כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 3/2009

    17 תגובות   יום שישי , 20/3/09, 11:27

    מאטה הרי פוגשת את הברון מינכהאוזן

     

    תלבשי קז'ואל, הוא ביקש. אני סקרן לראות איך את מתלבשת.

    זאת עמדה להיות הפגישה השנייה שלנו. לפגישה הראשונה קדמו שבועיים של חיזור עדין ונלהב שכלל תכתובת מיילים שלא מהעולם הזה, אס. אמ. אסים מסקרנים ומצחיקים ושיחות טלפון שנמשכו לתוך הלילה.

    הוא היה סבלני נחוש קשוב רגיש ספונטני ועם חוש הומור.

    נתרציתי.

    ואז הוא ביקש שאלבש קז'ואל. הייתי צריכה לשמוע בקולו. אלא שהמקום החנוק בתוכי התחשק לו נורא להפתיע, להיות מופתעת, להשתעשע.

    אין הרבה מה לספר על מה שלבשתי מתחת למעיל הארוך, ויסלחו לי הורי, ילדי ותפארת מדינת ישראל גם. בכל זאת, הגעתי אליו בעשר בלילה, שעת ערפל וקסם בה גלומות אפשרויות מי ישורן.

    אז הרשיתי לעצמי.

    הוא באמת הופתע וצחק ואמר שיש לי ראש טוב "נהדר, הראש שלך." נהדפתי קלות לאחור, נחתתי על הספה הנוחה, וקיבלתי קוקטייל  חמוץ ומר כמו שאני אוהבת. הוא לגם יין אדום מכוס אלגנטית וענקית, כמותה לא ראיתי בימי חיי. הוא שוב צחק למראה הלבוש שלי ואמר "מאטה הָרִי, מאטה הָרִי באה לבקר אותי." שיכלתי רגלי לישיבה נוחה. המקום שאוהב משחקים זקף עיניים, אזניים, לשון ואף, וציפה לבאות. 

    התפלאתי קצת כשהוא התיישב בנון שלנטיות על השולחן מולי. אבל התאים לי שלא התנפל. כבר ידעתי שהוא רגיש. הבטתי בכוס שלו ותהיתי מה יוכל גבר לעשות אחרי שישתה כמות יין אדירה שכזו. לכשעצמי, עקבתי אחרי מסלולו של המשקה בגופי. הוא ריכך את אברי, ביחוד את ראשי שנתקף רצון עז לשלוט בעניינים. ואני באמת הזדקקתי לאבדן שליטה. אבדן שליטה בשליטה כמובן. אבל לפחות למשך כמה שעות, חופש קטן.

    את החופש שלי קיבלתי, אבל זה לא היה מה שחשבתי.

    אחרי שעתיים ישבתי עדיין באותה תנוחה על הספה, החלפתי את שיכול הרגליים כדי לחדש את זרימת הדם, והאזנתי לסיפורים מדהימים ומופרכים לחלוטין על חייו של הרגיש, הספונטני עם חוש ההומור. והקשוב. כן, הקשוב גם.

    המשקה שלי היה טוב, החדר היה מחומם ונעים, המוסיקה נהדרת, וממני נדרש רק להקשיב. הילדה שהייתי שמחה על שעת הסיפור שנקרתה בדרכה לפני השינה. המקום המשועשע ואני השתאינו קמעא. כתסריטאים, ואפילו קומיים, לא היינו מעלים על דעתנו סצנה פשוטה ומצחיקה שכזו.

    משרבו עלילותיו, ואני, שיודעת להעריך סיפור טוב, ועוד יותר – גוזמאי טוב, לא התקוממתי - הפליג בדמיונו יותר ויותר. לפתע עלה בזכרוני הברון מינכהאוזן, מגיבורי ילדותי. נזכרתי בציור הכריכה - הברון רכוב על סוסו, ששותה ושותה עד שנגמרים כל המים בבאר, ועדיין הסוס אינו רווה. עד שמגלה הברון כי מחצית גופו האחורית של הסוס אבדה ולכן כל המים ששתה זורמים החוצה מאחור, מאמצע גופו החתוך. והנה, יושב מולי הברון על השולחן, ובאר סיפוריו אינה נדלית. אבל אני הייתי סוסה שלמה, על כל אבריה, ולא היה בי מקום לכל הבדיות שנותרו משייטות בחלל מותירות אחריהן כתמי צבע עזים.

    פתאום העיר אותי הברון משרעפי וחד לי חידה: מה היה שמה של סוסתו של דון קישוט? "רוזיננטה", ענה הרפלקס העתיק של התלמידה המצטיינת. "אח" נאנח הברון "אח, נמצאת איתי אישה כל כך יפה, ואני מעונין רק בראש שלה" וצנח במיטתו ונרדם.

    שְמאטה הָרִי אספה את חמודותיה והפליגה לדרכה באופן רגיש, ספונטני, עם חוש הומור.

    בתחילה הסתיימה הרשימה כאן. אלא שאחרי כמה ימי בדיחות הדעת, ללא כל אזהרה מוקדמת,  עלה לפתע ממקום קברו בכי מר. כאילו הכתיבה "גילחה" שכבת רגש עליונה, ולהרף עין קצרצר נחשף לוז האהבה הענברי הטמון עמוק בתוכי, דבשי, שקפקף, כמה להזדמנות לזהור בכל צליליו ובכל צבעי זהביו, כפי שהיה פעם, כשאהבתי ונאהבתי עד כלות.

    עלה, ונבהל להחבא מיד שוב.

     © נעמי ר. עזר
    דרג את התוכן:
      ביקורת על "למי אכפת מחלומות" "יוסי בר יוסף" "הוצאת זמורה ביתן מודן"

      "למי אכפת מחלומות" יוסי בר יוסף הוצאת זמורה ביתן

      2

      ספרים  

      5 תגובות   יום שני, 16/3/09, 10:25

      פרטיטורה של ערוצי הרגש

       

      "למי אכפת מחלומות" יוסף בר יוסף, הוצאת זמורה ביתן

       

      עד שלישו של "למי אכפת מחלומות" הייתי מרוכזת במעקב אחר חוטי העלילה שהלכו ונקשרו לצמה עבותה ומפותלת. כשהרגשתי שלכדתי את חבלי הסיפורים ואני כבר מהלכת איתם בבטחה, ריווחתי מעט את קריאתי, והתפניתי להבחין ב"יותר". המשכתי בקריאה כפולת פנים תוך שאני שמה ליבי הן לעלילה המרתקת, אף שהיא עוסקת בבני אדם ולא בבני אלים, והן ל"עוד" שחזר והופיע במצבים מפתיעים אך מסתברים. שכן בן יוסף, היודע היטב את המלאכה, הניח  לפנינו את הלבנים להתרחשותם. אלא שהקוראת לא ניחשה.

      "עוד" אחד הוא המסלול בו זורם הרגש כשהאדם מבחין בפגם של אדם אחר, כשהוא רואה את השני בעליבותו, בכמיהתו החשופה הנואשת. התגובה הראשונה היא דחייה של העליבות הזאת, אחר כך מגיעה החמלה, ובסדק של החמלה, נכנסת האהבה, על צורותיה השונות. והמטמורפוזה הזו, שעובר הרגש, מדחיה לחמלה לאהבה, היא נפלאה ואנושית ומכמירת לב. מה שמרמז כי ליבו של יוסי בר יוסף נמצא אף הוא במקום הנכון.

      ה"עוד" השני הוא  התחושות השונות והמנוגדות שיכול אדם להרגיש כלפי אותו אירוע תוך זמן קצר ביותר. שניות. כיצד המחשבה והרגש זורמים באפיקים שלהם, ובכל תפנית שלהם בטוח האדם כי עכשיו, עכשיו הוא צודק. וזה ההסבר הנכון.  ומה מתוך כל אלה יפעיל בסופו של דבר את המעשה הגלוי בעולם הממשות ? לאיזה צד יפול המטבע – האמונה בטוב של האדם או ברע שבו?

      עמ' 150 בספר: "השעה הייתה חמש וחצי, והיא עוד לא באה... למה היא עושה את זה? לנקום בו, להעניש אותו, הה? זה העניין! בדרך, מהצד, מוצר לוואי, גם להתענג קצת. .... ואולי היא ממשיכה ובאה אליו מפני שהיא כועסת על מאיר, ...בעל כזה – חובה לבגוד בו. .... האמת פשוטה הרבה יותר, אמר לעצמו. מזימה, משימה שרקחו שניהם יחד, לנקום בו... מה פתאום מזימה? חשב ותחייך כולו, והמשיך וחשב במשפט אחד, כמו בהארה, למה לא באמת לחשוב שהיא אוהבת אותו ורוצה אותו ... גם וגם, בדיוק. ואולי גם היא, גם רוצה לנקום וגם אוהבת. נקי וגם מלוכלך, חיים אמיתיים, כן, ככה."

      גם וגם – חיים אמיתיים. ובכל פעם צליל אחר מטפס למעלה, גובר על האחרים, מנגן "קול ראשון", וכל השאר הומים תחתיו, מלמטה.

      כמה לא נוח. כמה היינו רוצים לקבע את ים הרגש הרוגש במקום אחד, ברור, בטוח, חד משמעי, שמכתיב את מעשינו.

      אלא שהדבר אינו אפשרי. הכל זורם.

       

      פרטיטורה של ערוצי הרגש.

       © נעמי ר. עזר 
      דרג את התוכן:
        16 תגובות   יום רביעי, 11/3/09, 15:34

         

        צחוק של מכשפות / שלי שלו שלנו   

         

        כשהייתי בת שבע עשרה וחצי הכרתי את מי שהיה לבעלי כשמלאו לי עשרים. 

        במותו הייתי בת חמישים וחמש.

        מעולם לא הייתי לבד. תפיסת החיים שלי כאדם בוגר התעצבה איתו ומולו. באהבה, בשמחה, בהצלחות, בכישלונות, בחיכוך שבינינו, במריבות, בהתפייסויות, בהשלמה.

        פתאום לא היה מולי איש. לא היה עם מי להתווכח. לא היה את מי להאשים.

        אני יודעת, שלאחר מותו, הוא, וחיינו המשותפים אמורים היו להפוך למושלמים, לפחות בזכרוני.

        אלא שמשום מה אצלי זה לא עובד ככה. מה שכן עובד, זו הפליאה של תהליך גילוי עצמי, של אישה, ממש לא ילדה, שנחתה עליה טרגדיה, בשוליה ביצבצה חרות מסוימת, לבדוק מה שלה, מה היה שלו, מה היה של שניהם.

        כי גם הדבר הזה שהיה בינינו, הישות הזאת, הזוגיות, על כל מה שהיא הייתה – מתה, בהעדרו.

        בהיסוס ואחר כך בכוח, משכתי אלי את שולי אדרת החרות הנחבאת ופרשתי אותה לאור.

        ואותה אישה, שחשבה שהיא מכירה את עצמה, נכונו לה כמה הפתעות כשהמשיכה את הדרך. לבדה.

         

        ערב אחד אחרתי למפגש של פרלמנט המכשפות. "אה," הפטירה לעברי אחת המכשפות, החביבה עלי ביותר, "את לא זורקת זין עלינו". "אני? שמגיעה עם סלט החסה המפואר שלי שעשיתי במיוחד בשבילכן כמו שאתן אוהבות? למה את אומרת דבר כזה?" נדהמתי. "כי את תמיד מאחרת נורא" ענתה לי. "אני?" הייתי המומה, "אני דייקנית כפייתית". כל המכשפות בחדר פרצו בצחוק.

        צחוק של מכשפות, אתם יודעים, זה דבר שגורם לבת אדם לחשוב.

        מספר ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי טסה במהירות גבוהה בהרבה מהמותר, מאחרת לפגישה חשובה. "אח," גיחכתי לעצמי, "נהייתי אלי" (בעלי ז"ל). ופתאום היכה בי הגיחוך בחזרה. באמת, נהייתי אלי. איך זה קרה? הרי תפקיד המאחר במשפחה היה שלו, לא שלי. והוא מילא אותו בדבקות יתר שהטריפה את דעתי. אז איך קרה שאני, הדייקנית הכפייתית, דוהרת ומאחרת?

        צחוקן של המכשפות עדיין הדהד באזני. אז התחלתי לחשוב. גלגלתי לאחור את חוט הזיכרון.

         

        לפגישה הרשמית הראשונה שלנו הוא דווקא הקדים ומצא אותי חובשת לראשי מה שהיינו קורין "אבו עגילה". שכן אז, תלתלים היו אסורים באיסור חמור. על קודקודי התנוססו שני גלגלי שיער, "רולים," מפוארים, סיכות ראש הידקו את שערותי שסובבו והקיפו את המגדל הדוקרני, והבטיחו כי שפעת שערי תהיה חלקה וישרה כאשר אשחרר אותה לחופשי. אלא שהוא לא ידע זאת, ובחשש מה שאל – "עם התסרוקת הזאת את יוצאת?" בדיעבד התברר שפרץ צחוקי המתגלגל גבר על הרושם של הפריזורה המשונה שפתחה לו את הדלת.

        לחתונה שלנו – אחרנו. באותו זמן זה לא היה אופנתי. משום מה הוא התעקש לחכות. את פנינו קידמו בנזיפות הורינו המודאגים. לא ידעתי שזאת קבלת הפנים שתחכה לי במרבית האירועים מאז ואילך.

        זמן מה אחרי נישואינו, הוא יצא בערב, רכוב על אופנוע, לקנות סיגריות בקיוסק שבפינה. אחרי שלוש שעות הוא עדיין לא שב הביתה. לא היה לנו טלפון. לקחתי כסא והצבתי אותו מצידה הפנימי של דלת הכניסה לדירה. ערמתי עליו את כל הסירים, המכסים והמחבתות שהיו במטבח. וחיכיתי.

        התבהלה שנפלה עליו עם "נפילתו" לתוך סידרת הקרקושים הרועמת סיפקה את יצר הנקמה והשעשוע שלי. שמחתי שהתאפקתי ולא חיכיתי לו מאחורי הדלת, מערוך בידי, כפי שהתבקש, למעשה, מכל הקריקטורות שעיצבו את תחילת חיי הנישואים שלנו.

        טוב, אבל זה היה במהלך ארבע השנים הראשונות. הפרומונים המשתוללים, מולקולות האהבה המסתוריות, געשו בדמנו ועשו את שלהם.

         

        עם השנים הלכו וגברו איחוריו. מולם – התחזקה דייקנותי והפכה לנוקשה. התבצרתי בעמדתי מול התנהגותו. החלטתי שאני דייקנית ולא אכפת לי שכל האחרים מאחרים. בחרתי בכך באופן חופשי. כך חשבתי. הרי כל אחד יודע שהערך "דייקנות" הוא הנכון, הצודק, ולא "איחורים".

        אבל אחרי שהמכשפות צחקו עלי, שמתי לב שאכן, משהו התרווח סביב הזמן. מחוגי השעון נעים היום אחרת. הרבה יותר בשקט, ברכות, פחות החלטיים משהיו פעם. אם בחיי הקודמים שעה נקובה הייתה נקודה אחת שחורה מרוכזת ומאיימת, נקודה ברורה שלא הותירה שום אפשרויות אחרות, הרי שעכשיו התרחבה הנקודה הזו על קו הזמן והייתה למעין מלבן אפרפר שנמשך חצי שעה למשל. כלומר אם קבעתי בשעה שמונה, אפשרי שאגיע בשמונה וחצי, ללא לחץ, ללא רגשי אשמה, וללא תחושה שאחרתי.

        מוזר מאד.

        אני מתחילה להבין את הריקוד שרקדנו שנינו, בעלי ואני, סביב מחוגי השעון. הנוסחה שהתקבעה בראשי לא אפשרה לי שום גמישות סביב נושא הזמן. שכן התוצאה הסופית הייתה תמיד סכום מצטבר של האיחור של שנינו. זאת אומרת - משך השתהותו של בעלי היה קבוע יחסית לרגע בו אני הייתי מוכנה ליציאה. כל התמהמהות שלי היתה מתווספת להשתהות שלו והופכת את הגעתנו לאירועים לכמעט מיותרת. לכן במסגרת הישות הזוגית שלנו, לי לא הייתה זכות איחור. וויתרתי עליה. ביודעין. כדי שסך כל תוצאת הפעולה הזוגית יהיה סביר, מתקבל על הדעת. כעת החזרתי לעצמי את הזכות לאחר. מעט. לנשום עם הדקות המתקתקות ולא נגדן. זה לא כל כך יפה, אבל זה אנושי. והלא כבר הכרזתי, קבל עם ועדה, שאינני מושלמת. והאחריות, כולה שלי, אבל רק על עצמי, לא על ישות שעל מחציתה אין לי שליטה.

        עדיין, אני משתדלת לדייק. אבל כבר אינני פוחדת ממחוגי הזמן.

         

        גם בני לוקים במחלת האיחורים. כשהתפרצתי פעם בכעס ענה לי הצעיר – "אני משמר את המורשת של אבא." הצעתי לו ביובש לשמר דברים יותר מוצלחים שהיו באביו. מעניין ממי הוא ירש את ההומור הזה.

          דווקא את מותו הוא הקדים, בעלי, בהרבה. © נעמי ר. עזר         

        דרג את התוכן:
          16 תגובות   יום רביעי, 4/3/09, 21:56

          מי מכיר את האיש שבקיר?

           

          חלפה כבר שנה וחצי מאז מותו של בעלי והבית ממשיך לחוד לי חידות.

          בעלי העריץ דברים מושלמים, והיה מוכן לטרוח הרבה, וגם לשגע את בעלי המלאכה סביבו כדי להשיג את רצונו. כתוצאה מכך מעולם לא נראו בביתנו כבלים, חוטי חשמל, צינורות וכיוצא באלו, מיני מעבירים המסגירים את סוד ההפעלה של מכשירים שונים. כל הצנרת חבויה בקירות ללא כל רמז למאמץ החבוי מאחורי הקסם האלגנטי של הופעת חשמל, מים, מוסיקה, תמונת טלוויזיה, תקשורת מחשבים וטלפונים – כל המאמץ הזה מוסתר היטב בקירות.

          הכל מושלם.

          הבעיה מתעוררת כאשר מתרחשת תקלה. שזה לכשעצמו ארוע ביש המבטא את חוסר המושלמות המצער בעולמנו. בהיות המנגנונים סמויים מן העין, איתור מקור הקלקול, ותיקונו הופכים למבצע מסובך, מורט עצבים ויקר.

          יום אחד קלטה אזני רחש מבשר רעות. זה נשמע כמו מפל מים זורם בעוז בתוך אחד הקירות של חדר הארונות, הצמוד לחדר האמבטיה, בחדר השינה, הממוקם קומה מעל המטבח. הצמדתי אזני לקיר. בהחלט זרם שם אשד מים. יכולתי להישבע שבעשרים השנים שאני חיה בבית, לא שמעתי אותו קודם לכן. הזעקתי את שרון, יד ימיני לענינים שכאלו. הקשבנו שנינו לקיר, שכמובן שהשתתק מיד עם בואו של המומחה. חיפשנו פתח כלשהו שיתן בידינו קצה של חוט לפתרון התעלומה – נאדה. הקיר שתק, ולא נראה בו שום פתח תקווה.

          נורא לא רציתי להגיע לרגע שבו תתגלה לפני הקטסטרופה במלוא הדרה ואני אומר – "אהה, אז זה מה שזה היה".

          אבל לא הצלחתי.

          כשבועיים לאחר מכן שמעתי לפתע גשם יורד במטבח. מסך מים, מרהיב אגב, איך לא חשבתי על זה קודם? ניתך מאחורי הארונות העליונים על משטח השיש הירוק.  גמדי המטבח, שניצבו בחלון המטבח פנימה, השתאו לשינוי סדרי עולמם שעד כה היה יבש ובטוח. אגם מים פיכה ועלה מתחת לארונות המטבח התחתונים, לשמחתה של בובה שהחלה ללוק בהתלהבות מים חיים.

          אני איבדתי את עשתונותי, וגם כששרון הורה לי בטלפון לסגור את הברז הראשי, לא הצלחתי להיזכר היכן הוא ממוקם, הגם שידעתי זאת היטב בעקבות תקלות קודמות.

          טוב, שרון הגיע וסגר את הברז.

          הפעם, לאחר חיפוש אינטנסיבי, גילתה עינו החדה של שרון, מסגרת מוסווה היטב בדופן הפנימי של הארון, בחדר הארונות, הצמוד לחדר האמבטיה, בחדר השינה, קומה מעל המטבח. משהצלחנו לפתוח אותה התגלתה מאחוריה מרכזיית ברזים. אחד מהם היה מפוצץ. אני בטוחה ששמעתי אותו (את הברז) אומר: what took you so long?

          "אהה" אמרתי "אז זה מה שזה היה".

          אלו רגעים בהם אני מודה שמזלו של בעלי שהוא כבר מת, שאם לא היה מת, הייתי הורגת אותו במו ידי.

          השכם בבוקר ביום המחרת נפלו לתוך שנתי האינסטלטורים. התעטפתי בחלוק ופתחתי את הדלת כמו שהייתי – בעיניים מפלבלות ותלתלים פרועים לכל עבר. באינסטינקט מדיארי עתיק וחסר תוחלת ניסיתי לבחוש באצבעותי ולארגן את שערי למבנה קצת יותר מתקבל על הדעת. בפתח עמדו צמד אינסטלטורים, אחד גבוה דק ושתקן, השני גוץ ודברן.

          ארך הלשון פצח מיד בסידרת מחמאות שהגם שהייתי ישנונית למדי לא התקבלה על דעתי. "עזוב בחייך" אמרתי לו "תן לי להתחיל את היום". הוא המשיך בנאומו הנלהב, כשהשתקן, דלי בידיו וחיוך קטן בעיניו, מהלך אחריו ושניהם נלווים אלי לחדר הארונות, הצמוד לאמבטיה, בחדר השינה, בקומה מעל המטבח. "אמא שלי תמיד אמרה לי שאת היופי של האישה רואים על הבוקר. כשהיא ככה. לפני שהיא שמה את הצבעים" הספיק לומר לי לפני שהשתטח על הפרקט ופנה אלי בתמיהה – "בחיים לא ראיתי כזה דבר כזה" (הוא התייחס לברזים כמובן, ולא אלי, יפהפיית בוקר טרוטת עיניים שכמוני). "מי שעשה את זה לא חשב על תקלה, אין שום גישה לתקן את זה". "כן" עניתי, "אני יודעת. בעלי אהב דברים מושלמים, ללא תקלות". "רואים, רואים" הזדרחו לעומתי פניו (הפעם התייחס אלי).

          בכל אופן הם שהו שם כמה שעות במהלכן הצצתי מפעם לפעם לדרוש בשלומם ותמיד זכיתי בשלל מחמאות שהלך והתעשר ככל שהתחוור לגוץ הפטפטן שאין סכנה אמיתית שאחשוק בו ואעתר לפתע למטר דברי החלקות שלו.

          לאחר שהלכו התברר לי שמדיח הכלים, שעמד בלב מפלי הניאגרה שבמטבחי, שבק חיים. בהשראת פתאום טכנולוגית הבנתי שכנראה יש קצר, ועלי לחכות שהחוטים (הסמויים, יש לזכור) יתייבשו. צלצלתי לאינסטלטור לוודא שהשערתי נכונה. הוא הצר על כך שחיפשתי אותו בעניינים מקצועיים בלבד, וגלה את אזני כי זכיתי מפני שלא לכל אחת הוא מגלה את "רחשות ליבו".

           

          חיוך ליבי שלי היה אמיתי ושמח.

          אה, כן, נזכרתי – מישהו מכיר חשמלאי טוב?

          © נעמי ר. עזר 
          דרג את התוכן: