כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    13 תגובות   יום שלישי, 31/10/17, 14:22

    ''

     

    שיח גלריה

    עם האמן מתי גרינברג

    יערך

    ביום שישי הקרוב, ה- 3.11.2017 בשעה 10:30 ב – HUC – Hebrew Union College, רח' דוד המלך 13 ירושלים, בבנין ראו, בנין הכניסה לקמפוס.

    מ.ג. יספר על התערוכה, כמו כן ישתתף מר יבשם עזגד,  דובר מכון וייצמן ואוצר התערוכה – "על קו פרשת המים", שהוצגה במכון וייצמן בשנים האחרונות. יאיר מדינה, "הדפס אמנותי ירושלים", הסטודיו בו הודפסה העבודה, יקח גם הוא חלק בשיח הגלריה.

    נבקר בגן הקמפוס בו מוצבים פסלים שיצר מ.ג. בשנת 1985 - שערי הברונזה ותבליט המנורה ויונת ירושלים. 


    ''

     

    התערוכה מוצגת כחלק מהביאנלה של ירושלים לאמנות 2017. ובמתחם הקמפוס, במוזיאון סקירבול, מוצגות עוד שתי תערוכות – "אותות דשמיא" ו – "צחוק הגורל".


     

    ''

     

    ''

    ''

    בואו

    כניסה חופשית
    אנחנו נהיה שם
    נעמי ומתי

    www.matygrunberg.com

     

    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום שבת, 6/2/16, 11:54

       

      6.2.2016

       

      ביטולה, יומן עבודה, 3

      מתי ג. לוכד את הקונספט, הרעיון לוכד את מתי ג. - זיכרון / מבט לעתיד

      ''

       

      עם לַיִל, בתום הטקסים והמפגשים המרגשים, מתי ג. ואנוכי עמוסי חוויות, נוחתים, בחדרנו המרווח והנקי במלון "הבית הלבן" במרכז העיר ביטולה. ככל שאנחנו מדברים עם אנשים נוספים מחלחלת לתוכנו חשיבותו ומורכבותו של הפרויקט העומד בפנינו. מציאת השילוב הנכון בין שתי תנועות זמן אשר לכאורה נראות מנוגדות; הפנית המבט לאחור לעָבָר – מתן הכרה וכבוד לקהילה היהודית שחיה במקום ונספתה כולה במלחמת העולם השנייה, וכבוד למתים הקבורים בגבעת בית העלמין.  והתנועה בכיוון ההפוך - לעתיד - הקמת פארק זיכרון מפכה חיים לתושבי ביטולה ותיירים, תכנון נכון שיעניק תנופה להתפתחות עירונית מתחדשת של העיר ביטולה / מונאסטיר.

      אני מתבוננת במתי ג. מקשיבה לגלגלי מחשבותיו דוהרים. "יש לך רעיון מה אתה הולך לעשות?" האמן מתרעם, "מה את חושבת שזה כפתור שלוחצים והוֹפ – יוצא משהו חדש? אני צריך לחשוב..."

      אבל למחרת בבוקר אני מוצאת אותו בכסא, מחברת בידו, ורישום משורטט על הנייר. באמתחתו עשרות שנות ניסיון, הבנה עמוקה של הנדרש ותרגומו לאלמנטים פיסוליים.
      מתי ג. לכד את הקונספט. הרעיון לכד אותו.

      הקולנוענית חדוה גולדשמידט הנציחה את הרגע במצלמתה, כך שיש לי הוכחות. (תמונה למעלה).

      אני מציצה ברישום וקולטת מיד כמה הוא נכון. פשוט נכון. עומדת משתאה מול הניקיון והצלילות של הרעיונות הנולדים במוחו של האיש שאיתי. חומדת לעצמי את הבהירות הזו, שכן רעיונותי שלי מגיחים לעולם כאוטיים וסבוכים ועלי לעמול כדי לזככם ולהבהירם, ראשית לעצמי, ואח"כ לאחרים, ואפילו כך – לא תמיד עולים הדברים יפה. 

      מתי ג. אחוז תשוקה אובססיבית ליצירותיו, אך הן נולדות  במין שקט של מיומנות וביטחון, תשוקה רגועה של מי שיודע שהוא בדרך הנכונה. הרעיון הגולמי יעבור עוד שינויים וליטושים, אך מהותו כבר ברורה.

      ההחלטה הראשונה שאני מזהה ברישום הראשוני היא להכיל במבטו את כל הפארק, להתוות קווים לפיתוח הפארק כולו. הוא משרטט צירים שיחתכו את הפארק ויכתיבו מסלולי הליכה למבקרים.

      ''

      בהמשך מחליט מתי ג. לקדם את פני הבאים בשערי הפארק בלוחות אבן ירושלמית אשר יחרטו בירושלים ויוצבו בכניסה. על הלוחות יהיה חרוט סיפורה של הקהילה היהודית בביטולה וסיפור שיקומו של בית הקברות והפיכתו לפארק זיכרון. הטקסט יחרט בארבע שפות - מקדונית, עברית, אנגלית ולדינו, השפה העתיקה אותה דיברה חברי הקהילה היהודית.

      מתי ג. מחליט ליצור מספר אלמנטים פיסוליים אשר יוצבו לאורך ציר אלכסוני העולה מחלקת הקברים אשר נחשפו בתחתית בית הקברות אל נקודה המרוחקת בפסגת הגבעה, בצידו השני.

      האלמנטים הפיסוליים ישתלבו במראה ההיסטורי ולא יפצעו את נוף הגבעה, יחד עם זאת תהיה להם נִראוּת בולטת.

      תמונה

      1. 1.    גַל-עֵד.

      גל-עד ענק יציין את זכרה של הקהילה היהודית וזכרם של הנספים בשואה. מצבת הענק תוקם בחלקו התחתון של הציר, באזור סלעי, שלא על גבי מצבות.

      הגל-עד יהיה עשוי מגוש אבן צפחה, אבן מקדונית מקומית. בחלקו העליון תחצב המילה "יזכור" בעברית. אותיות ה"יזכור" יחצבו בהטיה, כך שהמבקר במקום יוכל לקרוא את המילה כאשר יעמוד לפני הגל-עד. מתחת למילה "יזכור" יחצב התאריך הגורלי March. 11. 1943. התאריך יחצב "דוּרך", לעומק האבן, כך שניתן יהיה לראות דרך האותיות החצובות  (see through). במהלך היום, כאשר השמש תאיר את הגל-עד, התאריך יוקרן ככתובת אור על גבי המצבות מאחור בתוך הצללית של הגל-עד.

      הגל-עד יוצב על גבי מבנה מתכת בצורת H, המזכיר מסילת רכבת....

      אבן הגל-עד מחוזקת למבנה על ידי 12 פינים עשויים ממתכת.

       

      ''

       

      ''

      1. 2.    פסל שעון שמש.

      הבחירה לבנות פסל שעון שמש משקפת את נושא הזמן המקבל אופי מיוחד באתר בית הקברות שהופך לפארק זיכרון. עבור המתים והנספים הזמן עמד מלכת, אבל עבור החיים – הזמן נמשך. פסל שעון השמש יצביע על שעת השמש המדויקת. לפסל אין מחוגים, קרן שמש (ולא המחוג) נעה על פני המשטח. שעת השמש אינה זהה לזמן השעון שלנו, בני האדם. אנחנו חולפים ועוברים בעולם, ואילו שעת השמש היא שעה קוסמית, נצחית.

      פסל שעון השמש יבנה בחישובים מדעיים מדויקים בשיתוף האסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים ב"מכון וייצמן למדע", ברחובות, בישראל.

      פסל שעון השמש יוצב במרכז הפארק, הבחירה במיקום נעשתה כיוון שבאזור זה יש רובד סלע ומעולם לא נחפרו שם קברים. לפסל צורת עיגול נקייה, בנויה משילדת מתכת צבועה בצבע צהוב. הצבע הצהוב נבחר כיוון שהוא בולט על פני השטח הירוק. יחד עם זה העובדה שהפסל בנוי כשלד מקנה לו עדינות בהשתלבות באזור.

      בנוסף לכך יצוינו ארבעה ימים מיוחדים במהלך השנה – היום הארוך, היום הקצר ושני ימי השוויון.

      על גבי טבלת אבן שתוצב ליד הפסל יחרט במקדונית ובאנגלית הסבר לאופן קריאת השעה בפסל שעון השמש.

      ''

      ''

      1. 3.    פסל "נקודת מבט".

      פסל שיוקם בקצה העליון של הציר האלכסוני, סמוך לפיסגה.
      הבחירה להציב את הפסל "נקודת מבט" סמוך לראש הגבעה נובעת מהרצון לאפשר מבט על העיר ביטולה, ואף יותר מכך – לכוון את המבט למספר מוקדים בעיר. מבט זה מחבר לעיר את בית העלמין שהופך לפארק זיכרון והופך אותו לחלק אורגני מהעיר.

      מפסגת הגבעה נשקף מראה מרהיב ומעורר השראה.

      פסל "נקודת מבט" עשוי עיגול מתכת גדול צבוע אדום, בולט על רקע הירוק ועל רקע החומה. אל העיגול הגדול יחוברו צינורות בקוטר קטן הרבה יותר. הצינורות, בגדלים שונים, יהיו מכוונים לנקודות נתונות מראש לצפייה בעיר.

      ''

       

      1. 4.    מיצג תאורה "אור לעתיד".  

      בפסגת ההר, בקצהו של הציר המוביל מהכניסה בתחתית הגבעה לפסגה, מעל לפסל "נקודת מבט" יוצב מיצג של שבעה גופי תאורה לֶדִית אשר יאירו את החומה העליונה של הפארק בצמוד אליה יוקמו. בגופי התאורה ניתן להתקין אור צהוב ואור אדום, לסירוגין, צבעי דגל מקדוניה. כמו כן ניתן יהיה לשנות את צבעי התאורה באמצעות מערכת ממוחשבת פשוטה, ובימים מיוחדים להאיר בצבעים שונים.

      ''

       

      חברנו הטוב, האדריכל אורי שטרית, טוען כי ככל שחולף זמן מהתרחשות אירוע אותו רוצים להנציח בזיכרון– היצירה נהיית יותר אמורפית, מופשטת. בעבודות הראשונות שנעשו להנצחת השואה השתמשו בחפצים שייצגו את הנספים הנעדרים – נעליים, מזוודות, בגדים, ערמות שיני זהב עקורות... בימינו, 71 שנים מתום מלחמת העולם השנייה, הזיכרון לובש צורה מופשטת של הרעיון.


      עָלִיָה בציר האלמנטים הפיסוליים משקפת תהליך של התקדמות בזמן ובסיפור. מהגַל-עֵד הניצב בין המצבות ומביט לעָבָר, אל שעון השמש המזכיר לנו כי אנחנו זמניים (ולכן מוטב שנעשה טוב בחיינו) אך הזמן והשמש הם נצחיים, עבור דרך "נקודת מבט", המשקיפה על ההווה ועל העתיד הקרוב שאנשי ביטולה מעצבים עבורם ועבור דורות העתיד. ציר האלמנטים מסתיים במיצג האור בפסגת הגבעה "אור לעתיד".

      מתי ג. משרטט את האלמנטים על גבי נייר מילימטרי בעיפרון, נעזר בסרגל חישוב, במחוגה ובמחק. זה כל מה שצריך ליוצר יצירת מופת. עכשיו צריך לתרגם את עבודת היד לשפה דיגיטלית של ימינו. ובדרכים המוצלחות בהן (לפעמים) מסייע הקוסמוס לאנשים חרוצים ונחושים נוחת מלונדון הקרה בנו של מתי ג. - David Ben Grunberg. דוד, שהוא ארכיטקט מבריק ואשף עבודת מחשב, מגיע לחופשה, אבל מוצא את עצמו עובד שעות נוספות עם אביו.

      ''

      התוצאה היא תיק עבודה מסודר ומרשים.

      מתי ג. מעניק לעבודתו את השם "זיכרון / מבט לעתיד".

      הוא מפשיל שרוולים ועובד במרץ לקראת הצגת  הפרויקט בבית הקברות היהודי העתיק / פארק הזיכרון בביטולה ביום האזכרה שיחול בחודש הבא ב - MARCH 11 2016. 

       

      ובמדור חֵן חֵן למתעניֵין

      פסל שעון שמש שיצר מ.ג. הוקם בפארק ע"ש טדי קולק בירושלים, 2013.

      הבמאי גדעון בר-טל עקב במצלמתו אחר הקמת פסל שעון השמש בירושלים.

      לינק לסרט: (English subtitleshttp://www.youtube.com/watch?v=qpga641Tg8o)


      פסל שעון שמש של מ.ג. ניצב בחזיתו של מוזיאון המדע בניו-יורק, 2000.

      ''

       

       

      נ.ב.
      קראתי באיזה מקום כי מלאך המוות עונד שעון בלי מחוגים – אך לעולם אינו מאחר
      .

       

      © נוֹמִיקָן 

       

       

       

       

      דרג את התוכן:
        10 תגובות   יום שלישי, 5/1/16, 12:06

        ''

        שער הכניסה לבית הקברות היהודי העתיק בביטולה

         

        בית הקברות היהודי העתיק בביטולה

        ''

        ''

         

        5.1.2016

        ביטולה, יומן עבודה 2

        "אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" - אם תדבר לאט אני אבין...

         

        תל-אביב, איסטנבול, סקופיה (Skopje), בירת הבירה של מקדוניה. אנחנו נופלים לזרועותיהם של מארחינו רחבי הלב והגוף, מִימָה ומִילְקוֹ דוֹצֶ'בְסְקִי, שבאו לאסוף אותנו אל עירם ביטולה (Bitola), שם אמור להתבצע הפרויקט לשמו הגענו לכאן. מִימָה ומִילְקוֹ מדברים אנגלית מצוינת, מתי מנסה לשמן את הסֶרְבִּית החלודה שלו – "אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" - אם תדבר לאט אני אבין... ומשום מה המילים האלו, של הגבר הלא צעיר שאני אוהבת, המגשש אחר שפת ילדותו, מכמירות ליבי אליו. ודי במשפט הקצר הזה כדי לשקף בדל מתוך ההיסטוריה של מקדוניה, כי מיד מתברר לנו שכמעט ולא מדברים סֶרְבִּית, השפה הרשמית היא מקדונית, אותה מתי G. אינו מבין. זקני הדור עדיין מדברים סרבית, הצעירים – מקדונית בלבד. ועולה בדעתי נֵס תחיית השפה העברית. ובימים הקרובים אהרהר הרבה בנס הקמת מדינתנו על רקע מאמצי המקדונים להחיות את מדינתם העתיקה שחולקה מספר פעמים ונתחים נכבדים ממנה עברו למדינות השכנות – יוון, בולגריה ואלבניה.

        גם כאן מלחמות עקובות מדם במשך מאות שנים.

        וכך בעוד מתי G. בחזית הביקור, נוח לי שני צעדים אחריו, משייטת בין סיפורים אישיים לסיפור של עם, אומה, מדינה.

        אנחנו בדרכנו לביטולה השוכנת בדרומה של מקדוניה. (כמה עובדות על מקדוניה בתחתית הפוסט). ביטולה - העיר השנייה בגודלה במדינה, כחמישים אלף תושבים, שכנה בצומת דרכים בינלאומית ראשית והייתה עיר מסחר גדולה ועשירה. מאז שהגבול עם יוון סגור בפניה, העיר דועכת. בעבר הייתה קרויה מונאסטיר  (Monastir)על שום המנזרים הרבים בסביבתה. מונאסטיר הוא שמה בשפת הלדינו. "כמה יהודים יש בביטולה?" אני שואלת את מִימָה. "אפס" היא עונה, "הכי קרוב ליהודי זו אני, ידידת היהודים." היו יהודים. הוכחה לכך נמצאת דווקא בבית הקברות היהודי. במשך כחמש מאות שנה, מאז גירוש יהודי ספרד (1492), עת הגיעה למונאסטיר קבוצה גדולה של מגורשים, ועד 11.3.1943 עת איסוף היהודים לקראת העברתם להשמדה במחנה טרבלינקה, חייתה בעיר קהילה יהודית תוססת, מֶתֶיהָ, כאחד עשר אלף במספר, נקברו בבית הקברות היהודי אליו מועדות פנינו.

        מִילְקוֹ נוהג, מִימָה מנהלת את כל העולם ביד רמה בשיחות טלפון ובעצירות לעישון סיגריה. הם זוג מגיל עשר, שניהם עורכי דין, היא המנהלת והוא הקוסם, גורם לכך שהדברים יתרחשו. האנרגיה השופעת מהמושבים הקדמיים במכונית גורמת לי להתחיל להאמין כי הדברים אכן יקרו. עדיין מתי G. ואני תוהים מה בעצם אנחנו עושים כאן? מה לאנשי ביטולה לבנות מצבת זיכרון בבית הקברות היהודי העתיק? מה הסיכוי שפרויקט כזה יצא לפועל?

        אחרי כשעתיים של נסיעה (לא ספרתי כמה סיגריות) ושיחה תוססת אנחנו מגיעים לביטולה. בית הקברות היהודי מקדם את פני הנכנסים לעיר. אי אפשר לפספס. גבעה ענקית מוקפת גדר אבן.  מתי ואני עומדים למרגלות הר הקברים המכוסה עשב ירוק רענן ושיחים נמוכים, מצבות שגלשו ממקומן ונערמו אחת על חברתה. בצידו השני של בית הקברות חלקה נקייה. מתנדבים מקומיים ניקו את האזור וחשפו כמאתיים מצבות. מתוכנן מבצע ענק לניקוי בית הקברות כולו. אני תוהה מה המניע של נערות ונערים שאינם יהודים ולא פגשו יהודי בימי חייהם, להתנדב לעקור עשבי בר ולחשוף מצבות של יהודים שנפטרו לפני מאות שנים.

        ''

         

        מתי G. משוטט בבית הקברות. אני עוקבת אחריו מרחוק. בלבושו הכהה הוא כמעט בלתי נראה על הרקע הירוק האפרפר. הצעיף האדום הכרוך לצווארו (תחליף לשערו האדום שאבד עם השנים) מסגיר את הילוכו האיטי, המהורהר. כשהוא שב אלי הוא אומר: כל מה שהכנתי לא רלבנטי, אני צריך לחשוב מחדש.

        ''

        מתי G. מרחוק, בחלקת הקברים "הנקיה"

         

        ''

         

        ''

         

        ''

         

        מתי G. משכים קום. מדי בוקר אני מוצאת אותו בכורסא רושם ביומן העבודה שלו. הוא הכין סקיצות לפסל זיכרון בבית הקברות של ביטולה. הרי בימינו אין צורך לנסוע למקום כדי לראותו, אפשר לבקר באינטרנט וכך עשינו.  אבל כשאנחנו עומדים עכשיו כאן, בצילה של הגבעה שהתגלתה כעצומה וגדולה הרבה יותר משהייתה על מסך המחשב, אנחנו מודעים לקטנותנו ואפסותנו מול עוצמתם של גלי הזמן המכים בנו, רטט אנרגיות של זמן העבר על רבדיו הרבים, וזמן העתיד הבלתי ידוע, אליו נשגר את עבודת האמנות שיצור מתי G.

        אנחנו עוזבים את בית הקברות כדי לפגוש את "קבוצת החמש" העומדת בראש פרויקט      ARHAM לפיתוח ביטולה. חמש נשים שהתאגדו לפני כשש שנים כדי להניע קדימה את עירן. בראש החמש עומדת מִימָה, ארבע האחרות הן ארכיטקטיות. ולנטינה היא ארכיטקטית העיר, אָני ומריאנה בעלות משרד משותף, אליהן הצטרפה ארכיטקטית צעירה, דניאלה, ביתה של מריאנה. אזור ביטולה הוא עמק פורה, אסם התבואה והמזון של מקדוניה. החמש מנסות ליצור קשרים בינלאומיים ולמשוך לעיר יזמים ומשקיעים, בעיקר תיירות ושירותי מיקור חוץ, ("אאוטסורסינג" בעברית), ויין, היין שלהם מצוין.

        אנחנו לומדים כי במקדוניה (כשני מיליון תושבים) קיימת הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, מסורת בת מאות שנים של בני דתות שונות, נוצרים, מוסלמים, יהודים (כשהיו) חיים יחד, חולקים ערכים של סובלנות הדדית. בשנים האחרונות הופר שיווי המשקל בין הדתות עקב הגירה שלילית  של צעירים מקדונים מן המדינה החוצה, והגירה של כחצי מיליון אלבנים מוסלמים לתוך מקדוניה.

        "זִ'יבְלִי" – לחיים, אנחנו מתוודעים למשקה הרָקִיָה עליו גאוותם של המקדונים. הרקיה, בֶּלָה (לבנה) או ז'וֹטָא (זהובה), שורפת דרכה בבני מעינו ומשמחת את לבבנו.
        לאט לאט נפרשת התמונה ואני מתחילה להבין את מקומנו בתוכה.
        המקדונים בכלל, וקבוצת החמש בפרט, מעריצים את ישראל. הם רוצים ללמוד מהישראלים כיצד מקימים מדינה, כיצד גורמים לצעירים לאהוב אותה, להיות מחויבים אליה, כיצד מגיעים לרמה כזו של מדע, כיצד בונים עיר מתוכננת כמו מודיעין.... הם מעונינים מאד בקשרים עם מדינת ישראל. ישראל מצידה, בראשותו של דן אורין, מנהל מחלקת הבלקנים במשרד החוץ ושגריר ישראל במקדוניה, מטפחת את הקשרים האלו.

        משהבינותי את האינטרסים של כל הצדדים רווח לי. נחמד מאד לכתוב סיפור רומנטי עתיר רגשנות, אלא שנסיוני בחיים הוכיח לי כי לרוב סיפורים חביבים שכאלו אינם מחזיקים מים. צריך שיהיה אינטרס ברור וחזק לכל אחד מהצדדים כדי שפרויקט יקרום עור וגידים, או במקרה שלנו אבן ומתכת, ויצא לפועל.

        "זִ'יבְלִי", רָקִיה נוספת מחליקה במורד הושט.

        ברשימה הקודמת הזכרתי את ד"ר רחל שלי לוי דרומר, המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן ודוקטור בביולוגיה חישובית, ילידת סקופיה שאחרי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1963 התרחשה בסקופיה רעידת אדמה עזה, הוריה של שֶלִי נספו. שֶלִי שהתה באותו זמן בחופשה בביטולה, אצל סבתה וסבה. היא ניצלה. ברטה וד"ר חיים אברבנאל היו המשפחה היהודית האחרונה בביטולה. בשנת 1945 התמנה ד"ר חיים אברבנאל למנהל בית החולים הממשלתי המקומי וכהן בתפקיד זה עד 1963. רעידת האדמה שהרגה את שני ילדיהם וחתנם והותירה אותם עם נכדתם שֶלִי, היא זו שהביאה אותם לעזוב את יוגוסלביה של אז ולעלות לישראל. הם התמקמו בבת ים סמוך לבֶּלָה ולֵאוֹ גרינברג, הוריו של מתי G. שתי המשפחות נקשרו זו בזו, ומתי G. שהיה סטודנט צעיר ב"בצלאל" ואחותו הצעירה ליאורה, פרשו חסותם על שֶלִי, שהייתה אז בת שבע, וסייע בקליטתה בארץ.

         

        בשנים האחרונות, במקביל לעיסוקיה הרבים, לקחה על עצמה שֶלִי את הנצחת קיומה של יהדות מקדוניה והשמדתה בשואה (97%), זאת מתוך אמונה שחשוב  לזכור ולשמר את המורשת של קהילה זו שדגלה ביהדות ובסובלנות, אהבת הבריות וגמילות חסדים. שֶלִי חברה לשגריר דן אורין ותומכת בפרויקטים המחברים בין ישראל למקדוניה.

        אִימָה המנוחה של שֶלִי הייתה חברתה של אִימָה של מִימָה. שֶלִי ומִימִה היו חברות ילדות. לאחר עלייתה של שֶלִי ארצה ניתק הקשר. בבגרותן איתרו אחת את השנייה ומאז לא ניתן להפריד בין שתי הנשים הצחקניות הרציניות ועתירות ההישגים. אין דבר היכול לעמוד בדרכן, וודאי שלא ברצונן המשותף. ביומנו השני בביטולה עמדנו להיות עדים לכך.

        הלומי רקיה ויין מצוין תוצרת האזור אנחנו שוכבים לישון במלון קטן נקי וחביב בשם המחייב "White House".

        בבוקרו של יום המחרת אנו יוצאים אל גן ילדים על שם מרה אסתר עובדיה, פרטיזנית יהודיה ילידת ביטולה, שנהרגה בקרב בשנת 1944,והפכה לגיבורה לאומית ביוגוסלביה. בגן הילדים יערך טקס חתימת הסכם להקמת פארק הזיכרון בבית הקברות. אנחנו מצפים לטקס נפוח ומשמים, אך הפתעה כפולת פנים מחכה לנו. ילדי הגן הכינו מחרוזת ריקודים ושירים בעברית, וכך אנו זוכים לחזות בביצוע מקדוני של השיר "הילד הזה הוא אני" ושירים נוספים על רקע דגל ישראל המתנוסס על הקיר. הפתעה נוספת הייתה קבוצה של נערות ונערים מתנועת "בני-עקיבא" שהגיעה מהארץ. בני (ובנות) עקיבא מצטרפים ספונטנית אל ילדי הגן מלווים אותם בשירה וריקודים. והשמחה רבה. נדמה לי שאני רואה דמעה בזווית עינו של מתי G.


        ''

         

        ''

        מתי G. עם חדוה גולדשמידט, צילום גילי גולדשמידט

         

         

        על ההסכם לפיתוח פארק הזיכרון חתומים ראש עירית ביטולה, Dr. Vladimir Taleski , נשיאת הקהילה היהודית במקדוניה Dr. MD. Berta Romano Nikolikj  (הקהילה היהודית במקדוניה מונה כ-200 איש ומרוכזת בעיר הבירה, סקופיה), מר Blagoja Mladenovski נשיא הועד המנהל של קרן השואה  במקדוניה. הקרן מעוגנת בחקיקה של ממשלת מקדוניה, היא הוקמה על בסיס כספים ונכסים שלא היו להם יורשים. הכסף יועד לבנית מוזיאון השואה בסקופיה, ולפעילות יהודית וחיזוק המורשת היהודית ולימוד העבר. הדיפלומט שהצליח לרתום לפרויקט את כל החבורה המכובדת הזו הוא שגריר ישראל במקדוניה מר דן אורין מיודענו, וגם הוא חתום על ההסכם.
        כפי שמוכיחות התמונות, מאחורי החותמים ניצבות זקופות ודרוכות שֶלִי ומִימָה, ההשראה לרוח ההסכם, ומפתחות ערוץ האנרגיה הטובה ישראל-מקדוניה.

        ''

         

         

        ''

        "בני עקיבא" משמחים לבב בגן מרה אסתר עובדיה, במרכז, בחולצה ורודה השגריר דן אורין, לידו, מוחא כפיים, מתניה ידיד, ראש תנועת הבוגרים "בני עקיבא"

         

        מגן הילדים אנחנו ממשיכים אל בית הקברות.
        פרויקט "בית החיים של ביטולה" - Beit-Hachaim Bitola project - BEHAB PROJECT - יוצא לדרך.  המחותנים המכובדים, בתוכם גם מתי G. נוטעים במורד הגבעה עצי מגנוליה, העץ הלאומי של מקדוניה. במעלה בית העלמין בצמוד לגדר נוטעים ילדי בית הספר, שמחים וצוהלים, שורת עצי ברושים צעירים,  בלון אדום נקשר לכל אחד מהעצים. אחרי ככלות הכל כריסטמס מתקרב....
        אם יושבי בית הקברות הוותיקים שנפטרו זה מכבר תמהו על המהומה העליזה מקושטת בלונים אדומים הם לא אמרו דבר. וודאי נאחזו פליאה על שלא נשתכחו מלב, והתברכו  בצליל טפיפות הרגליים ברחבי הגבעה שנזנחה מכבר, טפיפות המבשרות חיים.

        "תנו לי נקודת משען ואניף את כדור הארץ" אמר ארכימדס.

        חורבות בית הקברות היהודי העתיק בביטולה/מונאסטיר הם המקום בו נפגשים הסיפורים, נקודת המשען לשינוי, ובמרכז הנקודה הזו מקים מתי גרינברג את הנקודה שלו, בין החיים למוות, בין העבר לעתיד, בין ישראל ומקדוניה.

        "אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" - אם תדבר לאט אני אבין...

        מה הבין מתי G. ומה יקים בבית החיים? – בטור הבא.

        זִ'יבְלִי!!!

         

        ''


         

        ''

        נטיעת עצים בבית הקברות, גילי גולדשמיט נוטע

         

         

        © נוֹמִיקָן

         

        רפובליקת מקדוניה היא מדינה השוכנת בדרום-מזרח אירופה, ללא מוצא לים, ואשר גובלת ביוון בדרום, באלבניה במערב, בסרביה ובקוסובו בצפון ובבולגריה במזרח. הרפובליקה קיבלה עצמאות ב-1991 בעקבות פירוק הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בארגונים בינלאומיים היא נקראת "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה", ובשנת 1993 התקבלה לאו"ם בשם הזמני "The former Yugoslav Republic of Macedonia" (מתוך ויקיפדיה). 

         

         

        ''

         בנית גשר בין ישראל למקדוניה, אבנים עליהן מצוירים דגלי שתי המדינות

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שלישי, 17/11/15, 20:21

           

          מצ"ב לינק לסרטון קצר המתאר את יצירת הפסל – THE DOG

          http://matygrunberg.com/1/post/2015/11/maty-grunberg-the-last-mission-for-menashe-kadishman-the-dog.html

           

          בחודש מאי 2015 יצא מתי גרינברג לסין לבצע סידרה של עשרה פסלי "הכלב" של הפסל מנשה קדישמן, מאבן גרניט. ב- 9 למאי הגיעה אליו הבשורה המרה על פטירתו של חברו הוותיק מנשה קדישמן.

          המחווה היפה ביותר שיכול היה גרינברג לעשות הייתה להמשיך ולסיים את הפרויקט אותו תכנן והתחיל לבצע זמן רב קודם יחד עם קדישמן, בחייו. 

          מתי גרינברג הכיר את מנשה קדישמן בלונדון בשנת 1969, כאשר למד לתואר שני ב - Central School of Art , הוא היה אסיסטנט של קדישמן עד לאחר סיום לימודיו בשנת 1973. מאז נשארו שניהם חברים קרובים.

           

          דבריו של קדישמן על הפסל "הכלב" 1957

          "בשנת 1956 הייתי חייל במבצע קדש. בסיני ראיתי כלב אוכל בן-אדם...

          יותר מאוחר פגשתי כלב אחר בכפר נטוש. רציתי בתחילה לירות בו.

          זכרתי את הכלב אוכל האדם, אבל הכלב הזה בא לקראתי, התיישב

          מולי והסתכל עלי בשקט. הכלב אימץ אותי, והלך אחרי ואיתי כשבוע

          עד שהמשכנו לשארם-א-שייך.

          אחרי המלחמה גרתי במנזר בעמק המצלבה בירושלים. התגעגעתי אל

          הכלב, שאפילו שם לא היה לו, ופיסלתי אותו. הרגשתי כלפיו כאילו

          פגשתי אדם בודד, יתום של מלחמה בשבילי. הכול חוזר. כשפיסלתי

          אותו, הוא הפך להיות חלק ממני – מגורלם המר של המפסידים

          במלחמה. במלחמה גם ניצחון הוא הפסד. אינני זוכר את חיי ואת הארץ

          הזאת בלי מלחמות..."

           

          ''

           

          נוֹמִיקָן

          דרג את התוכן:
            8 תגובות   יום שישי , 16/8/13, 20:41

            ''

            ''

             16.8.2013

            רשימה קיצית במיוחד

            לפני כחודשיים בערבו של יום חמסין אביבי יבש ולוהט, התקיימה פתיחה חגיגית של פארק טדי בירושלים. טקס מכובד נערך לכבודם של התורמים אשר בכספם נבנה הפארק על פינות החמד שבו. את הפארק הגה הארכיטקט אורי שטרית, ותכנן הארכיטקט יצחק חלפון. אני מציינת זאת מפני שפקידי קרן ירושלים סרבו להציב שלט הנושא את שמם, למרות שלארכיטקטים מגיע קרדיט לפי החוק.
            בכל אופן, היות ופסל שעון השמש של מתי גרינברג ניצב בפארק הוזמנו גם אנחנו. הגענו בשעות הצהריים, משטָחי האבן הבהירים להטו מחום, ותכונה רבה תססה בכל השטח, עשרות עובדים, מרביתם ערבים, התרוצצו, ליטשו ליטושים אחרונים, העלו ענני אבק שכיסה אותם ואת כל האזור, בעוד אחרים שוטפים ומנקים ואלה צועקים על אלה. מתי התקבל באהבה ובקריאות שמחה "כִּיף אבו חליל ג'ונסון?" כך מכונה האמן בפיהם – "אבו חליל ג'ונסון", אני חושבת שזה ג'ונסון היפה (אלא מה?) וגם "לורנס" – על שום הכאפיות בהן עטף הג'ינג'י הבהיר את ראשו בחודש בו עבד איתם (ראה תמונה.) ניכר היה שהם מעריכים מאד את עבודתו, אינני בטוחה שדווקא האלמנט האמנותי הרשים אותם, אלא הגבר הלא צעיר שעבד איתם במשך למעלה מחודש עבודה פיזית בשטח מדי יום, בשמש, בחום, והעמיד בזווית מדויקת פלטת אבן עגולה ששוקלת שניים וחצי טון שעשתה את כל הדרך מסין לירושלים, ועליה מחוג ברונזה מסיבי. מתי אומר שהרגע המרגש ביותר בתהליך היצירה של פסל שעון השמש היה הרגע, בו שיתפו פעולה כל הפועלים - ערבים, מוסלמים, נוצרים, ארמנים ויהודים אשר שמו כתף, פשוטו כמשמעו, וסייעו להניח את האבן על מקומה מול חומות העיר העתיקה ומגדל דוד (ראו תמונה.)
            ובמקביל מעשה פלאים, שעות ספורות לפני הפתיחה החל לצמוח במקום גן יפהפה. גבעות העפר כוסו במרבדי דשא, הערוגות  - בפרחים צבעוניים, עצים נשתלו. מול עינינו המשתאות הוקם אינסטנט גן ירקרק ופורח מרנין לב. צחקתי, בחנתי את הסביבה מצפה להופעתו של חיים טופול כ"סאלח שבתי". חיים טופול לא הופיע אבל בתוך כל המהומה, בין כל העובדים המתרוצצים וצווחים, צצה לה פטה מורגנה סוריאליסטית – לעברנו התקרב בצעידה נמרצת אך מתונה, גבר ערבי בעל חזות כהה, גדול ממדים, גבה קומה, נושא לפניו כרס אדירה, הולך ושואג על סביבותיו, נוגש בעבדים, סליחה, בעובדים, שרעדו מפניו ומיהרו למלא את פקודותיו. מעל ראשו של אותו ענק מצעק שהתברר כמנהל העבודה באתר, הֶאֶהילה מטריה בצבע וורוד זוהר, מה שקורין בעברית – "שוֹקִינְג פִּינְק" להגנה בפני השמש. משהגיע איש המטריה הוורודה אלינו פתח בטקס טפיחות חיבה הדדיות עם מתי והורה לכל הסובבים למלא את מבוקשו של "לורנס," מדגיש את דבריו בנפנוף קצבי של המטריה המהממת. המטריה עשתה את שלה, חיל ורעדה אחזו בפועלים שעמלו כעת במשנה מרץ. חשבתי לעצמי כי אותו גבר ערבי צריך להיות בטוח בגבריותו עד מאד אם הוא מעז לנהל את העבודה מתחת למטריה וורודה זוהרת אשר אשתו שכחה במכונית.
            הסיפור היה משתכח ממוחי אלמלא אתמול יצאנו מתי ואנוכי מביתנו לרחוב, מולנו צעד גבר ערבי ששאג ביידיש (כמובן) – "אלטע זאכן, אלטע זאכן," גם הברנש הזה אחז בידו מטריה וורודה וזוהרת. תהיתי אם זו אופנה חדשה ברחוב הערבי. הפעם לא יכולתי להתאפק, נעצרתי מולו ובעוד מתי חולף לידי כאילו אינו מכיר אותי, חלקתי לו מחמאה – "סַחְתֵיין על הסְטַייל" אמרתי ל"אלטע זאכן." "אהה" נאנח הלה, חזרתי עכשיו מאיגנלנד, בִּילַנְדָן, (בלונדון) שש שנים, סִיקְס יִירס," חזר באנגלית כדי להיות בטוח שהבנתי, "סִיקְס יִירס אִין לַנְדֶן, גשם גשם גשם, רֵיין רֵיין רֵיין (שייקה
            אופיר?) מהבוקר עד הערב, עכשיו, כאן, כבר לא יכול עם השמש, מבשלת את המוח."
            אני מקווה שמנהיגי עמנו ומנהיגי הפלשתינאים הצטיידו במטריות וורודות לקראת המשא ומתן, וכבר מציירת בדמיוני את תמונתם עומדים על כר דשא ירוק מתחת לשמשיה ענקית וורודה וזוהרת וחותמים הסכם שלום. מקווה שהצבע מתאים לשרה'לה.
            ועד אז מישהו מכיר מקום בו אפשר לרכוש מטריה ורודה זוהרת? סטייל חדש לצברינו המסוקסים? לגבר  המטרוסקסואל התל-אביבי? ואולי יאות מַתִּי-לורנס להחליף את הכאפייה במטריה וורודה.

            הסברים לתמונות:
            1. מ.ג. בזמן העבודה בשטח.
            2. פסל שעון השמש בפארק טדי. צלם: רן ארדה.
            3. מ.ג. מביט לכיוון כוכב הצפון. צלם: רן ארדה.

            ''


             



             



             



             

            דרג את התוכן:
              10 תגובות   יום שישי , 21/6/13, 10:33

              ''


              "החלום" מתי גרינברג, פסל ברונזה, 1986-7, אוסף פרטי, לונדון

              21.6.2013



              האמן והבורגנית - פרק ראשון
              קטעים מיומני

               

              כאשר נפגשנו גרתי בבית רחב ידיים ברעננה, מעוז הבורגנות, העיר בעלת תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ. דירתך שָכְנה בבת ים, עיר מקלט של גלי מהגרים שהגיעו ארצה לדשדש קרוב לליבה הפועם של העיר הגדולה תל-אביב, מחוז התקווה הישראלית. כשביקרתי אצלך לראשונה טיפסנו בחדר המדרגות, אשר ידע ימים יפים יותר, נעצת את המפתח בחור מנעול, הסתובבת אלי ואמרת "את יודעת שאת נכנסת לדירה של רווק." הנהנתי בראשי. הדלת נפתחה. עיני התעגלו בתדהמה, באור העמום נגלו יצירות אמנות נהדרות מצטופפות, נשענות אחת אל רעותה, מציצות אחת מאחורי חברתה, מגובבות, נסתרות בערמות, כאוס מוחלט. פסלים, ציורים, ספרים וחפצים רבי יופי הביטו בי מכל עבר משתאים אף הם לגברת המהודרת שנכנסה למעונו של "נזיר האמנות." ואבק. המון אבק, פטינה של אבק אפרפר. "הרווק עם האבק" הפטרתי לעברך. ונשארתי. לדירתך הקטנה קראנו "הצימר שלנו בבת-ים." לימים, בתהפוכות החיים, הפכה דירתך הצנועה למשכן הקבע של שנינו.

              "דְרַנְגוּלִיָה" כינתה בֶּלָה, אימך, את האוסף העצום של חפצים חסרי שימוש שליקטת כל חייך. לא הסכמת להכניס מנקה לביתך. חששת שמא פריטי הדרנגוליה ינזקו מידיה של עוזרת שאינה מבינה אמנות, או גרוע מכך – יעלמו במקרה של מישהי שדווקא כן מבינה אמנות.  לגלגתי בחיבה על אוצרות הרוזן "מָטֵיאוֹ מוֹנְטֶוֶורְדִי" כפי שמכנים אותך האיטלקים, והבורגנית הנמרצת שבי הפשילה שרוולים כדי לנקות ולסדר. חרדה עצומה אחזה בך, האספן הכפייתי, שאינו מוכן לוותר אף לא על גרגיר אבק אחד, יצא לאור במלןא עוצמתו הבלתי מתפשרת. הבלתי צפוי החל להתרחש.

              אתה מתכופף לרצפה, מרים משהו, מגלגל אותו בין אצבעותיך ומתבונן בו בריכוז. אני מתקרבת. אתה מחזיק בורג. בורג פשוט.
              - מתי, זה בורג, בורג פשוט. ראית אלפים כאלו בחייך, אני אומרת.
              - את לא מבינה, אתה עונה.
              - מה יש כאן להבין? אני שואלת
              - הספירלה, הספירלה החכמה הזאת שהמציא ארכימדס. העבודה שהושקעה בעשיית הבורג הזה. מישהו חשב, תכנן, עיצב, רכש חומר גלם, הייצור – המאמץ. את לא חושבת על כל זה.
              זה נכון. לא חשבתי על כך.
              - זרקתְ את כל העוגיות שהיו בצנצנת? אתה שואל.
              - כן, אני עונה, הן עמדו שם מספר חודשים ולא נגעתָ בהן.
              - אז מה? אתה עונה, אלו היו "עוגיות וינטג''".
              שנינו צוחקים, אבל כל אחד מאתנו מודאג, מאותה סיבה. אתה חושש מיָדִי הקלה להיפרד מחפצים בלתי נחוצים, ואני מבוהלת מהאגרנות שלך, שרואה את המאמץ שהושקע ביצירת סיכת ראש מוטלת בדשא, ואת הפוטנציאל של כלוב ציפורים שנזרק על ידי בעליו של התוכי המת, ואת העלבון של כרכי האנציקלופדיה העברית שהושלכו לרחוב בזקנתם, ומלקט את כל אלה לביתנו להעמידם בשורה אחת עם יצירות האמנות
              המשך יבוא.....

              דרג את התוכן: