כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 2/2010

    28 תגובות   יום חמישי, 18/2/10, 07:48

    שִיחוֹת שֶל עִיצוּרִים וְשִיחוֹת שֶל תְּנוּעוֹת – הִתְגַּלוּתָם של סוּסוֹנֵי הַיָּם

     ופגשתי את הגבר ההוא. ולמרות שעשה את המעשים הנכונים ואמר את הדברים המתאימים, הלוּז הפנימי שלי נשאר סגור על מנעול ובריח.

     ויש הגבר הזה, העצוב, שישבתי מולו וכפות ידי ביקשו להחזיק את פניו הכבדות, העייפות, וכל המרחב הפתוח היה מונח בינינו, והנחתי את שתי ידי רכות בחיקי, שלא תעשינה מה שמתחשק להן ולא תַפרענה את השקט.

     ושכבתי במיטה ובהיתי בתקרה ושאלתי את עצמי – לָמה?  

    ואי משם הגיחה לה עֲדַת סוּסוֹנֵי יָם. זערערים, מרצדים שקופים, כסופים, תכולים אפרפרים, חוט שדרתם מעוקל שחור דקיק, נעים, מתנחשלים על זנבותיהם המתעגלים. עקבתי אחריהם בהנאה.

    סוּסוֹנֵי היָם הגיעו לגבר ההוא ונעמדו. לא הייתה כניסה. הקונטור שלו היה ברור. העור היה הגבול. זה היה קצת כמו לגעת בעץ צבוע שְלַייף לַק בוהק. נקי, חלק, קשה. הוא היה לבוש יפה, מבריק ומצוחצח בניחוח תוקפני של מֵי גילוח, והייתה לנו שיחת עיצורים. איפה? כמה? למה? מה? מי? ככה, ככה, בדיוק, ככה, ככה. טינג טוינג, פינג פוינג, טינג טוינג, פינג פוינג. עובדות, נתונים, מציאות קשיחה. הוא ידע הרבה, והיה בטוח, מילותיו רהטו אחת בעקבות חברתה, לא היה רווח ביניהן, לא היה פתח להיכנס פנימה. צליל קולו היה ברור, חד, מוגדר. מתכתי. פס הקול נורה לעברי, נגע בשריון הנעלם שלי וחזר כהד אליו. גם אצלי לא הייתה כניסה.

    אצבעותי, חסרות סבלנות, תופפו על השולחן.

    בכל זאת, גייסו סוּסוֹנֵי הַיָם דגיג זהב, סַיָיר שעבר באזור, ושלחו אותו, שחרטומו מחודד, לתור את תוכו של איש השְלַייף לַק, לראות אם כדאי להתעכב שם. הדְגִיגוֹן, אמיץ אמיתי, שייט פנימה ומיד נרתע לאחור כשחרטומו התנגש בקיר של הבנאדם מבפְנים. זהו, זה קצה הקיבול שלו, יותר הוא לא יכול.

     והעיצורים זזו להם הלוך ושוב ביני לבין ההוא, ולא נוצרה כל תנועה חדשה. חזרתי כמו שבאתי.

      סוּסוֹנֵי הַיָם סבו לאחור אל האיש העצוב שהיה עשוי מפלנל רך ישן ומהוה. רוטטים בתנועתם הגלית העדינה עמדו רוגשים והקשיבו, וחיכּוּ, וכשדיבר קולו היה מהוסס ורך בקצוות, והוא שתק, הרבה, ופתאום צף ועלה במקום אחר, ועדת סוּסוֹנֵי הַיָם שלי בעקבותיו – הוא שָם, הוא שָם, הקציפו את האוויר. בּוֹאִי. ואני קפצתי לתוך הקול החם והמחבק שלו ונכנסתי, דרך הפלנל הרך, דרך הבָּאס הפָּרוּם, דרך הסדקים שבין המילים, בין המשפטים. וכל עיצור שנע בינינו גרר אחריו שובל ועליו שורת מילים רקומות תנועה אינסופית איטית וארוכה, שֶאֵלוּ האדוות של סוּסוֹנֵי הַיָם שהתנחשלו להם בשמחה ובסקרנות במרחב החדש שנפתח להם.

     שזה הדבר היפה באמת בשיחה של תנועות. שדרך ההתערבבות נוצרים דברים חדשים, טריים.

      וחשבתי לעצמי שיש לי מחשבות נורא מענינות כשהתגלגלתי בדרך מקרה לבְּיַאלִיק, כן אותו בְּיַאלִיקנוּ, שכתב דברים דומים, וחכמים הרבה יותר לפני המון זמן, שמצאתי "כל כתבי ח. נ. ביאליק", שהצהיב מזוקן, במאמרו המרתק "גִּלּוּי וְכִסּוּי בְּלָשוֹן" 3 באוקטובר 1915. ואמר ביאליק ככה: "הדבר הגיע לידי כך שלשון האדם נעשתה כשתי לשונות, שנבנות זו מחורבן זו: לשון פנימית, לשון היחוד והנפש, שהעיקר בה, כמו במוסיקה, ה"איך", לחוד – במדור השירה, ולשון חיצונית, לשון ההפשטה וההכללה, שהעיקר בה, כמו במתמטיקה, ה"מה", לחוד – במחיצת ההגיון. ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המילה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכוחו שלו ומַזריח בה מאור נפשו הוא."  

      וכך יצאנו שלושנֵינו ביאליק, שעון על מקלו, בובה, המומה מגודל הכבוד, ואנוכי, אמתכם, שלובי זרוע, אנגז'ה, לטייל ברחובות סֵיינְט לוּצִ'יָה עירי, אל עץ הגויאבה בפינת אוסטרובסקי ורמב"ם, שמחכה לסתיו הבא, לריח האַהֲבָה.

    כוונתי היתה לכתוב פוסט פילוסופי על הֲבָרות ושיחות, ובכל אשמים אותם סוּסוֹנים זעירים שדהרו לתוך הרשימה, ובלבלו עליה את ריטוטיה ותדריה, שכֶּן כשסיימתי, התחוור לי, למרבית הפתעתי, שכתבתי על אהבה.

    זוֹתוֹמֶרֶת, כך נדמה לי.

    מֵילָא.

    ?

     

    דרג את התוכן:
      41 תגובות   יום שני, 1/2/10, 14:55

      עַל קְפִיצַת בַּנְגִ'י, פְרוֹזְן יוּגוּרְט וְהַמְרָאַת הַנְשָרִים הַצְעִירִים –

      שִחְרוּר

       בִּשְלוֹשָה

           טַקְטִים

       

      לאחר השחרור מהצבא נסע בני הצעיר לטיול הגדול בדרום אמריקה. כהורים נאורים ציידנו אותו בשני איסורים בלבד – לקיים יחסי מין ללא קונדום, ולקפוץ בנג'י. באשר לאיסור הראשון אין מה להסביר. באשר לאיסור השני – הילד עבר מסע קשה בו התגבר על פריצת דיסק שהתרחשה בזמן שרותו הצבאי. תמיד חלם לקפוץ בנג'י מתוך מחשבה שמשיכת הרתמות בעת הקפיצה תחזיר את כל החוליות למקומן. אני, שאיני מבינה גדולה באורתופדיה – לא נראתה לי השיטה הזו, ולכן פריצת הדיסק שלו טופלה אמנם באופן אלטרנטיבי, אבל שפוי. וכך יצא הגבר הצעיר לארצות ההרפתקאות וההורמונים המשתוללים, בגב חזק, ואזהרה חוזרת ונשנית "אל תקפוץ בנג'י".

      יום אחד צלצל הבחור הזעצר וביקש ממני ומאביו לפתוח את המֵייל ששלח. עשינו כמצוותו. ואז אני רואה את הילד האינטליגנט שלי (אותו ילד מסיפור הקפה) לבוש במכנס קצר, גוו עירום, רתום בחבלים משונים, עומד לקפוץ בנגי' מעל איזה נהר עלום אי שם. דמי קפא בעורקי. והילד מסביר לאבא ולאמא שכל סכנה אינה נשקפת לגבו כיוון שהוא קשור בצורה מיוחדת, הפוך, ויקפוץ אחורנית, בגבו אל הנהר. והוא קפץ. ואני נשמתי פרחה, השכל שלי חזר ואמר בקול בס נמוך ויציב – "אם הוא שלח את הסרט, הכל בסדר, אם הוא שלח את הסרט, הכל בסדר." הבטתי בכל 190 הסנטימטר של הילד שלי נופלים לתהום. החבל שקשר אותו השתלשל מטבורו בעודו נזרק אחורנית ושואג בפחד שמח, החבל הלך ונפרש ונמתח, ואני חשתי שהוא נקרע ממני, פשוטו כמשמעו, חבל הטבור שקישר ביני לבינו – ניתק. המחשבה הראשונה שלי הייתה – אם הוא העז לקפוץ בנג'י, על הסיכון העצום שהיה כרוך בכך עבורו, והוא ידע את זה –  הוא כבר יקבל את כל ההחלטות בחיים שלו בעצמו. אני אינני אחראית יותר. שנינו משוחררים.

      וכך היה.

      זמן קצר לאחר מכן, בכורנו הלך אחרי המוסיקה ועבר לגור בבוסטון. נסעתי איתו ועזרתי לו להתארגן.

      הגיע רגע הפרידה. הייתי צריכה לחזור לארץ.

      עמדתי בשדה התעופה בבוסטון. קול פנימי אמר וחזר ואמר "את משאירה כאן את הילד שלך, את משאירה כאן את הילד שלך". הסברתי לו שהילד גדול ולמעשה הוא עוזב אותנו. לא עזר. הקול המשיך בשלו. לא יכולתי לסובב את גבי לילד שלי וללכת, ולא רציתי לפרוץ בבכי לפניו. נפרדתי במבוכה גמלונית ולא אופיינית. מיד כשסובבתי את גבי החלה מסתחררת בתוכי מערבולת חרדה שחורה. ככה לא יכולתי לטוס בוסטון ניו-יורק, ניו-יורק ת"א. לא היה לי מושג מה לעשות. פתאום קלטה עיני דוכן של "פרוזן יוגורט". צורתו של גביע הקונוס העצום התאימה בדיוק למשפך החרדה שאיים לשאוב את כולי לתוכו. קניתי אחד כזה. התיישבתי והתחלתי לאכול את היוגורט הקר לאט לאט. לא הייתי רעבה, לכן הגלידה לא החליקה לקיבה, אלא עשתה דרכה הישר לבור השחור של מערבולת החרדה, שחשבתי שלעולם לא יתמלא. חשבתי שאצטרך לבלוע את כל המקרר כדי להרגיע את המקום ההוא. התמקדתי בתענוג של לֶק אחרי לֶק, ועקבתי אחרי תחושת ההתמלאות הלבנה מתוקה שהלכה ודחקה את הבור השחור והמר. אחרי שסיימתי את המנה הענקית ישבתי שם כבדה ויציבה ואז  צלצלתי לבני. מעברו השני של הקו גיחך הגבר הצעיר ואמר "אחרי שלוש שנים בהנדסה קרבית, אחרי ג'נין ולבנון אני חושב שאוכל להסתדר בבוסטון".

      והוא צדק, כמובן.

      ואני ידעתי שהוא גדול, והוא יקבל את ההחלטות של חייו מכאן והלאה.

      וכך היה.

      ושנים אחר כך הגיע הרגע הנורא. הנורא. עמדתי מול גופתו של בעלי שטרף נפשו בכפו, שבוע אחרי חקירה משטרתית שבכלל לא הייתה צריכה להתרחש. שני בנינו עמדו מצידי. שני נשרים צעירים שבדיוק חיממו מנוע ופרשו את מוטת כנפיהם הנהדרות לקראת המעוף הגדול. הכדור שהרג את אביהם ירה גם בכנף אחת של כל אחד מהם. עמדו לידי שני גברים צעירים, ירויי כנף. ובאותה שנייה, באינסטינקט של חיה המשמרת חיי ילדיה כופפתי את גווי ישר לפנים, החזקתי חזק, פרשתי ידי לצדדים בכוח והייתי לכַּן המראה.

      הלאה, אמרתי להם בליבי, הלאה. עופו  לחיים שלכם. כל מה שהיה – היה. כל השמחה והאהבה והכישרון, והיכולת, והכוח והשחרור, את כל אלה נָתַנוּ לכם והם קיימים, קחו אותם ועופו הלאה. פצועים, אבל עפים – הלאה.

      וכך היה.

        
      דרג את התוכן: