כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 2/2009

    11 תגובות   יום חמישי, 26/2/09, 00:04

    מפגש עם ברנש מבמבם

     

    כשנה אחר מותו של בעלי החזיר הפסנתר של שופן את המוסיקה לחיי.

    כעת אני שומעת סידרת קונצרטים נפלאים. צוותא. גיל שוחט מסביר, מנגן ומארח פסנתרנים מחוננים. פסנתר. פסנתר נטו. נקי. מדויק. נפלא כבר אמרתי? כל תו ותו מוצא את דרכו לאיבר אחר בגופי, ואט אט מחלחל מבעד לעור, פנימה לנשמתי, שעם שמתרבים התווים שמרקדים בה, הולכת ונרגעת ומתרחבת והופכת קלה, ויודעת, ידיעה מרגיעה, שיש יופי רב בעולם.

    נחמה מלטפת.

    באחת הפעמים, כשהסתיים הקונצרט שאלתי את עוזי ידידי, שמגיע לקונצרטים מצויד במחברת ועט, ובאשתו, נוקי, אחות ליבי  – "איזו יצירה זו הייתה?" עוזי נתן בי מבט משתאה, שוליו זילזול זועף, תוהה לרגע אם השקעת החברות רבת השנים בינינו בכלל שווה את זה – "שני נגנים מנגנים בעל–פה יצירה באורך של חצי שעה ואת לא זוכרת אפילו את שם היצירה?"

    אחר כך נאות להזכיר לי שזו הייתה יצירה רומנטית של שוברט, פנטסיה בפה-מינור לארבע ידיים. שתי ידיים היו שייכות לגיל שוחט והשתיים האחרות לויקטור סטניסלבסקי, הצעיר המבריק.

    שאלתי את עצמי באמת, איך יתכן שאינני זוכרת? והתשובה הייתה – צורת האחסון שלי. כשאני כותבת, המידע עובר מהיד למוח, ומוצא לו משכן בתאים המגודרים והמסודרים של העובדות המדעיות. העובדות המדעיות ממוינות, מקוטלגות ומאוחסנות במרתפי מוחי במגרות עליהן תוויות שֵם, להקל על השליפה בשעת הצורך. הן מונחות להן שם, כבדות משקל וחמורות סבר ואינן לוקחות חלק פעיל בגופי ובחיי. הן אינן נוהגות להשתעשע עם עובדות אחרות שהחיים מזמנים לי וליצור הפתעות חדשות.

    מוסיקה, לעומת זאת, זה סיפור אחר. אותה איני כותבת, כדי שחס ושלום לא תזרום בנתיב אונת המידע ותיבלע במגרות ההן. אני מקשיבה בכל הגוף, בכל נימי הנימים, הקטנטנים ביותר. נים לכל צליל. הגוף שלי זוכר, ומנגן את המוסיקה לעצמו, ניגון  פנימי, עמוק, חבוי. עם השנים הפכה המוסיקה שלי למנסרת בדולח טהורה שהיא שומר השער שלי, דרכה אני מתבוננת החוצה ודרכה החיים נשברים לאלפי רסיסי צבע ומנגנים את דרכם חזרה לתוכי.

     בעלי היה עטוף תמיד במוסיקה, רועמת. אפילו האופנוע שלו היה מצויד במערכת משוכללת שהרמקולים שלה מוקמו בגבו של המושב האחורי. נהגתי ללגלג עליו באומרי שאני שומעת "מוסיקה מהתחת." כך טס לו בכבישי הארץ, מותיר אחריו שובל צלילים מזדמר, פיות פעורים ועליצות פתאום שהייתה תוקפת את הדהומים בצידי הדרך והפיקה מהם חיוך מופתע, שאני, רכובה מאחוריו, קטפתי לסלי.

    עם מותו דמם הבית.

    לא תכננתי את את זה. זה קרה.

    יום אחד השמעתי את דקלון מקונן בשיר החסידה, "סורו, סורו ממני יגון ... הן חי אני, הן חי עודני..." ו~ בום. מכת חשמל היכתה בליבי ומעינות הבכי נפתחו. טוב, חשבתי לעצמי, זו הייתה בחירה טיפשית. אלא שגם הבלוז של בילי הולידיי גרם לי לבכי. ואותו דבר קרה עם מוסיקת הלילה הזעירה של מוצרט ועם אריק אינשטיין, וסזריה אבורה, והגיטרה של קמפילונגו שברה את ליבי, ובעיקר לא יכולתי לשמוע את יצירותיו של בני, מחמל נפשי.

    הפסקתי לשמוע מוסיקה.

    מנסרת הבדולח שלי שבתה מפעולה אף היא. נאלצתי להפעיל אמצעים אחרים כדי לצלוח את החיים.

    למרות שסביבי השתמשו במילים כמו "תהליכים" ו"זמן" חשבתי שאיבדתי אותה לתמיד.

    אבל היא חזרה. לאט ובשקט. היא חזרה.

    לפני כשבוע צד את עיני מאמר שכתב נעם בן זאב  במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ".

    וכך נאמר שם: "צ'רלס דרווין בספרו "מוצא האדם" כתב: "הואיל וההנאה מצלילי מוסיקה ומהפקתם אינה נחוצה כלל לקיומו של האדם, אפשר להחשיב אותה כאחת האיכויות המסתוריות ביותר שבהן הוא ניחן". דרווין הכיר את החוויה המוסיקלית מהבית: אשתו אמה, פסנתרנית מחוננת ותלמידה של פרדריק שופן האגדי עצמו, ניגנה לו לעתים; ובכך, כנראה, עוררה בקרבו את התהייה; איך נהפכה המוסיקה, שאינה חיונית להישרדותו ולקיומו של האדם, לעיסוק אוניוורסלי שטופח בכל התרבויות כבר מראשיתן?

    התשובה לכך ניתנה דווקא על ידי חוקרים שחיו שנים רבות לפני דרווין: פיתגורס שבמאה השישית לפני הספירה הסיק שהכוכבים במסילותם מפיקים צלילים, ככל גוף נע, וכולם מנגנים את "המוסיקה של הספירות"; ובואציוס, בן המאה השישית לספירה, שדיבר גם הוא על "מוסיקה מונדאנה" – המוסיקה השמימית – וטען גם לקיומה של "מוסיקה הומאנה", המוסיקה שמחולל גופו של כל אחד מאתנו.

    זה מה שדרווין החמיץ, שהכל מוסיקה: כל מה שיש לו דופק, וכל מה שמתקיים במחזוריות, וכל מה שמפיק קול. ריתמוס וצלילי הם מהותו של האדם, לכן הוא משתוקק לחבר ביניהם ולבטאם, ודרכם לבטא את עצמו."

     לא מזמן נתקלתי בברנש בעל קסם מסוים. לקסם יש גם צליל. זאת אומרת לא רק שהברנש נמצא תמיד בתוך מוסיקה, הוא מאזין פעיל - הוא שר, שואג, מפזם, מהמהם, מבמבם, נוקש בלשונו, מפוקק שפתיו ועוד מיני המצאות פרטיות. כך מתנגן לו ערוץ חי שמשווה למוסיקה נופך אישי משעשע ביותר. למרבית הצער, מדי כמה שניות, כטוב ליבו עליו, הוא פונה אלי  בהתלהבות – שמעת את זה? איזה יופי? שמעת? שמעת? אחחח, אחחחח, כמה זה יפה. שמעת?

    עניתי שאני מתקשה לשמוע כי מישהו לידי כל הזמן שואל אותי אם אני שומעת.

     

    אבל כן, אני שומעת. וזה נהדר.

    אם כי את דקלון לא שבתי לשמוע.

     

    © נעמי ר. עזר

     

    נ. ב.

    משסיימתי לכתוב גיליתי שכל הרשימה הזו אינה נכונה. הרי עובדה שאני כותבת אותה, ועוד על המקלדת, שמחוברת  הן למוח המדעי של המחשב והן למוח המדעי שלי.

    אז מה? אני מה אכפת לי אני. היא נורא יפה בעיני. וגם, הבנתי כמה דברים על עצמי.

    דרג את התוכן:
      20 תגובות   יום חמישי, 12/2/09, 09:59
      ווּד יוּ לַייק טוּ טֵייק אֶ רַייד או של מי הסטטוס הזה לעזאזל?  

      בעלי עליו השלום היה חובב גדול של כלי רכב. אוטואים שכאלה.

      את הזוגיות שלנו התחלנו רכובים על גבי כדרלעומר, אופנוע גדול ועליז, שאף קיבל מקום של כבוד בספרי "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים" שיצא בקרוב. עם השנים התקדמנו. יותר מכל סימן הַרֶכֶב את המעמד אליו הגענו. לבעלי זה היה חשוב. אז השארתי לו לבחור את המכוניות. הוא נהג במכובדות, ואני מצאתי את עצמי דוהרת במשוגעות למדי שהשלימו את פרופיל הצרכים שלו. עלי להודות שגם אני, נהגת אוהבת, נהניתי.

      עם מותו נשארתי עם מכונית מכובדת עד מאד. לא התאים לי. מה עוד ששמתי לב שאני מקבלת הזמנות משונות מגברים לשתות איתם קפה בעודי ממתינה שיתחלף האור ברמזור.  חברותי היו בטוחות שהזמנות אלה נובעות מהאטרקטיביות המדהימה שלי החוצה שמשות חלונות וחודרת לבבות. אבל אני ידעתי את האמת. וגם, כידוע, אני די בררנית בקפה שלי.

      החלטתי למכור.

      תליתי שלט "למכירה" בחלון האחורי. יום אחד, בצאתי מהחניה ליד ביתי, סימן לי לעצור גבר שנסע ברכב מולי. זה היה שכן חדש שחזר לארץ אחרי הרבה שנים בארצות הברית. לא הכרתי אותו. הוא התעניין במכונית ואמר שמכונית מסוג זה הייתה "החלום הרטוב" שלו, אך מעולם לא העז.

      בדיעבד הייתי צריכה להקשיב טוב יותר לכל מילה שאמר.

      מספר ימים לאחר מכן החלטתי ליטול את היוזמה בידי. שלשלתי לתיבת הדואר שלו מכתב קצר שהזכיר לו את המכונית הנחשקת והזמנתי אותו לעשות סיבוב ולממש את החלום שלו. קרי – לקנות אותה. כטוב רוחי עלי כתבתי בזו הלשון: "ווּד יוּ לַייק טוּ טֵייק אֶ רַייד?" חשבתי שזה משעשע.

      משעשע זה אכן היה, אבל בכלל לא מה שחשבתי.

      מספר ימים אחר כך צלצל אלי ונענה להצעתי. לשבריר שנייה הייתי מאד מרוצה מעצמי. ואז להפתעתי הוא שאל איזה יין אני מעדיפה. "לבן" עניתי, כי זו האמת. הוא הודיע שיתייצב אצלי אחר הצהריים בשעה חמש עם בקבוק יין לבן, וסיים את השיחה.

      התבלבלתי. "משהו לא בסדר כאן" אמרתי לחברתי הנשואה באושר מונוגמי לאלוף נעוריה. "מה יש לו להביא יין בשביל סיבוב באוטו?" "הכל בסדר" הרגיעה אותי חברתי, שמתאמנת כל השנים על אותו גבר, ואין לה מושג מהחיים שלה לא במכוניות ולא בגברים ולא באינטראקציה שביניהם. "הוא יבוא, תעשו סיבוב, הוא יקנה את האוטו, תשתו כוס יין וזהו."

       ואכן, בדיוק בשעה חמש נשמעה דפיקה בדלת. לא תארתי לעצמי שרכב נכון יכול להגדיל כך בן אדם. הוא היה קטן בהרבה ממה שהצטייר כשישבנו במכוניות, לבש מכנסיים קצרים, נעל סנדלי קרוקס, חבש קרחת בוהקת, אחז בידו בקבוק יין לבן, ובהחלט היה ראוי לתואר קרפד מכוער. מיד עם כניסתו שלח יד אל צווארי למשוך אותי אליו למה שלזוועת ליבי הייתה אמורה להיות כנראה נשיקה לוהטת. הדפתי את ידו מעלי במכה חדה ומדויקת. הוא הניח לי.

      הצעתי שנעשה סיבוב ברכב. הוא גיחך והודה כי לא התעניין כלל באוטו, מי שקונה אוטו כזה זה רק אחד שיש לו זין קטן. (לא ניכנס לפרטים אבל זה ממש וגם בכלל לא נכון. ידע אישי.) הייתי צריכה להחליט במהירות – להעיף אותו מהבית, כפי שחייב השכל הישר לאור המעמד המוזר, או לעבור חוויה אנתרופולוגית. באותה עת ננזפתי חזור והתנזף על ידי חברותי על כך שאינני מתעניינת בגברים, שאני משדרת לא נכון, שעלי להיות פתוחה יותר ולהתנסות, ושאני לא יודעת מה אני מפסידה. היות ובאמתחתי כמה שנות קארטה, סקרנות עמוקה לבני אדם, ואני לא אוהבת להפסיד, הושבתי אותו בכורסא ממוסגרת, בעוד אני מתמקמת לי, דרוכה נינוחה, בקצה המרוחק ביותר של הספה שניצבה מולו.

      על כוס יין, דווקא טעים, זכיתי לשמוע את קורות חייו של תרנגול ישראלי זחוח. במיוחד התרשמתי מהעובדה כי הוא איש ישר וגלוי לב, שתמיד שיתף את אשתו בכל בגידותיו, לא כיחד ממנה דבר, ובסופו של דבר, אחרי עשרות שנות נישואין, התגרש תוך שהשאיר בידיה רכוש רב שטרח לפרט באזני, סידר את ארבעת ילדיו עם דירות ורכבים, והגיע לשלב בחייו בו לא היה חייב דבר לאיש (בטח לא לאישה).

      בנוסף, זכיתי לניתוח מעמיק של מצבי העגום וחסר הסיכוי כאישה בת למעלה מחמישים. לכן, האיץ בי האביר הנדיב, כדאי לי מאד להיכנס איתו למיטה, שם צפויה לי חוויה מופלאה, שתגאל אותי מבתולי אלמנותי.

      למרות היין ששתיתי הוא עדיין נראה לי קרפד מכוער ולא חשבתי שיש סיכוי שיהפוך לנסיך, אפילו לשעה קלה, אפילו אנשק אותו את הטובה בנשיקותיי. אז לא נישקתי אותו, ולא הלכתי איתו למיטה, אבל כן צחקתי צחוק משוחרר ופרוע, כי אם אין לי סיכוי בחיים אז גם אין לי מה להפסיד, ובשרידי הנימוס שלי ביקשתי ממנו ללכת.

      בדלת פנה אלי ואמר שעלי לדעת שלהזמנה של גבר "טוּ טֵייק אֶ רַייד" יש משמעות מסוימת מאד. מזלי, כך אמר, וצדק, שבהיותו גבר רגיש, חש מיד בכניסתו באי ההבנה שבינינו.

       

      תמיד ידעתי שמכת קארטה משכנעת יותר מאלף מילים. בייחוד גברים רגישים.

      אה, והמכונית?  עדיין איתי.

       

       

       © נעמי ר. עזר 

       


      דרג את התוכן:
        19 תגובות   יום שני, 2/2/09, 16:22

         משחקי כוח - בובה (ואמא שלה) הופכות לנקבות אלפא

        זה זמן מה חשדתי כי כאשר איני בבית, בובה נחה לה במיטתי. בכל פעם כשנשמע צליל המפתח שלי סובב בחור המנעול, טפפו רגליה במדרגות וכשפתחתי את הדלת, היא קידמה את פני מכשכשת בזנבה, כאילו כלום, למעט העובדה שמבטה חמק ממבטי. מצאתי לכך גם ראיות שעירות בין מצעי, והיות ובאותה עת לא החזקתי במאהב ששיערו לבן וקצר, האפשרות היחידה שנותרה הייתה – הכלבה.

        יום אחד, לא טרחה אפילו להסתיר את הפשע, ונשארה מולי, במיטתי שלי, שרועה בנון שלנטיות אלגנטית. באותו רגע, כשתפסתי אותה "על חם," צרחתי עליה ושקשקתי בקופסת הפח הריקה, אותה הכינותי מראש,  בתוכה כרכש צרור מפתחות ישן.  בובתי, הענקית עדינת הנפש, נמלטה כל עוד רוחה בה, ומאז, אגב, לא שבה לבקרני בחדר השינה המאיים.

        אבל הבנתי שאם ברצוני להמשיך לחיות איתה – עלי לאלף אותה.

         

        לא מזמן סיפר לי חברי מיורצי'ק, שהחליט לאלף את כלבו שלופי. המאלף העביר לשניהם שעור, וחזר לאחר שבוע, לבדוק כיצד התקדם הצמד.  הוא לא היה מרוצה, ונזף במיורצ'יק במבטאו הרוסי הכבד: "אני רואה כלב למד הרבה, אתה לא למדת כלום."   מיורצ'יק המשיך   לנסות לאלף את שלופי, ללא הצלחה. לבסוף עלתה על דעתו סיבה אפשרית לכך שכאשר המאלף פוקד על שלופי "שב"  - שלופי יושב, וכאשר הוא, מיורצ'יק, מצווה עליו, שלופי מזנק לשני סיבובים באוויר ונוחת בכירכורים חסרי פשר. 

        מיורצ'יק כחכח בגרונו, ובמבטא רוסי כבד נבח על שלופי – "שלופי שב."

        ושלופי ישב.

        נו, ואני ממש לא התחשק לי כל מאבק הכוחות הזה. היו לי מספיק מלחמות בחיים גם בלי קרבות כלבות.

        אבל לא הייתה לי ברירה.

        סמוך לבית מצאתי את ג'ף וענת שהקימו את "האוליווד". גן עדן לכלבים.

        כשבובה משכה אותי בהתלהבות לתוך המתחם, הביטו בשתינו ושאלו – "מי כאן בעל הבית?"

        ומיד החלו לאלף – אותי.

        מערכת יחסי עם בובה הייתה דומה במידה רבה למערכת יחסי עם ילדי כשהיו קטנים. משחק עדין של תמיכה והמרצה, חופש וגבולות. כאן הסתבר לי שכלב זה לא ילד (הפתעה, הפתעה). כלב הוא חיית להקה, שזקוקה למנהיג. בכל רגע ורגע עלי להפגין מול בובה מנהיגות ולהראות לה מי החזק, מי משתינו היא נקבת האלפא.

        ככלל בחיי, המעטתי ככל האפשר להפעיל כוח. בעודי מספרת לעצמי  שאני שומרת אמצעי זה למקרים קיצוניים בלבד, קרה מה שקורה עם כל שריר שאינו עובד. הוא יצא מכלל שימוש.

        אבל חיי החליטו אחרת בשבילי.

        הרגע הנורא ההוא, בו הבנתי שבעלי אינו ישן, כפי שמוחי, שהשהה את האמת עוד שברירי חסד ספורים, דיווח לי, אלא הוא מת.

        שניות לאחר מכן היתמרו שני בני מאחורי. אני זוכרת היטב את ידי פרושות לצדדים באלכסון מנסות להגן עליהם. את תחושת המשולש בו הרגשתי שאני הבסיס והקודקוד גם. ולפני שבקעו הצרחות, הספקתי לחשוב בצלילות מפוכחת שעכשיו זה המשחק שלי. אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילי. והילדים צריכים לראות שיש מי שמוציא את העגלה הזאת מן הבוץ בו שקעה. והמישהו הזה הייתה אני.

        שם המשחק אליו נקלעתי היה משחק הכוח. בעיקרו ספורט של גברים, אבל לא רק. למרבית ההפתעה והמזל התברר שאני שחקנית לא רעה.

        אבל עדיין, זו לא הייתה ההתנהלות הטבעית שלי, ובעיקר בביתי, העדפתי לנוח. הדבר האחרון שהיה חסר לי כעת היו מאבקי שליטה בחדר השינה. זו הייתה עיסקה גרועה. גם להיות אלמנה, וגם לריב על המיטה.

        בהאוליווד, בחסותם של ג'ף וענת, פקדתי על בובה בקול משכנע "בובה שבי." היא לא זזה ורק הביטה לכל הצדדים, כאילו סתם. חזרתי על הפקודה. "אל תחזרי" אמרה ענת. "אולי היא לא זוכרת כבר" הצדקתי אותה (השלב הבא יהיה אבחון לקויות למידה). "היא זוכרת מצוין" אמרה ענת, תביטי בה. אוזניה היו מקופלות, וזנבה השמוט נע לאיטו מצד לצד. "עכשיו זה מבחן סבלנות." חיכינו. בובה לא זזה. נתתי לה מכה קלה בצד הגוף, שסימנה שהתכוונתי למה שאמרתי.

        בובה התיישבה מיד.

        את הפקודה "ארצה" לא עלה בדעתה למלא. דרכתי על הרצועה, כך שהיא הוכרחה לכרוע, אבל עדיין לא לרבוץ. היא המתינה בתנוחה הלא נוחה הזאת, ואז, כדי להציל את כבודה התחילה לרחרח כאילו מלכתחילה זה היה רעיון שלה והיא בדיוק התכוונה לרחרח שם. זה לא שהיא נכנעה לי, חס ושלום.

        ואז ירדה ל"ארצה".

        כך זה נמשך. אני פקדתי, היא התעלמה, הפעלתי כוח, היא צייתה.

        התאלפנו.

        השכמת הבוקר קשה לי. אני מנסה לקחת את הזמן הזה בערפיליות רכה,  פינוק קטן שלפני האור האכזר. טיול השחרית עם בובה מכריח אותי לפתוח כל יום באימון כוח ממוקד, להפוך לנקבת האלפא המובילה את הלהקה. זאת, אם אני לא רוצה למצוא את עצמי נגררת ברחובות העיר אחרי חור התחת של כלבת אלפא ענקית שמחליטה בעצמה איפה לחרבן ואיפה לנוח. 

        לפעילויות הקשוחות, מרביתן מתבצעות באורו המלא של היום, אני מגיעה בשרירים מחוממים, חזקים וגמישים.

        יתכן, שאם הייתי נוהגת כך בזמנו עם כמה הולכי על שתיים, הכל היה נראה אחרת.

        ויתכן גם שלא.

        © נעמי ר. עזר
        דרג את התוכן: