כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 12/2008

    ביקורת על "אנטנות וחיישנים" ישראל פנקס

    מה עוד צריכה הבת אדם?

    2

    ספרים  

    4 תגובות   יום רביעי, 31/12/08, 23:57


    מרתק להצטרף לשיטוטו של ישראל פנקס במחוזות ספרו "אנטנות וחיישנים" שיצא לאור בהוצאת "אבן חושן."

    הספר נפתח בשיר האחרון שכתב פנקס, בלונדון יוני 2003, ואחריו, מונחים, כאילו באקראי פרגמנטים, קטעי פרוזה קצרים, (עד כמה שאפשר לקרוא לפרוזה של פנקס פרוזה). קראתי בנשימה עצורה, מעין זלילה שכזאת, ואחר כך חזרתי לאט לאט.  תחושת  שחרור עולה מן הספר, הן בגלל צורת הכתיבה והן מחמת העובדה שפנקס מציץ בגלוי אל אפשרות מותו, מציץ וחוזר, מציץ וחוזר. טיול בחבלי ארץ שעלולים להיות מפחידים, אבל נפלא לתת לו יד ולהתהלך איתו שם, ולעקוב אחר תמונות ילדות, חלומות, מחשבות. פנקס חושף את עצמו כאן יותר מתמיד, כאילו אין לו מה להפסיד.  חופש.

     

    כדאי גם להציץ בספריה האחרים של הוצאה "אבן חושן", שסיסמתה היא "ספרים לאוהבי ספרים", ו"אני ביבליופיל - ואני גם יודע מה זה." זו ההוצאה הסקסית ביותר שאני מכירה, למי שיודע להנות גם מחושניותו של הספר, - מראהו, מגע הדפים, צליל העלעול המיוחד, וריחו של ספר איכותי, שיודע שהוא כזה. 

    ומה עוד צריכה הבת אדם?

    www.evenhoshen.co.il

    דרג את התוכן:
      16 תגובות   יום רביעי, 31/12/08, 23:22

      26.10.2008 

      היו לנו, לבעלי עליו השלום ולי, שתי כוסות תואמות לקפה של בוקר. אם כי, למען האמת ההיסטורית עלי להודות שמעולם לא שתינו אותו יחד, כפי שאפשר להבין בטעות ממשפט הפתיחה המרמז על אידיליה של בוקר. הכוסות נקנו בסוף שבוע מושלם שבילינו בווינה. אחת מהן נקראה "החיבוק" והשנייה "הנשיקה". כוסות יפהפיות, מעוטרות בפרטים מציוריו הצבעוניים והמוזהבים של גוסטב קלימט, שוליהן פס זהב.

      זמן  קצר לאחר מותו נשברה "החיבוק".

      אני המשכתי לפתוח את היום בקפה של "הנשיקה". טקס הבוקר שלי הינו מדוקדק ביותר.

      עם שאני מתעוררת, בעוד אברי מלאים שינה, אני מהדסת למטבח, מניחה בכוס מחצית תכולתה של שקית סוכרדיאט וכפית גדושה של קפה שחור של "עלית." אני מקפידה לשים קודם את הסוכר ורק אחר כך מגיע תורו של הקפה. אסור שדבר יחצוץ בין הקפה למים הרותחים ויפריע להתמוססות הקפה. אותו עקרון אוסר לערבב בכפית בשלב זה, שכן זו תפחית את מידת חומם של המים ותפריע לתהליך הבישול. כעת אני מכסה את הכוס בתחתית נאה שקוטרה מתאים בדיוק לפתח, ומתפנה להאכיל את בובה, שבמשך כל הפולחן הזה צמודה אלי, זנבה מתכשכש מהתרגשות לקראת שמחת ארוחת הבוקר שלה, מזכיר לי להפעיל את שמחת היום החדש שלי, ולהגיד תודה על כל מה שיש. אחר כך אני מכניסה את העיתונים, ולפי מצב רוחי – אם רע, אני חוזרת למיטה עם הקפה והעיתונים. אם טוב – אני יושבת בגינה וקוראת.

      רק אז, כשהקפה כבר מבושל היטב, אני מסירה את הכיסוי מעל הכוס, בוחשת, מחכה מספר שניות שירגע – ולוגמת לגימה ראשונה.

      במשך שנים השכמתי קום ופתחתי כך את היום.

      לאחר מותו כבדה עלי שנתי ואחרתי להתעורר. בכל בוקר התקשיתי להגיח מתרדמת הבלהות שלי והייתי צריכה לגייס מחדש את כוחותי כדי לצאת מהמיטה. זה היה מצב מוזר. ידעתי, שלטובתי עלי לקום, אבל משהו בי רצה להתפנק ונשאר לשכב, למרות שהפינוק הזה כלל לא היטיב איתי, ורק גרר אותי למטה, המשך לחלומותי המסויטים.

      הקפה היה התהליך שחצץ בין הלילה ליום. אבל בשבילו הייתי צריכה לחלץ את עצמי מבין המצעים.

      באותו בוקר הייתי כבדה מאד. נזקקתי נואשות לקפה שלי, אבל לא הצלחתי לקום.

      חיכיתי עד ששמעתי תנועה בחדרו של בני, שחזר לגור עימי בביתנו בשנת האבל הראשונה, וביקשתי ממנו לפנק אותי בקפה חזק כמו שאני אוהבת.

      זו הפעם הראשונה שביקשתי דבר שכזה. מהר מאד התברר לי שזו תהיה גם הפעם האחרונה, אבל באותן דקות עוד לא ידעתי את זה, וחיכיתי לטוב.

      אחרי זמן, שנדמה בעיני כנצח, הגיע הקפה ובני המשיך לארגן את תחילת היום שלו.

      הקפה הגיע בכוס חרסינה לבנה וסתמית, גדולה מדי, ולא מכוסה. לא אמרתי דבר. הרי אני ברת מזל -  יש לי ילד שמביא לי קפה.

      לגמתי שלוק, וירקתי מיד בחזרה לכוס.

      הקפה, השחור, היה קר לגמרי, גרגרים צפו על פני המים. אפשר היה ללעוס אותו, אם הטעם לא היה כל כך נורא.

      תהיתי, כיצד הצליח בני, ששותה בעצמו קפה שחור, להכין קפה כל כך רע.

      בנקודה זו עלי לציין שהבחור הזעצר הינו בוגר, בהצטיינות יתרה, אחת הפקולטות היוקרתיות והיותר נחשבות באוניברסיטת תל-אביב. את זה אני מציינת לא כדי להשוויץ, חלילה, אלא כדי להזכיר, לעצמי בעיקר, שהוא מצויד במנת משכל ממוצעת, אם לא למעלה מזה.

      התלבטתי אם בהמשך למצב רוחי הירוד לגלוש למסע רחמים עצמיים – אף אחד לא יודע מה אני אוהבת, לא שם לב אלי וכיוצא באלה. אבל  וויתרתי. כבר הייתי סקרנית, איך, לעזאזל, הוא עשה את זה, יותר משהייתי מסכנה.

      קמתי להכין לי את הקפה שאני אוהבת. לפחות אני יודעת מה אני אוהבת, גם זה שווה משהו.

      בני, שהיה מאד מרוצה לעצמו, האיר פניו אלי. איך היה הקפה? שאל בגאווה. אני יודעת שצריך לתת לילדים חיזוקים חיוביים. אבל זה?

      "אני חייבת להגיד לך" עניתי, מתבוננת בפניו היפות מצפות למחמאה, "שזה היה הקפה הכי גרוע ששתיתי בימי חיי. איך הצלחת לעשות אותו?"

      "אה" הופתע המצטיין. "בדיוק אתמול שמעתי שאם שופכים מים רותחים על הקפה הוא נשרף. לכן, צריך לשים קודם מים קרים. זה לא טעים?"  

      "תעשה לך אחד כזה ותראה בעצמך" עניתי.

      טוב, הוא חיבק אותי במקום. והודיתי בליבי, באמת, על מה שיש לי.

      הבוקר נסדקה "הנשיקה" ועשתה את דרכה האחרונה לפח.

      חוץ מליבי, אני לא מחזיקה חפצים שבורים בבית.

        © נעמי ר. עזר
      דרג את התוכן:
        14 תגובות   יום ראשון, 28/12/08, 22:23

        בדרך מ"תנו לחיות לחיות" הביתה, ישבה בובה במכונית בשקט מבשר טוב.

        אבל עוד לפני תום היום נכונו לי כמה הפתעות. הראשונות בשרשרת אירועים בלתי צפויים שמכאן ואילך ינקדו את חיי לסירוגין בתבהלות, התרגזויות ושעשוע.

        כמנהגי בקיץ לבשתי שמלה קלילה ורחבה בתוכה חשתי דקיקה, גבעולית וקרירה. לקחתי מארז קקי אינטליגנטי – שקית ניילון מוארכת שהתחילה את הקריירה שלה כעטיפה לעיתון הדה-מרקר, והתכוננתי לצאת לטיול הראשון עם כלבתי היפה.

         התחושה הכללית שלי הייתה, איך נאמר, אלגנטית.

        בשלב ראשון התקשיתי לחבר את הרצועה לקולר שעל צווארה. בובה שילחה רגליה האינסופיות לכל הכיוונים, קיפצה בדילוגים תזזיתיים ולא עזרה בכלל. פתאום היא התרוממה על רגליה האחוריות, היתמרה מעלי (היא באמת הייתה ענקית) וזינקה על ידית הדלת.

        שאגתי "לא" שהצמית אותה למקומה לרגע קצר, שניצלתי בזריזות מסורבלת לקשור אותה.

        מיד בצאתנו מן הבית חל בילבול כלשהו. לא היה ברור מי מוביל את מי. בכל אופן, זאת לא הייתי אני, המובילה. בעודי מידרדרת במדרגות מחזיקה בכל כוחי בכלבה המושכת אותי בעוז, משל הייתי קליפת אגוז, התנפנפה שמלתי לכל עבר, תלתלי התפרעו, פני סמקו, ואפי התכסה אגלי זעה. ניסיתי לטעת רגלי ברצפה כדי לעצור, אך היא גררה אותי ב"סקי מדרכות" מרהיב כשאני צורחת במלוא גרוני "לא בובה לא."

        עד כאן לגבי תחושת האלגנטיות הקרירה.

        חזרתי מהטיול מותשת, זרועותי כאבו מהמאמץ להוכיח לבובה מי כאן בעלת הבית.

        בשביל מה הייתי צריכה את זה?

        שכבתי לנוח.

        כשקמתי, כבר החשיך, דלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. בובה נעלמה.

        לא העליתי על דעתי שהכלבה פשוט תרים את רגלה, תפתח את הדלת ותלך לה לדרכה.

        אחרי ככלות הכל, מה יש לה לעשות לבדה בבית שאינה מכירה?

        הכי התפלאתי כמה היה אכפת לי. ליבי נמחץ מעצב ודאגה לכלבה שננטשה על ידי משפחתה, נכלאה בכלוב צר, ועכשיו הסתובבה אבודה ברחובות העיר, בלי בית לחזור אליו.

        לכאב שלי היו שתי פנים. הוא הדאיג אותי מפני שבובה הייתה אמורה להיות משכך חרדות ומאזן לחץ דם, ולא להיפך. היו לי מספיק כאבי לב ופחדים אמיתיים שנגרמו על ידי בני אדם. נראה לי מטומטם לגמרי להתחיל לדאוג בגלל כלבה. וגם הרגיז אותי ששוב לא בדקתי אם יש מים בבריכה לפני שקפצתי. הייתכן שכולם צדקו בהערכתם שלא מתאים שאקח כלבה עכשיו? ולמה, לעזאזל, נכנעתי לגחמה של רגע לקחתי כלבה עצומת ממדים כזו ולא כלבת מחמד קטנה, חמודה וצייתנית?

        צידו השני של הכאב סימן לי דווקא כיוון בריא. בעלי עליו השלום קנטר תדירות את הרגישות הרבה שלי. "פרופורציות, פרופורציות," נזף בי כשבכיתי על לא כלום. "מה תעשי כשיקרה משהו רע באמת?"

        כשהוא מת, זה בהחלט היה רע באמת.

        ודווקא אז הפתעתי את עצמי בפרופורציות מופתיות. התעשתתי במהירות,  שמרתי על עצבי ברזל, חשבתי בקור רוח וחתכתי בזריזות החלטות קשות.

        הפרופורציות כבר לא היו ענין של פינוק או איכות חיים.

        זו הייתה הישרדות.

        מההלם – נחתכו קצוות מנעד הרגש. לא גבוה ולא נמוך מדי. היה משהו מרגיע בתחושת העמימות הפנימית המנומנמת, שגבלה לעיתים בכמעט אדישות. אבל היה גם עצוב נורא. אולי ככה מרגישים זקנים?

        חשבתי שבעלי עליו השלום וודאי מרוצה. סוף סוף רכשתי את פרופורציות הזהב שישמשו אותי לשארית חיי.

        אבל עכשיו התפוגגו להן כל הפרופורציות. התרוצצתי ברחובות מחפשת את בובה . מצווחת ככרוכיה קראתי בשמה, מפעם לפעם נשבר קולי לאנקת בכי.

        לא מצאתי אותה.

        לאחר כשעה של שיטוטים ברגל וברכב, נואשתי. חזרתי לביתי בטוחה שלא אראה אותה יותר. ניסיתי לא לחשוב על הפחד שלה, מסתובבת לבדה במקומות לא מוכרים בלי בית לחזור אליו, אחרי שננטשה על ידי המשפחה שגידלה אותה ונמסרה לזרים.

        הייתי כאובה, דאוגה, בוכייה – אבל יותר מכל הייתי חיה, עד קצות עצבי הרגוזים. כאילו חטפתי מכת חשמל שהעירה אותי מקהות החושים בה הייתי שרויה.

        חלפה עוד שעה והטלפון צלצל. היה לנו מזל. רופאה וטרינרית הבחינה בה משוטטת ברחוב ומצאה את מספר הטלפון שלי שהוצמד לקולר והיה חבוי בקפלי פרוותה מתחת לצוואר.

        רצתי להביא אותה. היא הביטה בי במבט אטום והצטרפה אלי באדישות מוחלטת.

        באותו ערב היא הרוויחה בית.

        אני איבדתי את חומת המגן  שעטפה אותי וחצצה ביני לבין העולם, ואולי יותר מכך, ביני לבין רגשותי, שרטטו כעת בתדר גבוה בעוצמה מלאה.

        חזרתי לחיים.

        וזה כאב. מאוד.

        אבל חזרתי לחיים.

         © נעמי ר. עזר
        דרג את התוכן:
          3 תגובות   יום שישי , 26/12/08, 00:44

          23.10.2008 

          הגיע יום הולדתי. כבר זמן רב גלגלתי ביני לביני וביני לבין בני את הרעיון לאמץ כלב. הרי ככלות הכל בן אדם צריך מישהו לדבר איתו, וכלב נראה לי הפרטנר המושלם. הבנים תמכו ברעיון. הסביבה הגיבה במשפט קבוע – "זה מה שחסר לך עכשיו? לא תוכלי לעמוד בזה." אז הפסקתי להתייעץ איתה, עם הסביבה, שהתעקשה להסביר לי בדאגה רבה למה מה שאני רוצה אינו הגיוני בכלל.

          אני מעריכה מאד את יכולותיו של ההיגיון, אבל בעיני הם די מוגבלות להתקדמות בקווים ישרים בלבד.

          לא מעניין ככה.

          וגם החיים, לאחרונה גיליתי – אינם ליניאריים. עובדה, הנה אני בעיצומם של תרגילי פליק פלאק לאחור ולצדדים, מסיעה את חיי בפיתולי עיקולים מפתיעים, שאם יש בהם הגיון כלשהו – לא מצאתיו. ולו התעקשתי לדבוק במסלול הישר, בו חשבתי שחיי זורמים, הייתי נתקעת, או שהייתי עפה ממנו לעולם אחר, כפי שקרה לבעלי.

          ובאשר לכלב שרציתי.

          עם צוק עיתי השנה האחרונה, חל צמצום ניכר בכוח נתינה שלי. ידעתי שאין בי האנרגיה לאמץ גור כלבים חמדמד שיטריף את דעתי במתיקות דוביותו המתנודדת, מגששת ומגלה את העולם, שתתחלף מיד בזעם על התנהגותו התינוקית הפרועה. בנקודה זו דווקא השתמשתי בהיגיון הנ"ל, והגדרתי את הכלב המתאים. יצא לי שזו צריכה להיות כלבה נקבה, שאמורה להיות יותר שקטה ויותר נאמנה מכלב זכר. צעירה, בת לא פחות משנתיים– שמיצתה את שובבות הילדות שלה.  מגזע מעורב – שאז צפוי שתהיה יותר בריאה ואינטליגנטית, (הפעלתי את העיקרון הזה לייצור הילדים שלי, ואני בהחלט שבעת רצון מהתוצאה) מאולפת, חברותית, והכי חשוב – שלא תעלה על גודל בינוני, ולא תשיר שיער. לא רציתי להסתבך עם כלבת ענק צמרירית שתחרבן בסלון. אה, כן, וגם ממוחזרת. לא אמציא כלבה חדשה, אלא אקח אחת משומשת מ"תנו לחיות לחיות," וכך אמצא גם עושה מעשה טוב לעולם בכלל, ולעצמי בפרט. שזה השילוב הכי טוב.

          וכך, באחת משבתות האימוץ, סמוך ליום הולדתי, שמנו פנינו, אני ובני וחברתו – למגרש הענק של "תנו לחיות לחיות". הלכנו להביא כלבה.

          ספר שלם אפשר לכתוב על שעה במתחם הזה. על הכלבים, החתולים, הגורים, הבוגרים, המטפלים, האנשים והילדים שבאים לבחור לעצמם חיית מחמד, או להחזיר אחת שלקחו. ועל מה שמתרחש בין כל הנפשות הללו – ההולכות על שתיים וההולכות על ארבע.

          הסתובבתי בין הכלבים, רשימת המאפיינים של כלבתי העתידית תקתקה בראשי. הקפדתי לא להביט לתוך עיני החיות.  דחקתי הצידה את הכאב על כל העצב שנמצא שם והתמקדתי במשימה שלי -  כלבה הגיונית להתאהב בה. לא שמתי לב לפרדוכס שבעצם ההגדרה (אהבה מותנית הגיון) וכמו בסיפורים, ברגע שעיני פגשו את עיניה, ריחפתי לעברה בתנועה איטית, כרעתי ברך כדי להיות בקו אחד עם ראשה הגדול והעדין– והשלכתי את עצמי לזרועות האהבה. יותר נכון יהיה לומר – לרגלי האהבה כי, כמו מרבית הכלבים, היא הייתה מצוידת בארבע רגליים מפוארות ואף לא יד אחת.

          כאן המקום לתאר את עיניה של "בובה" (כך שמה במקור), שהתבררה, בעיכוב הרה גורל, כפירנאית ענקית, אבל ממש ענקית, מעורבת בהאסקי שהוריש לה יצר נדודים מפותח, וכנראה שגם איזה כלב רוח נדחק לחגיגה והעניק לה את רגליה הארוכות עד מאד, שעשו אותה גבוהית בצורה יוצאת דופן. כשכל זה נודע לי, מספר דקות אחר כך, היה מאוחר מדי.  כבר הייתי שבויה בעיני השקד שלה - ענקיות, מלוכסנות, חומות עם זהרורים צהובים, מאופרות בפס שחור ומעוטרות בריסים לבנים שהדגישו את יופיין. כשהואילה בטובה להתרומם הייתה לי  תחושה עמומה שהיא לא כל כך תואמת את רשימת ההיגיון שהכנתי בקפידה בדיוק כדי להימנע ממה שעמדתי לעשות בעוד רגע.  אבל התעלמתי. זה לא חשוב, שכנעתי את עצמי. כלבות ענק יותר רגועות, (ובעניין הזה, ורק בעניין הזה, גם צדקתי). היא הייתה בת שנתיים ומאולפת. החברה של בני טוענת בעקשנות שהיא חזרה והזהירה אותי שכלבה מסוג זה משירה המון שיער. אבל אני הצלחתי גם לא לשמוע את שאמרה, וגם לחשוב שזה  לא משנה. הכלבה לבנה ומעט השיער הרב שינשור יבלע ברצפת הבית הבהירה. למעשה בובה גילמה את אידאל היופי של אימי, שמעולם לא עניתי עליו – היא הייתה גבוהה, רזה ובלונדינית.

          היא בחנה אותי בשקט. עיניה המופלאות אמרו – אני יודעת היטב טעמו של עצב עמוק, ומה איתך?

          רק עיניים שנמצאות במקום ההוא של העצב, יודעות לזהות זאת בעיני האחר.

          וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

           © נעמי ר. עזר  
          דרג את התוכן:
            6 תגובות   יום רביעי, 24/12/08, 12:06


            והרי רשימת התבלינים הטריים שרכשתי ב"חוות התבלינים" אשר בבית לחם הגלילית:

            פפריקה הונגרית חריפה, פפריקה הונגרית מתוקה, פלפל לבן, פלפל שחור, פלפל שחור גרוס, תערובת ימתיכונית לדגים, אגוז מוסקט טחון, תערובת לימונענע, עלי תשוקה, קינמון, קארי, כורכום, עלי דפנה, בהרט

             גם קניתי צנצנות אחסון קטנות, מזכוכית עבה של פעם, עם מכסה מתכת , וגם אותו דבר - גדולות - לסוכר, מלח, מלח גס, אורז פרסי ואורז בר.

            בכתב ידה הנהדר לימור רשמה לי פתקיות אותן הדבקתי על הצנצנות.

            את כל זה הינחתי על המשטח הלבן שליד הכיריים.

            וכל ריחות החיים האלו, שטומנים בחובם אפשרויות אינסוף, ממלאים את ליבי שמחה רבה..

             

            דרג את התוכן:
              11 תגובות   יום שלישי, 23/12/08, 23:15

              16.12.2008 פעם, לפני הרבה שנים, הייתי גברת מנהלת מכובדה עד מאד. ישבני היה מכווץ כיאות בחצאית צרה, ונקישותיהם החדות של עקבי נעלי הדהדו במסדרונות החברה בה עבדתי והזכירו לי את עמדתי הנחשבת, כאילו זו, חס ושלום, עלולה הייתה להשתכח ממוחי עד שאגיע לקצהו המרוחק של הפרוזדור.   שם, אגב, בפינת הקפה, התרחשו הדברים המרתקים ביותר בעבודה.באותם ימים  רווח נוהג נפסד, לטעמי, שהלך והתקבע עם השנים. מרבית שיחות הטלפון נפתחו במשחק ניחושים. היה עלי לזהות את קולו של המצלצל. היו שדיברו, היו שלאטו, שהיו שלחשו, היו שחדו לי חידות. אם לא זיהיתי מיד, נעלב הלה קלות, ואם למרות רמזים שניתנו לי עדיין לא פתרתי את התעלומה, יחסינו עלולים היו לעלות על שרטון. הצד השני חש כי אינו כה חשוב לי כפי שחשב לעצמו את עצמו, עבורי.אני חובבת מסתורין, ולימים, חיי שלי הפכו לסרט מתח שנמצא כעת בעיצומו. אבל הריקוד המביך הזה מרט את עצבי המנהלת שהייתי.קבעתי לי נוהל משלי, לפיו הזדהיתי אני בשמי מיד כשנמען השיחה אליו חייגתי ענה לטלפון, ואמרתי: "נעמי כאן." הכי פשוט שאפשר. כך חשבתי. אלא שפתיח זה גרם לשיבושים רבים, בעיקר משהשיבו לי מיד – "נעמי לא כאן". וזאת הרי ידעתי בעצמי. הרי אני חייגתי אליהם. יוצא מכך שאני כאן, ולא שם. משהייתי מבהירה שאני יודעת היטב שאינני שם ואני נמצאת כאן, היה מתחולל ויכוח קצר היכן הוא אותו "כאן" ואיפה נמצא "שם". כל צד היה בטוח שהוא "כאן" והצד השני "שם". משהגענו להסכמה מי מצוי היכן, יכולנו להמשיך בשיחה מדוברת על פי המוסכמות החברתיות.עם הזמן התמרדו אברי. ישבני (השטוח למדי, אם להודות  על האמת) התעייף מלהיות אסוף כדבעי, והתחנן על נפשו לצאת לחופשי. כפות רגלי חשקו בנעליים שטוחות ומרווחות שיאפשרו פסיעות גדולות, לפי מידתי. ואוזני, אוזני מלאו המולת אכסדראות וביקשו להן שקט.

              למען חלקים אלה, ואחרים, בגופי, נאלצתי לעזוב את קריירת הניהול המזהירה שלי.

              חדלתי מלהדס במסדרונות בוהקים ארוזה בחליפות מהודקות.

              אפשר לומר שעברתי לטייל בין חדרים באברים משוחררים, בסגנון מאוורר ופתוח, שהפיח הרבה  פחות רוח.

              שיחות הטלפון שלי עדיין התחילו בצמד המילים שהפכו לסמל המסחרי שלי "נעמי כאן".

              ליום הולדתי העגול, פרשו חברי כרזה ענקית ועליה נכתב, בכל תאויוט הקטיב האפשריות: "אמסיבה של נומיקן."

              וזהו.

              נהייתי נוֹמִיקָן באופן רשמי.

              © נעמי ר. עזר
              דרג את התוכן:
                17 תגובות   יום ראשון, 21/12/08, 13:42

                23.10.2008 תעודת הפטירה של בעלי הייתה המסמך הלוהט של השנה הראשונה. לכל פעולה אדמיניסטרטיבית, והיו רבות מספור, היה צריך לצרף את התעודה הרשמית שהעידה על כך שהוא באמת מת ואיננו עוד.הייתי צריכה מה שקורין "תעודת פטירה".לבשתי בגדים רגילים ונסעתי נסיעה ככל הנסיעות למשרד הפנים. כרגיל, התקשיתי למצוא חנייה. אחר כך דיברתי דיבורים רגילים עם מילים רגילות. רק שחיפשתי את האשנב בו ניתן היה להנפיק "תעודת פטירה" של האיש שחייתי איתו שלושים וחמש שנים והוא מת פתאום. שלא כרגיל זה היה אשנב בו השירות היה מהיר. כמו הקופה בסופרמרקט אליה אפשר לגשת, אם בעגלת הקניות מונחים לא יותר מעשרה פריטים. בירכתי בלבבי את משרד הפנים על ההתייעלות. אם כי כל המהירות הזאת הייתה לי משונה. הרי מדובר בתעודת פטירה. מה בוער?חיכיתי, כאילו כלום, כאילו אני משנה כתובת, או מחדשת דרכון. כשהגיע תורי הגשתי לפקידה את המסמכים הנדרשים שאישרו את מותו. הייתי בטוחה שיחסר איזה מסמך ולא אקבל את התעודה. זה מין נוהל חיסון כזה שפיתחתי  ואני מפעילה אותו לפני שאני יוצאת לביצוע משימה כלשהי בבנק, בקופת חולים, ביטוח לאומי, מס הכנסה, רואה חשבון, בזק, הוט, אוראנג', חברת הביטוח וכיוצא באלו. מה שאני מכנה בחיבה זועמת מינהלות (של החיים), בנסיון נואש להתידד איתן,  אולי יאירו אלי פניהן ויסייעו בידי. ביוצאי מביתי למסעותי אלה אני מכינה את עצמי למצב השכיח בו יחסר לי מסמך, או חתימה, או שהפקיד היחיד שיודע ל"עשות את זה" לא יהיה – ולכן לא אוכל להשלים את המטלה. כאמור, היות ואני מחוסנת, כשזה קורה, אני לא מופתעת  ולא מתרגזת. הרי ידעתי. אני יוצאת מהמשרד וממשיכה בצעדים הנדרשים להשלמת המבצע.למען האמת, עלי להודות שלא תמיד החיסון עובד. קורה גם שאני מאבדת את שפיות דעתי מרוב רוגז ותסכול. הפעם, במשרד הפנים, חיכתה לי הפתעה. הפקידה לקחה מידי את כל המסמכים, עלעלה בהם ושוכנעה במהירות כי המת אכן מת. היא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. נתתי לה. היא שלפה בזריזות את הספח בו היו רשומים שמות ילדי ומועדי לידתם, קימטה אותו, וזרקה לפח. "רגע רגע" הזדעקתי להציל את מה שנשאר ממשפחתי, "רק עכשיו איבדתי את בעלי, מה את זורקת לי את הילדים לפח?" היא לא ענתה. חשבתי שאולי מחמת שעברו את גיל שמונה עשרה הם כבר לא יהיו רשומים בתעודת הזהות שלי ופתאום הרגשתי נורא לבד בתעודה. רק אני. בלי בעלי ובלי הילדים. המחשב פלט חרישית ספח חדש והיא החזירה לי את תעודת הזהות, שהעידה שילדי הם אכן ילדי. נשמתי לרווחה. אלא שאז גיליתי במשבצת "המצב האישי" רישום חדש בשחור טרי -  "אלמנה". רגלי כשלו. נחתתי לתוך אחד ממושבי הפלסטיק המכוערים. ישבתי בשקט מוחלט בתוך ההמולה שרחשה סביבי, קולטת את צליל החבטה הכבדה של החותמת המשרדית שהטביעה במצחי את אות מצבי החדש – "אלמנה". ישותי הפנימית שיקשקה בחרדה. עד אותו רגע, שהתרחש מספר ימים אחרי תום השבעה, כלל לא חשבתי על עצמי כעל אלמנה. אמנם בעלי מת. אבל מה זה קשור אלי? כל תא ותא בגופי כאב את ידיעת מותו בכל רגע, בכל שנייה. ועדיין, לא הייתי מוכנה לסטטוס החדש הזה, ולאגביות בה הונחת עלי. חתום כהלכה בספח תעודת הזהות שלי.הבטתי סביבי בהתנהלות הרועשת והרגילה של האנשים. קמתי ויצאתי משם. אלמנה. לפני ימים אחדים פגשתי באירוע תרבותי אחד מגדולי המשוררים של ימינו, חתן פרס ישראל. איש נחמד מאד שהודיעני מיד כי אוהב נשים יפות הוא. "את נשואה?" שאל מהמרחק הבטוח של איש מבוגר ממני בהרבה, כמעט זקן. "לא" עניתי, מתגרה בו קלות, מחמיאה לגבריותו, כאילו הדבר אפשרי. "נפלא" השתעשע, "נהדר". אשת חיקו הנצחית לידו, צחקה איתנו, הצטרפה למשחק. "אז את גרושה?" ניסה בשנית, פניו מביעות תמיהה נוזפת מעט. "לא" עניתי. "איך הצלחת? אישה יפה כמוך?" נדהם לחלוטין. מניח שאם איני נשואה ואיני גרושה, ואני נתונה בשמלה אדומה ושפתי לוהבות באדום – אני רווקה. הבטחתי שאגלה את אזנו בפרטי מצבי המשונה על כוס קפה.  אולי אראה לו את ספח תעודת הזהות שלי. © נעמי ר. עזר    
                דרג את התוכן:
                  13 תגובות   יום רביעי, 17/12/08, 11:24


                  22.10.2008 שנה טובה היות ובעלי נפטר סמוך לראש השנה היה טבעי שתיבת הדואר שלנו תתמלא אגרות וברכות שנה טובה שנשלחו עבורו מגורמים שהחדשות טרם הגיעו אליהם ורשימותיהם לא עודכנו. ברחבי הארץ פלטו מחשבים רשימות ארוכות, והעבירו פקודות הדפסה לפתקיות מסודרות עם שמות וכתובות ואפילו מספרי מיקוד של נמענים לשנה הטובה, ובעלי, שנפטר בינתיים, ביניהם.  והשנוטובות יצאו לדרכן. כולם איחלו לו שנה טובה והזמינו אותו לקנות אצלם את מה שמכרו. חנויות בן קנה, מסעדות בן אכל וספקי שירותים שונים ומשונים, ממדביר החרקים שהוזמן לביתנו אחת לשנה להכחיד גו'קים, נמלים ועכברים, עבור דרך חנויות משקפיים, סיגרים, יין, מוסיקה, אינספור גאדג'טים ועורכי דין לבני צווארון מעומלן. אפשר לדעת המון על חייו של אדם לפי הדואר שהוא מקבל לאחר מותו.היות ואני עצמי עוד לא קלטתי את העדרו הנצחי, לא התעצבתי מדי ממבול האיחולים, ואף עדכנתי אותו בידידיו דורשי טובתו (ובעיקר  - כספו). בכל מקרה קיוויתי שנשמתו תמצא את דרכה הנכונה לגן העדן, וחשבתי ששפע הברכות אולי אף יועיל לו, היכן שלא יהיה.הגדיל עשות סניף הבנק בו התנהל החשבון שלנו. פקידי הבנק ידעו גם ידעו על האסון שנחת עלינו.  הבנק היה אחד המקומות הראשונים שרצתי אליו, מהסיבות הכי פרוזאיות שיכולות להיות. אבל או לא אבל, החיים צריכים לאכול. ובשביל לאכול צריך כסף, ובשביל כסף צריך קודם כל כסף. אבל אחר כך צריך שענייני הבנק יהיו מסודרים בתכלית. מאושרים וחתומים בחתימות הנכונות על גבי המסמכים המתאימים ומתויקים בסדר מוחלט. עניני הבנק שלנו היו מסודרים, אבל לא מספיק לאירוע יוצא דופן כמו מותו הפתאומי של בעלי. במרוצת החודשים הבאים הם כילו חלק נכבד ממשאבי הזמן, המרץ ומצב הרוח שלי. בסופו של דבר התרגלתי. בכל אופן, באותו ראש השנה התקבלה מעטפה מן הבנק. בחלונית השקופה הציץ שמו של הנמען, שהיה בעלי הנפטר, בתוספת ראשי התבות ז"ל (שידע לו). שלפתי את המכתב, ישרתי את הדף המקופל ושמחתי לראות כי הבנק מאחל למת הז"ל (כך בפירוש) שנה טובה, ואף מעדכן אותו בקשר לפעולות שכדאי לו לבצע בחשבונו בשנה הקרבה עליו לטובה. נעלבתי מעט, כי אני הייתי חיה וקיימת ושותפה שווה בחשבון הבנק, ולא קיבלתי "שנה טובה" מהסניף ואף לא הנחיות כיצד לשפר את מצבי הפיננסי בשנה החדשה. ודווקא יותר מבעלי ז"ל נזקקתי אני לתמיכה בנקאית שכזו. למקרא האיגרת האבסורדית נתקפתי פרץ עליצות היסטרי מעט. הבנתי כי בדיוק כמוני, הבנק המשיך להתייחס לבעלי כאילו הוא חי, רק שלשם משפחתו התווספה הסיומת  - ז"ל.יכולתי לבכות, יכולתי לצחוק. בחרתי לצחוק. כך למדתי את "הצחוק האחר", שהיה מרוח במשיחת מכחול עבה של צבע שחור. אני תוהה אם אותם שרירים מופעלים בסוגי הצחוק השונים – הצחוק השמח והצחוק השחור. מבחוץ – זה נראה אותו דבר. מבפנים, הסרעפת מרגישה בהבדל. אבל עדיין – צחוק הוא צחוק.למרות שלפעמים, לעיתים רחוקות בלבד, הצחוק השחור נשבר בסוף לבכי קצר ויבש. חלפה שנה. בעלי ממשיך לקבל עדכונים של חשבונות הבנק שלו וברכות עליזות ליום ההולדת שלו, בצירוף שוברי הנחה מפתים.מס הכנסה, אגב, ממען את מכתביו ליורשיו של הנפטר ז"ל. למרבית ההקלה על המעטפות שלהם  רשום בגדול – "במס הכנסה חושבים עליך." תודה. באמת תודה. זה ממש מרגיע. ואני? אני מצפה למכתבי אהבה, אלא שנראה שמכתבים מהסוג הזה חלפו מן העולם.  © נעמי ר. עזר  
                  דרג את התוכן:
                    16 תגובות   יום ראשון, 14/12/08, 15:53



                    22.10.2008 

                    אַלְמָנָה בְּמִשְרָה מְלאָה  

                    לפני קצת למעלה משנה, מספר ימים לפני ראש השנה מת בעלי באופן פתאומי. מאד.בשלב זה של הכרותנו בואו נאמר שהוא נפטר מדום לב. זה לא יהיה לגמרי לא נכון כי ליבו באמת נדם. זו עובדה מוגמרת. יום אחד, כשארגיש שאני יכולה לסמוך עליכם, אספר את הסיפור המלא. נסיבות מותו לא איפשרו לי לקרוס ברוב הוד לתוך אבל עמוק. זאת אומרת יכולתי ליפול, אבל ידעתי שאף אחד לא יוכל להרים אותי. ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי. בדיוק עמדתי בעצמי בעיצומו של טיפוס ארוך וממושך של כל הדרך מלמטה למעלה. ידעתי כמה העלייה הזאת מסוכנת וקשה. לא רציתי לטפס אותה שוב. והיו הילדים. שניהם. בני עשרים פלוס, יוצאי יחידות קרביות, בוגרי אוניברסיטאות, אבל עדיין הילדים. שלי. שלנו.אז התאבלתי במשורה, בשום שכל. אבל מדוד. אף פעם לא עד הסוף, ואף פעם לא לפני אחרים. הזהירו אותי מפני התמוטטות קשה שתגיע מאוחר יותר. אבל לא יכולתי אחרת. פחדתי מדי. פחדתי שלא אוכל לקום. אז נשארתי על הרגליים.

                    מפעם לפעם, כשהסאה נגדשה, נכנסתי למיטה, הבטתי בשעון, משכתי את השמיכה מעל ראשי ובכיתי בכי תמרורים. הסיבה שהסתכלתי בשעון הייתה שהקציתי לעצמי שעה לבכי. שעה. לא דקה יותר. לקראת תום השעה הייתי עוקבת אחר השעון, מגחכת מעט לעצמי, קמה שוטפת את הפנים וממשיכה. הסיבה שגיחכתי הייתה שמספר שנים מחיי ביליתי בייעול תהליכי עבודה בארגונים, ויכולתי לראות כמה מצחיק ושובר לב היה נסיוני ליעל את האבל, לגדור אותו, לשים לו גבולות. אבל זה עבד. מעולם לא נשארתי במיטה יותר משעה. וזה לא שלא רציתי. מאד רציתי לאיין את עצמי מתחת לשמיכת הפוך שהעניקה לי אשליית הגנה חמימה ורכה. אבל יותר רציתי לשמור על החלק המפכה חיים בתוכי, ובתוך ילדי. עיניהם היו נשואות אלי. ואת זה זכרתי כל הזמן. לכן הקפדתי לא לתת לאבל לכסות את כל חיי.

                    יום אחד סיפרה לי חברתי סיפור על מישהי. התעניינתי ושאלתי – מה היא עושה? "היא אלמנה" ענתה חברתי. "לא ידעתי שזה עיסוק במשרה מלאה" הופתעתי. לימים שאל אותי מישהו – "מה את עושה?" "אני?" השבתי לו בבדיחות הדעת – "אני אלמנה". להרף עין הוא התבונן בי המום ואז פרצנו שנינו בצחוק. מאוחר יותר גילה את אזני שהוא הבין שאני מוכנה לדבר על כל דבר, ומה שיותר חשוב לצחוק על כל דבר. וזו יכולת מוערכת מאד, אם כי עלי להודות שיש כאלו שנבהלים ממני.

                    והיה שם עוד משהו. קול קטן מאד, אבל שמעתי אותו. הקול הזה לחש שאם, אחרי שלושים וחמש שנות נישואים, הכל התפרק כך, אז משהו חדש יצמח. יקח זמן, אבל משהו חדש יווצר. יהיו חיים אחרים. שונים לגמרי. וכך, לצידם של האבל והכאב הנורא, וריצת ההישרדות היומיומית, התיישבו להן בשקט התאומות סָמך; סבלנות ואחותה התוססת ממנה - סקרנות. הן תפסו מקום בשורה השנייה, אולי השלישית, צופות במתרחש, מחכות לראות מה יקרה. מפעם לפעם סקרנות תוקעת מרפק בצלעותיה של סבלנות :"ראית מה זה?" היא שואלת, "היית מאמינה עליה?" לא. לא הייתי מאמינה.

                    אֲבָל – עובדה. 

                    © נעמי ר. עזר

                    דרג את התוכן: