כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 9/2009

    14 תגובות   יום רביעי, 30/9/09, 08:56

    30.9.2009

       

    אל:    גבירותי ורבותי

    מאת: נעמי ר. עזר

     

    הנדון: חופשה ללא תשלום

    ברצוני להביא לידיעתכם כי במהלך חשבון הנפש, שנעשה בימים אלו בחברה, החלטתי לקחת חופשה ללא תשלום, למשך זמן בלתי מוגבל.

    יש הר אחד שעלי להזיזו, ומטלה זו תצרוך את מרבית זמני, תשומת ליבי וכוחותי.

    במידה שאשנה דעתי, אודיעכם דבר. בהכירי את עצמי, אין לי היכולת לסכור את פי ואת המקלדת שלי זמן רב, אך אין לדעת.

    ברצוני להודות מקרב לב, לכל אחת ואחד מכם על כך שקראתם את הרשימות שלי. תודה נוספת שלוחה למי שהגיב וכיכב.

    תודה גם לכל מי שקראתי את הרשימות שלה ושלו, והעשיר אותי, והצחיק, ושעמם, והרגיז – בקיצור  - עזר לי להתכוונן לקול שלי, והזכיר לי שאני חיה ונושמת ואנושית. מאד.

    התחושה שלי בקפה היא של חיבוקדול ומפרגן, שהגיע בתקופה בה נדרש לי מאד.

    גיליתי שהשפעתו של חיבוק וירטואלי מחלחלת לחיים הממשיים, ומשנה דברים במציאות תלת מימדית.

    אז, הכל זורם, דברים משתנים.

    להתראות בסיבוב

    צָ'אוּ והָאוּ

     

    נומיקן, ובובה גם. תמיד.

     
    דרג את התוכן:
      20 תגובות   יום שלישי, 22/9/09, 10:13

      לִי זֶה לֹא יִקְרֶה

      "את משייטת דרך החיים כמו ברבור מְדוּנַג" אמרה לי מישהי לפני המון המון שנים, "כלום לא נוגע בך, את לא נפגעת, לא נשרטת".

      לא הבנתי את שאמרה, אבל שמרתי את המשפט איתי, לפענוח  מאוחר יותר.

      כשאני עומדת לסובב את ההגה ולהסיע את חיי למקום אחר תמיד ישנם המזהירים אותו מפני מה שעלול לקרות. אלו אנשים האוהבים אותי, דואגים לי ואכפת להם ממני מאד. אלא שקול קטן ועקשן בתוכי מרחיק את ההתראות, הופך אותן ללא ממשיות ונותן לי כוח לעשות דברים שלסביבה נראים בלתי אפשריים, ולי הם מובָנים מאליהם.

      והקול הזה אומר : "לי זה לא יקרה".

      "לי זה לא יקרה".

      הדבר המשונה, שלא לומר המגוחך או המופרך, הוא שהקול הזה נשמר גם לאחר כל משברי חיי בשנים האחרונות. אני עדיין שומעת אותו. ואז אני אומרת לעצמי "אבל זה כבר קרה", ופורצת בצחוק, שוב, מהאבסורד של החיים.

      הדיאלוג  הפנימי הזה מאט אותי, אני לוקחת בחשבון ש"זה" אכן יקרה וקבלת ההחלטות שלי זהירה יותר. אני עושה הכי טוב שאני יכולה, אבל יודעת, שבין התכנון הקפדני של חניכת "ניהול לפני יעדים" המאמינה בלינאריות צרה וברורה של החיים, לבין "חייך והעולם יחייך אליך" של אסכולת הניו-אייג' הפשטנית, מרבית הסיכויים שתוצאת ההחלטה שלי תהיה שונה ממה שקיוויתי, וגם ממה שהוזהרתי.

      החיים הרבה יותר יצירתיים ממני.

      אבל, שאלתי את עצמי, איך  יתכן, שאישה, אינטליגנטית לכל הדעות, ממשיכה להחזיק בקול הזה? איך יתכן שהתגובה האוטומטית שלי לתמרורי אזהרה היא - "לי זה לא יקרה", והרי באמת קרו דברים איומים בחיי. דברים שאינם מתרחשים בחיי מרבית האנשים. עלילות שהיו מספיקות לחייהם של כמה אנשים, ועוד היה נשאר עודף.

      הגעתי למסקנה שעם כל הסערות סביבי, התחושה הכי פנימית שלי היא שאני מוגנת. משונה ככל שזה נשמע. אני מוגנת. וזו אמונה מוצקה ביותר ששרדה את כל ההתרחשויות הטרגיות. זה הסוד הפנימי שלי, שלא נפגע.

      ועל כך תודה לאל, השומר עלי, בדרכו שלו, שאינה מובנת, אבל, אני בוטחת בה.

       

      ועכשיו, עם הסיום, אני שמה לב שרשימה זו נכתבה עם שחר, במיטתי, עם הקפה שחור, בין כסה לעשור

      אז

      שנה טובה

      וחתימה טובה

      לכולנו

       נ.ב.

      והברבור המדוּנַג, חבוט, חבול ושרוט, מרים את צווארו הארוך ומשייט הלאה. על הזין של רוחמה.

       © נעמי ר. עזר    
      דרג את התוכן:
        13 תגובות   יום רביעי, 16/9/09, 12:34

        חָרָא שֶל תַסְרִיטָאי – אֱלוֹהִים  

        השעה הייתה שמונה בבוקר. הייתי בדרכי מסיינט לוצ'יה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה כשאימי צלצלה.

        טוב זה לא יכול להיות.

        ואכן זה לא היה.

        אבי חש ברע, הוא מדמם, אמבולנס בדרכו אליהם והם יוצאים לבית החולים.

        בדיוק הגעתי לצומת מורשה. הייתי צריכה להחליט אם להמשיך ישר לתל-השומר או לפנות שמאלה לבית המשפט.

        המכונית לקחה שמאלה.

        אמרתי לאימי שיש לי דיון קצר ואגיע מעט אחריהם. העברתי את שרביט הפיקוד במצב החרום המשפחתי לאחותי, והתחלתי לצרוח על אלוהים.  "חרא של תסריטאי אתה", צרחתי במלוא גרוני. "לא כותבים ככה. לא שמים שיא על שיא. תן קצת רווח בין שיא לשיא. כל שיא צריך לקבל את המקום שלו. אם שמים אחד על השני הם מתקזזים. במקום להעצים את הדרמה אתה מפחית אותה. תן לנשום קצת בין לבין, תן לנשום קצת."

        אלוהים לא נתן שום סימן שהוא שומע.

        לא באמת חיכיתי.

        הגעתי לבית המשפט המחוזי בפתח תקוה. חדש. יפה. שיש וזכוכית. הדרת כבוד ושקיפות. פסוקים מהתנ"כ חרוטים על החלונות הענקים. תקרות גבוהות. אפשר לנשום. אם כי חדרי הדיונים קטנים ופשוטים, מין אנטי קליימקס נטול הוד והדר, ממשלתי עניני שכזה.

        הדיון באותו יום עתיד היה להתברר בפני שלושה שופטים. הרכב פלילי. אנו תבענו הסרה של צו איסור פרסום ש"הרעים" מיהרו להטיל משנודע להם שאנו תובעים חקירת חלקם במותו של אלי. פרסום תביעה לחקירה שכזו תשבש את חייהם ללא צורך, ואין לציבור כל ענין בזה. מיותר לציין, כי הכפשת שמי, קודם לכן, במטרה ללחוץ עלי להיכנע, מאד ענינה את הציבור. והגוגל של היום אינו העיתון של פעם, בו עטפו דגים למחרת.

        מי בכלל עוטף דגים בנייר עיתון היום?

        נזכרתי באיום של שותפי (עשרים שנה), כי יפרסם את תביעתו בעיתון כדי להרוס את שמנו, והוסיף כי הוא חי מחוץ לארץ, חייו לא ישתנו כלל, בעוד חיינו יהרסו לגמרי.

        עד כה הוא צדק. חייו וחיי משפחתו נשמרו קרירים ואלגנטיים בבועה חול"ית מתנשאת עטופה בכסף, בדת ואשכנזיות מתבדלת. הקהילה בה הוא חי אינה יודעת דבר וחצי דבר על האירועים האמיתיים.

        עד כה.

        בבית המשפט פגשתי את בני ואת שני עורכי הדין שלי. היינו ארבעה. שותפי לא הגיע, כמובן, חייו הרי לא השתנו. אבל מטעמו הגיעו עשרה עורכי דין. גיחכנו. המונה דופק, הם עובדים לפי שעות. יותר מפעם אחת ציינה השופטת בציניות, כי הבינה שהלקוח שלהם עשיר אבל אין צורך להגזים. נזכרתי שוב בשותפי שדרש ממני להיכנע מיד מפני שהוא איש עשיר ויכול להרשות לעצמו עורכי דין, ואנחנו (אז עוד היינו "אנחנו", אלי ואני) – לא.

        חיכינו בבית המשפט כשאני על גחלים. לא רציתי לעזוב בזמן דיון חשוב כל כך.

        בינתיים הורע מצבו של אבי.

        שותפי הוא קרוב משפחה שלי (למען הדיוק, היה קרוב משפחתי שלי, שללתי ממנו את התואר המכובד הזה). כשאמרתי לו שהמהלכים בהם איים עלי יהרגו את הורי הזקנים, השיב ביובש "אני מצטער".

        הדיון הלך ונדחה. כל גנבי ושודדי עם ישראל נכנסו לדיונים קצרים בין סניגורים וקטגורים, חוויה מרתקת שהזכירה לי את ימי התיכון העליזים, כאשר  ברחנו מבית הספר לאולם בית המשפט. שם היה יותר מעניין. לבסוף הודיעו לנו שעקב משקלו הכבד, נדחה הדיון בתיק שלנו שלנו לסוף היום. נוכחותי שם לא הייתה חיונית, אבל לא הייתי מסוגלת לעזוב. גנבו לי את החיים. שדדו לי את השליטה. רציתי לעקוב ולהבין את נפתולי העלילה של חיי החדשים שהפתיעו אותי בכל פעם כשנתקלתי בהם חזיתית. זה היה נורא מעניין. החיים החדשים והמשונים שלי.

        ישבתי שם, מנסה בכל כוחי לא לתת לקטר שמשך אחריו את קרונות המחשבות הרעות לצאת לדרך. אבל מפעם לפעם הוא הצליח לחמוק ולצאת לנסיעת אקספרס מבית המשפט, עבור דרך בית החולים ומשם לבית הקברות, בלי שאספיק להיפרד מאבי.

        הדיון שלנו התקיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אקצר ואומר שבית המשפט לא קיבל את טענותינו. הוא סבר שפרסום שמם של "הרעים" אינו מענין את הציבור. כי הרי אלי כבר מת (לגמרי) ופרסום שמם של "הרעים" לא ישנה עובדה (מצערת) זו.

        הגעתי לבית החולים בשבע בערב. אבי חי, המשבר הגדול חלף, אם כי הוא עדיין היה בסכנת חיים וסבל מאד.

        שבוע לאחר מכן הוא התאושש.

        מאז הוא הבהיל אותנו עד מוות, פשוטו כמשמעו, עוד מספר פעמים. אבל בין תבהלה אחת לאחרת הוא ואימי נכנסים למכונית, נוסעים לכפר המכביה שוחים חצי שעה (מספר הבריכות פוחת עם השנים, אבל משך הזמן נשאר קבוע) ונפגשים עם חברות (החברים מתו) בצל חורשת העצים.

        תודה לאל.

         © נעמי ר. עזר
        דרג את התוכן:
          26 תגובות   יום שישי , 4/9/09, 17:42

          הַקָלֵידוֹסקוֹפּ שֶל הַחַיִים

           

          משעה שנשתחררו הברגים שאחזו את המבנה המסודר של חיי גיליתי שבאמת הכל בראש. אותה פיסת אירוע שקיומה נראה ברור ומוחלט ואינו משתמע לשתי פנים, אותה פיסת מידע יכולה להיות המון מוּבָנים, להתפרש לכל מיני כיוונים, להשתבץ באריגים שונים –  וכך, כמו הקלידוסקופ - עם כל סיבוב של המחשבה נוצרת תמונה אחרת. כל תמונה מפתיעה מקודמתה.

          בשביל זה צריך להתעכב מעט, להביט על הדברים לסובב את זוית הראיה, ולהתבונן שוב.

          כמי שלמדה מעט זן-בודהיזם ידעתי את הדבר, אבל בשנים האחרונות אני חווה אותו באופן תמידי. החוויה הזו גורמת לגיחוך ששרוי תדיר בעמקי קיבתי, לפעמים הוא עולה כחיוך קטן, לעיתים כפרץ צחוק המתמיה את השומעים ויש שהוא צהלה אדירה ומתגלגלת.

          תופעת הקלידוסקופ ערערה בתחילה את בטחוני בקבלת ההחלטות. כי אם בכל מבט הדברים נראים אחרת, מה הדבר שנכון לעשותו? הרי רוב הזמן אינני פילוסופית אימפוטנטית. מעבר לשעשוע שבהבטה בחיים בכל מיני צורות, אני חיה במציאות, ולמעשי יש תוצאות מוחשיות ביותר, עלי ועל הסובבים אותי.

          אז מה לעשות?

          לחכות, כמה שאפשר -  שניה, דקה, שעה, יום,שבוע, שנה, לחכות – ולסובב את הקלידוסקופ. מגיע רגע בו כל פיסות המידע הצבעוניות נופלות ומתקבצות להכרעה שנראית נכונה לאותו זמן, ולכן לא אתחרט עליה אחר כך, גם היא תוביל, כפי שקורה לא אחת, לתוצאות שונות לגמרי מאלו שתכננתי.

          ההתבוננות הרב מימדית והדינמית הזו מניבה החלטות עשירות ומפתיעות, ויחד איתן – גמישות ושינויים המובְנים לתוך התהליך. אני לא נצמדת לזמן רב להחלטות שקיבלתי. אני מזגזגת לפי תמונת המצב הקלידוסקופית.

          כן כן, גם אני למדתי בטכניון ניהול לפי יעדים, גם אני ציירתי טבלאות וחיצים וכימתתי את המשתנים המדידים כדי שניתן יהיה להעריך התקדמות לקראת היעד האסטרטגי והטקטי לטווח קצר ולטווח ארוך (אילו מילים נהדרות ונוסכות ביטחון בצדקת הדרך).

          אבל

          הקלידוסקופ ממשיך להסתובב,

          ואני, מציצה תכופות בעדשה העגולה והצבעונית.

          ובכל פעם נגלית לעיני תמונה שונה.

          אז אני מזגזגת בהתאם.

          מה שחידד את הראייה הזו היה דווקא המפגש עם עולמם של עורכי הדין. בכל פעם שהגענו לבית המשפט  הייתי נדהמת לראות כיצד חיי הופכים לערמת קלפים, זה מסדר אותה בסֶריה כזו, וזה מסדר אותה בסדרה אחרת. מערבבים, ושוב יוצאים לי חיים אחרים (אני מתכוונת לחיים שהיו, לא לאלו שיהיו). בהתחלה נתקפתי אימה. הרי שכנועו של בית המשפט במה שהיה, הוא שיקבע גם מה שיהיה. וכבר הבנתי שלצדק אין הרבה מה להגיד. שחקן הקלפים הטוב יותר הוא שינצח. באופן מוזר, לשני הצדדים יש אותם קלפים. מי שאוחז בשרוולו את הג'וקר – הוא שינצח. לפי החוקים, הג'וקר גלוי על השולחן. גם כאן, השאלה, מי יעשה בו איזה שימוש.

          אחרי תקופת החרדה בה חשתי שחיי נלקחו ממני לארגון מחדש על ידי אחרים, הגיעו הסקרנות, התימהון, וההבנה של האבסורד של החיים, וחברו הטוב של האבסורד - הגיחוך.

          אז אל תתרשמו מהחיוך שלי, הוא אמיתי, והצחוק גם, אבל מלמטה רובץ גיחוך תמידי על הרצינות התהומית בה אנו (גם אני גם אני) לוקחים את חיינו הקטנים בגלגול הנוכחי שלנו על כדור הארץ.

          וואלה לכמה שנים בסך הכל באנו?

          ומה אנחנו עושים איתן?

          ולמה? לעזאזל. למה?

          יש למישהו נסיך לב אדום?

           ©. נעמי ר. עזר
          דרג את התוכן: