כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 1/2009

    12 תגובות   יום שני, 26/1/09, 10:29

    שלושים – איתות מן העבר השני 

    חיינו היו מלאים משפחה, חברים ואנשי עסקים.  במלאת שלושים למותו הגיעו כולם לאזכרה. מרביתם נדדו אחר כך לגינת ביתנו וטרפו בחשק עז את התקרובת שהכינה מבעוד מועד חברתי למודת הנסיון, ששמה לב שאנשים שחוזרים מבית הקברות זוללים בתיאבון רב כל אשר מונח לפניהם,  לאמור  - חיים אנו.

    בשעות אחר הצהריים של אותו יום שישי, עם תום המהומה התפזרו כולם. נותרנו הילדים, אני וחברתי שהתעקשה שנלך שלושתנו להסתפר.

    הלכנו להסתפר. אני חזרתי לפניהם. מהראי ניבטה אלי אישה קצת יותר רעננה מזו שלא  העזה להתבונן בפניה בחודש האחרון.

    לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כיצד לאחוז בחזרה במציאות. לאט לאט התחלתי לסדר ולנקות. פעולות טכניות, פיזיות, פשוטות. כשסיימתי לשטוף את הרצפה והבית לבש את צורתו ניצבתי לבדי באמצע חדר המגורים, בשקט של ערב שבת בעיר חובשת כיפה. פתאום החל להתעמעם אורה של הנברשת הגדולה התלויה במרכז החדר, עד שכמעט כבה, ואז חזר והתעצם למלוא עוצמתו, ושוב התעמעם וכמעט כבה, וחזר ועלה והאיר את החדר.

    לא היה איש בבית, ואני לא נגעתי במתג.

    כמה מתאים לו.

    בעלי עליו השלום היה חובב טכנולוגיה מושבע. לעיתים מזומנות הייתי נרגזת עקב קשיי ההפעלה של מכשירים "פשוטים" ביותר, שהייתי צריכה "רק" להבין את ההגיון של הפעלתם. אבל לא הבנתי, ולא הייתה לי סבלנות לכל החידושים שצצו בביתנו חדשות לבקרים. הייתה בינינו בדיחה שאמרה שאם הוא "הולך" לפני – לי אין מושג איך מפעילים את הבית.

    וזה בדיוק מה שקרה.

    אבל כעת, דווקא בגלל הבורות הטכנית שלי, היה ברור לי מה מתרחש. האיש שלי אמר לי שלום. כנפי נשמתו  ריחפו ריחוף אחרון בבית שכל כך אהב. נשמתו אמרה לי תודה על ההלוויה המכובדת, על הפרידה הטובה, על טקס האזכרה המרגש, על המצבה המיוחדת שלא יכול היה לבקש לעצמו יפה ממנה. האור שהמשיך לרדת ולעלות אמר לי שהוא עובר בין חדרי הבית ונפרד לשלום. הוא לא יחזור לכאן יותר.

    במשך כל החודש הראשון, מהרגע שבו הבנתי שהזעקות והטלטולים  לא יחזירו אותו מהמקום אליו הלך, ועד הרגע הזה, הרגשתי שהוא נמצא בבית. דיברתי אליו. בעיקר דיברתי על אהבה, תודה, סליחה והיסלחות. היה גם כעס. ושחרור. שחרור שלו. שלי.
    למען הגילוי הנאות עלי לציין שהוא מעולם לא ענה. אבל משהו בתוכי נרגע, כאילו היו שם תשובות.

    עכשיו, עמדתי בלב ביתנו, מדברת אל הלַמְפָּה, צוחקת ובוכה. לא יכלה להיות אמירת שלום הולמת יותר לאיש המשעשע הזה שהחליט להראות לי מה הוא יכול לעשות משם, מן העבר השני.

    כבר התגעגעתי אליו.

    ההבהובים נמשכו עד שעלה בדעתי שבכל זאת קיים כנראה איזה מנגנון מכני המופעל בנוסף לנשמתו של בעלי. ואז גיליתי שאכן, מתג ההפעלה כלל אפשרות עמעום, עליה לא ידעתי.

    נפרדתי ממנו לשלום סופי, לחצתי על המתג ומשחק האורות נפסק.

    ילדינו חזרו מן המספרה, שערם קצוץ ונוצץ, לחייהם גלוחות למשעי, חיוך נבוך על פניהם. ילד הקטיפה השחורה, ילד הפלדה התכולה.

    תם חדש האבל הראשון. ימי חולין אפורים חיכו לנו, מוארים בזוהר משונה של העלמותו הטרגית. ובית עתיר פטנטים וחידות שבעלי המנוח המשיך לחוד לי עוד זמן רב.

     © נעמי ר. עזר 
    דרג את התוכן:
      ביקורת על "מה נשמע דוֹלוֹרֶס?" יואל הופמן, הוצאת כתר

      "מה נשמע דוֹלוֹרֶס?" יואל הופמן, הוצאת כתר

      5

      ספרים  

      9 תגובות   יום שבת, 24/1/09, 14:49

       

      מה נשמע דוֹלוֹרֶס?  יואל הופמן, הוצאת "כתר"

       

       גבר כותב מהרֶחֶם

      ספרו של יואל הופמן "מה נשמע דוֹלוֹרֶס?" נתגלגל אלי בדרך מקרה לפני שנים. לקחתי אותו לידי בעיקר עקב ניגון השם "דוֹלוֹרֶס" שכבש אותי, ובגלל מתיקות התום של תמונת העטיפה -  צילום פורנוגרפי בסגנון זמנים עברו של אישה דשנה. בספר מופיעים צילומים נוספים של א. ג'. בֶּלוֹק שמחוללים את הקסם במזיגה אחת עם מילותיו של הופמן.

      התקשיתי להאמין כי גבר כתב את הספר שנקרא על ידי כאילו נכתב מרחמה של אישה ענקיה ונהדרה כנשותיו עבות הירכיים ודקות הקרסוליים של בוטרו.

      לימים, כאשר פגשתי את הופמן, פרופ', הסתבר לי  - אכן גבר. ואפילו (משום מה) שפם עיטר את פניו. ושפם, כידוע, הוא אחד הסימנים המובהקים של גברים, (אם כי לא בהכרח.)

      בכל אופן, אז, התענינתי בשלומה של אותה שמנמונת, דולורס. החילותי קוראת.

      זומנה לי חוויה מעולם אחר. שני רבדים פעמו בתוכי.

      האחד – הפתעה משועשעת תוך כדי נסיון אינטלקטואלי ורגשי לעקוב אחר חירות הכתיבה שנטל הסופר לעצמו. מה? אפשר גם כך? מותר? איזה יופי.

      השני – עצב עמוק על מהות שלומה של הכותבת, של דולורס, ושל דמויות נוספות הצצות ונעלמות לאורך הספר. ואולי, רק אולי, גם שלומי שלי. ושל הופמן. ושל כולנו, באשר בני אדם אנחנו.

      הכפילות הזו יצרה עבורי חוויה סוריאליסטית. גיליתי שהלך הנפש הנכון לקריאה היה מעין מוח רך שכזה, לאחוז ולא לאחוז בדברים. לא התעקשתי להבין הכל. לא לחצתי עד הסוף על דוושת השכל החקרני שביקש להבין בדיוק מה, לעזאזל, הוא (הופמן) אומר? במקום זה ריחפתי בין המילים והשורות והבתים, קשובה גם לפקיעתן של בועות זיכרון ורגש בתוכי, שתנובתן – מי ישורנה.

       © נעמי ר. עזר 
      דרג את התוכן:
        20 תגובות   יום שני, 19/1/09, 23:02

        מלחמה, עקרונות ומרק אפונה

        בין שידורי הטלוויזיה לבין העיתונים, בעודי דגה מתוך  סיר המרק  הרותח את הקבנוס, כדי להחזירו לשם אחרי שאטחן את האפונה,  הרהרתי במלחמה בעזה.

        שנה אחת בלבד עומדת בין שני בני. כך יצא ששניהם שירתו בצבא באותו זמן. זה היה זמן רע ונורא - מלחמת לבנון, אינתיפאדה ופיגועים. האחד "טחן", בלבנון ובשטחים, הנדסה קרבית, נטול זוהר. השני – ביחידה ללוחמה בטרור, יצא לפעולות נקודתיות, עטורות הילת הערצה. שניהם היו במקומות מסוכנים מאד.

        הלחץ החברתי על אימם של שני בנים להיות מסכנה ודואגת עד מוות התחיל כשהיו עדיין קטנים (ובריאים). ניד הראש המשתתף בצער, לו זכיתי מהסובבים אותי, הלך והחמיר ככל שהתקרב מועד גיוסו של הבכור, והפך לצקצוקי אימה כשהתגייס הצעיר שנה אחריו. ושניהם קרביים. ניד ראש זה הפחיד אותי יותר מהמציאות עצמה.

        אני דגלתי באסטרטגיה של "לא לוקחת מקדמה על הצרות". כשתגיע הבעיה – אתמודד איתה.

        אני עדיין חושבת שזו הייתה אסטרטגיה מוצלחת, אבל משום מה באותה עת סבלתי ממיגרנות קשות ומסתוריות. לא נמצא להן כל הסבר פיזי. בכל אופן צלחנו את אותן שנים בשלום, פחות או יותר. כשנפצע הצעיר זה קרה בתאונת דרכים מטופשת, כשחזר מפעילות שגרתית. מה שהוכיח גם את התיאוריה שלי שחבל לבזבז אנרגיה על דאגות, בלאו הכי הצרה תגיע ממקום מפתיע ולא מהכיוון אליו מתכוננים. 

        כעת, במטבחי, כשטחנתי את העיסה הירוקה, בעבע מתוכה בבהירות רבה הזיכרון הבא:

        הייתי מנהלת צעירה וניהלתי פרויקט גדול ומורכב עבור הנהלת חברה שהייתה צריכה לקבל החלטות כבדות משקל. דרוג מקצועי ושכר של אלפי אנשים עמד להשתנות  בעקבות עבודתנו, וכן גם תקציב כוח האדם של אותה חברה.

        באותו זמן עבדתי עם אדי, מהנדס אנגלי, נטול אגו, שהעמיד לרשותי את כל חכמתו, נסיונו וחוש ההומור שלו. הוא היה גבוה, היה לו שפם לבן עבות, ועיניים צוחקות. איש נדיר ונפלא וידעתי את זה גם אז. נהגתי ללגלג על שנינו ואמרתי לו שמזל גדול יש לנו שהוא מבוגר ממני בארבעים שנים, מה שמנע סיבוכים רומנטיים מיותרים (מה עוד שבהיותו אנגלי למשעי, הוא שתה רק תה, ואני, ומי שעוקב אחרי כבר יודע, לא שתיתי קפה, אז.)

        ובא היום, אספנו את כל הנתונים. אדי הכין חישובים מורכבים וגרף מתוחכם, והשתמש אך ורק בראשו, נייר משובץ, סרגל ועיפרון. זאת הייתה עבודה רבה, שהייתה ראויה למלוא ההערכה.

        הוא אמר לי: "הכנתי את החישוב בהתאם לעקרון הזה והזה."

        הבטתי בגרף ובתוצאה הסופית. מיד ראיתי שאינה עומדת במגבלות שהוטלו עלינו. אמרתי לו בלשון הנדסית ומקצועית למהדרין: "אתה יודע מה? אני לא אוהבת את העקרון הזה."

        אדי לא התבלבל בכלל, התכופף ושלף מתיקו דף נוסף: "את לא אוהבת את העקרון הזה? יש לי עקרון אחר." הוא הניח לפני חישובים שנעשו לפי עקרון אחר. "ועוד אחד." ומיד שלף עקרון שלישי, במקרה שהשני לא ימצא חן בעיני גם הוא.

        כמה צחקנו.

        מאז – בכל פעם שאנשים בוטחים צדקתם מנפנפים מולי בעקרונות נוקשים, אני נזכרת בשפמו הרוטט מצחוק של אדי ובתיקו המלא עקרונות חלופיים.

         ריח הקבנוס השום והאפונה מילא את הבית. הבטתי בעיתון הפזור על שולחן האוכל וחשבתי על הכתבות החד משמעיות והצודקות  של עיתונאים, פובליציסטים, קציני צה"ל במי"ל, סתם אזרחים  ופוליטיקאים - המשוכנעים לחלוטין בנכונות עקרונותיהם ומסקנותיהם, ובלהט האמת הם מוכנים להוביל בעקבותיהם גייסות שלמים לכאן או לכאן. איך הם יכולים להיות כל כך בטוחים שהצדק לצידם? אני, ככל שאני חיה יותר, בטוחה פחות. הרי בעצמי עברתי דרך מפלות ושברונות של "צדקים" מוחלטים שלי. בעינם נשארו הביטחון והנחישות בם אני פועלת, אבל אש הצדק המכלה אינה בוערת בי עוד. אני לא בטוחה, אני יודעת שיתכן גם אחרת, ובחיים כמו בחיים – המוחלט הקיצוני אינו מעשי.

         

        לענין זה שווה לקרוא בספרו של ישראל פנקס "אנטנות וחיישנים" פרגמנט 80:  "יש לי שמונה דעות. כולן בענין אחד כמובן. הן לא מתיישבות זו עם זו, זה ברור, אך למדתי להסתדר איתן ואני שולט בהן ביד רמה כשולטן נאור השולט בפילגשיו. פעמים מגיעה אלי השמועה כי מצויים בעולם כאלה שלהם דעה אחת בלבד. אפילו היא מתחלפת, אפילו שונה מקודמתה מן הקצה אל הקצה, תמיד יטענו כי דעתם איתנה וכי אחת היא ואין בלתה. המעיד הדבר על החלטיות, על יתר נורמליות? האם מצבי בשל כך אנומלי? והרי באותה מידה יכולתי להעיד על עצמי כי הנני בעל טמפרטורות גוף שונות. זאת כשהרפואה יודעת, זה מאות בשנים, כי למעשה קיים חום גוף אחד נכון. אין זה אלא שמצבי בכי רע."

         

        החזרתי את הקבנוס לסיר והתיישבתי לגמוע מן המרק המהביל. עקבתי אחר מהלכו של התבשיל המנחם, יורד חדרי בטני. באותו רגע, בצדקתו של המרק הזה, ורק בה, הייתי מוכנה להישבע.

         © נעמי ר. עזר 
        דרג את התוכן:
          15 תגובות   יום חמישי, 15/1/09, 22:42
           

           

          תה עם מיס בבינגטון, או  - איך קרה שלא בגדתי בבעלי

           

           

           

          התגלגלתי לחופשת סופשבוע ברומא.

          בפיאצה ד'אספניה הצצנו בחלון הראווה של "חדרי התה של מיס בבינגטון". אולם גדול נגלה לעינינו, תקרתו גבוהה, ספון לוחות עץ כהים, מראות מבהיקות תלו על הקירות, שולחנות רבועים ועגולים בגדלים שונים ועליהם כלי חרסינה עדינה תוכה לבן, קליפתה ירקרקת ומפית אדומה נעוצה בכל כוס, קנקני סוכר וחלב מוכספים. בקיצור - אנגליה הקטנה. המחיר - בהתאם.

          מכל בתי הקפה הרומאיים, נתקפה אסתי חברתי בחשק עז לבלות דווקא כאן, בחדרי התה של הגברת בבניגטון. היות והקצבנו לעצמנו אקסטרווגנזה אחת בכל יום, זו הייתה ההוצאה המופרכת של אותו יום.

          נכנסנו. התיישבנו מצידו השני של חלון הראווה, ושמחנו על העוברים ושבים שהביטו בחלון וראו את  שתי הנשים האלגנטיות (מכנסי הג'ינס והמגפיים הוסתרו מתחת השולחן) שיכלו להרשות לעצמן לשהות בנעימות האפלולית האנגלית למהדרין, אצל  מיס בבינגטון.

          אסתי לא שותה קפה. היא הזמינה, וקיבלה, תה אנגלי נפלא. לרגע תהתה אם עליה ללגום מהכוס בעדינות כשזרתה מצביעה אל על במחוות אלגנטיות אנגלו/פולנית. אבל וויתרה על הענין.

          אני שתיתי קפוצ'ינו.

          עד לפני כמה שנים גם אני לא שתיתי קפה. לא אהבתי את הטעם. הימנעות זו השפיעה רבות על מהלך חיי.

          פעם אחת, מזמן, כשהייתי סטודנטית צעירה, העיר אותי צלצול טלפון מוקדם בבוקר. על הקו היה חבר ללימודים. הוא הציע לי לשתות איתו קפה. מתוך שרעפי השינה עניתי לו מיד בזו הלשון - אחת -  אף פעם אל תצלצל אלי כל כך מוקדם, אני ישנה. שתיים - אני לא שותה קפה. שלוש - אני לא בוגדת בבעלי. טרקתי את השפופרת והמשכתי לישון. כשפגשתי את ידידי בצהרי היום התנצלתי על רוח השטות שגרמה לי לענות לו בצורה בוטה כל כך על הצעה תמימה. הוא הרגיע אותי בחיוך נלוז. מסתבר שהבנתי אותו נכון מאד. הוא לא נפגע, והתשובה שלי הייתה ישר ולענין וחסכה לשנינו ריקודי מבוכה עקמומיים.

          עם השנים הסתבכתי יותר ויותר עם אי שתיית הקפה, מה עוד שגם תה לא שתיתי. בישיבות מקצועיות, בנסיבות חברתיות, תמיד עודדו אותי להתגבר על ביישנותי (תכונה שמעולם לא נמנתה על מעלותי) ולהזמין תה או קפה. ואני, מה שבאמת אהבתי לשתות היה חלב קר. בקשה זו חוללה תדיר מהומה רבתי וסדקה את התדמית שהפגנתי. אז הפסקתי עם זה. עם החלב הקר.

          אבל התקלה החמורה מכל הייתה שמפעם לפעם קיבלתי הזמנה לשתיית קפה, הזמנה שהועברה בנגינה מסוימת מאד. לקפה הזה התווספה, איך נאמר, רמיזה של ארומה שהבטיחה הנאה צרופה. דא עקא- אני, כאמור, לא שתיתי קפה. לפיכך, נאלצתי לדחות בלב כבד את כל אותן הצעות מפתות, על האפשרויות הכמוסות שהיו גלומות בן, על כל אדרנלין קפאין היצרים ששצף קצף בעורקי הסובבים אותי. ששתו קפה. כמובן. תנאי הכרחי. אולי לא מספיק, אבל הכרחי. קפה.

          פעם הזמין אותי חבר לעבודה למסעדת דגים. הייתי שאננה ושקטה. דגים זה דגים, זה לא קפה. אבל בסיום הארוחה התחרב הכל, משהתחוורה העובדה המצערת שאינני  שותה קפה, והוא דווקא מאד התכוון לקפה ההוא. היה קצת לא נעים. אחרי ככלות הכל - דגים.

          בבית התה של מיס בבינגטון, הביעה אסתי בגלוי את פיקפוקיה באשר לסיבות האמיתיות לכך שלא בגדתי בבעלי. אבל אני דבקתי בגירסתי. היה לה, לגירסתי, ניחוח חום כהה ועשיר, אליו הצטרף אד קל של ריח סיגר טוב שמלווה את הברנדי שאחרי הקפה, באנגליה כמובן, רק באנגליה.

          ועוד התוודות קלה. בהיותי אישה נשואה - שיכללתי את אמנות הפלירטוט המילולי ממקום בטוח של מי שיודעת שקפה לא קפה - זה לא יקרה. אבל עכשיו, כשאני לבדי, ומדי בוקר נהנית מ"בן זונה של קפה שחור", כל השעשוע הזה יכול להתממש פתאום.

          איזה פחד.

           

          טוב. מי שחי מספיק זמן יכול לשנות את טעמו.

           

          © נעמי ר. עזר

           

           

           

          דרג את התוכן:
            22 תגובות   יום שני, 12/1/09, 20:05
              התעלסות סיידר וקינמון או  - רעמים וברקים 

            בלילה פרצה סערת גשמים מלווה ברקים ורעמים. בובה התרוצצה אחוזת טירוף בין חדרי לחדרו של בני, והפעילה לסירוגין את מערכת האזעקה, ואת הטלפונים מהמוקד שרצה לוודא שהכל בסדר, מה שהגביר את המהומה. בסופו של דבר עשיתי מה שאיני עושה לעולם. כיביתי את מערכת האזעקה, מתוך תקווה שבלילה סוער שכזה גם הפורצים נשארים מתחת לשמיכות הפוך שגנבו.

            כשקמתי בבוקר, זרחה השמש והשמיים היו תכולים ונקיים. בובה לא הייתה בבית. איכשהו היא מצאה את דרכה החוצה.

            כעבור שעתיים היא חזרה עם חברים. שניים הולכי על שתיים ואחד על ארבע, שהתעניינו אם בובה אכן גררה אותם  למקום בו התגוררה. אישרתי שאמנם  כן.  בובה גרה כאן. הם סיפרו שהתלוותה אליהם לטיול של שבת ותארו את החדווה הפרועה בה השתוללה בשדות הגזר של המושב הסמוך לביתי, ואת אמבטיית הבוץ בה השתכשכה כפרחחית הוללת.

            שמחתי על שהלילה לא חרת בה טראומה קשה. הודיתי לאנשים הטובים וסקרתי את הכלבה. בוץ שחור כיסה את מלוא כל ענקיותה ולבנוניותה. חיוך מאושר היה מרוח על פרצופה ולשונה,שהשתרבבה מפיה, הלחיתה בהתלהבות.

            המצב דרש קבלת החלטות מידית.

            לא היה לי מושג מה לעשות.

            בובה שנאה להתרחץ. לי לא היה כוח למאבק איתנים.

            פתאום עלה בדעתי רעיון כיצד לצמצם נזקים ולהשתעשע.

            התפשטתי, נכנסתי איתה למקלחת וסגרתי אחרי את הדלת. אם בובה הופתעה מהאינטימיות שנכפתה עליה היא לא הראתה סימן לכך.

            טוב, משעשע זה לא היה. אבל אחרי חצי שעה הייתה כלבה אחת נקייה ורטובה, בעלת כלבה אחת נקייה ומותשת, וחדר אמבטיה אחד מלוכלך מאד. עטפתי אותה היטב בשמיכה. היא נשארה לשכב בתוכה כל היום, ולא זזה ממקומה.

             באותו לילה התעוררתי כשברק האיר את החדר, ובעקבותיו התפוצצה סידרת רעמים שהרעידה את כל הבית. מן המדרגות עלו טפיפות רגליה של בובה, שפרצה לחדרי בריצת אמוק ולמרבית תדהמתי, זינקה לתוך מיטתי, מתנשמת ומתנשפת מאימה. צלליתה האימתנית התנוססה מעלי. "לא" שאגתי לעברה והדפתי אותה מחוץ למיטה. היא היססה, אבל לא זזה. ידעתי שאסור לי לוותר. לא הייתה לי כל כוונה לחלוק את יצועי עם כלבה, אהובה ככל שתהיה. "לא" שאגתי שוב ודחפתי אותה. היא הייתה כבדה. אבל שמעה את הנחישות בקולי. "בואי הנה," ירדתי לשטיח בצד המיטה, והיא באה, כל גופה רועד. צער בעלי חיים. לחשתי באוזניה מילות חיבובים וחיבקתי אותה עד שנרגעה. גיחכתי לעצמי. לא יכולתי שלא לראות את האירוניה. כלבתי הגדולה והאמיצה, שאימי, למרות סלידתה מכלבים, נטתה לה חסד מהרגע הראשון, מתוך הנחה שתשמור על ילדתה. כלבתי הזאת התגלתה כפחדנית גדולה.

            חזרתי למיטה והמשכתי ללטף אותה בקצב קבוע עד שהרדמתי את עצמי, ידי מונחת עליה. עוד הספקתי להתברך בלבבי על שרחצתי אותה באותו בוקר. נים ולא נים חשבתי גם כמה חכמה אני ואיזו הבנה טובה יש לי לנפש כלבתי.

            בבוקר פקחתי את עיני. ידי הייתה על הרצפה, בובה לא הייתה שם. התרוממתי לחפש אותה. מצאתי אותה. לצידי. במיטה. 

            המראה של הכלבה שישנה בשלווה גמורה, שרועה בפישוט אברים, ממלאת את המחצית הריקה של  המיטה, הצחיק אותי עד דמעות.

            זה היה הלילה הראשון בו לא ישנתי לבדי מאז מותו של בעלי.

            חלפו כמה ימים.

            התעלסות בטעם סיידר חם וקינמון בניחוח גשם טרי היא חוויה מופלאה.

            ואז פרצה סופת ברקים ורעמים.

            חיוך פנימי התפשט בתוכי כשהבנתי איזו הפתעה מחכה לגבר השוכב לצידי, ויותר מכך - לבובה. "רֶבָאנְג'" על ההפתעות שעוללה לי.  ואכן, מיד נשמעו רגליה טופפות חופזות במעלה המדרגות, הידית הוסטה, הדלת נפרצה והיא דהרה פנימה. ונעצרה. דהומה לחלוטין. מישהו שכב בצד שלה של המיטה. המבט ההמום שלה ואזניה הזקופות בנסיון להבין, מה לעזאזל קורה כאן? זה היה שווה הכל. פרץ הצחוק שלי הבהיר לה שמצידי הכל בסדר. זנבה שמוט בין רגליה היא נסוגה, נעלבת. הוא אמר לה בנדיבות של מנצח – "תפסתי לך את המקום, אה?" ושלח יד ארוכה ללטף אותה.

            לזכותה יאמר שהיא ידעה להפסיד. היא ניגשה אליו, ריחרחה בסקרנות, ומשבאה על סיפוקה השתרעה על השטיח. לצידו.

            כלבה.

             © נעמי ר. עזר
            דרג את התוכן:
              18 תגובות   יום ראשון, 4/1/09, 13:45

              6.11.2008 Where am I? 

              בוקר אחד התעוררתי במיטתי ולא הייתי שם. זאת אומרת פקחתי עיניים, החלק של בעלי עליו השלום היה, כצפוי, ריק. לא שאלתי את עצמי איפה הוא, את זה דווקא זכרתי היטב. אבל משום מה החלק הריק של המיטה נתן לי הרגשה שאני אינני שם, שקמתי והלכתי לאנשהו. ולכן מה ששאלתי היה "איפה אני?" לא במובן שלא ידעתי היכן אני נמצאת. אלא "איפה אני אם אני לא במיטה? לאן הלכתי?"

              אחוזה בשרעפי שינה, שחזרתי את ליל אמש.  אתמול היה יום רביעי, אם כך היום יום חמישי, ובשמונה וחצי נקבעה לי פגישה. הבטתי בשעון. השעה הייתה שבע וחצי, אם כך וודאי עוד לא יצאתי לפגישה, ואני בבית. בובה רבצה על המזרון שלה, והתבוננה בי בציפייה לארוחת הבוקר שלה. עקבתי אחר מבטה ואז גיליתי שאני כאן, במיטה.

              התחלתי לצחוק. נזכרתי בסיפור מספר לימוד האנגלית שלי, שנקרא "where am I?" והוא סיפר על פרופסור מפוזר שקם בבוקר, מצא את הבגדים שהכין ערב קודם על הכסא (הוא כבר ידע שהיה מפוזר וניסה לארגן את הבוקר בצורה יעילה יותר) עבור עצמו, אבל לא מצא את עצמו. הוא חיפש וחיפש עד שמצא פתק בכיס הבגד ובו היה כתוב "אני במיטה". הפרופסור חיפש את עצמו במיטה, אבל נתקף תבהלה נוראית מפני שלא היה שם.

              זכרתי את האיור בשחור לבן, את רעמת הבוקר הפרועה של הפרופסור ואת משקפיו הרכובים על קצה חוטמו. אהבתי את הסיפור הזה. הוא הקסים אותי. חזרתי וקראתי אותו עוד ועוד. פעם אחר פעם הייתי מופתעת יחד הפרופסור שבסופו של דבר, כך אני מקווה עבורו, מצא את עצמו, ופעם אחר פעם התפוצצתי מצחוק.

              ואז חשבתי על בעלי שנפטר בפתאומיות נוראית. באיזשהו מקום קראתי שמיד לאחר המוות הנשמה עולה למעלה

              ומתבוננת למטה על הגוף ועל המקום אותם עזבה. שאלתי את עצמי האם היה מופתע, האם הצטער. שמחתי שראה את עצמו כאילו נרדם, ישן בשקט, מסודר ונקי.

              המבט למעלה הבהיר לי לפתע מה מקור תחושת היתמות שלי בחדר השינה. ההרגשה המתמדת ש"משהו לא בסדר".

              בעלי עליו השלום ואני חלקנו מיטה שלושים וחמש שנים. לא כך באשר לשמיכה.

              לאחר כשלושים שנות נישואים, הייתי חייבת להודות בפני עצמי, כי השינה לצידו של "הלוויתן המתהפך," הנוחר עמוקות באוזני, אינה תענוג גדול. בצד השני של המיטה, שם שכבתי אני, פעלו את פעולתם שינויים הורמונאליים שיפה להם השתיקה, והפכו את שנתי שלי לקלה ורגוזה.

              חלוקת השמיכה נראתה בעיני צעד יעיל ומתבקש, ויחד עם זה חילול קודש אמיתי.

              הורי עדיין חולקים אותה שמיכה, למעלה משישים שנה.

              פעולת גישוש קלה אצל חברותי (על מה נשים מדברות) העלתה כי עבור מרביתן, אם כי לא כולן, השמיכה אינה פריט של קדושה.

              הסתבר לי כי חברתי, זו הנשואה באושר מונוגמי קרוב לארבעים שנה, כה העריכה את שנתה העריבה, עד כי למרות שנישאה בגיל אדיוטי לגמרי (תשע עשרה), כבר אז, למרות היותה שטופת מפלים של פרומוני אהבה מטמטמים, הודיעה לבעלה כי אהבה היא אהבה ושינה היא שינה. ומהלילה הראשון ישנו בשמיכות נפרדות.

              אהבתם לא נפגמה במאומה עקב הסידור הנוח הזה.

              חברות אחרות גלו את אזני כי לאחר כמה עשורי שמיכה משותפת, זנחו גם הן את תנוחת הכפיות שאהבנו כל כך, ועברו לפוזות תכליתיות יותר שהתאימו לשמיכות נפרדות.

              נפלה החלטה במיטתנו. שמיכת הפוך נוצות אווז,  שהורי רכשו לחתונתנו במיטב כספם, נמסרה לטיפולם של אנשי מקצוע מנוסים  ועברה ניקוי ומילוי מחדש. הלכה שמיכה אחת ישנה וגדולה – חזרו שתיים קלילות, רעננות, כרסן תפוחה נוצות אווז טריות. המומחים הבטיחונו נאמנה, שאיכותן של אלו (הנוצות) לא נפלה מזו של הישנות של אז, כשאווז היה אווז.

              אימי נדאגה קלות, אבל חששותיה התבדו. חיי הנישואים שלנו לא הושפעו מהשינוי הדרמטי. שנתנו, לעומת זאת, השתפרה פלאים.

              אבל כעת, למרות כל ששמעתי בזכות השינה באלכסון, אני המשכתי לישון בצד שלי, וכשקמתי, פרשתי יפה את השמיכה הבודדת על המחצית שלי, המחצית השנייה נותרה ריקה. אבד האיזון המופלא של שתי שמיכות זהות שנחות לבטח זו בצד זו בסימטריה מופתית. וזה היה עצוב. מאוד.

              רק באותו בוקר, כשהלכתי לאיבוד במיטתי שלי, הבנתי את הבעיה.

               בניגוד לדברים רבים אחרים, את הבעיה הזו יכולתי לפתור.

               קניתי שמיכה זוגית גדולה ורכה, והתכרבלתי בתוכה בתחושת שפע מפנקת. שוליה גדשו את המיטה כולה, וכשקמתי פרשתי אותה גולשת ומשתפלת מעבר לדפנות.  

              אפשר היה לראות שהמיטה, שהשיבה לעצמה שיווי משקל מסוים, מרגישה טוב יותר והיא מודה לי. שתינו ידענו שזה טיפשי, אבל זה עבד.

               © נעמי ר. עזר  
              דרג את התוכן: