כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 8/2009

    ביקורת על "פסטיבל הג'אז בים האדום 2009"

    ג'אזזזז וישבנים ברזילאים - ג'אז בים האדום

    6

    מוזיקה  

    9 תגובות   יום שישי , 28/8/09, 10:09

    גֶ'אזְזְזְ וְיַשְבָן בְּרָזִילָאִי – גֶ'אז בַּיָם הַאָדוֹם  

    איגור הבטיח לי ישבן ברזילאי. "לא יתכן" אמר, "שתרדי לאילת עם ישבן כמו שלך, זה יזיק למוניטין שלי". "שבועיים" אמרתי לו "יש לנו שבועיים עד לפסטיבל הג'אז". "אין בעיה" ענה איגור, "שבועיים, וישבן ברזילאי, בשביל זה יש פילאטיס".

    ובאמת שבועיים אחרי אותה שיחה ארזתי את ישבני הברזילאי החדש, תוך הקפדה על איסוף שרירי קרקעית האגן, כשכשתי בזנבי לבובה שנשקה אותי על חוטמי בברכת דרך צלחה ובילוי נעים, והפלגתי לי הי דרומה, לאילת.

    לא נסעתי לבד, לקחתי איתי את החברֶ'ה -  את אלָה, בילי, סצ'מו, דייב ברובק, קמפילונגו, פט מתיני ושופן, תמיד שופן.

    יסלחו לי ארקיע וישראיר אבל מעולם לא חיבבתי את הטיסה לעיר הדרומית שלנו. יחסי הברוטו נטו של הזמן והאנרגיה לא נראו לי כדאיים. הטיסה הקצרה, הרעשנית  והישראלית עד מאד, הייתה מביאה לאילת  אותה אישה שיצאה מסיינט לוצ'יה. בעוד שנסיעה ברכב איפשרה לי להשיל לאט את שכבות הכסות הסיינט לוצ'יאנית הנדרשת לחיים באזור המרכז. מאחרי הרמזור המטופש של עוקף באר שבע, עבור דרך המדבר, שופן שליווה אותי בדיוק שמיימי בנסיעת פני הירח הטרשיים במכתשי מצפה רמון, דרך סורבה תאנים וגלידת שוקולד ביטבתה – הגעתי לאילת רגועה, כשכל נקבוביות עורי  פתוחות ברעבתנות, מצפות לגלי האלקטרונים האלה עם הבאזזז באוויר . למוסיקה.

    ומוסיקה אכן קיבלתי. הרבה יותר ממוסיקה.

    בנמל אילת, (כן כן, גם אני שמתי לב שהיה חם אבל לא מזיעים), אלפי אנשים. תינוקות בני חודשיים נמים בבטחה על שדי אימם, פעוטות בעגלות, ילדים בני חמש שש, נוער, נוער, נוער, צעירים, מבוגרים, מבוגרים מבוגרים (אני)  – כולם מסתובבים בנחת במתחם הענק, בין דוכני המזון המפוזרים בשטח, בין האולמות שהוקמו במיוחד לקרנבל הזה, קירותיהם בנויים שתי קומות של מכולות ענק, במות כבירות, מערכות הגברה עצומות מימדים, המוני בני אדם מכפכפים בפשטות, מחייכים בנחת, ושמחה וסקרנות ומוסיקה. חגיגה גדולה. וחופש. חוווווופש. 

    מה אני אגיד לכם – איך יכולה מוסיקה, פעמים בעוצמה גבוהה מאד, פעמים מוזרה מאד, ועדיין  - לעשות שקט בלב ובנשמה. זה מה שהיה שם בשבילי.

    מה אני אגיד לכם? שהוקסמתי משלוש הבנות נחמה שההרמוניה של קולותיהן הרעידה את השערות הזערערות של שבלולי שווי המשקל באזני, שהתאהבתי במרינה מקסימליאין בלומין היפהפיה, שטרפה את הבמה בכל פה, שבכיתי מהחיוך של דידי ברידג'ווטר, שהתאהבתי בפקיטו דה ריוורה, שהפכתי לחמאה מול ג'ון סקופילד, שהנקיון בנגינתו ובשירתו של קורט רוזווינקל הרטיט את נשמתי.

    כן, זה מה שאגיד לכם. היה שם מבחר נהדר. ג'אז כזה ואחר. היו ויכוחים בקהל האם מופע זה או אחר ניתן להגדרה כג'אז או לא. ואני, מה אכפת לי אני איך קוראים לזה. בשבילי ג'אז זה המקצב הזה, הלא סימטרי, ההפתעות. ההפתעות שבדרך,  המלודיה שוברת לפה ואחר כך לשם, ואחר כך נעלמת בסיבוב, ופתאום שוב חוזרת, צריך להיצמד אליה כדי לא ליפול מהסחרחרת הזו, והתופים, מחזיקים את הקצב, מלמטה שם, והאילתורים, איך הם עפים עם הצלילים, מעבירים אחד לשני, בניד עפעף, בניד סקסופון, בניד תו אחד. לפעמים זה נשמע כמו חבורת משוגעים, אבל הם יודעים היטב מה הם עושים. כל אחד יוצא לדרכו, עושה מה בראש לו, אבל כולם סביב אותו סולם, ואיך הם נותנים מרחב וכבוד ופרגון למי שמנגן את הקטע שלו, ואיך הם מלווים אותו, בצניעות, ובטעם הנכון כך שהצבעים שלו יודגשו יותר, ואיך בסוף הם נפגשים שוב, בשמחה, בלי לפספס, בלי להשאיר אף אחד בדרך.

    עכשיו, כשאני כותבת באה לי המחשבה - בעצם זאת המוסיקה של החיים. לא?

    ככה החיים, אם חיים אותם עם האנשים הנכונים, וגם אליהם, אל החיים, צריך להיצמד כדי לא להישמט בדרך, מההפתעות.

    עזבתי את אילת, מוקדם מהצפוי, עקב הפתעה קשה של החיים. אבל עוד לפני כן, בחינה מדוקדקת במראה, תוך ביצוע "טוויסט" מרשים של גֵווי, העלתה את האמת המרה. כל מאמציו של איגור היו לשווא. ישבני נשאר פחוס כשהיה, מעיד בברור על עשרות אלפי השעות שביליתי עליו – קוראת, כותבת, מקשיבה למוסיקה, צופה בסרטים, משוחחת, צוחקת, אוכלת, חושבת, בוהה – חיה. על התחת. ממצא מעציב זה לא הפחית כמלוא הנימה מההנאה העצומה והרחבה שאילת נתנה לי.

    כיף, זה מה שזה היה, כיף.

    ועל כך  - תודה.

     © נעמי ר. עזר
    דרג את התוכן:
      8 תגובות   יום שבת, 22/8/09, 13:03

      סוד הסוד הטוב  

      יש לי סוד.

      סוד נחמד מאד.

      מטבע הדברים סוד הוא פעילות או מחשבה שאינה בתחום המקובלות החברתיות. החריגה הזו היא שמעניקה תוקף לחשאיות של הסוד ולחייו החבויים.

      למען האמת הסוד שלי אינו מיוחד כל כך. אנשים רבים, ביניהם כמה מחברי וחברותי הטובים ביותר, מסתירים סוד שכזה.

      אבל זה - הסוד שלי.

      עכשיו, אתם יכולים להתחיל לשבור את הראש – מה התעלומה שמסתירה האישה הזאת. אבל זה, מה שמכנה כבוד ידידי המשורר ישראל פנקס – "המַייסֶע", סיפור, מעשייה, רומן למשרתות. מה שיותר מעניין הוא מה עושה הסוד בחיי הפנימיים.

      הסוד שלי חבוי בבועה צופנת טוב בתוכי. לעיתים הבועה נמצאת בירכי הימנית. לעיתים בשד השמאלי, שם היא נמה לה בבטחה, ורק מפעם לפעם מתעוררת ושולחת תזכורת זרם חשמלורי דקיק המצייר את חיוך המונה ליזה שלי. ומי, שבאותו רגע רואה אותי, אינו יודע על מה ולמה.

      ויש שהעולם החיצון נוגע בסוד פקעת פרח הלוטוס הצף מעל הסרעפת שלי. בעדינות מופלאה נפתחת הפקעת ומשלחת לחלל גופי אלפי פרפרים קטנים המשחררים לאוויר העולם דגדוג מרקד. ואם מישהו נמצא איתי באותה עת, גם הוא חש בנעימות המכושפת העוטפת אותנו, ותוהה מה עשה שכך קרה.

      אבל זה לא הוא.

      זה הסוד שלי.

       

      נ. ב.

      יהיה יפה אם נקבל תגובות המתארות במילים או בתמונה איך נראה הסוד שלך. בתוכך. איזו צורה הוא לובש. ויהיה לנו פסיפס החיים הפנימיים של סודותינו.

       

      © נעמי ר. עזר

        
      דרג את התוכן:
        ביקורת על גּיל*ה

        גּילָה - רוקדות עם הגיל

        5

        אמנות ובמה  

        5 תגובות   יום חמישי, 20/8/09, 04:23

        גּילָה - רוקדות עם הגִּיל 

          באחד הימים נתקפתי דכדוך עמוק. חיי העתידיים נפרשו לפני משמימים וסרי טעם. חשבתי לעצמי – בשביל מה כל הטרחה הזאת? החיים זאת אומרת.

        תעשו טובה – אל תתחילו להטיף לי למה כדאי. אני יודעת הכל. וגם יש לי פתק מהרופא.

        אבל ככה הרגשתי באותו יום.

        קורה.

        ברם אולם.

        שומר פתיות השם. וכשהוא עסוק הוא שולח את החברות שלי.

        אני, יש נשים אחריהן אני הולכת בעיניים עצומות.

        קחו למשל את רינה. כבר עשרות שנים אני צועדת צעד אחד אחריה וכך הגעתי למקומות שלא הייתם חולמים עליהם, מדהרת אופנועים בחצי האי גספה שבקנדה עד להנהלה של שדולת הנשים בתל-אביב.

        בכל אופן, בערבו של אותו יום מדוכדך התלוויתי לרינה למופע בשם גּילָה. לא היה לי מושג לאן אנו הולכות, והיות ובלאו הכי הכל היה תפל, זה לא באמת שינה.

        זה כן שינה. אבל את זה לא ידעתי מראש. שכן לא יכולתי לבקש לעצמי מופע מתאים יותר לרפא אותי מעצבותי וייאושי.

         על הקיר האחורי של הבמה הלא גדולה באולם ירושלמי במרכז סוזן דלל היו תלויים מספר מסכי טלויזיה, עליהם נראו פניהן של נשים מדברות. כל הנשים היו מבוגרות. מה מבוגרות, זקנות. העין שלנו אינה רגילה לקלוז-אפ ממושך על פניהן עשירות ההבעה של נשים מבוגרות מאד על המסך. בחלל נשמעו דבריהן של הנשים. הן דיברו על תחושת הגיל, הזיקנה, העצב, השמחה, הגוף, השחרור, הנשמה, ההתיחסות של החברה, ההשלמה.

        ואז הן עלו על הבמה. אחת אחר השנייה. מרקדות אל הקהל, כל אחת בסגנון שלה, כל אחת עם הסיפור שלה. כולן לובשות שמלות שחורות, כל אחת - השמלה המתאימה לה. חלקן אפילו, שומו שמיים, בשמלות נטולות שרוולים, כש"ווילונות" זרועותיהן מתנפנפים בעליצות חשופה וחצופה. ונוצרו קשרים ביניהן, בריקוד, בסיפור, במשחק ובצחוק.

        יוֹפִי שֶכָּזֶה.

        חמש נשים מבוגרות. מאד.

        הצעירה שבהן בת שבעים, המבוגרת עברה את השמונים והיא היחידה שסירבה למסור את גילה המדויק כיוון שטענה שכשחקנית, בכל פעם שהיא מגלה את גילה מיד היא מפסידה שני תפקידים.

        אף לא אחת מהן אינה רקדנית. כולן החלו (או חזרו) לרקוד בעקבות הקשר עם גלית ליס.

        גלית ליס, הכוריאוגרפית היוצרת, אספה את חנה ריבר, מירי לרמן-באר, מרים גבריאלי, רות בן ישראל, רות גלר ותלמה דים ועבדה איתן זמן רב עד להצגת המופע הנפלא של השלמה עם הגיל, ויחד עם זה התרסה כנגד הקונוונציות החברתיות המקובלות לגיל מבוגר. לראות את הפרופסור רות בן ישראל, אותה אני מכירה מבית המשפט, עומדת על רגל אחת, בהנאה, עוצמה וחינניות מפתיעה, לשמוע את מרים גבריאלי צוחקת על עצמה כשהיא מספרת על מחמאה שקיבלה – "את יודעת שאת יפהפיה? ענתיקה, אבל יפהפיה" – זה היה שווה הכל.

        יוֹפִי שֶכָּזֶה.

        על ההזמנה היה כתוב "שורה של נשים עוצמתיות בחיוניותן ובגרותן, יוצאות לחפש את טעם החיים. יצירה בינתחומית המשלבת תנועה, משחק, וידאו, מוסיקה, הומור וסיפורי חיים. מופע מרגש הנוגע במשמעותה של "הבחירה" בחיים ובאופן בו אנו בוחרים לחיותם."

        יוֹפִי שֶכָּזֶה.

        זה היה נפלא.

        חזר הטעם לחיי.

        וכשפה ושם מתגנב לו רגע תפל ומנסה להתנחל, אני נזכרת באותן חמשת הנשים נעות על הבמה, ויודעת – שכדאי.

        מומלץ מאד, לכל גיל. לעקוב אחרי המופע ולרוץ (או לרקוד, או לדדות).

        כדאי כדאי. מופע מעורר השראה. לכל גיל.

         © נעמי ר. עזר   
        דרג את התוכן:
          27 תגובות   יום שבת, 15/8/09, 09:57

          אני לא לבד, וזה לא מה שאתם חושבים  

          לא אהבתי את המבט הדהום בעיניו של דוד המדביר שעמד ועיניו נעוצות בג'וק קטן שלרוע מזלו בחר את הרגע הכי לא נכון בחייו לצאת מהארון.

          "אני לא מאמין" השתאה דוד. ואני אמרתי: "אוי לא, עוד פעם משהו מיוחד".

          מן המפורסמות הוא שאני אישה מאד מיוחדת, וחיי מיוחדים מאד גם כן. הייחוד הזה גורם לכך שפתרון כל תקלה מסתבך, ועולה יותר כסף. לכן, כשבעלי מקצוע נותנים מבט הלום בבעיה שלפניהם, עובר זרם חשמלי הישר למרכז העצבים הרופפים שלי, ולארנק שלי. גם.

          זה מספר חודשים שאיני לבד. אני והג'וקים במטבח.

          בשנה האחרונה דוד ביקר אותי מספר פעמים, ריסס את כל הבית, ואת המטבח. כלום לא עזר. מדי בוקר אני נכנסת למטבח וג'וקים רעננים ועליזים מקדמים את פני. וכך אני והג'וקים, או למען הנימוס– הג'וקים ואני - רוחצים כלים בכיור, אוכלים ארוחת בוקר, מבשלים, ועובדים באינטראקציה על זריזות הידיים והרגליים שלי. אני משתפרת, והם, הג'וקים, גם. פעם אני מנצחת ופעם הם.

          דוד מכיר את הבית כבר עשרים שנה. בפעם הזו הוא הגיע נחוש לפתור את הבעיה.

          "למה אתה כל כך המום?" שאלתי אותו, עדיין בוחן את הג'וק המסכן.

          "אה" ענה לי דוד. "אני לא יכול להגיד לך כמה שנים לא ראיתי ג'וק כזה. זה תיקָן גרמני. מוצאים אותו רק במסעדות. אני לא זוכר שפגשתי אותו בית פרטי. זה זן עקשן ועמיד במיוחד."

          אמרתי לכם שאני מיוחדת. בבתים שלכם יש ג'וקים פּוּשטים, גדולים, אמריקאים. לי יש ג'וקים גרמנים. קטנים, אָ מָ מָ – ממזרים.

          דוד עשה מה שהיה צריך לעשות.

          "כמה אני משלמת לך?" שאלתי ביראה. בכל זאת, תיקָן גרמני. "תעזבי," כעס דוד, "עשרים שנה אנחנו ביחד, אני לא אעזוב אותך לבד. אני אפתור את הבעיה. אני לא אעזוב אותך לבד."

          אז זהו, אני לא לבד. זה אני, והג'וקים, ודוד שלא יעזוב אותי לבד.

            נ.ב. ניסיתי לספר את הסיפור לחברתי. היא קטעה אותי מיד בתחילת דברי, ובאצבעותיה הדגימה את גודלו של התיקן הגרמני, עליו ידעה רבות, ואת גודלו של התיקן האמריקאי. הבעתי את התרשמותי מבקיאותה בעיני ג'וקים. היא הרימה גבה מתנשאת ושאלה אותי: "מי היה הנשיא השלישי של צרפת?" לא ידעתי. היא הוסיפה ושאלה "איך נראה חרא של עיזים?" את זה דווקא ידעתי. "את רואה?" אמרה בחביבות, "בחרא של עיזים את מבינה."

           © נעמי ר. עזר

          דרג את התוכן:
            25 תגובות   יום שלישי, 11/8/09, 15:04

            בעלי עליו השלום, ואני, הולכים לסידורים  

            מדי כמה ימים אני מוציאה את בעלי מהארון, מנערת את מה שאני מניחה ששנתיים אחר מותו הוא שלד, מבריקה, מצחצחת, מלבישה אותו יפה, ואומרת לו: "בוא, הולכים".

            שלובי זרוע אנחנו יוצאים לסידורים.

            היות ומצבי מורכב למדי, אין לי ברירה. אין לשנינו ברירה. אלא להמשיך יחד.

            אני לא חושבת שהוא נהנה מזה, בעלי עליו השלום. הרי זו הסיבה שהלך מכאן.

            בינתיים העוול הנוראי שנעשה לו, נפרט לחיי היומיום שלי ושל ילדי, ולפיכך אני זקוקה לשיתוף פעולה שלו, שאני חייבת להודות, די קשה להשגה.

            איש אינו רואה את השלד עימו אני מהלכת. בוודאי לא הפקידים ואנשי המקצוע אליהם אנו מגיעים. עם הזמן, כלפי חוץ, הדברים נעשו שטוחים. כאילו בעלי עליו השלום נהיה עוד דף נייר דק שמתייקים בתיק. אני חושבת שכדאי לי לניילן אותו, שלא יתבלה ויסתמרטט מרוב שימוש. נראה שאזדקק לו עוד רבות.

            בדרך כלל אני ענינית. זאת אומרת, למרות שהוא מושך בזרועי, נרגן למדי, גם אני מתייחסת אליו כאל מסמך. מסמך מכונן בחיי, אבל עדיין מסמך. מי בוכה בגלל מסמך?

            אלא שיש רגעים בם אטימות הלב של המדפדפים המקצועיים בניירות שהחליפו את לחיצת היד והאמון בין אנשים, קשיון הלב שלהם, יש רגעים בם הוא מכה בליבי כשאינני מוכנה. בעלי עליו השלום מכרכש בזעם לידי, אבל אין לאל ידו לעשות דבר.

            ככה זה.

            והיות וככה זה, אני משתדלת פשוט לפרום את החוטים לאט לאט, עד שהכל יסתדר.

            אבל זה נורא קשה.

            נורא.

             © נעמי ר. עזר
            דרג את התוכן:
              17 תגובות   יום שבת, 1/8/09, 21:38

              הטִינְג שהציל אותי, וקרקור התרנגולות – גם  

              החלטתי שחלף די  זמן, ואני חזקה מספיק כדי לסיים לעשות סדר בניירות ובחפצים שנותרו עדיין במשרדו של בעלי עליו השלום.

              המשרד שכן בקומה נפרדת בבית.

              משהחילותי עוברת על הדברים נאחז ליבי בכאב עז שעלה מהמקום שבין שדי, ועשה דרכו לעבר לסתותי ואזני. חיזקתי נפשי במשקה האהוב עלי, עראק, מיץ אשכוליות והרבה קוביות קרח משקשקות – והמשכתי. לא במרץ, אבל המשכתי. הכאב הפך עמום ונסבל, ומוחי התארגן במידת המוצקות הנכונה למטלה שהיה עלי לבצע. רך דיו, כך שיכולתי לספוג חבטות ביתר קלות, וקשה דיו כדי לחשוב ולמיין - איזה מסמך לחסד, לתיוק, ואיזה גאדג'ט ישן ומבויש לשבט, לפח הזבל.

              מצאתי דברים מעניינים יותר ומעניינים פחות. מה שאדם שומר במגירותיו האישיות יכול להפתיע גם מי שחי איתו שלושים וחמש שנים.

              בכל אופן, לאחר כמה שעות סיימתי את המשקה ואת העבודה. מרוצה מעצמי התיישבתי בחדר הריק והמסודר עם בן זונה של קפה שחור וכוס סודה.

              ישבתי בשקט.

              פתאום שמתי לב שאין בכוחי לקום. כל הניירות והחפצים חסרי הערך שזרקתי. ציפיתי שאחוש הקלה. ריקנות כבדה מילאה אותי. שקלתי שני טון. לפחות.

              נו מה עכשיו? שאלתי את עצמי.

              המשכתי לשבת, מוחי נטול מחשבות, בין העראק לקפה. סתם. ככה. לא היה לי חשק לשום כלום. בטח לא לקום.

              לפתע לתוך השום כלום הזה ריקד דנדון דקיק, טִינְג, הצליל עדין של המשולש, שרק בשבילו שווה להיוולד לחרא חיים האלה. הטִינְג הגיע מהיכן שהוא, יתכן מהחוץ ויתכן מלחץ הכאב שהלך והתפוגג באזני, והביא איתו אֵד קל של אושר (ואולי היה זה העראק).

              ואז הצטרף אליו קרקור התרנגולות מחצרו של השכן.

              ופס הקול הזה, של הטִינְג המשייט באוויר והתרנגולות המהדסות על הקרקע.

              זה מה שהציל אותי.

               © נעמי ר. עזר   
              דרג את התוכן: