כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 1/2010

    30 תגובות   יום ראשון, 24/1/10, 11:30

    הַחַיִים הֵם שִיר – רְשִימַת סְתָיו בְּאֶמְצַע הַחוֹרֶף

    זה קרה בוקר אחד בסתיו.

    יצאתי לסיבוב קקי פיפי עם בובה. לא היה לי מצב רוח. הלכתי עם העיניים במדרכה, הראש באדמה, והקשבתי רק לעצב שמילא אותי. בובה תקעה את החוטם הענק שלה בגלגלי מכוניות חונות ורחרחה בהתלהבות אין קץ, בודקת נקודות שונות על פני הצמיג שנבחר על ידה כְּראוי לבחינה מעמיקה שכזו. חשבתי שכנראה הגלגלים נושאים אליה ריח זיכרונות מדרכים רחוקות בם נסעו, ממקומות בם היו, מספרים לה סיפורים מרגשים.

    בכל אופן הזנב שלה, שהיה כמובן בקצה ההפוך לגמרי לאף שלה – היה שמח מאד. אפשר היה לראות את זה בברור. היא נופפה בו ימינה ושמאלה ואחר כך בעיגולים עליזים. יתכן אפילו שלא היה סתם שמח, יתכן אפילו שהיה ממש מאושר. הזנב של בובה.

    ואז זה קרה.

    בכיכר בה נפגשים אוסטרובסקי ורמב"ם.

    פתאום הכה בי גל ריח חריף. נעצרתי. הרמתי את ראשי.

    מה זה היה?

    עמדתי ורחרחתי את האוויר. ריח חזק, עתיק ומוּכַּר, חדר דרך נחירי והציף אותי. נשארתי עומדת. הרגשתי איך כל תא ותא בעור נפתח לניחוח העז הזה, שהיה שם, בדיוק בכיכר בה נפגשים אוסטרובסקי ורמב"ם, ליד המספרה של אבי והמכולת של אלי, מול המרפסת של הלן, אצלה, כמו  תמיד, ריקדה על החבלים כביסה מבהיקה בנקיונה.

    מה זה היה?

    בובה הייתה עסוקה בבחינת כתם מעניין במדרכה, מנסה להבין את הסיפור שלו. הזנב שלה היה שקט, מרוכז במשימת הפענוח.

    נשמתי עמוק והתחלתי לשים לב.

    שמתי לב לשמיים האפורים. שמתי לב לרוח הקלה שליטפה את עורי. שמתי לב שהייתה בה קרירות נעימה וחדשה מהולה ביובש חמסין של סוף הקיץ.

    ואז זיהיתי.

    זה היה ריח סתיו.

    ואז קלטתי:

    גויאבה.

    זה מה שזה היה.

    עץ גויאבה גדול.

    בובה כשכשה בזנבה, שזה היה סימן שהכתם סיים לספר לה את סיפורו. היא התפלאה קצת שנשארנו באותו מקום, אבל כשראתה שאינני מתכוונת לזוז, שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקה ועברה לחקור ביסודיות מרצפת אחרת במדרכה.

    התרגשות משונה מאד מילאה אותי. משהו נפתח שם, עמוק בתוכי. תחושה ישנה שלא פגשתי זמן רב, אבל הכרתי אותה היטב.

    מה זה היה?

    ריח הגויאבה הגיע למקום מדויק ביותר, סובב את המפתח שהיה נעוץ בחור המנעול הסודי, וכבמטה קסם, נפתח לפני שער סמוי. חלפתי דרכו ומצאתי את עצמי בעולם ילדותי.

    הוא היה שם. כל הזמן. סגור. בתוכי. כל שהיה צריך הוא ריח סתיו של גויאבה.

    ושאני אשים לב. פשוט אשים לב.

    קְלִיק-קְלַק, קְלִיק-קְלַק.

    חרוזים ססגוניים החלו מתגלגלים לעברי.

    דברים, שהתרחשו כעת, הכו בחרוזי העץ של ילדותי, בבועות הסבון של זיכרונותיי, ששבו וחזרו אלי, על צבעיהם הבוהקים.

    ונזכרתי איך העולם היה צבעוני מאד, ומלא חיים וקסם, עד שהתחלתי לרוץ עם החיים. התחלתי לרוץ, והפסקתי לשים לב.

    אז אולי אתם רואים אישה הולכת ברחוב עם בובה. אולי אתם חושבים שהיא ממש מבוגרת. אולי. אבל אם מסתכלים עמוק בעיניה, אפשר לראות את שמחת הילדות שלה. בעיקר אם פוגשים אותה ברוח הסתיו הקלה, ליד עץ הגויאבה, בכיכר בה נפגשים אוסטרובסקי ורמב"ם, ליד המספרה של אבי והמכולת של אלי, מול המרפסת של הלן, אצלה, תמיד, מרקדת על החבלים כביסה מבהיקה בנקיונה. 
    דרג את התוכן:
      29 תגובות   יום חמישי, 14/1/10, 08:41

      "קַבָּלָה עַצְמִית" לוֹבֶשֶת בִּיקִינִי – רְשִימַת קַיץ בְּאֶמְצַע הַחוֹרֶף

      יום אחד, לאחר שחציתי את קו החמישים, חשבתי שהגיעה השעה לקבל את עצמי באופן מוחלט. זה כלל כמובן את גופי, כפי שהוא. עלי לציין כי גופי חביב עלי ביותר, וברשותי מספר לא מבוטל של מכתבי המלצות  לגביו, כולל מרופאים. אלא שבאותו שלב בחיי, משום מה עלה בדעתי כי ביקיני, אותו בגד ים חושפני אותו הרשיתי לעצמי מספר שנים מצומצם בסוף שנות העשרה שלי, יהיה אות ומופת לקבלה עצמית של אישה בוגרת (שלא לומר מבוגרת, דֵי מאד). לבישת בגד ים עשוי שני חלקים תהיה התרסה כנגד החברה הסוגדת לבטנים השטוחות של הצעירות, תאפשר ביטוי לרוחמה, שהכל – "על הזין שלה", ותביא לשלום סופי ובר-קיימא ביני לבין בטני העגלגלה. ככה חשבתי. ועם כל ההשלמה הזו היה שם עוד הרהור אחד קטן וביישן. עדיין קינן בתוכי חשק באצטומכא שטוחה שזופה ומוצקה. הרעיון שלי היה להפוך את היוצרות. אולי זה יעבוד גם בסדר הפוך. במקום לחכות שתהיה לי בטן שכזו כדי שאוכל לקנות ביקיני  - לרכוש ביקיני, ואז להשתזף ואז תהפוך כרסי לשזופה שטוחה ומוצקה.

      מין הגיון מקורי שכזה.

      (כשל לוגי יכול לקרות לכל אחד, השאלה היא כמה נזק נגרם כשאישה נמרצת פועלת על פיו).

      לא התמהמהתי ויצאתי מיד לביצוע התכנית.

      אצתי רצתי אל הסלון של מלכה המיתולוגית ברחוב דיזנגוף, שמצליחה להתאים ביקיני לחברתי שישבנה המוצק עונה למידה 38, ואילו שדיה הנפלאים ממלאים עד תום כוסות של 44 D, (ולא, לא אתן לכם את מספר הטלפון שלה, של החברה שלי, (ורק שתדעו שהיא גם בלונדינית)). מלכה העיפה מבט אחד באישה המלאה שהייתי (שאני) ושלתה שני חלקי בגד ים יפהפה בגוונים תכלכלים, חזייתו עשויה צווארון קולר כסוף, ואפילו כמה נצנצים פזורים על גביעי השדיים הפרחוניים, לבלבל את האויב, כנראה.

      נראיתי נחמד. בחיי.

      וצהרי יום אביב אחד אזרתי עוז בנפשי, טפחתי על בטני והודעתי לה על ההרפתקה ההולכת ומתרגשת עלינו, שלא תקבל הלם. לבשתי את בגד הים החדש, ומיד חשתי כיצד רגלי מתארכות, מתדקקות ומשחימות.  בדיוק כפי שציפיתי שיקרה. הפטנט שלי עבד. כפכפי הקרוקס קצת העימו את זוהרי, אבל הן באמת היו נוחות. החילותי מדדה באלגנטיות אל שפת הים.

      מאז ומעולם ציוותה עלי אמי להזדקף, לא לגרור רגליים ולהכניס את הבטן. שבועיים לאחר לידתו של בכורי הודיעה שהגיע הזמן לארוז אותי כדי לשוות לי צורה הולמת. דחפנו את העגלה בתוכה נם בני לעבר חנות לבני הנשים. כשנכנסנו ביקשה אימי חגורת בטן עבורי. המוכרת הביטה בי ואמרה: "תחזרי שבועיים אחרי הלידה". "זהו" צחקקתי, "שאני שבועיים אחרי הלידה". המוכרת הבינה מיד את הבעיה והתאימה לי חגורה הדוקה.

      עד אז מילאתי בדבקות את מרבית מצוותיה של אמי, ואף באתי על שכרי. אבל עד שהגעתי חזרה לביתי כאבה בטני. פשטתי את המחוך ויצאתי לחופשי. זו הייתה בחירה נבונה שסימנה תחילתה של חשיבה נשית עצמאית. מהבטן.

      מובן שהמשכתי להכניס את הבטן. התאמנתי בחדרי כושר, בסטודיו C, פילאטיס – הבטן תמיד בפנים. לפני שנים, כשהחילותי מודטת, אמר המורה, ניסים אמון, "לשחרר את הבטן". במו אוזני שמעתי, הוא אמר – "בטן גדולה ורפויה". גם הבטן שלי שמעה ומיד העירה לי: "את רואה? אמרתי לך". באותה עת גם המורה לקארטה הסביר לי שכוחי נובע מבטני, "הָרָה" ביפנית, ולפתע בטני הפכה למקור עוצמה וגאווה. המורה לשיטת פאולה סברה כי שרירי בטני התעייפו במהלך השנים בהן היו שרויים במאמץ כל הזמן, ועלי להניח להם. לעצמי חשבתי שבבטן הזו צמחו שני ילדי, וכל חוכמת גילי אצורה בה, אז איך היא אמורה להיות שטוחה?

      אני שמה לב שעלי לבקש סליחתכם על שסטיתי מעט מסיפור המעשה בביקיני ופרטתי את העליות והמורדות הפתלתלים של קשרי עם החלק המרכזי בגופי. טוב שנשארתם עמי, לעולם אין לדעת, קורה שהתובנות הגדולות מתגנבות דווקא ברגעים הקטנים, בדרכים העוקפות, ולא כאשר אנו מחפשים אותן בדרך המלך.

      כל המחשבות האלו הגיעו איתי לשפת הים. היו מעט מאד אנשים. בחרתי לי פינה מרוחקת, פשטתי את שמלת החוף, פרשתי את מחצלת הקש הדקיקה והשתרעתי עליה. הנחתי כובע ענק על פני, הגנה בפני השמש, וגם, לא כולם חייבים לדעת של מי הבטן מחזירת האור הזו.

      הקשבתי לקרני השמש שהיססו ללטף את חלקת גופי הבהירה, לרוח שנשפה על גופי, הרחתי את הגלים הנשברים אל החוף, ותארתי לעצמי כמה חוּמה ויפה אהיה עוד מעט קט. לפתע שמעתי גבר דובר אלי. "אפשר להפריע לך?" שאל בנימוס תוקפני מעט. לא זזתי ממקומי, סימנתי לו בידי "לא". "חבל" אמר. שלחתי עין אחת והצצתי מתחת לכובע. הוא היה שזוף, נאה ולא שאני שיפוטית או משהו כזה אבל המילה "מטומטם" הייתה חקוקה על מצחו הנמוך. שמטתי את הכובע בחזרה על פני ונופפתי לו להתחפף משם. "חבל" חזר ואמר האינטליגנט, "גם לי הייתה בעיה כזאת ופתרתי אותה, גם לך אני יכול לעזור לפתור אותה, עשרה שיעורים ואנחנו פותרים את הבעיה". גם בלי להרים את הכובע ידעתי שהוא מצביע על בטני. חוש ההומור של אלוהים הביא את הטמבל הזה עד לסוף העולם שם שכבתי בפרצוף מכוסה, כדי שיפתור את הבעיה שלי. התחלתי לצחוק, מה שגרם ל"בעיה" שלי לרטוט יותר. "חבל" אמר האידיוט בפעם השלישית, והלך.

      נו טוב, לסקרנים. זה היה הקיץ של הביקיני. דבר לא השתנה בחיי. בכל אופן לא בגלל אותו ביקיני. לבטני שלום. הפטנט שלי לא מומלץ, הוא לא ממש עבד. אבל ניסיתי. גם זה שווה משהו. לא?

      נעמי ר. עזר

        
      דרג את התוכן: