כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 4/2010

    10 תגובות   יום שני, 26/4/10, 22:41

    הַמָהוּת כּוּלָה מוּנַחַת בְּכַף הַיָּד – מַתִּי גְרִינְבֶּרְג  לוֹנְדוֹן ת"א 1969 – 2009

    אוֹ

    מַה אֶפְשָר לַעֲשוֹת עִם מָזָל

     

    בדרך מקרה הזדמנתי בשבוע שעבר לגלריה של דודו גרשטיין בתל-אביב. מתחת לקומת הכניסה הצבעונית והמפתה מסתתרת קומת פלאים בה מארח דודו אמנים אחרים. גודלו של האולם מאפשר להקיף את כל המוצגים במבט אחד ולחוש מיד את המהות וכוח הייחוד של האמן. התמזל מזלי ופגשתי את האמן המציג – מתי גרינברג, עבורו, התמצות הזה של המהות חשוב במיוחד.

    מתי הגיע ללונדון לפני כארבעים שנה, בוגר בצלאל מוכשר ודלפון, וכמו שהוא אומר "היה לי מזל". (שזו, אגב, בדרך כלל, אמירה של נשים, שכן גברים מצליחים, מיחסים, בד"כ, את הישגיהם לכשרונם הרב ומכאן גם זחיחותם וזה בדיוק המקום בו הם מועדים ונופלים).  וכשהמזל הכישרון החריצות והשאפתנות נפגשים, כשאדם פועל בשיתוף פעולה נכון עם כוונות היקום – קורים דברים טובים.

    כבר בתחילת הדרך זכה גרינברג להכרה בינלאומית ועבודותיו נרכשו ע"י מוזיאונים חשובים ואספנים ברחבי העולם, והן מוצגות במקומות ציבוריים, ובירושלים - גם.

    המזל של מתי הוא שהחיים זימנו בדרכו את האנשים הנכונים, ולמזלו הוא ידע מה לעשות עם המזל הזה. כך התגלגל לידו יום בחברתו של גדול פסלי אנגליה -  הֶנְרִי מוּר. הוא זכה לסיור ברחבי אחוזתו של מוּר, כשהפסל הזקן נשען על הפסל הצעיר, סוקרים את הפסלים הענקיים הנטועים על גבעות הדשא המוריקות, האנגליות למהדרין, naturally. ואז נכנסו לביקתה שקירותיה היו מכוסים מדפים עליהם ניצבו צפופים שורות שורות פסלים קטנטנים – דגמים של פסלי הענק של מור. כששאל גרינברג – אבל היכן ה-landscape  של הפסלים? לקח מור אחד הפסלים הקטנים, הניח אותו בכף ידו וענה: " landscape ? זה ה-landscape  ". וכך קיבל גרינברג שיעור בסיסי שמלווה אותו עד היום – כל הפסל בכף ידו. דווקא ההקטנה הקיצונית מדלגת על הפרטים, מתמצתת את המהות של הרעיון, ולוכדת את הרוח הנכונה שתכתיב את הביצוע והפרטים של הפסל הגדול. הרעיון הזה מודגם בפסל קטן (ראו תמונה) בשם "בעיה פיסולית"  -  כף ידו של האמן, מקצות אצבעותיה צומחים דגמים זעירים של פסלים אחרים. כך ניגש גרינברג, שמעיד על עצמו שהוא "אדם הגיוני" לתכנון פסליו, מתוך כף היד.

    הקסים אותי הפסל "חלום" (ראו תמונה) המואר באופן שההצללה שלו על הקיר משלימה אותו.  נפלא בעיני המתח בין הברונזה החלל האור והצל– והתוצאה גבר ואישה מרחפים. 

    חלק ניכר מיצירתו של מתי עוסק בירושלים, שזו בחירה מענינת לישראלי שחי בלונדון.  

    כך אפשר לראות בתערוכה דגמים של שערי מתכת הנמצאים ב"היברו יוניון קולג'" בירושלים במבנה אותו תכנן האדריכל משה ספדיה.

    בהמשך מוצגת סידרת הדפסי עץ שנעשתה בהשראת שירו של יהודה עמיחי "1967". באלבום "ירושלים 1967-1990" מתקיימים הדימויים של גרינברג והטקסט של עמיחי זה לצד זה, בנפרד, ויוצרים יצירה שהולמת במתבונן ומזעזעת אותו, בעיקר כשברקע מהדהדת המציאות ההיסטורית של עיר הסכסוך הנצחי. בסידרה זו מפתיע גרינברג בהתמקדותו דווקא בבעלי החיים הטורפים והנטרפים בנוף העירוני הירושלמי המוכר לנו.

    סידרת הדפסים משנת 2009– "Jerusalem – the Tulip and the Thorn"  נעשתה בשיתוף פעולה של גרינברג עם הסופר עמוס עוז ועם הבוטנאי ד"ר מיכאל אבישי (ראו תמונה). זו סידרת צילומים שעובדה במדיה דיגיטלית  מיוחדת ובה מפתיע גרינברג שוב כשהוא מפגיש את צמחית הקוצים העולה מן המדבר עם הפרחים הבשרניים הזוחלים מן השפלה, מפגש שקיים רק במקום אחד בעולם – בירושלים.  גרינברג עוקב אחר מאבק הצמחים הזה בגווני האדום של אור השחר המיוחד לירושלים, באור היום הלבן הבוהק, באור הכחלחל של שעת הדמדומים ובאור הלילה הכחול שחור.

    מה שהיה מעניין עבורי במבט של גרינברג על ירושלים היה החוץ והפנים, השם והכאן. מבט של מאהב שנמצא רחוק, מכיר את אהובתו הכרות אינטימית, מבפנים, מכאן ובמקביל זרות מסוימת - מרחוק, מבחוץ, משם.

    עוד אפשר היה לראות בתערוכה דגם מיוחד של שעון שמש. שעוני שמש מתאימים במיוחד לארצנו, ובימים אלו גרינברג אכן מתכנן כמה מהם למקומות ציבוריים.

    איך לא חשבנו על זה קודם? אלמנטרי, ווטסון, שעוני שמש בארצנו שופעת האור.

    עוד היו בתערוכה  - תחריטי חלומות סוריאליסטים שיש בהם צרוף של דיוק עצמה ועדינות – מרתקים.

     אחרי שמילאת כיסי סיפורים מאמתחתו של גרינברג ששב אלינו מלונדון, חציתי את הכביש שתיתי קפה ולקלקתי גלידה. 

    היות והתערוכה נסגרת מחר אני ממליצה על ביקור באתר של מתי גרינברג -  http://www.matygrunberg.com/

    שווה, אני אומרת לכם, שווה.

    אחרי ככלות הכל הבן אדם צריך לפעמים להרים את הראש מהמנהלות של החיים ולנשום קצת.

    ואם יש גם גלידה ליד – ההכי טוב.

     © נעמי ר. עזר   
    דרג את התוכן:
      14 תגובות   יום חמישי, 8/4/10, 00:01

      הַכֹּל בִּגְלַל דִידִי בְּרִידְגְ'ווֹטֶר ( Dee Dee Bridgewater) וְהֶעָרָה קְטָנָה עַל גְבָרִים יְפֵי תּוֹאַר, שֶיוֹדְעִים אֶת זֶה (שֶהֶם יְפֵי תּוֹאַר).

       

      ההאנגר הגדול בפסטיבל הג'אז באילת, אוגוסט 2009, לפני ישב גבר לבן שיער, נאה מאד. מאד. סביבו ילדים קטנים ונשים צעירות. הנחתי שזה סבא עם משפחתו ולא נתתי בו מבט נוסף. טעיתי לגמרי, אבל עוד לא ידעתי את זה.

      החיוך עלה ראשון לבמה, החיוך של דיד ברידג'ווטר, ענק, חם, שמח, מהלב, מהבטן - האיר את כל הקהל. חיוך של אישה שחורה יפהפייה בת חמישים פלוס, שיודעת היטב מה ערכו הסגולי של כל גרם במשקלה וזזה על הבמה כמו חיית קטיפה גמישה קלה ונהדרת. ועוד לא אמרתי כלום על הגרמים של השירה, כי הם לא שוקלים, הם עושים את הבת אדם קלילה ופתוחה וסֶקְסִית לאללה.

      בלי לשים לב החילותי רוקדת על הכסא, נסחפת לתוך השירה שלה. ביליתי נפלא לבד, בין אלפי אנשים, עם דידי.

      מאוחר יותר באותו לילה, זותמרת הרבה יותר מאוחר, ליתר דיוק לפנות בוקר, בג'ם סשן בגינה של מלון ים סוף, אמרתי ליצחק ולורדית – אני הולכת לעשות סיבוב, אולי יקרה משהו נחמד.

      להזכירכם ירדתי לאילת לבדי. ידיד שלי, שהוא בעצמו גבר נאה מאד, שאל אותי בתמיהה – מה פתאום לבד? למה לא עם חברה?

      -         חברה? עניתי, (ותסלחנה לי חברותי האהובות, באמת) אתה יודע מה זה שיחת נפש עד אילת?

      -         אני יודע, ענה מגחך, מניד ראשו בעצב.

      בכל אופן עכשיו טיילתי בגינה העמוסה בעיקר גברים. כשהבחנתי בעובדה המוזרה אמרתי ליצחק – תראה, כמעט כולם גברים. בטח, אמר, ג'אז זה לא מתימטיקה וצריך לזרום עם דברים בלתי צפויים, נשים לא אוהבות את זה. אה, עניתי מיני וביי, כשאנחנו ילדות אנחנו רוצות לרַצות את האבא, ואחר כך את הגבר שלנו, אז בטח שאנחנו לא אוהבות דברים בלתי צפויים. אתה רוצה לדבר על זה? הוא לא רצה. פתאום החליק לעברי מכסא הבר עליו ישב עם כוס משקה, אותו גבר יפה תואר שישב לפני, מחייך לעברי. חייכתי בחזרה. הוא היה חתיך אמיתי. והיה לו גם את הדבר "הזה", שאני לא יודעת בדיוק מה זה, אבל היה לו את "זה" והוא ידע את זה. ואני ידעתי את זה, והוא ידע שאני יודעת, ועכשיו רק נשאר להחליט מה לעשות עם "זה".

      -         את לא בסדר, אמר. -         אני לא בסדר, חזרתי על דבריו מופתעת ומשועשעת. -         כל הערב הסתכלתי עליך, ואת עשית את עצמך שאת לא שמה לב. -         לא עשיתי את עצמי, באמת לא שמתי לב. -         את לא רוצה שיסתכלו עליך?

      שפתי היו אדום לוהב וציפורני רגלי זרחו בוורוד היסטרי. שאר החלקים שלי היו מהוגנים בתכלית. מעט גברים מבחינים בסדקים הקטנטנים המרמזים על אפשרויות הגלומות באישה גבוהת מצח שמושחת שפתיה וציפורניה בצבעים בוהקים. ומעט עוד יותר מעזים.

      הוא הבחין. והעז. טוב, הוא היה מקצועי.

      -         נראה לך שאישה שנראית כמוני לא רוצה שיסתכלו עליה?

      אז  הוא נישק אותי, שם, באמצע ההמולה, בין כל האנשים מסביב, כשפקיטו דה ריברה מאלתר על הבמה הקטנה, מפליא לעשות בסקספונו האגדי.

      -         לא נבהלתָ מהאודם? שאלתי אותו. -         אני לא נבהל משום דבר, ענה.

      וזאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

      חזרתי ליצחק ולורדית ואמרתי להם, באמת קרה דבר נחמד.

      מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, יספר שהביט בי בזמן המופע של דידי וסימן לעצמו שני דברים – "רואים בעיניים שלה שהיא עברה משהו בחיים, והיא יודעת ליהנות."
      אחת הבעיות עם גברים יפי  תואר שהפכו את הפלירט למקצוע היא שהמשפטים שלהם ממוחזרים, משומשים ומתאימים לרוב הנשים. ואני יש לי חוש חש לתבניות הלא מענינות האלו. אבל במקרה הזה המשפטים היו נכונים והוא היה שווה. בהחלט.

      יש בעיות אחרות עם גברים יפי תואר שיודעים שהם כָּאלו ועוברים את החיים כשהדבר  "הזה" מנהל אותם והם ונהנים בדרך, וגורמים המון הנאה ושמחה ואחר כך המון צער וכאב לאישה שאיתם, ולנשים בדרך, ולילדים שלהם, וגם לעצמם, אני מניחה.

      אז אני משתדלת לא להיות שם.

      טוב כל מה שרציתי הוא להאיץ בכם להנות מדִיִדי. אמפיתאטרון רעננה, 8 לאפריל. לכו, בואו, לא חשוב – העיקר שתשמעו אותה. אני אהיה שם, עם הילדים שלי. יהיה נחמד.

       And don't do anything I wouldn't do


      © נעמי ר. עזר
      דרג את התוכן: