      בלעדייך אני בעצם כלום  

      לפני שנים רבות פגשתי במעון לנשים מוכות אישה צעירה על שלושה ילדיה. היא סיפרה לי כי ביום שהכירה את מי שהפך להיות בעלה, הוא כלא אותה בחדרו למשך ארבעה ימים. "מה חשבת כשכלא אותך?" שאלתי. "שהוא מת עלי" ענתה, "חשבתי שהוא מת עלי, שהוא לא יכול בלעדי".
      "הוא מת עלי" - זו הכותרת שנתתי לדרמה קצרה, 23 דקות, שכתבתי הפקתי וביימתי יחד עם הצלם גיל ארד. הסרט עוסק ראשונים לגילוי אלימות בתקופת החיזור. אחד הסימנים הוא הקנאה החונקת אשר בטעות מיתרגמת לאהבה גדולה. הסרט משמש כבסיס לדיון בנושא בבתי ספר תיכוניים ובצבא. אפשר לקנות אותו תמורת תשלום בויצ"ו, אשר יזמה את הפקת הסרט ומימנה אותו. את הסרט ניתן להשאיל/לרכוש באגף לקידום מעמד האישה בטל: 03-6923791.
      אחר כך התקבלה להפקה סידרת טלוויזיה שכתבתי בעקבות מחקר מעמיק. הסידרה עסקה בנושא אלימות במשפחה תוך חשיפת מנגנוני האלימות והקרבנות ומתן פתרונות מעשיים. המפיקה הייתה עדנה קוברסקי, והבמאי שחר רוזן.
      אֲבָל
      ערב הצילומים בוטלה ההפקה מסיבות תקציביות...
      עשרות אלפי משפחות לכודות במעגל האלימות, עשרות נשים ממשיכות להרצח מדי שנה, מאות אלפי ילדים גדלים כ"עדים  לאלימות". בתהליך האכזרי של "העברה בין-דורית" חלק גדול מהם ישאר בתוך המעגל הזה כבוגרים, כמפעילי האלימות או כקרבנות.
      התסריט עדיין במגרות המחשב שלי. מישהו שומע? הלו?

      יש לי בקשה יוצאת דופן, זה טור חשוב, אנא שתפו.
      תודה

      © נוֹמִיקָן

       

       

      ''

       רישום מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" מתי גרינברג, רישומים, ונעמי ר. עזר, טקסט

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום שישי , 13/2/15, 11:18

        12.2.2015

        אהבה / סיכוי נוסף

         

        אני כותבת כי אתה קורא. 

        אני כותבת כי אתה קורה. 

        מתוך שאני יודעת איך אתה קורא אני יודעת איך לכתוב.

        כותב צריך קורא אחד. לפחות. ואולי אפילו די בכך. 

        אחד נכון.

        ''
        ''

         

         

        באביב של שנת 2010 נפגשנו מתי ואני. גבר ואישה שבעי 'מערכות יחסים'. באותו קיץ, חודש אוגוסט, נסע מתי ללונדון וניו-יורק, משכָּנו בעשרות השנים שקדמו לפגישתנו. כתבתי יומן בו גיליתי לו ולעצמי את אהבתי הגדולה. כאשר חזר קרא מתי את "יומני היקר" ואמר: יש לי רישומים שמחכים במגרה עשרות שנים לטקסט הזה. הבטתי בו בתימהון: זה רק יומן קטן. והוא ענה: את לא מבינה שגבר מחכה כל החיים למכתב אהבה שכזה.
        כך נולד ספר האמן הראשון המשותף לשנינו - כותבת לך את חודש אוגוסט 2010. הספר מכיל קטעי יומן שלי ורישומים של מתי. בהמשך 'מערכת היחסים' המתפתחת  (ממָתַי הפכך קסם ה'אהבה' למושג הנדסי הנבחן במִשְתָּני כדאיות ויעילות?)  נולדו עוד שני ספרי אמן: שרידי האישה ההגיונית ו-האמן והבורגנית.  

        לינק לסרטון יוטיוב המתאר את שלושת הספרים:
         https://www.youtube.com/watch?v=_EFvRf-nWqc

         

        נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת.  ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות.

        ונשארתי.

        מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים....

         

        שריטות העבר שלי, שלך, שולפות ציפורניים מוכנות להגן, נכונות לתקוף.

        חולף זמן עד שאנחנו נרגעים ומסתפקים בגירוד גב מצמרר ומענג....

         

        משילה מעלי את בעלי המת, אבי שהלך לעולם שכולו טוב, אימי הזקנה, ילדי הבוגרים – משא אהבות, עיצבנות, אֶבֶל, שמחות, דאגות, תקוות שעלו בעשן. נשארת רק אני עצמי בלבד. קלה. משוחררת. חופשיה לאהוב אותך מחדש....

         

        אתה זוכר ששאלתי אותך פעם אם אפשר לאהוב מישהו רטרואקטיבית? 

        שתי תמונות שלך העבירו בי ניצוץ חשמלי. 

        האחת – הרישום של יוסי שטרן שלך כגבר צעיר. 

        השניה – צילום שתלוי במסדרון המוביל לחדר השינה בביתך, בו אתה ניצב ליד עבודה שלך כתרנגול זקוף, פלג גופך העליון חשוף, גופך אומר שחצנות, אבל עיניך טובות. 

        יש לשער שלו היינו נפגשים אז, לא היינו אוהבים. 

        אמש דפדפתי בקטלוג העבודות שלך. העבודות זה סיפור מופלא אחד. אתה – אחר. 

        ושמתי לב, כשאני מחבקת אותך, כאילו אתה בָּבּוּשְקָה.

        כאילו אני מחבקת את המַתִּים שהיו לאורך השנים, מתיתיהו, מטיה, מתוס, מתיושקה, מאט אדום הזקן, מטיאו, מתי.

        שזה המון, גוף בתוך גוף בתוך גוף.

        וזה עושה לי נעים מאד, כל המַתִּים האלו. מָסָה ענקית...

         

        © נעמי ר. עזר, מתי גרינברג

        דרג את התוכן:
          26 תגובות   יום שבת, 2/11/13, 18:45


          ''
           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

          דף שער מתוך "מגילת אסתר", מתי גרינברג

           

          העוקץ, חתונת הכסף


          סיפור אמיתי, שמות בדויים


          במבט לאחור יכלה לראות שהכתובת הייתה רשומה על הקיר. אבל בזמן אמת מנה גדולה מדי של הורמון האושר עירפלה את ראייתה. בדיעבד, טיפשות האושר לא הייתה שווה את ההתפכחות הכואבת שאחריה.
          ההודעה הגיעה בדיוק כשעמדו לנסוע לחופשה בבאת' לחוג את חתונת הכסף. עשרים וחמש
          שנים קודם ערכו חתונת בזק חודשים מספר אחרי שהגיע מישראל ללונדון, משאיר אחריו
          גירושין מכוערים, אישה כועסת, שני ילדים שסרבו לכל קשר איתו ואמא לא צעירה. אחר כך
          נוסף גם ילד מחוץ לנישואין, אבל זה לא נחשב ,"ההיא" סידרה אותו וגנבה את זרעו המשובח. הוא נאלץ לשלם כדי להשתיק את הפרשה. אַן הייתה עכברונת אפורה בת ארבעים וכבר חשבה שלעולם לא תינשא, וודאי לא לגבר נאה ומקסים כמו פוֹקְסִי. בניגוד למזגה השקול החליטה להמר. הלשונות הרעות דיברו על כך שנשא אותה לאישה רק כדי לקבל אזרחות בריטית והגנה של עורכת דין ממשרד המשפטים. אבל נישואיהם החזיקו מעמד והם  הגיעו לחתונת הכסף.
          ילדים לא נולדו להם. כחלוף השנים התפלאה על שלא חודש הקשר עם ילדיו אך הניחה לכך. את האֵם פגשה מספר פעמים כשבאו לביקור בארץ. אישה של פעם  שהזדקנה לבדה בדירתה מוקפת באוצרות המשפחה – ציורים יקרים של ציירים ארצישראליים. עשרות מהם תלויים על הקירות ואחרים מאוחסנים בקפידה בחדר הקטן. את הציורים קיבל סבו של פוֹקְסִי, אבי אביו, שהיה צלם, בתמורה לצילומים שצילם את טובי הציירים בארץ. האם ירשה אותם כשנפטר בעלה. פעם אחת התלקחה מריבה איומה בין פוֹקְסִי לבין אימו ואחותו. הוא רצה למכור. הן סרבו. כשסוף סוף עברה הזקנה לגור בבית אבות נכנס יום אחד לדירה, הסיר את כל הציורים מהקירות ומהחדר הקטן ומכר אותם. אימו מחקה אותו מצוואתה ויחד עם אחותו תבעה אותו בבית משפט. הוא לא התרגש, הזקנה וודאי תמות בקרוב והמרשעת תירש את הדירה. אימו אהבה את אחותו יותר, אמר, והוא זקוק לכסף עכשיו. אַן לא ידעה לאיזה צורך נדרש לו הכסף "עכשיו" וגם לא איזה סכום קיבל עבור הציורים היקרים. זה היה כספו והוא שמר אותו בנפרד. בכל אופן הוא היה רגוע יותר "עכשיו" כשהיה לו הון קטן משל עצמו, והיא שמחה על כך. היא עצמה הצליחה לחסוך מעט ממשכורתה אשר רוב הזמן פירנסה את שניהם. מעט מדי כעת כאשר עמדה לצאת לגמלאות. לכן, כאשר נודע להם, רגע לפני שיצאו לחופשה של חתונת הכסף, כי הדוד אלפרד, שהיה ערירי, נפטר והוריש לה
          בצוואתו מיליון פאונד, שמחו מאד. הדוד אלפרד היה חולה שנים רבות והיא טיפלה בו במסירות. הם תארו לעצמם שיוריש לה מכספו, אך לא דמיינו הון עתק כזה. מיליון פאונד שינו מקצה לקצה את תמונת חייהם העתידיים והם יצאו לחופשה עליזים וטובי לב. היא לא ידעה שכסף יכול לפעול על גבר כמו כדור הוויאגרה, אבל זה מה שקרה. פוֹקְסִי נתקף תשוקה עזה אל העכברונת שלו, כמו אז, בימים שחיזר אחריה כדי שתינשא לו. הוא פינק אותה בשמפניה וביצי קביאר שחור לארוחת בוקר, ותותים בקצפת עם התה של חמש אחר הצהריים. "עכשיו" יכלו להרשות לעצמם. ואחרי עשרים וחמש שנה אַן, שכבר לא חששה לעתיד נישואיהם, ולמעשה כבר לא חששה מכלום, כמו שיכול לא לחשוש מי שעתידו הכלכלי מובטח לגמרי, התמסרה לחלוטין לפרץ אהבה מאוחר זה, וחשבה על ההפתעות הצבעוניות שהחיים יכולים לזמן גם לעכברונות אפרפרות.
          בערב האחרון הפתיע פוֹקְסִי בפזרנות
          נדיבה והזמין מקום לארוחת ערב במסעדה היקרה בעיר. הם חיסלו בקבוק שמפנייה "מאדאם קליקו", היא הייתה שיכורה מאושר. מעתה והלאה כך יראו חייהם, חסרי דאגה ומפנקים. כשחשבה שאי אפשר להיות מאושרת יותר שלף את ההפתעה האמיתית - טבעת נישואין שחידשה את נדריהם, יהלומים קטנטנים ובוהקים סבבו את הטבעת, שְמָה ושְמֹו ותאריך חתונת הכסף נחרט מצידה הפנימי. כששבו לחדרם במלון הועם לפתע זיו פניו. כששאלה לפשר הדבר ענה כי נזכר בחוקי הירושה באנגליה, וכי חבל מאד שיאלצו להיפרד מארבעים אחוזים ממיליון הפאונד, שהם ארבע מאות אלף פאונד, שילכו לממשלת בריטניה. היא צחקה ואמרה כי גם שש מאות אלף פאונד הם סכום מכובד למדי, שלא לומר מופרז. הוא נישק את קצה חוטמה של העכברונת שלו, צנועה ומסתפקת במועט. הגם שהייתה מבוסמת, חזרה על כך כי שש מאות אלף פאונד הינם סכום נפלא שיאפשר להם חיים טובים גם לאחר שתפסיק לעבוד. הוא הסכים איתה,
          כמובן, אבל חשב שמיליון פאונד ייטיבו עימם יותר. היא נזכרה בכספו החבוי, אך לא אמרה מילה. היא הייתה מאושרת. הם היו נשואים עשרים וחמש שנים, הוא אהב אותה והם עומדים להיות עשירים.
          למחרת בבוקר כאב ראשה, חמרמרת שאחרי שתייה. פוֹקְסִי התעורר במצב רוח מעולה, הגיש
          לה קפה ווֶרֶד למיטה, ליטף קלות את זרועה והעלה את הרעיון. היא, אַן, עורכת דין, עובדת ממשלה ואינה יכולה לעגל פינות. אבל הוא יכול. הם יכולים להעביר את מיליון הפאונד לחשבון על שמו, באחד מהבנקים האלה שנמצאים off-shore , איש לא יוכל למצוא את הכסף. כך יוכלו לשמור לעצמם את כל המיליון בלי לחלוק אותו עם כל אותם הדלפונים עצלים שהגיעו ללונדון מאפריקה ומאסיה וחיים מקיצבת סעד ממשלתית על חשבון כספי הירושה שהוריש להם דוד אלפרד. היא רצתה לומר שהדוד אלפרד הוריש את הכסף לה ולא להם, אבל ראשה כאב ועלי הכותרת של פרח הוֶרֶד נגעו לליבה, ועיניו של פוֹקְסִי ברקו באש שלא הכירה. היא החלה להפוך ברעיון. היא ניסתה להתרכז. בחילה קלה תקפה אותה, פוֹקְסִי הביא כדור נורופן נגד כאב ראש, הניח מגבת קרה על ראשה, וישב לידה. "את זוכרת את הדירה היפהפייה שראינו מול הפארק בהמפסטד?" הדירה הנהדרת ההיא. "בטח כבר מכרו אותה" אמרה. "תמיד נוכל למצוא אחרת" ענה. היא המשיכה
          לחשוב. הענות להצעה פירושה היה שהיא, עורכת דין שעובדת במשרה ממשלתית, עוברת על
          חוקי המדינה, שותפה לדבר עבירה, מבריחה כספי ירושה ואינה משלמת מס ירושה כנדרש. פוֹקְסִי
          המתוק, הוא קרא כנראה את מחשבותיה ואמר – "את יודעת מה? עזבי. זה היה סתם רעיון. ניקח את הכסף נשלם ארבעים אחוזים ממנו למסכנים או לכבישים או לחינוך, וזהו". הוקל לה. ואז הוסיף – "כמובן, אם את לא בוטחת בי, אחרי עשרים וחמש שנים, זה סיפור אחר". אַן נחרדה ומיהרה להשיב "לא, לא וודאי שאני בוטחת בך, אני פשוט, אני פשוט..." פוֹקְסִי הניח ידו על ידה ואמר "עזבי, סתם חשבתי". "לא, לא" מחתה אַן "איך אתה יכול לחשוב כזה דבר, אחרי עשרים וחמש
          שנים" עיניה נחו על הטבעת החדשה שענדה על אצבעה בצמוד לטבעת הישנה, הפשוטה ומשום מה נזכרה בכיסוי המיטה שראתה בחנות הכל-בו "הֶרוֹדס" וחשבה שיתאים מאד בחדר שינה הפונה ל"המפסטד הית'". "נעשה את זה" אמרה. למחרת חתמה על כל המסמכים הנדרשים להעברת מיליון הפאונד על שמו, הכסף עבר לחשבון עלום בבנק off-shore, ופוֹקְסִי נעלם אחריו בארץ ישראל. המוצא הישר היודע את מקום הימצאו מתבקש להתקשר לאַן הבוכיה, שטילפנה מלונדון וסיפרה את הסיפור הזה למ.א, חברו של מ.ג. שסיפר לי ואני מספרת לכם.







          דרג את התוכן:
            3 תגובות   יום שבת, 6/7/13, 20:13


            6.7.2013

            אובססיה, יצירה, אהבה

            שרועה במיטתנו תולה מבטי בצהוב, בכתום העז, פרחי ציפורני חתול מתגוששים עם רקפות וורודות על רקע שמים עמוקים בכחול סגול, שקיעה בירושלים. עבודתך - "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי". כולי פליאה ליכולתך להבחין בשבריר זמן, ללכוד אותו ולהעבירו אל הנייר. ליבי מוסיף פעימה כאשר אני מתבוננת ברגע היפהפה הזה פרוש מול עיני. משום מה הכתם הכתום מרכז את התרגשותי.
            "נהנית כאשר עשית את העבודה הזאת?" אני שואלת. לתדהמתי אתה נעלב. "נהניתי? את חושבת שזה תחביב שלי?" אתה כועס. "זו העבודה שלי". אני מתעקשת "אבל כשאתה עובד עם הצבעים הנהדרים האלה – אתה לא נהנה?" "לא" אתה מתכעס. "אני נהנה כשאני מבשל, כשאני רואה סרט טוב, כשאני עוסק בתחביב שלי. כשאני עובד אני מרוכז בעבודה, אני ממוקד כמו טייס שצריך להנחית מטוס". "אתה לא נהנה?" אני מתקשה להבין. "לא. אני לא עומד ואומר לעצמי כמה אני מוכשר וכמה יפה העבודה. אני שוכח את עצמי". "גם השכחה העצמית מהנה" אני מנסה. אתה מנפנף בידך לביטול, עדיין רגוז מעט. אני מעזה שוב "אבל אפשר להנות בזמן העבודה". "לא" אתה נחרץ. "אז למה אתה ממשיך ליצור?" אני תוהה. עכשיו מגיע תוך לתהות על חוסר ההבנה שלי לגבי המובן מאליו -  "זאת אובססיה, זאת האובססיה שלי, אני חייב לעשות את זה."
            ואז אתה נוסע לסין כדי לפקח על חיתוך האבנים לפסל שעון השמש שיוצב בפארק המוקם לזכרו של טדי קולק בירושלים. אחר הצהריים לבדי בבית צללתי לשינה עמוקה. כאשר התעוררתי התברר לי כי מוחי עבר לשדר בתדר אחר. לא היה בי שום חשק לעשות דבר מן הדברים בהם עסקתי מאז שנסעת. בעיקר מטלות הכרחיות אך שנואות כמו מיון מסמכים ותיוקם. הדלקתי את האור העמום בחדר המגורים, התיישבתי בכורסת האיימס השחורה בה אני מוצאת אותך מדי בוקר משרטט סקיצות לעבודות בתוך מחברת קטנה, הנחתי רגלי על ההדום, מולי זרחה מחרוזת נוריות הקרח הכחלחלות, רוד סטיוארט שר ג'אז בקולו הצרוד, התחלתי מעלעלת בספרים שהיו מונחים על המדף. ספרים שלך. ספר צילומים מתחילת המאה שעברה. סדרה העוסקת בקסם של גרמי השמיים, בקוסמוס, באופיָם של מספרים, בשאלה האם הדברים באמת מקריים. ספר ארכיטקטורה מודרנית. ספר ישן בגרמנית, דפיו צהובים ובו רישומים סוריאליסטיים ומוזרים. חשבתי על הדברים המשונים בתוך ראשך שמצאו ביטוי בפורטפוליו המופלא שיצרת "Theatre Of The Absurd". הנחתי לעצמי להיסחף ולשהות בזמן "חסר תועלת". לא הדחתי כלים, לא טילפנתי לאימי, לא הכנתי סלט ולא תייקתי. התחרשתי והתאדשתי לכל המטלות שקראו לי, שהשתתקו לאחר זמן. יצאתי לחופשי, הפכתי ל"אתה". קמתי, לקחתי את המחשב הנייד , חזרתי לכורסא והתחלתי לכתוב. מתוך שנשמתך המשוחררת מכבלי העולם זה ומהבליו, אחוזה בשיגיון אחד – ליצור אמנות, רטטים מרוחך זו דבקו בכורסת האיימס השחורה, והעירו בי אותה תשוקה נושנה שלי. אהבתך פתחה מכרה זהב בתוכי ואני כותבת.

             

             מצורף סרטון קצר המתאר את עבודתו של מתי על צמחי הבר של ירושלים - "ירושלים - צבעוני ההרים והגדילן המצוי"

            http://www.youtube.com/watch?v=smn4Kbv2dBc&feature=youtu.be

            דרג את התוכן:
              5 תגובות   יום שישי , 3/5/13, 10:16

              ''


              3.5.2013



              "אהבה" – קונים / מוכרים

               

              בהפסקת פרסומות ברדיו מסבירה ידוענית מקצועית כי תכשיט של חֶברה (מסוימת כמובן) פירושו אהבה (וזה אפילו לא יקר). האמנם? אני תוהה. אחריה מוסיפה קריינית אחרת כי לכל אחד יש
              "החצי השני" שלו, אי שם, והחֶברה אותה היא מפרסמת, תמצא את "החצי השני"  שלך בבנק שיחות הטלפון בו מפקידים מְחַפְּשֵי האהבה את ליבם. "כולם מחפשים אהבה," מסכמת השדרנית. האמנם? אני שואלת את עצמי. האמנם כולם מחפשים אהבה?

              ואני דווקא זוכרת כמה פחדתי להתאהב. שוב. כמה קשה היה לי עם הָצָפַת הרֶגֶש ש"כולם" תרים
              אחריו למוצאו. וכך כתבתי לך אז –
              "נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת.  ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות.
              ונשארתי.
              מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים."
              וזה היה נכון.
              וכתבתי גם " מַה זה חשוב מה שהיה לִפנֵי? הקורות אותִי. הקורות אותךָ. חשוב העכשיו. הקוסמוס הזעיר של שנינו, מוליד משהו חדש, רענן, שעוד לא היה. שלא יכול היה להיות." וגם זה היה נכון, אבל נכון גם שבתחילת דרכנו הֶעָבָר היה נוכח ופעל את פעולתו בתוך ההווה שהלך ונוצר בינינו. שני אנשים לא צעירים, חיינו חיים שלמים לפני שפגשנו איש את רעותו, אהבנו ונאהבנו ושמחנו והתאבלנו ובעטנו ונבעטנו התלהבנו והתייאשנו, כך או אחרת. התנגשויות ההווה היכו בעבר כמו בתוף ענק, הֵד גדול חזר משָם ואיים לערער את עולמנו החדש, האמיץ. וכשהתמלאתָ חשדנות הזכרתי לך שזו אני, ולא אחרת. וכשנתקפתי חרדה, חיבקתָ אותי והיית אתה ולא אחר. והעזתי, ולא נזהרתי, והתאהבתי בך, ורשמתי לך פתק -  "כְּשֶהֶחֵלָה האהבה לחלחל לתוך חיינו... אתמול, שמתי לב שכאשר חשבתי עליך, אל תתרגש תרנגול, אל תתרגש. אז הייתה רגישות גדולה מאחורי תנוכי האוזניים, בנקודת החיבור של שתי הלסתות. לחץ של מלאות אושר ודמעות. אני חושבת ששם הצטברה לה האהבה. בַּבלוטות הַמיוחדות מתחת לאוזניים בַּמקום בו מתחברות שתי הלסתות."
              כי לכל אחד יש מקום כזה בגוף, אתה יודע, בו מתרכזת האהבה.
              וכשאנו חולפים במכונית בכבישי הארץ מלווים אותנו שלטי ענק המודיעים כי בבישול אורז – הלב (והסיר) מתמלאים באהבה. המשוואה פשוטה: סיר פלפלים ממולאים באורז = אהבה. שלט אחר מפתה - "להתאהב" ב... תחנת רדיו. יש מכוניות שהן "אהבה," ובעיר בת – ים אפילו "מפנים זבל באהבה".
              המילה "אהבה" הולכת ומתרוקנת מתוכנה בתהליך בו משעבדים אותה פרסומאים ציניים
              עצלים לכוחות השוק בהאיצם בנו לקנות "אהבה" מהר, בקלות, בזול! והרי מפעם לפעם נשרף האורז בסיר שלי, מה יחשבו ילדי, ונכדי לעתיד לבוא?

              - מה זאת אהבה בשבילךְ?
              שאלתָ.
              ולא ידעתי להשיב. נאחזתי פליאה שאינה נוחה. הכיצד? איני יודעת מהי אהבה בשבילי?
              ואתמול, במכונית,
              בדרכי הביתה, בפקק תנועה בקרן הרחובות "הרצל" ו"דרך יפו" בדרום
              תל-אביב, בדיוק שם, פתאום ידעתי מהי אהבה.
              אם אפשיט אותך מבגדיך, מגופך, מהוריך, מילדיך,
              ממעשיך, מגינוניך, מחפציך, מהאמנות שלך – אם אפשיט אותך מכל אלה, ותישאר אתה בלבד.
              המהות שלך.
              עמוד זוהר מפיץ הילה של אור סביבו.
              זו נשמתך.
              ועמוד האור שלי יטה קלות לעברך.
              נשמתי.

               

              וכשאני אומרת שאנחנו ממזרים ברי מזל, אתה מסכים איתי ו"מוריד את הזבל" לפח האשפה בדרכך אל הסטודיו, באהבה, כמובן, באהבה רבה.

              ואולי באמת האהבה עשויה גם מזהב ויהלומים, אורז, מוסיקה וזבל?
              למראה כל זאת אני מביעה דאגתי בפניך - פני הדור כפני הפרסומת...



              מצורף
              דף מתוך ספר האמן "שרידי האישה ההגיונית" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".

              דרג את התוכן:
                9 תגובות   יום חמישי, 11/4/13, 22:18

                ''
                  11.4.2013

                   
                  

                הקשר הנסתר בין פרקולאטור קפה וזוגיות לטווח ארוך

                 

                כאשר התחלנו את חיינו המשותפים גרנו מול הים בשכונת עָגָ'מִי, יָפוֹ. תירגלנו מנהגים חדשים. ישָנים. כל בוקר קיבלתי למיטה קָפֶה. שחור מהביל. זה היה חדש. לפעמים הוכרחתי לצאת מן המיטה אל המרפסת הפתוחה לים כדי לקבל את הקפה שלי. זה היה יָפֶה. יום אחד הגיע הביתה מכשיר פרקולאטור קפה עתיק יומין. "את תראי איזה קפה נהדר אני מכין " התגאה מלאך הקפה שלי. הקשבתי להסבר מדוקדק כיצד אדי המים מפעפעים בלחץ, מזקקים וממצים את טעם הקפה שהופך חָלָק ומרוכז, וכמה חשוב להשגיח ולהסיר את הפרקולאטור מהאש ברגע הנכון, לפני שהקפה נשרף.
                למחרת, במרפסת,  קיבלתי את הקפה שלי. איש הפרקולאטור התיישב עם הקפה שלו. "פרקולאטור?" שאלתי, מצביעה על הכוס שלי. "מה פתאום" ענה, "השתגעתי להכין לך קפה פרקולאטור?" חייכתי, חשבתי שהוא צוחק. אבל הוא לא התבדח. "אם אעשה לך קפה משובח שכזה אצטרך להכין לך בכל פעם שתרצי." הוא היה רציני לגמרי, "ובכלל, את הרי אוהבת קפה בוץ" הוסיף וקימט את חוטמו אנין הטעם. גרוני התכווץ. הופתעתי. הבטתי בים האינסופי ושקלתי להיעלב עמוקות כשפתאום חשבתי לעצמי – "את לומדת דברים חדשים, אז תחשבי, תבדקי אתהרעיון." הנחתי את העלבון בצד, קרוב אלי, יכולתי להושיט יד ולקחת אותו בחזרה בכל רגע. ניסיתי לסדר בראשי את הרעיון הזה של מי שחשבתי עליו עד אותו רגע כעל מלאך הקפה שלי, אולם כשהסתבר לי שאקבל "בוץ" בלבד, ואילו הוא ישתה קפה משובח, נפגמה באחת ההילה שהקיפה את ראשו. התפכחתי, וטוב שכך, שאם לא כן הייתי נופלת בפער שבין תפיסתי אותו כמלאך לבין המציאות שלא הייתה גן-עדן ולא מלאכים.  משהבנתי שבן זוגי אינו מלאך עברתי מיד לחשיבה של בני אדם, כלומר – אינטרסים. חשיבה זו הייתה קשה לי מאד. ראשית - העלבון שהיה מונח על הרצפה, נעלב בעצמו על שלא נמצא לו שימוש וניסה לקפוץ בחזרה על ברכי. שנית -  ניצבתי בפני בעיה הלוגית ששברה אקסיומה – האם מותר להשתמש בחישובי משאבים בתוך נוסחת אהבה? זה היה מוזר לי מאד ואפשר לומר – אפילו לא חוקי. מה פתאום לעשות חשבון בתוך אהבה? הרי האהבה אינה הגיונית, באהבה איננו חושבים, אנחנו נותנים "הכל". בעצם למה לא? למה לא לחשוב? אולי נכון שלא להיסחף בפרץ התלהבות של הרגע ולהסתכן במחויבות נצחית שאיננו יכולים לעמוד בה. אולי צריך לשקול את מידת הפינוק של בן הזוג, כדי שלא נאלץ למלא משאלות תובעניות  שלו כל החיים. יתכן שהגבר הזה צודק בדרכו הלא מלאכית. אולי זו חשיבה הגיונית דווקא בזוגיות לטווח ארוך? צריך לחשב את קוי גבולות הנתינה בהתאם ליכולת היומיומית. הבטתי במַתִּי שהביט בי – "ואם אבקש פעם קפה פרקולאטור בשביל הפינוק?" חיוך רחב עלה על פניו – "אז תקבלי." מרוצה מההבטחה הזו המשכתי לשתות את הקפה שלי, העלבון התייאש ונעלם, התפנה שטח מוח נוסף למחשבה מרוננת לב. אם כך, הרי גם אני אינני מחויבת לתפקידי האישה המסורתית אותם אימצתי בלב אוהב (ולא חושב) כשנישאתי בגיל עשרים, והתשוקה להיות "superwoman" בערה בי. באותו רגע, מול גלי הים הסוערים של חוף גבעת עלייה, תחנת המצילים מספר 1 בתל-אביב, לקול קרקורם הצוהל של התרנגולים של משפחת סיקסיק השכנה, נשמטו מידי האחריות למזווה מלא ומקרר עמוס, כמו גם האחריות לניקיון ומטלות אפרפרות ומייגעות כגון אלו. משק הבית החל להתנהל בגמישות קלילה, ללא תובענות, לא שלי מעצמי, לא ממתי ולא של מתי ממני. עם הזמן והמרחב שהתפנה מעלבונות ומקיבעונות גילינו כי מתי מבשל טוב ממני ולשמחתם של ילדי "מנת הבית" היא בשר כבש בתנור ועוף נימוח בפה, בעוד אני מסתפקת
                בסלט חסה, אורז בשקדים וצימוקים ועוגת תפוחי עץ. עוד התברר כי אני מכבסת טוב ממנו, אך הוא תולה ומסיר כבסים בזריזות. אני מקלידה במיומנות, והוא מחַמֵר בי ללא לאות שאחזור לכתיבה "רצינית". היומיום  שלנו מנוקד בתגליות פשוטות ומשמחות שכאלו, וחלוקת התפקידים משתנה בהתאם למצב הרוח ולמשאבי הזמן והאנרגיה העומדים לרשותו של כל אחד משנינו ברגע נתון. בסך הכל, לטווח ארוך, נוצר שיווי משקל דינמי, מערכת הוגנת בה כל אחד יכול לסמוך על הגינותו של השני, אבל גם שומר על גבולותיו שלו.
                אגב, ניסיתי את הקפה הפֶּרקוּלָאטִי של מַתִּי. לא משהו. חזרתי לבוץ.

                 

                 הרשימה מבוססת על קטע מתוך ספר האמן שיצרנו מתי גרינברג ואנוכי - "שרידי האישה ההגיונית/ The Remains
                Of The Logical Woman". הספר מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנים 1970-1990(רישום למעלה) ורשימות מתוך יומנה של נוֹמִיקָן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".

                דרג את התוכן:
                  6 תגובות   יום שישי , 29/3/13, 08:37

                  ''


                  29.3.2013


                  התִיתָכן אהבה בינינו.. – שיטות שונות להחליט, האם להתאהב?


                  ביום אביב שמשי נפגשתי עם האמן מתי גרינברג לפני דלתה הנעולה של גלריה בה הוצגו עבודותיו שהקסימו אותי בביקורי הראשון. האחראי לפתיחת הגלריה אחר קום, וכך השתבשה תכניתו של מתי לבדוק היתכנות של קשר בינינו לאור תגובותיי יצירותיו. זו הייתה אמורה להיות המשוכה הראשונה שאעבור. האינטליגנציה האמנותית. בלעדיה – אין סיכוי. התיישבנו בבית קפה ברחוב בן-יהודה וחיכינו שהגלריה תיפתח. בינתיים שתינו קפה. אני – "בן ז. של קפה שחור", מר, "כמו החיים". מתי - הפוך בלי סוכר. המרירות הנעימה הזכירה לי את חברתי שביקרה אותי אמש בדרכה ל"בליינד דייט". היא הייתה אחרי יום עבודה, שיערה סתור, האיפור עייף, הגרוע מכל – שפתיה היו דהויות. אימי דיברה מגרוני: "את לא מסתרקת ושמה אודם"? לא" ענתה חברתי "אני לא מתאמצת, זה מה שאני, זה המצב הכי גרוע שלי, מתאים – טוב, לא מתאים – לא צריך". נדהמתי מהטקטיקה הזו. גדלתי על ברכי אסכולה שאומרת שאין הזדמנות שנייה. לא השתכנעתי ולפגישה עם מתי התלבשתי נחמד. לא יותר אבל גם לא פחות. 
                  הקפה נגמר מהר. למתי גרינברג היו חיים מעניינים אז הוא קנה לי גלידה, וגם לו. גבר ואישה לא צעירים יושבים ומלקלקים גלידה. זרות עמדה בינינו. זרות וסקרנות. מאחורי משקפי השמש שהגנו מהאור האכזר, התאמצו עינינו הפקוחות לראות אחד את השני פנימה. הגלריה עדיין לא נפתחה. במיומנות השחיל מתי סידרת שאלות לתוך השיחה. לא הרגשתי שאני נבדקת, הייתי עסוקה בבחינה שלי – אותו. שאלותיו התבססו על הכישלונות המפוארים בעברו,  ונועדו להבטיח כי בבחירת האישה הבאה יעשה טעות חדשה אותה עדיין לא עשה. לדבריו, המומחיות שלו הייתה - "נשים יפות ונוירוטיות", נשים מסוג זה היו נמשכות אליו, והוא היה מתגייס להצלתן. לדעתי, הוא כלל לא חשב על אהבה, אלא שָקל האם מנת הסבל הצפויה לו איתי שווה את המאמץ להפעיל את הקסם שלו ולהשיג אותי, מה עוד שאני אישה נאה אך וודאי שלא ברמה המתירה לי זכויות יתר של מניירות ונוירוזות. מפעם לפעם הובלעה שאלה אגבית - האם את מעשנת? לא. אני לא מעשנת. תודה לאל (לחש בליבו). האם את פסיכולוגית? לא. תודה לאל (לחש בליבו). האם את עורכת דין? לא. תודה לאל (לחש בליבו). האם את דתיה? (גם את זה הוא ניסה. זה לא עבד. בכלל). לא. תודה לאל (לחש בליבו).  וכך דילגתי בקלילות משוכה אחר משוכה. לבסוף נשאלתי – האם את בשלנית? לא. יופי! מושלם! הפעם צהל בקול, אני אוהב לבשל, זה מרגיע אותי.
                  כל אותה עת ישבתי מולו, בוחנת את פניו האדמדמות תחת הכובע הלבן המגוחך המצחיק בצורה היסטרית, כפות ידיו העדינות במפתיע לידי פָּסָל, זקנו ושפמו שניכרו בהם עקבות ה"אדום הפראי" של צעירותו וכעת היו לבנים. לא בדקתי עובדות, לא ענינה אותי ההיסטוריה, הקשבתי רק ל"דבר הזה" שריטט באוויר בינינו על המדרכה הסואנת ברעש המכוניות החולפות. שמרתי את גופי סגור אך חיישני ליבי הושיטו זרועות שושני ים מגששות – האם אוכל לאהוב את הגבר הזה? ושמתי לב למילה "נכון" משייטת בקרקעית בטני. וזה הכל. פתאום נדדה השיחה למקום מסוכן עבורי. מתי סיפר על אישה אשר טרפה נפשה בכפה. נדרכתי. גופי ננעל. שושני הים אספו זרועותיהן במהירות וסוככו על קירות ליבי. זה לא יכול להיות מקרי שהוא מעלה סיפור כזה, אמרתי לעצמי, אבל אני עדיין לא מוכנה. נהניתי לשבת שם איתו, כאילו סתם, רק גלידה ושמש תל-אביבית וכוס קפה ריקה שבמשקעה וודאי רשום היה עתידנו אלא שלא בדקנו . "יש סיפור קשה בחיי" אמרתי למתי "אני רוצה שתדע את זה. אבל אני לא רוצה לדבר עליו עכשיו".

                  הגלריה נפתחה. על כניסתי לתוך עולמו כתבתי ברשימה האחרונה שפרסמתי בעבר - "המהות כולה בכף היד" (דה מרקר, 26.4.2010) כשהסתיים הסיור בתערוכה חשתי שפגשתי באדם שעבורי אין לו סוף. עם פרידתנו הטביע מתי נשיקה קלה בלחיי. טעמה של הנשיקה, מגע שפמו, דגדוג לֶחְיוֹ הזִיפָנית, והריח הנכון – הם שקבעו עבורי. ביהירותי חשבתי שהאינטליגנציה האמנותית שלי היא שהרשימה אותו, אלא שלימים התברר לי כי מה שהפיל את הפּוּר לטובתי היו שָדַי שקיפצו בעליצות ובחוצפה גלויה בתוך מִפְתַח המחשוף בכל פעם שצחקתי. הפיתוי היה ברור. כשהבעתי פליאה - אמן גדול והקריטריון הוא השדיים? מתי צחק. "מה הקשר? אני גבר, ככה פועל מוח של גבר. אישה צריכה לדעת את כוחו של הגוף שלה, אחרת זה בזבוז." ואני תהיתי אם הגבר קודם לאמן או להיפך, ואולי זו בכלל לא שאלה. התשובה נמצאה לי בעבודותיו.

                   

                   מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".



                   

                  דרג את התוכן: