כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 12/2009

    34 תגובות   יום חמישי, 24/12/09, 18:34

    אֵיך מָצָאתִי אֶת הַשְאָגָה שֶלִי

     

    בשבוע שעבר נתבקשתי לשאוג.
    זה קרה במהלך שעור טרילותרפיה, אותה פיתח ומלמד  מורה הזן ניסים אמון. התלמידים נתבקשו לשאוג. מבוכה פשתה בכיתה. בהיסוס החלו התלמידים, אחד אחרי השניה, להשמיע קולם ברמה. זה צעקתו רכה, שכנתו – עצורה, זו – בלומה, האחרת חלשה, והנה אחת ברורה, ואחריה – קטועה וחסרת ביטחון, ומתקרבת ובאה צעקה דקה, חברתה נכלמת, ידידתה מצטווחת, ובת דודתה מהדהדת בעיזוז. כל אחת ואחד ושאגתו הוא. מרבית האנשים הופתעו מעצמם, הם מעולם לא שאגו ולא הכירו את השאגה שלהם. ובאמת – למה להם לשאוג? משהגיע תורי – שאגתי את השאגה שלי. לשבריר שנייה הושלך הס מופתע בכיתה. מה זה היה? מנין לאישה הנחמודת והעדינה שאגה שכזאת?

    אני אגיד לכם מנין.

    לפני מספר שנים התגלגלתי לאוניברסיטת חיפה בעקבות שעור של פרופ' יואל הופמן - "זן בודהיזם וטאואיזם". מדי יום שלישי, היינו סבתא נוקי (שאז עוד לא הייתה סבתא אבל בהחלט נוקי) ואנוכי משכימות קום, מתיישבות במכונית הספורט האדומה והרוחנית שלי ושועטות בפיתולי העליה של בית אורן לרכוש עוד חכמה. כשהיה מזג אוויר יפה פתחנו את הגג של האדומה והרגשנו רוחניות להפליא.

    באותו זמן למדתי קאראטה אצל סנסאי אלי ביטרן בדוז'ו שלו בסיינט לוצ'יה. כך התוודעתי לשאגת ה"קִי הָאָי" שהייתה אמורה ללוות את החבטות שלי (בעיקר במורה). שאגת "הקי האי" אמורה לעלות במלוא העוצמה מעומק הבטן להתגלגל לחלל האוויר  להמריץ את ה"קי" (צ'י בסינית) כוח החיים, להעצים את העוצמה הפיזית, ולהפחיד נורא את האויב. דא עקא שאני התביישתי לשאוג, וכך שאגתי הייתה, בואו נאמר, לא משהו שממש מטיל חלחלה בלב השומע. כחובבת סרטי פעולה הכרתי היטב את צווחת הקרב המפורסמת של ברוס לי. קיוויתי שהתרועה החלושה שלי נשמעה דומה לשלו. אבל אף שסנסאי ביטרן עודד אותי דרך קבע, ומפעם לפעם הייה מעמיד פנים שנבהל עד מוות מצעקתי, האמת הייתה שהצחקתי אותו.

    באחד מהשעורים פרופ' הופמן, שטרח לא להסביר טוב מדי, כדי שלא נשגה באשליה שאנחנו מבינים, אז פרופ' הופמן רצה להסביר לנו מה זה ה"זה" (it) ולפתע, ללא כל התראה, צעק צעקה מבהילה עצומה ונוראית ומלאת הוד וכוח, צעקה שהרעידה את קירות האולם וטלטלה (קלות, בואו לא ניסחף) את המגדל הפאלי (באופן כמעט מביך) שניצב זקור אל השמיים, והיכתה הד ברכס הכרמל שנבקע לשניים. נדהמתי. שערי סמר. היכרתי את השאגה הזאת, זיהיתי אותה ורציתי אחת כזאת לעצמי. פרופ' הופמן אמר שלא הוא שאג, "הזה" שאג, "הזה" עבר דרכו, הוא רק היה הכלי. טוב, תמיד הייתי תלמידה טובה, אז באמת לא הבנתי. אבל רשמתי בזכרוני את השאגה הזו ואת החמדנות שלי.

    ויום אחד נשברו חיי. בום טרח, נשברו. קורה. במשפחות הכי טובות. קורה. בתוך רגע הייתי צריכה להחליט אם פני למלחמה ולניצחון או שאני מתקפלת, וילדי אחרי. זיכרון אותה שאגה מפלחת הרים היה איתי. אבל לא הייתי בטוחה שזו השאגה שלי, הייתי צריכה לבדוק, הייתי צריכה לשמוע אותה. לא רציתי להבהיל את הסובבים אותי. חיכיתי. חיכיתי להזדמנות הראשונה שאהיה לבד. בשעת הכושר הראשונה שנקרתה לידי עמדתי במרכז ביתי נשמתי עמוק, הרפיתי את גופי, שמטתי את כל מה שידעתי על עצמי, פערתי את פי ושאגתי.

    לא אני שאגתי, "הזה" שאג.

    חזרתי על שאגתי, לוודא שהיא איתי.

    ואחר כך פרצתי בצחוק גדול.

    ידעתי שאוכל לעשות את מה שנדרש.

    ומאז אני הולכת בעקבות השאגה שלי. איש אינו רואה אותה, איש אינו שומע אותה, אבל אני יודעת שהיא שם, וילדי גם.

    ובשבוע שעבר היא התעוררה, הציצה פתאום, חייכה אל האנשים שוחרי הטוב שנבהלו מעט, התרעננה,  מתחה את אבריה, וחזרה לנמנם עד לשעת הצורך.

     © נעמי ר. עזר  
    דרג את התוכן:
      26 תגובות   יום שלישי, 15/12/09, 21:40

      מִפְגַש עִם גִ'יזוּס קְרַייסְט של הַשְחוֹרִים, וּבָנָנוֹת וַחֲצִילִים גַם

      בוקר יום ראשון לבשתי את מיטב מחלצותי ויצאתי עם בן לכנסייה בה הוא מנגן מדי שבוע. הכנסייה ממוקמת באחד מרובעי ברוקלין בקומה השלישית של בנין משרדים חום. אולם גדול רצפתו שטיח סגול עליו פרוש שדה פרחים שחורים, נברשות בדולח עשירות משתלשלות מהתקרה, שורות שורות של כסאות מרופדים סגול, עשרות אנשים מרביתם שחורים, מרביתם האחר - היספאנים, מביטים לעבר במת הארגמן אליה מובילות שלוש מדרגות, עליהן ניצבים אגרטלים ואדניות שופעים פרחי פלסטיק צבעוניים. שילוב מוזר של פאר ודלות מרומזת שניכרת גם בלבושם החגיגי של הסובבים אותי. שיערן של מרבית הנשים השחורות מתוח ומסודר על ראשיהן באופנים שונים המחקים, בעליבות מסוימת, תסרוקות של בלונדיניות חלקות שיער ותכולות עין. התוצאה מכמירת לב.

      לחיצות יד חמות, עיניים מחייכות וחיבוקים לבביים עוטפים אותי משמתברר שבן הגיע עם אמא'שלו (Ben's Mom) ועוד מארץ הקודש. מיד מתברר לי שאני מבורכת (blessed) בבן נפלא שהוא כולו נשמה וכישרון, לבן מתברר שהוא מבורך (blessed) באמא יפהפייה ונהדרת, ובאי הכנסייה עצמם מגלים את אזני שהם מבורכים (blessed) במוסיקאי מקצועי ומלא אהבה כמו בן, המסייע בידם לפלס מסילות נכונות ללב אלוהיהם.

      מה שנכון – נכון.

      לילוש, חברתו של בן, ודפנה, בת דודתו, מתחבאות מפני מתקפת האהבה הזו ומסתתרות בשורה האחרונה. זה לא עוזר להן. גם הן  blessed ומחובקות בלי הרף.

      בשלב זה, עדיין לפני הפתיחה הרשמית של הבוקר, עומדת לפני הקהל אישה אחת ונואמת בהתלהבות על חסדיו של ג'יזוס הטוב והמיטיב. היא חוזרת שוב ושוב על אותו משפט ומפעם לפעם משנה אותו, ושוב חוזרת. אחר כך מחליפה אותה אישה אחרת. הקהל הולך ומשתלהב. שלוש נשים צעירות עולות על הבמה, הזמרת הראשית יפהפיה שחורה, ארוכת רגליים הנתונות בגרביים דקיקות תפר שחור רץ מאחור, ישבנה עטוף בחצאית קצרה בעלת שליץ סקסי, חולצתה מדגישה את מתני הצרעה שלה. ואני מבינה שאלוהים של השחורים, שלא כאלוהינו, דווקא ביחסים טובים עם הנשים. והיא פותחת את הפה, הזמרת הזאת, והיא מתחילה לשיר, מה אני אגיד לכם, קול כזה לא שמעתי במאורות הג'אז בן התרוצצתי עם בן בערבי מנהטן שלנו.

      משך שעה שלמה לפני תחילת הדרשה האולם מלא שירה ומוסיקה. בן הוא ה"לבן" היחיד בכנסיה.  מי שהביא אותו לכאן הוא רג'י שהגיע מגאנה לברקלי שבבוסטון וכעת הוא מתופף בקהילה של "גבעת האהבה" בברוקלין. בן מוביל את הלהקה בגיטרה החשמלית שלו, הקהל גומל לו על הסולואים נוקבי הנשמה שלו במטר מחיאות כפיים. אמא של בן, שזו כזכור אני, מחליטה שזו חוויה אנתרופולוגית, מסיטה את המתג במוחי לערוץ המדע, ומכינה את עצמי להמשך מעניין מאד.

      השירה הממושכת ממיסה משהו בחזה שלי. אני אפילו לא זוכרת על מה דיבר הכומר בנאומו חוצב הלהבות, אבל פתאום חדרה לליבי הכמיהה של כל אותם אנשים סביבי, פשוטי יום, בבגדי החג הזולים שלהם, בכמיהה שלהם לחסד אלוהי, להיות טובים, שיהיה להם טוב. גדר המגן האנתרופולוגית שלי התמוססה. כאשר החליט בן להיות למוסיקאי  נדאגו מאד קרובי משפחתנו וחברינו וניסו להניא אותנו מלתמוך בו. קשים חייו של אמן ועל מה תהא פרנסתו? אביו, שהיה איש עסקים בכל רמ"ח אבריו אמר: "בניתי בנינים ושכונות מגורים ואף אחד לא מחא לי כפיים כמו שמוחאים כפיים לבן שהמוסיקה שלו עושה אנשים מאושרים." נו, אז בכיתי, בטח שבכיתי, אתם מכירים אותי. אני מניחה שהמתפללים סביבי סברו שזכיתי להארה ישירה מג'יזוס קרייסט. אלא שאני זכרתי היטב את סיפורו של פרופ' יואל הופמן שפעם אחת ישב מדיטציה ארוכה מאד כתלמיד בקבוצה ביפן.  לפתע פרצה אחת הנשים בחדר בבכי גדול, המורה התעלם ממנה, הוא לא ניגש אליה. לאחר זמן פרץ גבר אחד בצחוק גדול, הוארו פניו של המורה בשמחה והוא ניגש אליו. התפלא הופמן (שאז עוד לא היה פרופסור) מאד וכתום השעור שאל את המורה לפשר התנהגותו. הניף המורה את ידו בזלזול ואמר "האישה הבוכה – היא סתם נזכרה במשהו עצוב שקרה לה פעם. האיש הצוחק – הוא הבין."

      וגם אני הבנתי. הבנתי שאני לא מבינה. והייתה בכך נחמה גדולה, השמיטה של הצורך להבין, בחיקו של ג'יזוס קרייסט של השחורים, בתוך הניגונים של בְּנִי בעל נשמת הקטיפה השחורה.

      וֶהֱיוֹת וַאֲנִי חִיוּך בִּקְצֶה הַדִמְעָה – הוֹסַפְתִּי קִינוּחַ בָּנָנוֹת וַחֲצִילִים

      בוקר אחד כשעברנו ליד חנות ירקות קרץ לי אשכול בננות צהוב ומפתה. "אני נורא אוהבת בננות" הפטרתי לעברה של לילוש שצעדה עמדי. "אה" היא הייתה מעט מופתעת "את אוהבת חצילים?" "חצילים?" התפלאתי, "איך הם נכנסו לשיחה? אני אוהבת בננות. חצילים דווקא אני לא אוהבת". פליאתה של לילוש גברה על פליאתי. "אז את אוהבת בננות אבל את לא אוהבת חצילים" חזרה אחרי בחוסר הבנה. עצרתי את הליכתנו. השיחה הזו הייתה מוזרה מדי אפילו בשבילי. החילותי דואגת. אחרי ככלות הכל נראה שבני מתעתד לקשור חייו עם האישה הצעירה הזו שמתעקשת על החצילים האלו. "אולי את יכולה להסביר לי את הדיאלוג המשונה הזה?" שאלתי. " מה יש לך אַת עם החצילים? אני אמרתי שאני אוהבת בננות." "למה הזכרת את הבננות בדיוק עכשיו?" שאלה. "כי עברנו ליד חנות הירקות וראיתי שם בננות. זה הכל. ומאיפה הבאת את החצילים שלך?" לילוש התפקעה מצחוק, "כי בדיוק כשאמרת את זה עבר מולנו גבר שחור." דאגָתי הלכה וגברה. "ו..?" "כשהתברר לישראלים שהכושים יודעים מה זה "כושים" התחילו לקרוא להם "שחורים", אחר כך התברר שהם מבינים מה זה "שחורים" אז שינו את הכינוי ל"חצילים", עכשיו הם כבר יודעים ש"חצילים" זה שחורים אז מכנים אותם "בננות", אז חשבתי שאת מדברת על גברים שחורים."

      ממרחק ראיתי את הגבר מסובב את ראשו לעבר שתי הנשים שעמדו באמצע הרחוב וגעו בצחוק פרוע.

      דווקא חמוד היה הכושי שחור חציל בננה הזה.

       

        bless you

       

       © נעמי ר. עזר 
      דרג את התוכן:
        23 תגובות   יום שני, 7/12/09, 06:49


        מעופפת בשמי בְּרוּקְלִין

        בוקר ברוקליני אחד ירדתי לקנות ירקות לסלט ישראלי חתוך גס לילדי המתגורר בניו יורק, וללילי, חברתו. מזג האוויר היה עכור. מעט אנשים נראו ברחוב בשעה זו של היום. צעדתי בנחת לעבר החנות של הפולנים, חולפת בדרכי על פני שרשרת חנויות אפורות וקטנות בטעם רחוב אלנבי שלנו, מכבסה מנוהלת ביד רמה על ידי פולניה רחבת גרם, החנות של זוהר, ערבי ישראלי, שאימו בוכה בשיחות הטלפון על המרחק ביניהם, וכשהיא מגיעה לביקור היא בוכה על געגועיה לארץ, העיקרון הוא – שהיא בוכה, זוהר חושב שזה גורלן של אימהות – לבכות, וכשאינו מנחם את אימו ואת עצמו הוא מוכר מוצרים לחיות מחמד, חנויות דליקטסים מעוטרות בווילאות של נקניקים תלויים וחזרזירים וורדרדים, באחת מהן שכב בחלון הראוה במשך שבועיים תמימים, על מצע גרגירי אפונה, מפתה עוברים ושבים, תרנגול הודו ענק מבושל ואומלל, גזר כתום דהוי תקוע בישבנו, חנות מהוה לבגדים וחפצים מיד שנייה, חנות "בדולר הכל" זיל הזול, חנות למוצרים פגומים שם אפשר לרכוש במחיר מצחיק מציאות מדהימות כמו חבילת פונדו יפהפיה של ..... שוקולד מקס ברנר שאחת מצלוחיות הקרמיקה שלו סדוקה, דנקן דונטס מקדמת את בייגל הטונה הבריא שלה לצד סופגנייה מזן חדש מצופה פלסטיק ירוק מנוקד בגבישי מנטה לבנים, הסקרנות המזועזעת שלי חייבת לטעום, טעים, סופר מרקט כתום וקר של שולי העיר, סופרמרקט יקר ומעוצב למוצרים אורגניים, חנויות לממכר פריטים לקראת חג הקריסטמס הבא עליהם לטובה, ירוק לבן אדום וזהב מקשטים את הרחוב ומכל עבר מחייך אלי סנטה קלאוס שנדמה לי לפתע ליהודי חרדי שחבש מצנפת ליצן אדומה מעוטרת בפרווה לבנה וקורץ לי את הידוע רק לשנינו, זה לא אמיתי כל זה, זה רק בכאילו. ובתוך האפרוריות המנוקדת פתיתי זוהר מסוכרים של "כאילו" מחלחלת לתוכי הכרת אי השייכות שלי והיא הולכת ומתפשטת ומקיפה את כל חיי ומגיעה עד סיינט לוצ'יה הרחוקה בארץ ישראל. פעם, בחיים אחרים, היו ילדים לרחוץ, היה גבר להאכיל, היה בית – שלי. כל העוגנים ניתקו, הדברים התפרקו ואני אינני קשורה לשום כלום. לעיתים תוקפת אותי תחושת תלישות כזו גם בשדות ליד ביתי, אלא ששם, בצד הבהלה יש גם מתיקות אהבתי לארץ, מעין התמוססות לתוך הסביבה המוכרת, בצד ההבנה, הנעימה דווקא, של חוסר החשיבות של היותי אני ושל חיי הקטנים. כי מה זה כבר משנה לעולם העתיק הזה. אבל כאן, באמריקה, ברחוב ציילון הנושק למנהטן, אולי מחמת הפולניות השלטת באזור, הפרצופים הסלבים הרחבים, הזקנות בכובעי הצמר הפשוטים הדומות לישישות שעמדו וצפו בנו מאחורי הגדרות בכפר ההונגרי שם נולד אבי, אני מתרוממת באוויר, מרחפת כאחת מדמויותיו של שאגאל, "העיירה בוערת" מגיח זיכרון שאינו שלי ממאגר הזכרונות הקולקטיבי. "היי" אני גוערת בעצמי, "תתעוררי, אל תיסחפי, את ברחוב ציילון בדרך לחנות הירקות". ומשמי ברוקלין אני מסתחררת ויורדת לאיטי על צינור החרדה ומחליקה ונוחתת בפתחה של החנות של הפולנים וקונה שלוש בננות בדולר וחמישה תפוחי עץ בדולר נוסף, אפילו שהם לא היו ברשימה שנתנה לי לילי.

        © נעמי ר. עזר

        פרנסי הרובע מצטיינים בחוש הומור יצא מן הכלל.  כאשר עולים על הגשר המוביל מברוקלין למנהטן צדה עיני על שלט דרכים רשמי, באותיות לבנות על רקע ירוק כתוב:

        LEAVING BROOKLYN?  OI VEI  

        דרג את התוכן: