כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    18 תגובות   יום שני, 17/6/19, 12:08

    ''
    כמה חם בארץ? אני שואלת, כמו באח שלך, עונה עידית

     

     

    הגעתי ל*זגורה כדי להתקדם בכתיבת ספר עליו אני עובדת זה זמן.

    הרבה מאחלים לי שתשרה עלי ה**מוזה. למרות שהמוזה נולדה ביוון, אני לא בטוחה שהיא תעשה את כל הדרך המתפתלת בעקלתונים המטפסים ההרים בשביל גברת אחת שהגיעה מארץ הקודש. לכן אני מביאה את החומרים שלי ומתכוננת פשוט לשבת ולכתוב.

     

    ''

    המוזות רוקדות

    ''

    מוזות, סרקופג, מוזיאון הלובר

     

    אני מתמקמת בחדרי המופלא, מדליקה אש באח, מצליחה לא להבעיר את עצמי, ומתחילה לקרוא את הדפים שכבר כתבתי. אני מגלה ש... איך אומר את זה בעדינות, זה לא כתוב כל כך טוב. אני יודעת שאני צריכה זווית חדשה, זאת אחת הסיבות שאני כאן, אבל אין לי מושג איך להתקדם. בהלה תוקפת אותי. אני מטילה את עצמי על המיטה, משתרעת על גבי בפישוט אברים ובוהה בתקרה. התקרה הנה מבנה מורכב של מרישי עץ חום כהה, עשיר, בחלל משולש מעליו נמצא גג משופע עשוי לבני צפחה אפורות. זאת הצורה שבונים מאות שנים, כך מסביר יורגוס, כפופים לחוקי שימור. תוך שאני עוקבת אחר המפגשים בין קורות העץ המסיביות מוחי מתרוקן ואני נרדמת.
    המחשב מביט בדאגה בגבירתו השרועה על המיטה ומתחיל לחשוש שלשווא גררה אותו לכאן מפינת העבודה בבת ים שדווקא חביבה עליו עד מאד. כשאני מתעוררת התקרה עדיין במקומה אבל מוחי במקום אחר ואני יודעת בדיוק מה עלי לעשות. אני מתנפלת על המחשב ומתחילה לכתוב. הטקס המוזר הזה מתרחש מספר פעמים ביום.
    המחשב תמה, בבית היא לא עושה את זה. בבית היא הולכת ומעמידה מכונת כביסה, מכינה סלט חסה, עורכת רשימת קניות, מפטפטת עם מתי G. וזונחת אותו בפינת העבודה. הוא מקווה שהיא תאמץ את הטקס המשונה כשגרת עבודה גם כשיחזרו הביתה, הוא אוהב כשהיא מתנפלת עליו ומתקתקת לתוכו את כל המרץ הזה.


    ''

     

    ****יורגוס מוטרד מכך שהאורחת, משקפי סופרת חמורי סבר רכובים על חוטמה, יושבת בחדרה מבוקר עד ליל. הוא חפץ מאד להאהיב עליה את חצי האי פיליון ולהראות לה את נפלאותיו. וכך בצהרי יום אחד אני מצטרפת אליו לנסיעה לחורפטו, עיירת החוף, מרחק 15 דקות נסיעה מזוגזגת מזגורה.
    אגב, זגורה במלרע, הדגש על ה"רה", כך גם חורפטו במלרע, דגש על ה"טו". ועוד הבהרה לשונית – אני שואלת את יורגוס – מה שמך? אני שומעת פעם יורגו ופעם יורגוס. הוא מסביר –השמות של הגברים היוונים מסתיימים באות "S" -קוסטס, ניקוס, יורגוס. השם הרשמי הוא יורגוס ונכתב עם האות S בסופו, כאשר שואלים אותו מה שמו הוא עונה יורגוס, אבל כאשר אני פונה אליו אני משתמשת ב – יורגו, כך לגבי כולם. כדי לבלבל יותר, אני שומעת יום אחד מישהו קורא לו - יוריוס. מה זה? אני שואלת, זה ממש ממש רשמי עונה לי יורגוס / יורגו / יוריוס שהאנגלית בפיו מתנגנת בנעימה יוונית, מלווה בתנועות גוף מעוגלות ואיטיות המסגירות את אהבתו הגדולה למקום בו נולד ובו הוא חי. כפר ששומר על הקצב וטעם של זמן אחר.


    ''

    חוף חורפטו

    ''

    חוף חורפטו לפני הציפורו

    ''

    חורפטו במלרע

     

    הדרך מזגורה לחורפטו מתפתלת בין בוסתני תפוחים, זגורה היא אסם התפוחים של הבלקן, אגסים, דובדבנים, ערמונים. בין לבין מציץ הים. אביב, הכל פורח, ראשי ה***שושנים ענקיים, בצהוב עז, ארגמן קטיפתי, וורוד, לבן, האוויר צלול ומבושם, הנשימה נעתקת מרוב יופי. יורגוס שואל – איך מזהים ישראלי? איך? ישראלי נכנס לאוטו סוגר את החלון ומתחיל ללחוץ על כל הכפתורים כדי להדליק את המזגן. כאן אסור לעשות זאת, החלון נשאר פתוח, האוויר מרחיב את הריאות, הריחות נפלאים.


    ''

    ''

     

    יורגוס, ידו בכל ויד כל בו, למד כלכלת תיירות. בנוסף לניהול המלון שלו, והכנת אומלטים אווריריים בבוקר וקפה מצוין, הוא מנהל פרויקטים של בניית מספר בתי נופש. אשתו, מרינה, מנהלת השכרה של כעשרים ווילות בגדלים שונים להשכרה לנופש. כרגע היא מחדשת את האתר באינטרנט, ברגע שהאתר יעלה לאוויר, אכניס אותו לכאן. אני מוצאת את עצמי בסיור בתי נופש, נקיים, מאובזרים גינות נהדרות, נוף נפלא, בחלקם יש ברכות קטנות, כולם במרחק הליכה ברגל או נסיעה קצרצרה לחורפטו. חורפטו עצמה מתגלה כעיירה קטנטנה, בחורף, זו התקופה בה יורגוס מונה את תושבי המקום "האמיתיים", מתגוררות בה עשר משפחות, המחזיקות בית קפה וטברנה פתוחות, ילדיהן לומדים בזגורה. גם באוגוסט, שיא העונה, המקום אינו צפוף. פועל בו חניון לקרוונים, שנמצא ביער, על החוף. המים צלולים באופן ששכחנו שאפשרי, חלוקי אבנים מרצפים את החוף ואת הכניסה למים.


    '' אחרי הציפורו

     

    אני מתיישבת בטברנה מול החוף הריק ומזמינה אוזו, המלצר מתבונן בי אחוז תדהמה, אנחנו לא מגישים כאן אוזו.
    - אז מה אתם מגישים?
    - ציפורו, זה משקה מקומי, דומה לאוזו אבל אניס מזן אחר.
    - יאללה, ציפורו.
    הציפורו מגיע בבקבוקון המכיל את המידה המדויקת, כוס לא גדולה, קוביית קרח ומים. מוזגים את הציפורו על קוביית הקרח, ומוסיפים מעט מים, כמו אוזו, כמו עראק, הנוזל הופך לחלבי, והחיים הופכים רכים ושמחים. אני מבקשת לרכוש בקבוקון ציפורו לשמח את ליבו של מתי G., המלצר מביא לי אחד מתנה.


    ''

    ''

    ציפורו, לפני ששתיתי אותו

     

    אני חוזרת באוטובוס הריק לזגורה, ונכנסת לסופרמרקט לקנות תפוחים .

    בתור לקופה אני רואה על המדף בקבוקונים חמודים, על התווית הכתובה ביוונית מצוירים שלושה דובדבנים. אני מחליטה שזהו שרי דובדבנים. איננו חובבי שרי, אבל הבקבוקון מוצא חן בעיני. מאוחר יותר בכל זאת אתעניין אצל יורגוס
    - מה קניתי?

    - רוטב תפוחים לבישול צלי בקר.
    אה, טוב שבררתי.

    ''

    נו, זה לא דובדבנים זה?

     

     שבועיים עם המונמילים כתובות ומעט מילים מדוברות. ללא הצורך לרצות, להתחשב, לעשות למען אחרים, לחשוב על אחרים, לטפל בתחזוקת הבית... נטו אני, והכתיבה, שהיא חלק מאותו "אני", שמתגלה בעירומו ב"לבד" שבחרתי. תחושת עצמיות מפעמת , צלולה, ברורה, משמחת. "הכל בסדר".


    '' ידיד לטייל איתו

    ''
    ''

    ''


    בוקר אחרון, אני בגינה עם כוס קפה והציפורים המזמרות, מחלחלת לגופי את כל החוויה, לקחת איתי ארצה. יורגוס החליט לתת לגינה צורה חדשה. שלושה פועלים עומדים ודנים כיצד להניח אבן מסוימת, דיבורם שקט ונינוח אם כי ברור שאינם מסכימים איש עם רעהו. מגיע אדם נוסף, מנהל העבודה כנראה. איש בתורו מתכופף ומניח את האבן בצורה מעט שונה. האחד מתיישב ומביט, השני מדליק סיגריה, הם מסתכלים וחושבים, מחליפים כמה מילים, ושוב אחד מהם משנה את מקומה של האבן. יורגוס מגיע, כל אחד מהפועלים מסביר את עמדתו כלפי האבן המסוחררת מהזוויות המוצעות להעמדתה על חברתה שכבר מצאה את מקומה. כעת עומדים חמישה גברים ומתבוננים באבן. סופו של דבר מתקבלת החלטה והאבן מוצאת את מקומה. דמוקרטיה של ממש.

    אחד הפועלים מוריד את המזוודה של הגברת המבוגרת עם לפטופ ומזוודה. חיבוק חם ליורגוס / יורגו / יוריוס והביתה.


    '' ככה לא אגיע רחוק


    באוטובוס מוולוס לאתונה אני מחליטה להפוך לזגוריינית, לעולם לא אתן עוד לדבר להרגיז אותי, אהיה עליזה ושמחה בחלקי. "אפקט זגורה!!!" תהיה סיסמא פרטית שלי, אותה אלחש (או אשאג) בשעת הצורך, כמו הסיסמאות של הילדות גיבורות העל (החטובות להפליא) בסרטים המצוירים בהם אני צופה עם נכדתי.
    באוטובוס,  נסיעה של ארבע שעות , יושבת לפני עלמת חמד ומדברת בטלפון, הרמקול פתוח, כל הדרך. מאחורי יושב נער שמכחכח בגרונו ומושך בחוטמו כל חמש דקות (מדדתי). מגיעה לאתונה, שדה התעופה, שער העלייה לטיסה, אל על, שור ישראלי מצוי מנסה לעקוף אותי, נושף בעורפי, "אני עצבני", בשלווה זגוריינית אני חוסמת אותו, וכל אותו זמן אני ממלמלת – "אפקט זגורה, אפקט זגורה". אלא שמשהו השתבש, אפקט זגורה הולך ומתפוגג ואזהרת ג'ננה נשמעת .
    אויה, אויה, אני חוזרת ארצה אותה נומיקן שיצאתי.
    אבל המחשב מרוצה, הוא שומר על חומר כתוב היטב.
    המשך יבוא...

    ['' הגעתי הביתה

     

    *זגורה - ראה פוסט קודם http://www.nomikan.com/?p=1892
    **מוזה – מתוך ויקיפדיה - במיתולוגיה היוונית, תשע המוזות היו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניות תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה. תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הן הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.
    לפי דברי הסיודוס בספרו תאוגוניה, תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס, ראש האלים, ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה אהבים עימה. מנמוסינה התעברה מביקורים ליליים אלו, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, הן תשע המוזות.
    *** שושנים, השם הנכון היום הוא ורד, אבל אני גדלתי על השיר "ערב של שושנים" , ובכלל, המילה שושנה מממלאת את הפה חושניות של ששש, וכאן – "כל שושן מלמיליאן".
    ****יורגוס, הבעלים הצעיר של המלון הקטן והמקסים, "ארקונטיקו סטמו" בו אני שוהה, בכפר זגורה, בחצי האי פיליון ביוון - https://www.stamou-hotel.com/en/


    דרג את התוכן:
      27 תגובות   יום חמישי, 16/5/19, 21:35

      בנעלי עליסה בארץ הפלאות don't follow my footsteps, i am lost too

       

      הכל היה פשוט יותר לולא היה לי החיידק הזה של הכתיבה. אבל יש לי. ניסיתי להיפטר ממנו. לא הצלחתי. אני מבורכת במשפחה נפלאה, יש את מתי G. האחד והיחיד, ילדים נהדרים, נכדים מופלאים, חברות, חברים. אסור לי לקטר.
      אבל
      אני כותבת ספר, ובתוך חיי היומיום המאושרים אני לא מצליחה לראות את רוחב היריעה. אני צריכה מקום שקט ומבודד וזמן נקי ממחויבויות, שחרור, זמני מאד, מעמל האהבה. אני זקוקה לכך באופן קיומי.
      אני מחליטה לנסוע לחוץ לארץ, לבדי, או כמו שאומר מתי G. – me, myself & I.
      אני מאתרת מלון משפחתי קטנטן בכפר זגורה, בחצי האי פיליון ביוון, וקונה כרטיס טיסה, הלוך וגם חזור... למשך שבועיים. אני מקבלת הנחה מפני שהגעתי בהמלצת חברה ששהתה במקום. יורגוס, הבעלים הצעיר של המלון, אינו לוקח תשלום מראש. אבל מה יקרה אם בסוף לא אגיע? אני שואלת. אם לא תגיעי, עונה לי יורגוס, זה יהיה בגלל משהו רע, אז בכל מקרה לא אקח כסף.
      https://www.stamou-hotel.com/en/
      (להזמין מקום כדאי לצלצל ישירות ליורגוס, טלפון - בדף הבית באתר)
      שימו לב, זגורה אינה זגוריה. מקום אחר.


      מתי G. אינו מצליח לפענח את האלגוריתם המפעיל את האישה שאתו, שהיא לכל הדעות, גברת אינטליגנטית למדי, אבל פזורת נפש להחריד. בטיסה האחרונה הגענו לדלפק הצ'ק-אין בשעה חמש לפנות בוקר רק כדי לשמוע שטעיתי ביום והטיסה היא למחרת, בטיסה שלפני האחרונה שכחתי את תיק התרופות (תחזוקה שוטפת) בבית, חזרתי הביתה והגעתי לטיסה בשנייה האחרונה, כשמתי G. מניח רגלו בדלת המטוס ומונע מהטייס להמריא בלעדי. אפשר להבין מדוע הוא מודאג. מאד. אני מרגיעה אותו: מתי, הסתובבתי לבדי בעולם הרבה שנים. הוא עונה: כן, אבל עכשיו את מבוגרת עם מזוודה ולפטופ. אני לא יודעת אם לחבוט בו על העלבון "המבוגרת", שלא לומר זקנה, או להתפקע מצחוק.
      וכך, בערב יום העצמאות, בדיוק ביום בו קנה לי קפה ראשון מול הגלריה של חברו, דודו גרשטיין, ברחוב בן יהודה בתל-אביב, לפני תשע שנים, אני מכריזה על עצמאותי וממריאה לבדי לאתונה, אישה מבוגרת עם מזוודה ולפטופ, וצליל בוזוקי בלב.
      בצהרי היום אני יושבת בבית קפה של דרכים במסוף תחנת אוטובוסים בפרברי אתונה, ממתינה לאוטובוס שייקח אותי צפונה לעיר וולוס, ממנה אמשיך במונית בכביש מתפתל בין הרים ויערות, גבוה מעל לחוף מפורץ עד שאגיע לזגורה. כוס קרטון של קפוצ'ינו גדול מונחת על שולחן הפורמייקה הקטן, לצידה פתוח המחשב. אצבעותיי להוטות להקליד, אבל מוחי עדיין אינו מחובר אליהן. אני בוהה בנעלי אליס בארץ הפלאות שלי. על אחת מהן מחייך מאוזן לאוזן החתול צ'שייר, על חרטומה של הנעל השנייה כתוב – "Don't follow my footsteps, I am lost too". כל מיני דברים יכולים לקרות כשיוצאים לדרך בנעליים שכאלו.


      ''

       

      בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שש עשרה שעות אחרי שעזבתי את ביתי בבת ים, אני מגיעה ל"ארקונטיקו סטמו" המלון הקטן שהתמונות באינטרנט הבטיחו שיהיה קסום. יורגוס, הבעלים הצעיר, נותן לי את סיסמת האינטרנט - "אנמלה", שפירושה ביוונית – השלב בו הגולם הופך לפרפר יפהפה. הגעתי למקום הנכון.


      ''

       

      ''

       

      ''

       

      הערה: לזגורה יש להגיע ברכב, כדי לטייל באזור, טבע במיטבו. האזור מוגדר כשמורת טבע אירופאית, אוויר הרים צלול, יערות, מסלולי הליכה ברגל, חוף הים קרוב, אוכל נהדר, אנשים טובים. מתאים למשפחות שאינן מחפשות שופינג ואטרקציות דיסני וורלד. לצעירים שמחפשים פאבים, מועדונים ואקשן אין מה לחפש פה. החנויות, המעטות, נסגרות בין השעות 14:00 – 17:30 ואז נפתחות שוב עד 20:00. יורגוס מסביר כי בזמן זה מתכנסת המשפחה, מבשלים יחד אוכל טרי, יושבים ליד השולחן, מדברים אחד עם השני, קוראים ספר עם הילדים, תארו לעצמכם, דברים שכאלו.
      כשאמרתי ליורגוס שאני באה כדי לכתוב ואני רוצה להיות בשקט לבד, הוא גיחך ואמר – את מגיעה אחרי חגיגות הפסחא והראשון למאי, שהוא חג גדול ביוון, ולפני "העונה", את תהיי לבד. העונה מתחילה ב1 ליוני, והאזור מתוייר בעיקר על ידי היוונים עצמם שמכנסים את חצי האי פיליון - הרי הקסם משום יופיים וקרבתם לים, הנשקף מההרים.
      אפרופו שקט, אני נזכרת בדבריה של אורית, חברתי החכמה והנהדרת שהלכה לעולמה הרבה הרבה לפני הזמן, יום אחד אמרתי לה - החלום שלי הוא שקט, והיא ענתה: איך יהיה שקט כשאת בעצמך עושה את הרעש. מה שנכון נכון.


      '' הכיכר המרכזית, לא בעונה

       

      בערב אני יוצאת לתור אחר מזון. הכפר ריק, אני מגיעה לכיכר המרכזית, גם היא ריקה, אני פותחת דלת של מה שנראה כמסעדה, עשרים זוגות עיניים מוסטות מהטלוויזיה שנמצאת ליד דלת הכניסה וננעצות בי בתימהון, כולן נטועות בפניהם של זורבות בדימוס, גברים יוונים ישישים, על השולחנות כוסות אוזו וקפה, מהמבוכה אני מנופפת להם בידי, כאילו מלכת אנגליה קפצה לביקור, נסוגה לאחר וטורקת את הדלת אחרי, נמלטת מהמקום. עם הזמן אני מגלה כי המרחב הציבורי הוא של הגברים, הנשים ספונות לבטח בבתים. ועוד אני מגלה כי גם הגברים המבוגרים, ואפילו הזקנים, חלקם חסרי שיניים – אבל לכולם בלורית שיער צפופה ומפוארת. אני לא יודעת אם זה משהו שהם אוכלים, שותים, או שאלו הגנים שירשו מזאוס וחבריו אלי האולימפוס.

       
      בבוקר יום המחרת אני יורדת לארוחת בוקר, בחדר האוכל יושב זוג, האישה אומרת: אפילו הלחם כאן, מאד טעים. ישראלים, מטיילים באזור. הגיעו לשבוע, נהנים מאד. כשהם יוצאים הדלת נפתחת, נכנסות דגנית וארנה - "שלום". כך קורה עוד מספר פעמים. אני שואלת אם השפה הרשמית בזגורה היא עברית. מסתבר שמספר ישראלים קנו בתי נופש באזור. דגנית וארנה מזמינות אותי לביתן – www.villaasterina.com שנמצא בקצה שביל כורכר בכפר קטן, Pouri,סמוך לזגורה.

      הן רכשו את הבית ושיפצו אותו מן המסד עד הטפחות. זה בית הנופש שלהן ושל המשפחה כולה. ניתן לשכור את "וילה אסתרינה". יש בה שתי דירות נפרדות, בקומה העליונה ובקומה התחתונה. הבית מצויד היטב. הנוף נפלא, ואפשר לנסוע לים בדרך המתפתלת במורד היער, מרחק נסיעה של כרבע שעה.

      ''

       

      ''

       

      ''

       

       

      הבנות מזמינות אותי לטברנה Plimari על שפת הים. המקום המושלם. האוכל נפלא, שרימפס, קציצות קישואים אווריריות ויין לבן קר. המים צלולים ונקיים, החוף "עשוי" חלוקי אבנים, אבן אחת יותר מעניינת מהשנייה, אין חול. אני עוד אחזור למקום הפשע.


      ''
       

       

      אחר כך אני נשארת עם עצמי. מלבדי אין איש במלון. בבוקר מגיעה מיס וורוורה,(varvara), ששמה כבר עושה לי מצב רוח טוב, מכינה לי ארוחת בוקר נפלאה, עשירה מדי, מנקה את חדרי, וזהו.

       

      ''

       

      ''

       

      שאר היום (והלילה) אני לבד בחדרי, כותבת. בלילה השני אני קולטת פתאום שאני לבד, במתחם פתוח, אין לובי, אין שוער, אין שמירה, הגינה פתוחה, סתם בית בכפר יווני. מזל שאני לא פחדנית, אני ממלמלת לעצמי, מסתובבת לצד השני ונרדמת. הלבד קיצוני יותר ממה שביקשתי, אבל הוא בדיוק מה שאני צריכה.


      בואו נודה על האמת, כמה לבד אפשר להיות בימינו בציביליזציה המערבית? נכדי צצים על מסך הטלפון וממיסים את ליבי, אני שולחת להם סרטונים המסבירים את קסמו של המקום ומדוע נעלמתי, חברותי דורשות בשלומי ומפרגנות בקנאה גלויה ובריאה על התמונות והסרטונים שאני שולחת, והכי הכי – מדי בוקר ולילה אני מדברת עם מתי G., הוא מופיע במלוא הדרו ואדמוניותו על מסך הסקייפ, עוקב אחר עבודתי, מצחיק ומעודד, ומעדכן אותי בקורות אותו. ואצל מתי G. תמיד קורותותו משהו.
      מאד כיף לאהוב את כולם מרחוק, אף על פי שלילוש מאיימת כל הזמן שהם באים... ולדעת שחבילת האהבה הענקית הזאת מחכה לי בסבלנות בארץ.

       
      אני מקפידה על תרגול יוגה, כדי שגופי לא יקבל צורה של כיסא, שלא לדבר על ישבני השטוח ממילא.


      ''
       

       

      בצהרי אחד הימים אני מבקשת מיורגוס שיארגן לי מונית שתוריד אותי לפלימרי, ותחזיר אותי אחרי שעתיים. יורגוס מזמין מונית (יש שתיים בזגורה), מרצדס חדשה ונוצצת, ונהג לבוש בהתאם. דא עקא, הוא מודיע מראש שאת חצי קילומטר האחרון, דרך חתחתים ביער, איאלץ ללכת. אין בעיה, אני אומרת, הבאתי את הרגליים.
      בדרך כלל אני לא משתפת אתכם במאכלים, אבל הפעם,,, ממש בסוף העולם

      ''

       

      ''

       

       

      ''

       

      ושעה אחרי

       

      ''

       


      בשולחן הסמוך יושב זוג צעיר, מלחש באנגלית, טבעות הנישואין נוצצות טריות על אצבעותיהם. הוא צעיר מאד, נמוך ורזה, שערו אדמוני, היא מבוגרת ממנו, גבוהה ורזה, שערה הבהיר ארוך. הם נראים כאילו יצאו מסרט של וודי אלן. על פניו של הצעיר שפוך חיוך טיפשי של גבר מאושר, שצרכיו המיניים מסופקים. הוא קם, יוצא אל החוף, מביט בים, וחוזר אליה בחיוך. היא מתחילה לדבר, גבה אלי, איני שומעת אותה, אבל החיוך נמחק מפניו. אל תעשי את זה אני רוצה לומר לה, טמבלית, יש לכם הרגע המושלם, במקום המושלם, תהני, אל תחפרי לו. אני לא אומרת כלום. הוא נושם עמוק ואומר לה: I think we are ahead of ourselves . היא ממשיכה. הוא מכסכס לפיסות קטנטנות כפיסי עץ שמונחים על השולחן. היא שואלת אותו משהו, הוא עונה anxiety, stress . המלצר מביא את החשבון, הוא משלם ושניהם הולכים זה לצד זה, אינם נוגעים אחד בשני.
      אני שמחה שאני לא צעירה. 


      במפרץ לא רחוק מצטיירת עיירת החוף המקסימה, חורפטו  להקת דולפינים מקפצת במים, שלוש אוניות מונחות על קו האופק שנראה כמו ציור ילדים, הים הוא קיר מאונך, שלושה שחפים מפגינים מטס מרהיב.
      המשך יבוא..

       

      פתאום נזכרתי שכבר כתבתי על האישה הזאת וכל משפחתה שיצאו למסע באי פארוס על גבי האופנוע כלרלעומר, הציצו בספרי - "הקרמפמפולים"

       

      http://www.nomikan.com/?page_id=52

       

      ''

       



      www.nomikan.com

      דרג את התוכן:
        18 תגובות   יום ראשון, 12/5/19, 12:50

         

        ''

         

         

        אני יושבת בבית קפה של דרכים במסוף תחנת אוטובוסים בפרברי אתונה, ממתינה לאוטובוס שייקח אותי צפונה לעיר וולוס, ממנה אמשיך בכביש מתפתל בין הרים ויערות, גבוה מעל לחוף מפורץ עד שאגיע למחוז חפצי, הכפר זגורה, בחצי האי פיליון. כוס קרטון של קפוצ'ינו גדול מונחת על שולחן הפורמייקה הקטן, לצידה פתוח המחשב. אצבעותיי להוטות להקליד, אבל מוחי עדיין אינו מחובר אליהן. אני בוהה בנעלי עליסה בארץ הפלאות שלי. על אחת מהן מחייך מאוזן לאוזן החתול צ'שייר, על חרטומה של הנעל השנייה כתוב – "Don't follow my footsteps, I am lost too". כל מיני דברים יכולים לקרות כשיוצאים לדרך בנעליים שכאלו.

         

         

        ''

         

         

        בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שש עשרה שעות אחרי שעזבתי את ביתי בבת ים, אני מגיעה  למלון הקטן שהתמונות באינטרנט הבטיחו שיהיה קסום. קורה שהמציאות עולה על הדמיון. יורגוס, הבעלים הצעיר, נותן לי את סיסמת האינטרנט - "אנמלה", שפירושה ביוונית – השלב בו הגולם הופך לפרפר יפהפה. הגעתי למקום הנכון.

        ולכן

        המשך יבוא...

         

        ''

         

         

        ''

         

        נומיקן

         

        www.nomikan.com

        דרג את התוכן:
          10 תגובות   יום חמישי, 27/10/16, 20:30

          27.10.2016

          ''

           

          "ואהבה, מה עם אהבה?" / השקת הספר + שיח גלריה


            "את לא מבינה? גבר מחכה כל החיים למכתב אהבה כזה", אומר מתי G. כאשר הוא מסיים לקרוא  קטעים קצרים אשר כתבתי ביומני האישי. "יש לי רישומים שמחכים שלושים שנה במגרות לטקסטים האלו".

          ספטמבר, 2010, ראש השנה, חודשים מספר לאחר היכרותנו.

           
            במהלך השנים 2010 – 2014 יצרנו יחד שלושה ספרי אמן – "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010", "שרידי האישה ההגיונית" ו – "האמן והבורגנית". טקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ורישומים של מתי G.
          הן הטקסטים, והן הרישומים לא חשבו לצאת מן המגרות, ולא העלו בדעתם שתשזוף אותם עין זרה. הם לא נוצרו למטרות פרסום. הרישומים נעשו בשנות השבעים בלונדון כשרבוטים של מתי G. בינו לבין עצמו (שזו הדרך בה הוא חושב) והכתיבה העכשווית שלי, ביני לבין עצמי, מבררת את רגשותיי.... להפתעתנו, דווקא חוסר היומרה בעשייה, האינטימיות של הכתוב והרישום, הפליאה של המפגש –כל אלה נגעו במקום עמוק אצל אחרים וריגשו עד מאד.

           
          בימים אלו רואה אור ספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?" המאגד את שלושת ספרי האמן לספר אחד, יפהפה. הספר, המכיל את הטקסטים שלי, בעברית ובאנגלית, ואת הרישומים של מתי G. עוקב במנות קטנות, בעדינות, בכאב ובהומור, אחר התפתחות מערכת היחסים בינינו - גבר ואישה, אמן....אלמן, אשר חי מרבית שנותיו בלונדון ובניו-יורק ואלמנה מרעננה הבורגנית, שנינו בעשורים המאוחרים של חיינו, החיים חרטו בנו את שלהם, את שלנו.

           האם תיתכן אהבה?

           

          " ... שְמַע, אנחנו דוברים לשונות שונות. מילים הן הכלי שלי. השפה החזותית היא מַעְיָן האוצָרוֹת שלך… 
          אתה השואל, הסקרן, הדוחק בי לתת צורה למחשבותי, לזקק מילותי, חותר אל מקום עָלוּם. ואני הולכת איתך, בלי לדעת לאן.
          עד שֶציוריך מונָחים ליד מילותי
          מתנת חסד של החיים לנו, שהחזקנו מעמד ולא וויתרנו ליֵאוש... "


          ''

           

          ''


          ''

           

           

          לינק לווידאו: "Noted of Love" המציג את ספרי האמן
          http://www.nomikan.com/?page_id=50


          ניתן לרכוש את הספר  "ואהבה, מה עם אהבה?"  ישירות באתר
          http://www.nomikan.com/?page_id=384

           

          והוא מתחיל לעשות את דרכו בחנויות הספרים המובחרות ובחנויות המוזיאונים. 

           

          השקת הספר תתקיים בשבת הקרובה – 29.10.2016 בין השעות 11:00 – 14:00 ב"בית האמנים" תל-אביב, בין כתלי התערוכה –


          ספקטרום / מִקְשֶתֶת* – ספרי אמן ועוד…
          מתי גרינברג /
          Maty Grunberg
          6.11.2016 – 13.10.2016

          שימו לב!
          בשעה 11:00 – 12:00 יתקיים שיח גלריה של מתי
          G. ושלי – "ואהבה, מה עם אהבה?" 

          בואו!!!

           

          שיח גלריה נוסף יתקיים בשבת ה– 5 לנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר.

          בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב – ימים ב'-ה' 13:00-10:00 , 19:00-17:00 ; יום ו' 13:00-10:00 ; שבת 14:00-11:00

          www.matygrunberg.com

          www.nomikan.com

           

          ''

           

          ''

          דרג את התוכן:
            14 תגובות   יום ראשון, 2/3/14, 13:58

            ''

             

            ''
            ''

            צלם - עמוס רוג'ר

            "מגילת רות" , ספר האמן שיצר מתי גרינברג יחד עם המשוררת לינדה זיסקוויט, הוגדל ומוצג בפארק רעננה. בשעת טקס הפתיחה נראתה בשדרה, מתחת ל"מגילת רות", שורת פיליפינים דוחפת שורת זקנים בכסאות גלגלים (תחרות?) ובעקבותיהם מספר ישישים צועדים במרץ נעזרים במקלות הסקי שלהם.  וזה מה שקורה כאשר אמנות יוצאת מהמוזיאונים ומהגלריות והולכת לטייל בפארקים. סקי ברעננה. הכי פתוח, הכי "בחוץ" שאפשר.

            2.3.2014

            פתוח סגור פתוח - פרדוקס האקורדיון של היוצר

            באחת השבתות ישבנו עם חברים בסטודיו של מ.ג. מפה לשם התגלגלה השיחה לאמונות טפלות. צחקנו על הרעיונות המשונים בדבר האמונות עצמן ועוד יותר בדבר פעולות המנע שנועדו לסכל את הגזרה הרעה שעלולה להתרחש בעקבות פגישה עם חתול שחור או הליכה מתחת לסולם וכיוב' מרעין בישין. לפתע הפתיע אותי מ.ג. כשהעניק לי את  הפרס על הסיפור האמונה הטפלה הטוב ביותר בו קפצתי מעל שבעה קברים. רגזתי. משהו פנימי ננעל בתוכי בבהלה. הסיפור ההוא היה רגע אינטימי שלי, לא התאים לחשוף אותו לאחרים ואפילו הם חברי הטובים. היות מפעם לפעם קורה שמ.ג. אומר את הדבר הלא נכון ברגע הלא נכון הענקתי לו מיד בחזרה את התואר טַקְטִימַתִּי, הלוא הוא מַתִּי חֲסַר הטַקְט. לידי צחק דורון: "והלוא את עצמך פירסמת את הסיפור במלואו וכולנו מכירים אותו". נכון. שכחתי לגמרי. מבוכתי גברה. השיחה  התגלגלה הלאה מצחקקת ומרצינה חליפות. סימנתי לעצמי את חוסר הנוחות שלי ומספר שעות מאוחר יותר, מול הררי הכלים בכיור, שבתי להתבונן ברגע הזה. הכיצד יתכן? מדוע נתקפתי מבוכה מול חברי על סיפור שפרסמתי בכתב ברבים ללא הנד עפעף?
            חשבתי על עצמי יושבת סגורה מול מסך המחשב בפינת העבודה שהייתה פעם מרפסת הכביסה של בלה גרינברג היפה, אמו המנוחה של מתי, פרחי הגרניום האדומים, החתול הרובץ על מגבת שנשמטה מחבל הכביסה ונשארה תלויה ענף גבוה של עץ האזדרכת, מחכה שאחד התּוּכִּיים ימעד וייפול לפיו והיוֹן שמתבונן מהגג הסמוך. בימים טובים נפתח משהו בתוכי, גישה חופשית לרבדים פנימיים שאין להם סוף, אני שולה פנינים אבנים טובות ויהלומים ושוזרת אותם לשרשרת נהדרת ולרבידי פז. בימים טובים אני ספונה לבטח בפינתי והעולם פתוח, פנים וחוץ, הכל אפשרי ומתפרק ומתחבר בפשטות, אני שרויה בתדר עדִין, מוגן ובטוח, המילים עולות על המסך בקלות ומשם החוצה לאוויר העולם. אני נושמת רחב ופתוח, כמו אקורדיון המתמלא אוויר ונפתח ונסגר ונפתח. היצירה עצמה נפתחת ונסגרת בפני, יוצרת את המוסיקה של עצמה. כל שנותר לי הוא להקשיב, להיסגר ולהיפתח עם האקורדיון שנושם את עצמו. כשאני נתקלת במחסום, האוויר מתרוקן, מפוח האקורדיון נסגר. דומה לתחושת המבוכה שירדה עלי כשנתקלתי פתאום בסיפור שלי מטייל באופן עצמאי בעולם, מסופר על ידי אחֵר וחושף אותי בפני אנשים של ממש. התדר העדִין של היצירה התנגש במציאות הפיזית הדחוסה של העולם הממשי. הסרעפת התכווצה וננעלה כאילו ספגה מהלומה. מוזר מאד. כאשר אני כותבת ידוע לי היטב שיש הקוראים את שאכתוב ובו בזמן אני שוכחת זאת ומתרכזת בכתיבה. אני מפרסמת כדי שיקראו את שאני כותבת, ועדיין שוכחת שקוראים אותי ונתקפת אי נוחוּת מול קוראַי הבקיאים בכתבַי.
            האם עולם התופעות הממשי הוא אכן מציאותי וקיים יותר מן העולם שלי בזמן שאני יוצרת, עולם בו אני חייה וקיימת בכל נימי גופי ונשמתי, ואולי אף יותר מבשעה שאני מתנהלת בעולם "האמיתי"?
            הייפלא איפה כי באחד הימים כשנבלעתי בין קפלי הזמן של האקורדיון התאדו המים מהפינג'ן בו ריקדה לה לשווא ביצה, לתקרה קיפצה, והתפוצצה? צלצולו של שעון העצר השתלב להפליא במוסיקת הכתיבה וכלל לא הזכיר לי את אותה ביצה אומללה ואת מ.ג. אומלל לא פחות, המום ומשתאה – "אבל את כל כך מוכשרת, איך זה יכול להיות?"

            והנה הטור "מרחפת מעל שבעה קברים" http://cafe.themarker.com/post/2928824/

            והנה קישור לשיר שאין מתאים ממנו - "ציפורים בראש" בביצוע מרנין נפש  של The Collected Project https://www.youtube.com/watch?v=SnIQ1aAITEs&hd=1

            ואת הכרבולות האדמות של פרחי הגרניום אני משאירה לדמיונכם.
            © נעמי ר. עזר

             

            בטור הבא יגיע הסבר לעטיפת ספרי המופיע כאן.

             

            ''

             

            ולאחר פרסום הרשימה, הגיעו עלי צילומי אמנות רחוב מלונדון, צולמו על ידי ד"ר עודד מנור חברי. מצרפת', "קונטרה" לצילומי האמנות הגבוהה של מ.ג. והפסטורליה של רעננה, צילומים עם ההסבר של עודד, שאינו צלם מקצועי, אך בעל עין טובה, ולב גם. .


            This ‘street art’ scene is totally new to me. Totally by chance I just hit on it and have been surfing for almost an hour to find out how it all works. These are people dedicated to no-commercial art. They know their pictures will not stay there for long. They know that other painters will come and paint over their pictures. They just accept this as part of the life of art – ‘ephermal’ they call it. How they eat – I have no idea. Anyone visiting London would want to see this scene around Brick Lane and Shoreditch High Street

            – so refreshing

            שם הצילום מופיע מעליו

            זוגות מאוהבים תולים את המנעולים כדי לחזק את זוגיותם

             

            NECKLACE

            ''
             

             

            U R SO PORNO BABY

            ''

             

            PLEASE WAIT

            ''

             

            In a hurry

             

            ''

             

            When I am dead leve the balcony open (Lorca

            ''

             

            ובנימה אופטימית זו...
            נוׂמִיקָן 

            דרג את התוכן:
              3 תגובות   יום שבת, 6/7/13, 20:13


              6.7.2013

              אובססיה, יצירה, אהבה

              שרועה במיטתנו תולה מבטי בצהוב, בכתום העז, פרחי ציפורני חתול מתגוששים עם רקפות וורודות על רקע שמים עמוקים בכחול סגול, שקיעה בירושלים. עבודתך - "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי". כולי פליאה ליכולתך להבחין בשבריר זמן, ללכוד אותו ולהעבירו אל הנייר. ליבי מוסיף פעימה כאשר אני מתבוננת ברגע היפהפה הזה פרוש מול עיני. משום מה הכתם הכתום מרכז את התרגשותי.
              "נהנית כאשר עשית את העבודה הזאת?" אני שואלת. לתדהמתי אתה נעלב. "נהניתי? את חושבת שזה תחביב שלי?" אתה כועס. "זו העבודה שלי". אני מתעקשת "אבל כשאתה עובד עם הצבעים הנהדרים האלה – אתה לא נהנה?" "לא" אתה מתכעס. "אני נהנה כשאני מבשל, כשאני רואה סרט טוב, כשאני עוסק בתחביב שלי. כשאני עובד אני מרוכז בעבודה, אני ממוקד כמו טייס שצריך להנחית מטוס". "אתה לא נהנה?" אני מתקשה להבין. "לא. אני לא עומד ואומר לעצמי כמה אני מוכשר וכמה יפה העבודה. אני שוכח את עצמי". "גם השכחה העצמית מהנה" אני מנסה. אתה מנפנף בידך לביטול, עדיין רגוז מעט. אני מעזה שוב "אבל אפשר להנות בזמן העבודה". "לא" אתה נחרץ. "אז למה אתה ממשיך ליצור?" אני תוהה. עכשיו מגיע תוך לתהות על חוסר ההבנה שלי לגבי המובן מאליו -  "זאת אובססיה, זאת האובססיה שלי, אני חייב לעשות את זה."
              ואז אתה נוסע לסין כדי לפקח על חיתוך האבנים לפסל שעון השמש שיוצב בפארק המוקם לזכרו של טדי קולק בירושלים. אחר הצהריים לבדי בבית צללתי לשינה עמוקה. כאשר התעוררתי התברר לי כי מוחי עבר לשדר בתדר אחר. לא היה בי שום חשק לעשות דבר מן הדברים בהם עסקתי מאז שנסעת. בעיקר מטלות הכרחיות אך שנואות כמו מיון מסמכים ותיוקם. הדלקתי את האור העמום בחדר המגורים, התיישבתי בכורסת האיימס השחורה בה אני מוצאת אותך מדי בוקר משרטט סקיצות לעבודות בתוך מחברת קטנה, הנחתי רגלי על ההדום, מולי זרחה מחרוזת נוריות הקרח הכחלחלות, רוד סטיוארט שר ג'אז בקולו הצרוד, התחלתי מעלעלת בספרים שהיו מונחים על המדף. ספרים שלך. ספר צילומים מתחילת המאה שעברה. סדרה העוסקת בקסם של גרמי השמיים, בקוסמוס, באופיָם של מספרים, בשאלה האם הדברים באמת מקריים. ספר ארכיטקטורה מודרנית. ספר ישן בגרמנית, דפיו צהובים ובו רישומים סוריאליסטיים ומוזרים. חשבתי על הדברים המשונים בתוך ראשך שמצאו ביטוי בפורטפוליו המופלא שיצרת "Theatre Of The Absurd". הנחתי לעצמי להיסחף ולשהות בזמן "חסר תועלת". לא הדחתי כלים, לא טילפנתי לאימי, לא הכנתי סלט ולא תייקתי. התחרשתי והתאדשתי לכל המטלות שקראו לי, שהשתתקו לאחר זמן. יצאתי לחופשי, הפכתי ל"אתה". קמתי, לקחתי את המחשב הנייד , חזרתי לכורסא והתחלתי לכתוב. מתוך שנשמתך המשוחררת מכבלי העולם זה ומהבליו, אחוזה בשיגיון אחד – ליצור אמנות, רטטים מרוחך זו דבקו בכורסת האיימס השחורה, והעירו בי אותה תשוקה נושנה שלי. אהבתך פתחה מכרה זהב בתוכי ואני כותבת.

               

               מצורף סרטון קצר המתאר את עבודתו של מתי על צמחי הבר של ירושלים - "ירושלים - צבעוני ההרים והגדילן המצוי"

              http://www.youtube.com/watch?v=smn4Kbv2dBc&feature=youtu.be

              דרג את התוכן: