כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 5/2011

    8 תגובות   יום ראשון, 1/5/11, 10:28

     

    פָּנָיו הַמְשוּנִים שֶל הַמַאֲבָק עַל זְכוּתָם שֶל נִיצוֹלֵי הַשוֹאָה לְזִיקְנָה מְכוּבֶּדֶת – סִיפּוּר פְּרָטִי מְאֹד

     

    בקיץ 2010 התעורר חיים רובינשטיין, אבי בן השמונים ושבע וחצי משנת אחר הצהריים של שבת, וכמנהגו מזה שנים הלך להתקלח לקראת מפגש מוצ"ש הקבוע שלו ושל אימי עם החברים. למען הדיוק יש לומר "החברות" כיוון שאבי נותר הגבר היחיד בחבורה.

    פעם מנתה החבורה זוגות זוגות של יוצאי הונגריה אשר מדי שבת אחר הצהריים קמו משנתם, התרחצו, לבשו את בגדיהם הטובים ויצאו לפגוש את חבריהם, לשתות קפה ולידו פרוסה של מָקוֹש (עוגת פרג), דִיוֹש (אגוזים) או טוּרוֹש (גבינה), לנתח את קורות השבוע הפרטיים, הארציים והעולמיים, ובעיקר – לצחוק.

    כחצי שעה לאחר שנכנס לחדר הרחצה, חולץ אבי מהמקלחון על ידי האנשים הטובים של שח"ל שנענו במהירות לקריאתה של אימי ופעלו במקצועיות ראויה לשבח. אבי, שלקה בשבץ מוחי, היה מחוסר הכרה. הכרתו לא שבה אליו עד למותו שלושה ימים אחר כך.

    מיד כשהגענו לבית החולים הובהר לנו מצבו.

    באופן מוזר קרה שאימי אחותי ואני ישבנו וחיכינו למותו. נענו בין חוסר הרצון להיפרד באופן פתאומי כל כך, לבין ההבנה שקרה דבר מדרך הטבע ויש לשחרר אותו לדרכו האחרונה. אבי שכב, יפה בגסיסתו כמו בחייו. שזוף, נקי, מגולח ובלוריתו המלאה הכסופה עדיין יכולה לעורר קנאה בלב צעירים.

    ביום השלישי, כשכבר היה ברור שאבי עומד לעבור מן העולם הזה בתוך כמה שעות, נכנסה לחדר אישה כבת ארבעים והודיעה שהיא עובדת סוציאלית שתפקידה לוודא שניצולי שואה מנצלים את מכסימום הזכויות שהם יכולים לקבל. אמרתי לה בעדינות שאני חוששת שהיא מבטלת את זמנה לשווא שכן אבי לא יהיה כאן בעוד כמה שעות. היא נעלבה "איך את מדברת?" כעסה "מי אמר לך כזה דבר?" "השכל הישר שלי" עניתי, "וגם הרופאים". היא הביטה באבי ואמרה "אבא שלך הוא הקליינט שלי, זה התפקיד שלי" התעקשה "ויתכן שהוא לא מנצל את כל הזכויות שלו." "בהחלט יתכן" החלטתי לזרום עם הפארסה הזאת. זזתי מעט לאחור ובתנועת יד נדיבה פיניתי לה את הדרך ל"קליינט שלה".  "ומה את מציעה לעשות כדי שינצל את כל הזכויות?" מזווית עיני קלטתי את אחותי יושבת באלם דהום. העובדת הסוציאלית החרוצה פנתה אל אימי ושאלה אותה לגבי אחוזי הנכות של אבי.

    בילדותי, אחד הנושאים הבוערים באותם אחרי הצהריים של שבת היו כספי "השילומים" ששילמו הגרמנים לניצולי השואה. הורי התנגדו לכך בלהט ומעולם לא פנו לקבל כספים אלו. עם שחלפו  השנים והם הזדקנו וחלו החליטו לכבוש את גאוותם וכבודם ופנו ואף קיבלו תמיכה כלשהי של ניצולי שואה. כל פניה הייתה כרוכה בסבל ובמאמץ כיוון שהעלתה דברים שלא רצו לזכור, ואף נתבקשו בכל פעם להביא "הוכחות" לסבלם. הוכחות שלא קל היה להשיגן, מודפסות כדת וכדין (על תקופה ללא דת וללא דין) על ניירות. והתשלום היה תמיד מזערי, מגוחך ומעליב.

    כעת, מול ערש הדווי של אבי, הפתיעה אותנו אימי, שהיא אישה שקטה ונעימה ומעולם לא היה לה שיג ושיח עם הרשויות. אבי היה המוציא והמביא בביתנו. הוא היה "איש מתוק" במלוא מובן המילה, מלא אהבה, שמחה וסבלנות. וגם עשוי ללא חת, וכשצריך היה להילחם – נלחם.

    הסתבר, שלגמרי במקרה, יום לאחר אשפוזו, הגיע מכתב ממשרד האוצר בו נדחתה בקשתו להעלאת אחוזי הנכות שלו. המכתב זימן אותו לוועדה שדנה בבקשותיהם של ניצולי שואה, ואף הציע שיגיע למפגש עם הוועדה מלווה בעורך דין ו/או פסיכיאטר. זקן חולה בן שמונים ושבע וחצי ששרד את השואה בעור שיניו ובנה ביתו בפלשתינה שהפכה למדינת ישראל הסוציאליסטית, המתוקנת. משקראה אימי, בעצמה בוגרת אושוויץ, את המכתב – התפלצה, ועשתה מעשה. היא חייגה את  מספר הטלפון שצוין במכתב, וצרחה את כאבה לפקידה.

    כעת, חנוקה מבכי, סיפרה את הסיפור המשפיל לעובדת הסוציאלית הנחושה. זו נדה בראשה בצער ואמרה: "טוב, לא ידעתם שאפשר לזמן וועדה ללא נוכחות האדם." "את מתכוונת שאפשר לזמן עכשיו וועדה ללא נוכחות אבי?" שאלתי אותה. "וודאי" ענתה בגאווה, סקרה את אבי מחוסר ההכרה שהיה מחובר למכונת הנשמה, מסך המוניטור לא הציע נתונים על מצבו היות לחץ הדם כבר כמעט לא היה קיים, "ולפי מה שאני רואה מגיע לו מקסימום אחוזי נכות" הוסיפה בידענות. "טוב מאד" עניתי "כי אני חושבת שיהיה לו קשה להגיע לוועדה כשיהיה מת, וודאי יגיעו לו מאה אחוזי נכות. זה ישפיע על הפנסיה של אימי?" התענינתי באמפתיה.

    נחישותה של הסוציאלית התפוגגה והיא נמלטה מהחדר. אמי אחותי ואני הבטנו אחת בשנייה, מתקשות להאמין שהשיחה הזאת אכן התקיימה.

    "נראה שמצבך הכלכלי עומד להשתפר" אמרתי לאימי.

    "הם מחכים שכולנו נמות" אמרה במרירות לא אופיינית "הם מחכים שכולנו נמות."

    ואבא שלי?

    אומרים שלפני מותו רואה אדם את כל חייו עוברים לפניו כסרט. אני מקווה, שלמרות מאמציה של הסוציאלית, הצליח אבי לדלג על התקופה האיומה ההיא בחייו, והגיע בשלום לילדותו, לבית הוריו אליו תמיד התגעגע, בכפר הקטן סנט אישטוון שבהונגריה, ומשם רכב על גב סוסו היישר לחיק אביו ואמו שחיכו לו ופניהם מחייכות אל ילדם האהוב.

     

     

    דרג את התוכן: