כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 4/2009

    12 תגובות   יום שלישי, 28/4/09, 10:31


      יֵשְנֶנוּ 

    קורה שהאדם נפטר והלך מעולמנו זה כפי שאנו מכירים אותו.

    "איננו" אומרות מודעות האבל.

     אֵלִי עָזָר "איננו".

    טעות.

     הוא קיים ועוד איך.

     נוכחותו במותו מורגשת לא פחות מאשר בחייו.

    להלן יפורטו מספר דוגמאות המוכיחות את קיומו:

    השנה הראשונה לאחר מותו הייתה מרוץ לפתרון בעיות, שעד אז היו באחריותו, והוא גם צויד בכישרון המתאים ליצור ולפתור אותן. אלא שהוא לא היה. עם צוק העיתים, ברגעים מסובכים להפליא, כשלא הצלחתי להבין את חשבונות הטלפון, את מערכת החשמל, את חשבונות הבנקים, וגם כמה דברים מורכבים יותר. הרבה יותר. הייתי נעמדת במרכז הבית ושואגת כלפי המנורה שהייתה מעמעמת ומהבהבת אורותיה באיתותים מסתוריים ולכן החלטתי שרוחו השתכנה בה, הייתי נעמדת תחת אותה מנורה, ושואגת  - "יוחזר אֵלִי".

    כשהתרחשו מאורעות קשים במישור המשפטי של חיינו אמרתי לבני – "אם אבא היה חי – הוא היה מת."

    כשניתנו פסקי דין שלא לרוחנו אמרתי לבני "אבא לא היה אוהב את זה."

    כשראיתי משהו יפה במיוחד הייתי אומרת "אֵלִי היה אוהב את זה."

    צחקנו. אבל ודאי שהוא היה איתנו ברגעים אלה. האֵלִי שבתוכי, האבא שבתוך בני. נקודת המבט שלו על החיים המשיכה להתקיים בתוכנו. מתוך כך, המשיך להתקיים גם הוא. המשכתי  להתנצח איתו בוויכוחי סרק שהיו עקרים בזמנו, ולא נשאו פרי גם אחרי מותו. הוא, כמובן, נשאר בשלו, ואני – בשלי. החשיבות הייתה בעצם הוויכוח שאפשר לי לחדד את השיקולים השונים בתהליך קבלת ההחלטות. בעלי, עליו השלום, היה אדם מפוכח מאד, ריאלי, איש עסקים, איש הנדסת כימיה והנדסת בנין ואופנוען בכל רמ"ח אבריו השופעים. ראיית העולם שלו הייתה שונה מאד משלי וחשוב היה לקחת אותה בחשבון. ברור שכעת, מסיבות מובנות מאליהן, אני מנצחת בכל הוויכוחים ופועלת בהתאם. אבל אין לזה הטעם המתוק של פעם, כשהייתי מנצחת בוויכוח.

    אני חושבת כפול, את המחשבה שלי, (שגם היא בדרך כלל מורכבת מכמה מחשבות סותרות, אבל נניח לזה כרגע) ואת המחשבה שלו, הסדורה, המאורגנת ועם זאת יצירתית ומפתיעה. כך למעשה נשמרת ההסתכלות המיוחדת שלו על העולם, נשזרת בזו שלי, גם אם אני נוהגת הפוך מהמלצתו,  הוא ממשיך להשפיע על המתרחש במציאות.

    האבסורד הזה של "ישננו" אינו פרדוכסלי כלל בעיני. הוא אפשרי לגמרי והוא הוא היופי של המרחב הססגוני של רבדי החיים הרבים מכפי שנוכל או נצטרך לקטלג אותם בבחירה חד משמעית.   בחירה שאולי מקלה על התנהלותנו, אך גם מצרה את חיינו ומשטיחה אותם. אני מעדיפה לשייט במרחב העצום הזה, על התקפי החרדה שהוא מביא עלי  מפעם לפעם, יחד עם המעוף האינסופי בתוכו.

    עם המקום המלא של העדרותו אני  מתנצחת, כועסת, מדווחת, מתיעצת.

    את המקום הריק של  של ה"איננו" שלו ממלאים געגועי.

    נו, ישננו או לא? 

    ועם כל האמור לעיל, לאחרונה צמצמתי מאד את הדיאלוג איתו לאחר שידידי, פודלישבסקי, העיר ביובש מצמרר כי נהייתי נקרופילית, ואני מנהלת מערכת יחסים עם אדם מת. קלטתי שיש כאן משהו לא בריא עבורי, והגיע הזמן להיפרד. בעדינות אבל בנחישות אני עוצרת את השיחה החיה עם אלי המת. אני כן משמרת את צורת מחשבתו כתרומה לחיי. ענין של תרגול, אימון המוח והנפש.

    וחשבתי שדווקא בתהליך הפרידה, אני רוצה שתראו את האיש שישננו ברשימותי אלו. 

    © נעמי ר. עזר 

    דרג את התוכן:
      15 תגובות   יום שישי , 24/4/09, 06:01

      הרופא עצוב היום

       

      יום אביבי אחד חלפתי על פני משרדו של רופא המשפחה שלנו, שמלווה אותנו עשרות שנים. "הרופא הטוב" נקרא לו.

      שנים הוא היה מבוגר ממני. מבוגר אחראי, יכולתי לסמוך עליו. לאחרונה הוא נהיה בן גילי, ויש בינינו מבט נכון בגובה עיניים. תמיד דאג לבריאותו של בעלי שהיה כבד משקל, סבל מדום נשימה, לחץ דם, כולסטרול, ומכור לרכיבה על אופנועים.

      נו, ואחרי כל הטיפול המסור הזה, ההוא הולך ומת בכלל ממשהו אחר.

      מתסכל, לא?

      בכל אופן היה ערב פסח כשחלפתי על פני משרדו, האוויר היה מלא תכלת וריחות הדרי השרון. ופתאום עלה בדעתי להיכנס אל הרופא הטוב ולומר לו שאני בריאה. אחרי ככלות הכל, חשבתי לעצמי, הוא ליווה אותי בימים קשים ביותר, ותמיד חשתי את האמפתיה השקטה שלו, ללא מילים מיוחדות, תשומת לב עדינה ואכפתית. אז למה לא לומר לו שאני בטוב?

      נכנסתי. בלי תור. באורח פלא לא חיכה לו איש. חיוך מופתע עלה על פניו, אבל לא הסתיר את העצב העמוק על פניו. סיפרתי לו שבריאותי טובה, מצב רוחי שמח, ושספרי "הקְרַמְפַּמְפּוּלִים" קרם עור וגידים ונהיה, באמת נהיה. דמעות עלו בעיניו. "אין לך מושג כמה זה מרגש אותי שאת נכנסת לספר לי את זה" הוא אמר. "מה קורה?" שאלתי, כמעט מתחילה לבכות בעצמי. "אני מלווה פציינטים המון שנים," ענה הרופא הטוב, "ובזמן האחרון קורים דברים קשים, וזה קשה לי."

      פתאום קלטתי שגם הרופא הטוב התבגר, יחד עם מרבית הפציינטים שלו, מגיל שלושים וחמש בו מרבית הבעיות היו שפעת וברונכיטיס, לגיל חמישים פלוס. עניינים של מחלות כרוניות, סבל רב, חיים ומוות בידו, וגם לא בידו. וקשה לו לרופא הטוב. חשבתי לעצמי שכולם באים אל הרופא כשרע להם. אחרי שהוא מטפל, מה הוא עושה עם כל הכאב והסבל המונחים לפתחו? מה הוא עושה איתם? איפה הוא מניח אותם? מי יציל את המציל?

       © נעמי ר. עזר
      דרג את התוכן:
        17 תגובות   יום שבת, 11/4/09, 15:13

        טרזנית על העצים

        "ילדה קטנה מכה ילד גדול, היא מפילה אותו ולוקחת בחזרה את הבובה שלקח ממנה."

        זה הזיכרון הראשון שלי. הייתי בת שנתיים והוא בן ארבע.

        כשסצנה כזו פותחת סרט, עוד לפני הכותרות, היא מסמנת  את הבאות – כאן גדלה לוחמת.

         

        שאגותיו של טרזן  החרידו את שלוותם של עצי "גן אברהם" ברמת גן של ילדותי. גם אני אחזתי בחבלים העבים של שורשי האוויר וזינקתי מעץ לעץ, צ'יטה השימפנזה בעקבותי. חצאיתה הקצרצרה והמגוחכת של ג'יין לא שבתה את ליבי בכלל. עיניה המעפעפות וקריאותיה הענוגות המשוועות לעזרה לא נראו לי. הייתי ילדה שמנמונת וממושקפת, והבנתי בגיל צעיר מאד שלא על הדרך הזאת תהא תפארתי. אני רציתי לעוף בעצמי.

        הכי אהבתי את הסצנות בן נראה היה שאין כל מוצא, גורלו נחרץ והוא ימות.

        שניים מהמצבים האלו נחרטו בזכרוני.

        באחד מהם נקלע טרזן לכוך קטנטן וחשוך, מולו עמד מה שהיינו קורין אז – כושי ענק, שלא היה אלא לבן שנצבע, שלא כל כך כהלכה, בצבע שחור, גלגל בעיניו וחשף שיניו הלבנות בהעוויות מוגזמות של מה שנחשב "כושי". אותו הכושי החזיק בידו גרזן בו התכוון להרוג את טרזן. זה היה מפחיד נורא, וגם צ'יטה, שנשאר בחוץ, ידע את זה וצרח נוראות.

        מה יהיה? שום פיתרון לא נראה באופק. לא היו לטרזן כל כלים, והגם שג'וני וייסמילר היה בנוי לתלפיות, הכושי היה גדול ממנו בהרבה, ובנוסף, כמובן, הוא היה שחור. הכושי התקרב לטרזן שלא היה לו כל סיכוי, אני עצרתי נשימתי, ואז טרזן הרים ידו, שלף את אצבעו המורה, כיוון אותה אל פניו של הכושי הנדהם (כמוני) והחל לסובב אותה. הכושי, טיפש שכמותו, החל לעקוב בגלגלי עיניו הלבנים והגדולים אחר האצבע שנעה בעיגולים איטיים וגדולים שהלכו וקטנו והתקרבו לפניו, עד שלפתע, פּוֹנְג -  טרזן תקע את אצבעו במצחו של הכושי וההוא, מהופנט לחלוטין, צנח נפל לאחור כבול עץ.

        כמה הופתעתי, כמה צחקתי בעונג. ורשמתי לעצמי, במוחי הילדותי – אף פעם אל תתיאשי. זכרי. תמיד יש פיתרון.

        בסצנה אחרת טרזן נאבק במים בתנין ענק שאיים לטרוף אותו. התנין היה מצויד בכל מה שתנין בדרך כלל מצויד. לטרזן לא היו אלא אזור חלציו המפורסם וסכין קטנה. גם במקרה זה צ'יטה נשאר על שפת המים וצרח נואשות. טרזן ניסה לחנוק את התנין, אבל זה לא הלך. התנין פער את פיו העצום למלא גודלו, ואז להפתעתי טרזן, במלוא התנופה זינק לתוך הפה האדיר, זרועו שלוחה קדימה, המלתעות המשוננות עמדו להסגר על ראש  טרזננו, שהספיק לתקוע את הסכין, ניצבת, עמוק בתוך לועו של התנין, ולסגת במהירות לאחור. התנין סגר את פיו בחבטה מלאת שביעות רצון. בטוח שלכד את שראשו, או לפחות את זרועו של טרזן. אבל לא. מה רבה הייתה תדהמתו כשגילה שפיו נעול בסכין של טרזן. וכמה זה כאב לו. הוא התפתל במים שהפכו אדומים מדם, ולא של טרזן, ששוב ניצל.

        ושוב רשמתי לעצמי בזכרוני הילדותי – זכרי, יש מוצא. גם כשהכל נראה אבוד - יש מוצא.

        קורה שערוצים שנחקקים בילדותנו, יש להם שימוש רב בבגרותנו.

         

        יום אחד נפלה עלינו מלחמה. מלחמה עסקית משפחתית.

        בעלי בחר לעזוב את המערכה בדרכו שלו, שלמען האמת כלל לא הייתה דרכו, אלא שהלחץ ש"הרעים" הפעילו עליו ועלי היה נוראי, בלתי נסבל, ובדיעבד התברר לנו– גם לא חוקי.

        נשארתי אני.

        פחדתי, ועד איך פחדתי, רק מטומטם לא היה פוחד במצב כזה. אבל למזלי יותר משפחדתי – ניצתה בי חמתי להשחית. בערתי מזעם. ומי שהיה מקשיב היטב יכול היה לשמוע את רעם נהמתו של האריה ההוא של מטרו גולדווין מאייר שפתח את סרטי טרזן, שוצף בעורקי, מתגלגל ועולה מתוך בטני ושואג את שאגת הקרב שלו.

         

         ומי היה מאמין, שעודף ההשכלה המופרז שלי לא סרס את אותה ילדה לוחמת שעדיין זכרה כי יש מוצא.  

        © נעמי ר. עזר

             
        דרג את התוכן:
          21 תגובות   יום שבת, 4/4/09, 16:04


          תחזיקי מעמד

           

          במותו הוריש לי בעלי, בין השאר, מאבק איתנים משפטי על רכושנו ושמנו הטוב.

          מיד כששמעו "הרעים" שבעלי נסתלק לו מן העולם החלו לרדוף אותי, מתוך הנחה, לא בלתי סבירה, שאשבר מיד ואעביר לידיהם בלי טענות ומענות את הנכסים שצברנו במהלך עשרים שנות השותפות, ומתוך כך גם את שמו הטוב של בעלי, שלאחר שלושים וחמש שנות נישואין, היה כרוך לבלי הפרד בשמי שלי.

          אלא שלא כך קרה. ולא את הסיפור הזה אני רוצה לספר כעת.

          משהבינו הסובבים אותי כי אין בדעתי להיכנע, נדו בראשם ואמרו "תחזיקי מעמד", "בשביל הילדים", חלקם אף הוסיף ועודד בשפה רפה "יהיה בסדר." אבל אני לא רציתי "להחזיק מעמד." גם לא "בשביל הילדים". הייתי בת חמישים וחמש, בת למשפחה מאריכת ימים. דודיו של אבי למשל נפטרו לא מזמן בגיל המופלג של תשעים ותשע, וכמעט נגעו במאה.

          אני רציתי לחיות.

          לא הייתה לי כל כוונה "להחזיק מעמד בשביל הילדים".

          הבנתי שמלחמת העולם המשפטית תארך שנים, ותביא אותי אלי כבוד (פחות או יותר) לגיל שישים. לא רציתי "לשרוד" את השנים היקרות האלה. רציתי לחיות ואפילו זממתי, שומו שמיים, ליהנות. ידעתי שאם אסיט את המתג במוחי להלך רוח של הישרדות, אם אשים את חיי על קו "הַמְתָנָה" הרי שאאבד את השנים האלו. ומי שתגיע לקו הסיום של המלחמה, אולי תהיה בעלת רכוש, ואולי לא – אבל לבטח תהיה אישה מרה, ללא יכולת הנאה מן החיים. אז בשביל מה כל זה?

          הסבל נכח בכל רגע, ובכל נים ונים בגופי. הפיתוי להיכנע לו היה גדול. רוב הזמן הייתי מודעת לילדה הקטנה ששכבה בתוכי מקופלת בתנוחת עובר, וביקשה להיכנס למיטה ולכסות את ראשה בשמיכת הפוך הרכה. היא לא רצתה ללכת לבנק, לעורך הדין, לרואה החשבון, לבית המשפט, או סתם לקום ולהתחיל את היום החדש. אף פעם לא התעלמתי ממנה. מעולם לא כעסתי עליה. תמיד הקדשתי לה שבריר שנייה של חיבוק מנחם. מהילדה הזאת כן ביקשתי שתחזיק מעמד, רק כמה שעות, רק את המטלה הבאה. הבטחתי לה שניכנס למיטה אחר כך. וגם עמדתי בדיבורי.

          חשבתי לעצמי שבין כל הדברים עליהם נלחמתי, שווה להילחם גם עלי.

          אני - שצעדתי על החומה הגדולה בסין, והצדעתי לחיילי הטרה קוטה בשיאן. דהרתי, מאחורי גבו הרחב של בעלי על אופנועים בעקומות החדות של הרי האלפים והפירנאים. שטתי לתוך מפלי האיגואסו שבדרום אמריקה. בכיתי מול הטורס דל פינס בצ'ילה. טיילתי ביערות הגשם של קוסטה ריקה. רכבתי על פיל בתאילנד. האכלתי תנינים בקניה. שוחחתי שיחת נפש עם סניאסי הודית שהתגוררה בבור על שפת הנהר ברישיקש. ישבתי מדיטציה בטאוס שבפארוס.

          ועוד.

          התחלתי מהדברים הכי פעוטים וזמינים. בראש וראשונה הייתה ההחלטה לשים לב. לא לתת לבועות היופי להתפוגג באוויר כאילו לא היו. לא לחלוף דרך היום בקהות חושים. לא להעביר את הזמן אלא לחיות אותו. אם הייתי ערה כנץ לכל פרט מאיים ומבשר רע, יכולתי להיות ערה גם לטוב שמתרחש בדרך. עלי להודות שחיפוש הטוב דרש מאמץ פעיל מצידי, בעוד הרע נתפש מיד.

          והרי רשימה חלקית של שמחות קטנות שמנקדות את יומי: רגעים בם ליבי אינו כואב. תנועת הגוף השלווה בשעה שאני מדיחה כלים בכיור המטבח. דממה של שבת בבוקר. נעימות סילון המים הרך על גופי במקלחת. צליל הנקישה של כוס החרסינה הגדולה בתחתית התואמת בשקט של הבית בבוקר, מול מסך המחשב. הכוס נקנתה בחופשה בפריז. חתול צרפתי סקסי שולח בי מבט מלוכסן, אזנו האחת שחורה והשניה – מוזהבת. זה יכול להיות רק חתול פריזאי, לא? נוקטורנוס של שופן. צליל מקשי הפסנתר ממלא בעדינות נקייה את חלל הבית. מהדהד בתואם מדויק לתחושתי הפנימית. פסקול חיי. תחושת הכוח, המתיחה והגמישות הארכנית בתנוחת היוגה החביבה עלי, כשגופי הפוך ורגלי שלוחות הרחק מעבר לראשי. המחשבה על בן גוריון כשאני עומדת על ראשי. טעמה העשיר של בננה בשלה בדיוק במידה הנכונה, ממלא את פי. צליל הפיכת הדפים כשאני מעלעלת בספר הכתום העבה "אוצר המילים" של פרופ' ח. רבין וד"ר צ. רדי. שממלא ליבי חדווה. ופעם אחת, מרוב אושר על מחרוזת מילים קסומה שמצאתי בו אף נישקתי אותו בשפתי. ממש. ניחוח פרדסי ההדרים בשעת טיול עם בובה. ריח גויאבה ביום חמסין סתוי. הצליל העדין של טפיפות רגליה של בובה מתקרבת, ותמיד, הפליאה על החיה הענקית שמגיחה בריחוף קליל חוטמה נישא אלי בכמיהה רוטטת. לחיי התפוחים האדמוניות של בכורי, גלוחות למשעי.עיני הקטיפה השחורות הרכות שלו, ממיסות את המקום הקשה בנשמתי. צדודית פניו של בני הצעיר, מסותתת בקו לסת רבוע, מזוּוַת מאזנו עד לסנטרו. עיני הפלדה הכחולות שלו מאירות את הכיוון. נמנום עמוק, מעורסלת לבטח בהמולה המשפחתית שאחרי סעודת ליל שבת אצל הורי בסלון. החברים שלי. החברות שלי. החברות שלי. קמטוטי השנים בפינת החיוך הקטן בעיניו הבהירות.

          שום דבר אינו מובן מאליו. תודה.

           

          © נעמי ר. עזר


          דרג את התוכן: