כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    7 תגובות   יום שישי , 12/7/13, 22:40

    ''

    "מערכת של שני גופים בחלל", מתי גרינברג, "הסתחפויות בנייר," בית האמנים, אוקטובר 2012

     

    12.7.2013



    האמן והבורגנית – פרק שלישי, חשיבותה של מריבה הגונה
    קטעים מיומני

     

    התברר כי קוראי נותרו מודאגים עקב המצב המאובק בו נותרתי שרויה ברשימתי הדנה בחיבתו היתרה של מתי לאבק. ובכן הסירו דאגה מליבכם ואבק ממדפי ביתכם – המאבק על האבק הסתיים. בניצחוני. לא לפני שניסיתי אני, גמלונית, מסורבלת ולא יוצלחית מושלמת בתחום עבודות הבית, להסיר את פירורי הזמן משכיות חמדה שניצבו להן בחן על מדף ארוך שהותקן גבוה על הקיר. כשסיימתי לצחצח את אגרטלי הזכוכית ופסלוני הקרמיקה בחנתי בסיפוק ובגאווה את מעשה ידי ואז, מעשה שטן, פתאום גלשו להם החפצים המבהיקים בנקיונם הטרי חבטו בראשי (לראש שלום) והתנפצו לרסיסים על הרצפה. מתי עמד בגבורה ובאצילות נפש בטרגדיה הזו ולא אמר דבר. האירוע העצוב חיזק את עמדתו - העסקת מנקה תפר את ההרמוניה המופלאה של דירתנו על אי הסדר המאובק שהוא חלק מחייה וחיינו.
    לאחר מספר ימים פרצה המריבה הגדולה. מכוערת. אמיתית. הראשונה. שנים קודם לכן, עם תחילת הכרותנו התעוררה פרובלמה. הפרובלמה הייתה שלא רבנו. לא שהכל זרם על מי מנוחות, ולא שמתי לא ניסה לבחון אותי, אבל הריב הגדול לא פרץ. ככל שחלף הזמן ללא ריב ומדון גברה חרדתו והוא תינה צרתו בפני כל מי שהסכים להקשיב. היום אני יודעת שהוא צדק. הוא רצה לזהות את הגבולות שלי. הכעס משרטט את גבולותי. אדם ניכר בכוסו, כיסו ובכעסו. מתי כבר הכיר את כּוֹסי ואת כיסי. כעסי נשאר עלום בפניו. אלא שאני גדלתי במשפחה בה לא רבו. בכל אופן כך חשבתי. כשנישאתי למנוח שלי האמנתי באמת ובתמים שהורי, זוג יונים (שזה נכון) מעולם לא רבו (שזה לא נכון, אך ההתגוששויות התרחשו מאחורי הקלעים, נוֹט אִין פְרוֹנְט אוֹף זֶה צִ'ילְדְרֶנִים.) יצאתי לחיים בכלל ולחיי הנישואין בפרט חסרה כלי הישרדותי חיוני - נסיון במריבות. במשפחתו של המנוח שלי דווקא רבו גם רבו והוא סלד מכל מחלוקת קולנית. אז לא רבנו.
    כעת ניצבתי לפני יריב שידע לריב. נזכרתי במה שלימדה אותי רינה חברתי, אי אפשר לעלות למגרש כדורגל ולשחק בחוקים של משחק בובות. צריך להכות את היריב בכליו הוא, אותם הוא מבין ומעריך. במלחמה כמו במלחמה. ואולי לוּ הייתי שולפת ציפורניים ורבה עם המנוח שלי כנמרה זועמת במקום "לדון בנושא" באופן מנומס ותרבותי כפי שנהגנו, היה טוב יותר לכולנו והסוף לא היה כה מר ונמהר. עם כל ההבנות האלה עמדתי עכשיו מול האיש איתו אני רוצה לחיות, הרמתי קול, איימתי, ספגתי איומים, העלבתי, נעלבתי. נורא רציתי לפתוח את הדלת ולהימלט. צועקת ובוכה (אך ממשיכה לחשוב תוך כדי) נשארתי יציבה על רגלי. תילחמי, אמר לי קול פנימי, תילחמי ואל תברחי. מַתִּי השתאה לרוח הלחימה העיקשת שתקפה אותי. אבל אני ידעתי שאני נלחמת על האהבה שלנו. שאם אפסיד לבלגן ולאבק אאלץ ללכת משם. איתם אינני יכולה לחיות. נחלתי תבוסות בחיי, אבל להפסיד אהבה לאבק? נראה לי טיפשי.
    וכך קרה שדווקא מַתִּי הוא שמצא מנקה נמרצת וזהירה, שאינה מבינה ולא כלום באמנות, אך מבינה גם מבינה באבק. ומשלמד את הגבול בו אני מתרוממת על שתי רגלי האחוריות - בועטת נושכת ושורטת עד זוב דם, נרגע והחליט שהוא יכול לחיות עם זה. ואני גם.
    ומאז אנו חיים באושר ובניקיון עד היום הזה.



     



     

    דרג את התוכן:
      7 תגובות   יום שישי , 28/6/13, 00:16

      28.6.2013

      ''

       

      בצילום - מתי גרינברג וקטע מתוך עבודת "הסתחפות בנייר", עבודות "הסתחפות בנייר" הוצגו בתערוכה שנערכה ב"בית האמנים" ת"א, באוקטובר  2012

      האמן והבורגנית – פרק שני

      קטעים מיומני
      לטובת אלו שלא קראו את הפרק הראשון שפורסם בשבוע שעבר - מצורף לינק:
      http://cafe.themarker.com/post/2937533/

       

      אנחנו מכינים את ה"צימר בבת-ים" לקראת כניסתי לגור בו איתך. שנינו יודעים שאינני יכולה לחיות במחסן המאובק שביתך הפך להיות. אני מודעת לכך שאני פולשת לטריטוריה שלך. עלי לכלכל את צעדי בתבונה ובעדינות. אני עוזרת לך לסחוב מחדר לחדר ארגז ענק מלא חפצים ישנים, חלודים ומאובקים. איש לא השתמש בהם שנים רבות.
      - מַתִּי, אני צריכה קצת שיתוף פעולה, אני אומרת.
      - מתוקה שלי, אתה עונה ברוחב לב, עד חצי המלכות, מה שרק תרצי.
      - נצטרך לזרוק כמה דברים.
      - מה למשל? אתה שואל בחשדנות.
      אני שולפת מהארגז מחזיק מפיות ישן וחלוד שסיים את חייו לפני שנים רבות מספור על שולחנה של איזו מסעדה אי שם בעולם.
      - את זה למשל.
      - אתה חוטף מידי את מחזיק המפיות החלוד ומזדעק בחרדה "לא"!
      - למה לא? אני תוהה.
      - את לא רואה? זה פריט אספנים עתיק של "קוקה-קולה", יום אחד הוא יהיה שווה .... את יודעת מה? אתה מוסיף, את גורמת לי לעצבנות, אני אמשיך לבד.
      התפוגגו "המתוקה שלי" ו"עד חצי המלכות".
      - מוכרח להיות משהו שאני יכולה לעשות, אני אומרת.
      - את יכולה לארוז את הפסלים הקטנים שעל המדפים בחדר המגורים. עם זה אני סומך עליך.
      - טוב, אני אומרת, אני אנקה אותם ואארוז.
      - לא, אתה נחרד, אל תנקי כלום, רק תארזי.
      - למה לא? אני שואלת, אנחנו אוספים גם "אבק וינטג'''?
      בתערובת של שעשוע וסקרנות אני אורזת בזהירות את שכיות החמדה שלך. אוסף פסלונים קטנטנים וחלקי עתיקות עשויים חימר, ברונזה, אבן או מתכת. במהירות ובהחבא אני מסירה מהם את שכבת האבק בה התכסו במשך שנים. חושבת כמה מרענן להיתקל בפילוסופית חיים שונה מזו שהורגלתי אליה, לפיה האבק הוא אויב נורא. לפתע נח
      מבטי על חפץ כלשהו. איני מאמינה למראה עיני. אלו לסתות ושיניים עשויות גבס. משתנקת מצחוק אני צועקת לעברך:
      - של מי השיניים האלו?
      - שלי כמובן, אתה עונה, של מי חשבת שהן?
      - איתך ? לעולם אין לדעת.
      - רופא השיניים שלי מלונדון יצק אותן.
      - את זה אני מבינה, אבל למה, לכל הרוחות, סחבת אותן מלונדון לארץ?
      - אני חושב שזו יצירה יפהפייה, אתה עונה.
      אני אורזת בקפידה את "היצירה היפהפייה", ומצפה להפתעות הבאות. ואכן, זמן קצר אחר כך אני נתקלת ב... מערכת נוספת של לסתות גבס. אני שואגת בצחוק פרוע.
      - של מי השיניים שאני אורזת עכשיו?
      - שלי כמובן, אתה עונה בגאווה, וממשיך, את יכולה לצחוק כאוות נפשך אבל יום אחד כשיהיה לי כסף אני אצק אותן בברונזה.
      - תצפה אחד מקיסמי השיניים שלך בזהב ותתקע בין שיני הברונזה, אני מוסיפה. אני בטוחה שילדיך יתלהבו לרשת את לסתות הברונזה שלך, וכאשר תתרגז ינקשו שיני הברונזה בזעף.
      - רעיון מצוין, אתה אומר, אני אעשה את זה.
      מספר שעות אחר כך, המדפים ריקים מחפצים, אך מאובקים. "אפשר לנקות אותם עכשיו?" אני שואלת. אני כבר יודעת שהתשובה תהיה "לא", אבל סקרנית לגבי הסיבה שתמציא. אתה מצליח להפתיע אותי, מבטך חולף על המדפים – "תראי כמה נהדרות הצורות האלו שהפסלים השאירו באבק, רוחות רפאים של נשמותיהם, חבל להרוס, תשאירי את זה, תני לחומר לעבוד."
      אני מצרפת מבטי למבטך. כן, האבק הוא סימנו של הזמן.

       
      המשך בשבוע הבא.....

      דרג את התוכן:
        10 תגובות   יום שישי , 21/6/13, 10:33

        ''


        "החלום" מתי גרינברג, פסל ברונזה, 1986-7, אוסף פרטי, לונדון

        21.6.2013



        האמן והבורגנית - פרק ראשון
        קטעים מיומני

         

        כאשר נפגשנו גרתי בבית רחב ידיים ברעננה, מעוז הבורגנות, העיר בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ. דירתך שָכְנה בבת ים, עיר מקלט של גלי מהגרים שהגיעו ארצה לדשדש קרוב לליבה הפועם של העיר הגדולה תל-אביב, מחוז התקווה הישראלית. כשביקרתי אצלך לראשונה טיפסנו בחדר המדרגות, אשר ידע ימים יפים יותר, נעצת את המפתח בחור מנעול, הסתובבת אלי ואמרת "את יודעת שאת נכנסת לדירה של רווק." הנהנתי בראשי. הדלת נפתחה. עיני התעגלו בתדהמה, באור העמום נגלו יצירות אמנות נהדרות מצטופפות, נשענות אחת אל רעותה, מציצות אחת מאחורי חברתה, מגובבות, נסתרות בערמות, כאוס מוחלט. פסלים, ציורים, ספרים וחפצים רבי יופי הביטו בי מכל עבר משתאים אף הם לגברת המהודרת שנכנסה למעונו של "נזיר האמנות." ואבק. המון אבק, פטינה של אבק אפרפר. "הרווק עם האבק" הפטרתי לעברך. ונשארתי. לדירתך הקטנה קראנו "הצימר שלנו בבת-ים." לימים, בתהפוכות החיים, הפכה דירתך הצנועה למשכן הקבע של שנינו.

        "דְרַנְגוּלִיָה" כינתה בֶּלָה, אימך, את האוסף העצום של חפצים חסרי שימוש שליקטת כל חייך. לא הסכמת להכניס מנקה לביתך. חששת שמא פריטי הדרנגוליה ינזקו מידיה של עוזרת שאינה מבינה אמנות, או גרוע מכך – יעלמו במקרה של מישהי שדווקא כן מבינה אמנות.  לגלגתי בחיבה על אוצרות הרוזן "מָטֵיאוֹ מוֹנְטֶוֶורְדִי" כפי שמכנים אותך האיטלקים, והבורגנית הנמרצת שבי הפשילה שרוולים כדי לנקות ולסדר. חרדה עצומה אחזה בך, האספן הכפייתי, שאינו מוכן לוותר אף לא על גרגיר אבק אחד, יצא לאור במלןא עוצמתו הבלתי מתפשרת. הבלתי צפוי החל להתרחש.

        אתה מתכופף לרצפה, מרים משהו, מגלגל אותו בין אצבעותיך ומתבונן בו בריכוז. אני מתקרבת. אתה מחזיק בורג. בורג פשוט.
        - מתי, זה בורג, בורג פשוט. ראית אלפים כאלו בחייך, אני אומרת.
        - את לא מבינה, אתה עונה.
        - מה יש כאן להבין? אני שואלת
        - הספירלה, הספירלה החכמה הזאת שהמציא ארכימדס. העבודה שהושקעה בעשיית הבורג הזה. מישהו חשב, תכנן, עיצב, רכש חומר גלם, הייצור – המאמץ. את לא חושבת על כל זה.
        זה נכון. לא חשבתי על כך.
        - זרקתְ את כל העוגיות שהיו בצנצנת? אתה שואל.
        - כן, אני עונה, הן עמדו שם מספר חודשים ולא נגעתָ בהן.
        - אז מה? אתה עונה, אלו היו "עוגיות וינטג''".
        שנינו צוחקים, אבל כל אחד מאתנו מודאג, מאותה סיבה. אתה חושש מיָדִי הקלה להיפרד מחפצים בלתי נחוצים, ואני מבוהלת מהאגרנות שלך, שרואה את המאמץ שהושקע ביצירת סיכת ראש מוטלת בדשא, ואת הפוטנציאל של כלוב ציפורים שנזרק על ידי בעליו של התוכי המת, ואת העלבון של כרכי האנציקלופדיה העברית שהושלכו לרחוב בזקנתם, ומלקט את כל אלה לביתנו להעמידם בשורה אחת עם יצירות האמנות
        המשך יבוא.....

        דרג את התוכן: