כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 3/2010

    33 תגובות   יום שבת, 27/3/10, 13:21

    סַבָּא סָאלַח עוֹשֶה "סֵדֶר" – עַל גְמִישוּת וְצַדִיקוּת

    סבא סָאלַח היה סבם של ילדי מצד אביהם. הוא היה יהודי בַּגְדָדִי גאה וירא שמיים, שמפתחות בית הכנסת "ישרים" ברמת-גן ניתנו בידיו והוא, שהקדים קום, פתח שעריו מדי בוקר, ממהר להתפלל.

    לא ייפלא איפה שסַבָּא סָאלַח לא נלהב (בלשון המעטה) משבכורו המוצלח ביקש להינשא לאשכנזייה חילונית ובכלל לא עשירה. הוא אפילו לא החשיב אותנו כיהודים. הורי, לעומתו, החליטו מזמן, שאם היטלר לא הבחין בין יהודי ליהודי, הם וודאי שלא אכפת להם מוצאו של אדם, ובלבד שיהיה איש טוב שאפשר לסמוך עליו.

    וכך התחתָנו (רב צבאי פתר את הבעיות) משפחות עַבְּדוּלְעֶזֶר ורוּבִּינְשְטֵיין. חככנו בדעתנו להיקרא עַבְּדוּלְשְטֵיין או רוּבִּינְעֶזֶר, לבסוף בחרנו קצר ולענין – עָזָר.

    ילדינו מודים לנו על כך.

    חלפו שנים, סַבָּא סָאלַח ואני הסכַּנו אחד עם השני. באחד הפְּסָחִים החלטתי לעשות סדר גדול שיכלול את כל משפחת רובינשטיין המורחבת בארץ. באותה עת סַבָּא סָאלַח כבר היה אלמן. סַבְתָּא גְלָדִיס, שהייתה צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים ואמורה לתמוך בו בזקנתו, טרפה את כל התכניות משנפטרה צעירה. סַבָּא סָאלַח נעתר ל"סֵדֶר" הגדול. למען האמת לא הייתה לו הרבה ברירה.

    מסביב לשולחן הסבה משפחתו הקטנה של אלי ז"ל, וכל שבט רובינשטיין הישראלי, למעלה מארבעים איש ואישה זקן וטף. בראש השולחן ישב סַבָּא סָאלַח, ולידו אבי, שגדל במשפחה דתית, אבל זנח את אלוהיו שאכזב אותו מרות בזמן השואה.

    איש ושִברו המזרחי, איש ושִברו המערבי.

    שניהם ערכו ביחד את הסדר, במקביל, בהתאם למסורת העיראקית, ובהתאם למסורת אשכנז. כולנו היינו משועשעים, גם סַבָּא סָאלַח, שלא נודע בחוש ההומור שלו, היה סבלני מאד למנהגים המשונים של האשכנזים האלו.

    משהגענו למָרוֹר חילק אבי את השורש המגורר לבן, מדמיע עיניים ושורף גרונות, ואילו סַבָּא סָאלַח לעומתו קרע עלי חסה רעננים ופריכים והכריז כי זהו מרור. מספר לא מבוטל מיושבי השולחן מיהרו להמיר את מוצאם והפכו מנֵי וּבֵי לעיראקים לצהלת חלק מהמסובים ולמחאתם של אחרים, שנשארו נאמנים לסבל האותנטי.  כשהגענו לחרוסת, נתגלו מרביתנו כצדיקים גדולים, זללנו הן את עיסת התפוחים בננות דבש אגוזים תמרים יין של אימי, והן את הסילאן, דבש התמרים מעורב בבטנים טחונים, של סַבָּא סָאלַח.

    כך התקדם לו הסדר כשסַבָּא סאלח קורא בהטעמה עיראקית, ואבי בהטעמה הונגרית, וכל מי שקורא בתורו - בהטעמה ישראלית.

    באותו זמן הייתי אני, כדרכם של צעירים עושים, עסוקה בעיקר בארגון הלוגיסטי של הארוע שדרש ניהול נחוש יחד עם אלתור והקשבה לרחשי הקהל (שאכן רחש וגעש בהמולה סואנת). לא שַתִּי לבי לִרבדים עמוקים. התמקדתי בביצוע המשימה.

    לאחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת בסַבָּא סָאלַח, אותו יהודי שומר מצוות אדוק, שהחמיר על קלה כבחמורה, ועמד על ראשה של סבתא גְלָדִיס והקפיד על קוצו של יוד, והנה לעת זקנה, מצא עצמו בראש שולחן של אשכנזים חילונים, מוביל לֵיל סֶדֶר עם כלים שלא ברור איזו הגעלה עברו (הגעלתי, הגעלתי, הבטחה זו הבטחה) אוכל שבושל במטבחים ברחבי הארץ וכשרותו מוטלת בספק, הוא לא שמע היטב, ולא היה כל סיכוי שיבין את הנאמר, בעיקר במבטא ההונגרי הבלתי אפשר של אבי, שמצידו אף הוא לא הבין מילה מדבריו של סַבָּא סָאלַח שדיבר עברית של לשון קודש מתובלת בערבית יהודית עיראקית במבטא עיראקי כבד.

    אבל היה שם כבוד, ואהבה, הכרה בטוב שיש, ושמחה גדולה. והבנה מה חשוב בחיים.

    ופתאום הבנתי שהוא היה צדיק, לפחות באותו לילה, הוא היה צדיק גמור.

    והרהרתי גם בצדיקים אחרים, שמַטעמי הפסח מבושלים בביתם במטבח מהודר ונסתר הנפתח אך ורק לכבוד חג הפסח, והם טסים על פני אוקיינוסים ויבשות כשצדקנות בליבם ומרק עוף וגפילטע פיש קפואים במזוודותיהם, וליל הסדר שלהם אכן כשר למהדרין. כשר כשר כשר. ושמעתי את ריבונו של עולם ממלמל לעצמו "רִיבּוֹינֶע של עוֹיְלֶם, מה חטאתי שמאביסים אותי אלה בכל אותם קְנֵיידָעלָךְ קפואים, ומי בכלל התכוון לכל השיגעון הזה?"

    איש איש, אישה אישה, וחגם.  

    חג שמח.

    נ.ב. בתמונה נראה סבא סאלח ז"ל, על חוטמו המרשים, אוחז בידו הגדה של פסח, ולידו, ידיו של אבי, חיים רובינשטיין, יבדל לחיים ארוכים, אוחז בהגדה שלו. 

     

    © נעמי ר. עזר 
    דרג את התוכן:
      20 תגובות   יום שלישי, 16/3/10, 07:10

       

       

      הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים פּוֹתְחִים אֶת הַפֶּה

       

      כשסבי היה מגיע לביקור הוא מקריא לי סיפור לפני השינה. "כושי ונושי" מהספר הצהוב "גן-גני" שלימים נמצא לי באחד משווקי הספרים הישנים ושמחתי בו שמחה גדולה, אז "כושי ונושי" ההם המתיקו את שנתי עד מאד. ולא היה חשוב שבכלל לא הבנתי את דיבורו של סבי שהיה איש מתוק מאד, שנשאר דתי (מתוך הרגל, כך העיד על עצמו, שלמרות שאלוהים אכזב אותו מרות בשואה החליט להמשיך את יחסיו עימו כמו שהיו לִפני, כשהיו חיים מלאים, כשהייתה משפחה שלמה, אמא ואישה וילדים והכל), שדיבר עברית כלשון תפילה בניגון ובהטעמה אשכנזים של בית כנסת בכפר קטן בהונגריה. את כושי ונושי שלו אהבתי מכל, ואולי בעיקר בגלל הניגון הזה, ממקום אחר, שהיה ניגון של אהבה גדולה בין סבי וביני.

      כשילדי היו קטנים שעת ההשכבה הייתה חביבה עלי במיוחד. הקראתי סיפור, ויותר מאחד, ושרתי שירי ערש, שהרגיעו אותי לפחות כמו שהרגיעו אותם, ומילאו את בועת הזמן הקסום ההוא בעונג ריחני שאחרי האמבטיה ולפני החלומות, שהיה בועת עולם בטוח, מנחם ושונה מעולם היום של הגברת מנהלת שהייתי באותם שנים.

      ולפעמים הייתי מבקשת מבעלי שיקרא לי סיפור לפני השינה. הוא הביט במבוכה משועשעת בילדה הגדולה שהייתי, "נו באמת", וסרב.

      כשהגיעה אלי ההצעה של "סוֹנִיקְבּוּקְס" להקליט את "הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים" ולהפוך אותם לספר אודיו, שמחתי בה כמוצאת שלל רב. סוף סוף הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים פּוֹתְחִים אֶת הַפֶּה ויש להם מה להגיד, בקולי שלי. כלומר, אני עצמי אוכל לספר לעצמי סיפור לפני השינה, או כשאני נוסעת באוטו, או בכלל, מנפלאות העולם המודרני.

       

      אני מצרפת לינק לפוסט של ליאת, סוניקבוקס, בדה-מרקר, שם אפשר לשמוע אותי מקריאה פרק.

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1505351

      ולינק ישיר לאתר של סוניקבוקס, שם אפשר לשמוע דוגמא של הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים שמופיעים בספרים החדשים, (וגם ספרים אחרים), ולרכוש, כמובן, את הכיף הזה, ולהרגיש ברכבת התחתית של ניו-יורק שם מקשיבים החבר'ה לספרים עם אוזניות על אוזניהם, או להיזכר בסבא מספר סיפור, או להשכיב את הילדים או אותנו לישון, או בכלל.

      ותזכורת, למרות כל הַקְרַמְפַּמְפּוּלִיוּת הזאת, וחֲדַר הַלא כְלוּם, ומשפחת מִיצִ'ינַלְס, הַקְרַמְפַּמְפּוּלִים הוא ספר לכל הגילאים.

      http://sonicbooks.co.il

        בברכת הַקְרַמְפַּמְפּוּלִיםצ'וֹקוֹלוֹם.  

       

       

       

       

      דרג את התוכן:
        26 תגובות   יום חמישי, 4/3/10, 19:36

        בֵּין הַנֶּצַח הַקוֹסְמִי לַבֵּן זוֹנָה שֶל קָפֶה שָחוֹר, וְהַמָּוֶות הַקָּטָן – גַם  

        איך קראו לסבים שלך? שואל אותי ניסים אמון מורי וידיד ליבי, את יודעת? כן אני עונה, בוודאי. ולהוריהם?

        -         אני יכולה לברר.

        -         ולהורי הוריהם?

        -         אולי.

        -         ולהורים של הורי סביך?

        -         לא.

        -         יש מישהו היום שיודע עליהם משהו?

        -         לא.

        -         הנכדים שלך יכירו אותך?

        -         אני מקווה.

        -         וילדיהם?

        -         אולי

        -         ונכדיהם של נכדיך ידעו עליך משהו?

        -         סביר להניח שלא.

        -         את מבינה לאן אני חותר?

        אני  צוחקת. באמת, מה אני עושה כזה ענין גדול מחיי הקטנים והמגוחכים? מה אני לוקחת כל כך ברצינות את אחריותי לכל הדורות הבאים.

        רָאבָּאק.

        מצד שני, הקפה שחור של הבוקר שלי, שאפילו אינו מבושל, אלא בוץ, עם חצי שקית סוכרדיאט, ולכסות את הכוס, בלי לבחוש, לפחות למשך דקה, ורק אח"כ לערבב – אז הבן זונה של הקפה הזה, נורא חשוב לי שיהיה בדיוק ככה, כמו שאני אוהבת.

        אני מה אכפת לי אני מהנצח הקוסמי הזה? אני שותה את הקפה שלי עכשיו. ואני מהרהרת לעצמי איך אני משייטת בין האינסוף של אינספור עולמות לבין החיים שלי, בין מה שקיים לבין מה שחולף ומתאדה, ואיך כל אלה מתחברים בהחלטות שקובעות כיצד יראו חיי בשניות, ברגעים, בשעות, בשנים.

        ופתאום אני יודעת שאני מכירה היטב את הרגע המושלם בו הכל מתאזן, בו אני קיימת במלוא כוח החיים שלי ובו אני גם נעלמת לחלוטין, בו תחושת הגוף הכי אמיתית וחזקה ומרוכזת בנקודה אחת ומשם מתפקעת מעונג ומתפשטת לכל האיברים ומתנפצת למיליוני זהוריות שנעלמות במליארדי גלקסיות של שמשות וירחים. ואני חושבת על הצרפתים האלו, שכנראה יודעים דבר אחד או שניים, אז הם קוראים לשיא התענוג המזוקק הזה – המוות הקטן.  שלא כמו אנגלי ההוא - הַמְלט, התוהה – להיות או לא להיות, הם יודעים להיות ולא להיות באותו זמן. ואני ממשיכה ותוהה - אם במהלך חייהם הבן אדם, הבת אדם, אוגרים בגופנפש שלהם שרשרת ארוכה של רגעי אורגזמות, של מָמָשות והתאיינות, של "נצח" ו"כאן ועכשיו" בו זמנית, אז הם צריכים להיות אנשים יותר טובים, לא? הם לא צוברים מסה קריטית של איזון מופלא? מסה משפרת אישיות כזה כאילו?

        זה לא עובד ככה, אני יודעת. כבר פגשתי כמה שטופי זימה בחיי, ואכן, הם ידעו דבר אחד או שניים אבל הם בכלל לא אנשים יותר טובים.

        בכלל

        לא

        אנשים

        יותר

        טובים.

        ומה עם אלה שבגופנפש שלהם אין הרבה זהוריות שכאלו? מה איתם?

        מחשבה מענינת. לא?

        ולמה יש כל כך הרבה בלגן סביב הסיפור הפשוט הזה?

        מה אני אעשה? אלו המחשבות שלי.

        ותחשבו שאתם רק קוראים אותן מדי פעם, אבל אני חושבת אותן וחיה איתן ולוקחת אותן איתי לבנק, למכולת, לרואה חשבון, לעורך דין, לבית המשפט. ובאותו זמן עלי לחשוב גם מחשבות הגיוניות ומעשיות.

        האמת – לפעמים זה מתבלבל לי.

        קראתי באיזה מקום : "בכל פעם שאדם פותח את הפה – הוא נותן שיציצו לו לתוך הראש."

        טוב, נדמה לי שדיברתי מספיק.

        אני הולכת לבהות קצת בתקרה. נראה מה יבוא.

            
        דרג את התוכן: