כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 10/2013

    26 תגובות   יום רביעי, 23/10/13, 20:18


    23.10.2013


    פֶּרִיפֶרִיָה זה כאן או איך הפכתי לבָּבּוּשְקָה


    נוּ, הסתיימו הבחירות. פרלמנט שפת הים בבת-ים, עליו דיווחתי בפוסט משבוע שעבר, צדק. לחיאני זכה. הדמוקרטיה אמרה את דברה. מה יותר דמוקרטי מאלפי תושבים שהולכים לקלפי ומצביעים עבור ראש עיר שמואשם שסרח, אבל עדיין בחזקת חף מפשע עד שתוכח אשמתו? ואותם המונים עושים "נָה באוזן" לבית הדין הגבוה לצדק ואומרים – "את לחיאני אנחנו רוצים, אותו אנחנו אוהבים, עליו אנחנו סומכים שישפר את חיינו בעיר. עוד לא הוכחתם שהוא אשם, יש הרבה טריקים באמתחתו ובמגרות הסודיות של עורכי דינו, הוא יֵצֵא זכאי, וגם אם אשם, לא אכפת לנו, להיפך, אם במסגרת תפקידו כראש העיר של בת-ים, גזר לחיאני קופונים עבור עצמו הדבר מעיד על יכולת המשילות שלו. אנשי שלטון ושררה אינם פראיירים כמונו, האנשים הקטנים, הם עושים גם לביתם, אלו חלק מהזכויות הנלוות לתפקיד. כך היה, כך הווה, כך יהיה.  אָה, נוּ, נראה אתכם אתם בג"צ, מה תעשו לנו?"
    אחוז פלצות אומר לי מ.ג. הבוקר – "לחיאני טס לחו"ל לשלושה שבועות, עד המשפט, נעלם. במקום להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה שלו בעיר." אני מגחכת. "מה יש לו לנהל מה? העיר מתנהלת מעצמה בהמשך לשנות שלטונו. האיש גאון. גאון." כך אני אומרת והולכת לקופת חולים (מאוחדת) לבדוק מה שלום טְרִיגְלִיצִידֶרַיי.
    "מה עם ההפניה לבדיקה ההיא שפקססתי אליך בשבוע שעבר." אני שואלת את מזכירת הסניף.
    "אָה," היא מסבירה, "אין לי פקס, כבר שלושה חודשים שאין לי פקס, נגמר הדְיֹו."
    התדהמה בעינַי אומרת הכל. היא מושכת בכתפיה.
    "אני מבקשת, אבל הם לא שולחים, וזה כזה בלגן, אנשים מצלצלים, לא מבינים, תראי איזה ערמה יש לי כאן על השולחן."
    "למה אין שירותי מזכירות בימי חמישי ושישי?" אני שואלת.
    "צברתי המון ימי חופש, הם מכריחים אותי לקחת אותם, אז אין שירותי מזכירות."
    אני תוהה אם ברעננה, מעוז הבורגנות, העיר בה גרתי, התנהלות כזו הייתה עוברת. לא. היא לא הייתה עוברת. מישהו שמקורב למישהו היה מתלונן על השירות. מחסנית דיו הייתה מגיעה, הפקס היה עובד, ומזכירה חלופית הייתה מקבלת את הפונים בימי חמישי ושישי. אבל, אני חיה בפריפריה, בבת-ים.
    ארבע נשים מחכות לפני המעבדה. תור קצר. אני שמחה. זה ילך מהר. כולם מדברים רוסית. היחידה שדוברת עברית היא אימה הצעירה של אָנָאֵל. אנאל עצמה מתענינת מאד במתקן המים המופלא, ממלאת כוס פלסטיק שקופה, ושופכת את המים סביבה. "אנאל תפסיקי", אומרת אימה, וחוזרת ללהג בטלפון. אנאל ממשיכה בשלה. עוברים ושבים דורכים בשלוליות. בוץ מסדרונות . סביבי עולה וגואה מפלס השפה הרוסית. אני מנסה שלא להתעצבן, זה מאד לא פוליטיקלי קורקט להתעצבן על אנשים שדוברים בשפת האם שלהם. זה ממש לא יפה. ואני הרי בכלל "לא כזאת". אני חושבת על הורי שעלו ארצה בשנת 1946 אחרי ששרדו את שואת יהודי הונגריה. הם נקלטו בקיבוץ כפר-גלעדי, אותו עזבו אחרי שנה... גדרות התַּיִל סביב הקיבוץ, גדרות התַּיִל היו בלתי אפשריות למי ששרד את אושוויץ... אך תמיד נשארו אסירי תודה לקיבוצניקים שאספו אותם. כשהורי, שלא ידעו מילה בעברית, נכנסו לחדר האוכל הם דיברו הונגרית. "אל תדברו הונגרית
    בחדר האוכל"  אמרו להם. "אבל אנחנו לא יודעים עברית" ענו. "אז תשתקו" ענו להם. והם שתקו, ושתקו. ולא כעסו. וגם אני לא. אז בנו מדינה. היה צורך בכור היתוך. היום אנחנו בתקופת האינדיבידואל וזכויותיו. כל זאת עובר במוחי מול המעבדה דוברת הרוסית של קופת חולים מאוחדת בבת-ים. צעיר נבוך משוטט עם כוס בדיקת השתן ריקה, הוא אינו מצליח להשתין, הלבורנטית החביבה מעודדת אותו ללא הצלחה. אישה מבוגרת מגיעה ומבקשת להיכנס בלי תור בהתאם לנוהל - "אני רק שאלה". סביבנו מתלהט וויכוח ברוסית. האישה מבקשת בפשטות "דברו עברית, אני לא מבינה כלום, זה לא נעים לי ככה". אחרת שהצטרפה בינתיים עונה לה בחריפות "הגזמת לגמרי". ההיא תולה בה עיניים תמות. "המושחזת" אומרת – "את לא יודעת איפה את חיה?" ברוסית או בעברית – מבוקשה לא נענה והיא ממתינה עם ה"רק שאלה" שלה. אני נועצת עיניים מהופנטות בלבורנטית. זה לא קשה מפני שדלת חדרה פתוחה. אחרי 40 דקות בהן בוצעו 4 בדיקות דם פשוטות, מגיע תורי. אני נכנסת בהילוך איטי, שלא לחרב את האנרגיה המנומנמת במעבדה, מנסה להשתלב במרחב. הלבורנטית פונה אלי ברוסית. אני מופתעת. חשבתי שעל מצחי כתוב שאני "אחרת", "לא ממש שייכת לכאן". אחר כך אני ממשיכה לבית המרקחת. תיאורית ה"אחרת" מופרכת כאשר מישהו נוגע בכתפי ומפנה את תשומת לבי לרוקחת שמדברת אלי ברוסית, איני מצליחה להגיב, הרוקחת חושבת שאני חרשת או טמבלית, וחוזרת על שאלתה עוד פעמיים עד ששתינו מתעשתות והשאלה נשאלת בעברית. אני מבינה שיוצאי רוסיה סביבי אינם מפעילים את מתג ה"עברית" כאשר הם קמים בבוקר והולכים לעבודה.
    למרות כוונותי הנאצלות להיות הוגנת ולא לשפוט את המתקשים ללמוד עברית קָשָה שָפָה, עולה בי כעס. אני משטחת טרונותי בפני מ.ג. "מה יש להם אלה? שידברו עברית." זיק שדוני ניצת
    בעיניו.
    "הושלם תהליך ההיטמעות שלך בבת-ים", הוא אומר.
    אני מביטה בו בחוסר הבנה.
    "אפילו הבָּבּוּשְקוֹת* הרוסיות מזהות אותך כאחת מהן".

    בינתיים שמעתי ברדיו ניתוח של פרופסורית עורך-דין (מתנצלת שכחתי את שמה) שהסבירה כי החלטת הבג"צ להדיח את ראשי הערים נגדם כבר בשלב בו מוגש כתב אישום, נגזרה מהחוק שמחייב להדיח שר בממשלה נגדו הוגש כתב אישום. אלא מה? יש הבדל בין ראש עיר לשר. אם שר יצא זכאי במשפט, הוא יוכל לחזור לתפקידו כשר. לא כך ראש עיר, שאם יודח, יתקיימו בחירות, יבָּחר ראש עירייה אחר והוא לא יוכל לחזור לתפקידו. לכן, יש הגיון לא מבוטל שימשיך בתפקידו עד שיוכח אחרת. ועוד לא אמרנו מילה על סחבת הזמן הבלתי אפשרית במשפטים של אנשי ציבור.
    לאור המידע המעניין הזה אני מתחילה לחשב דרכי מחדש.
    פָּאזָ'אלוּסְטָה**.


    *  בָּבּוּשְקָה – כינוי לסבתא ברוסית.
    ** פָּאזָ'אלוּסְטָה – בבקשה, על לא דבר, ברוסית.

    ''

    בתמונה – קטע מתוך עבודתו של מתי גרינברג, צמחי הבר של ירושלים, אותם הצמחים באור השחר, אור יום, דמדומים ולילה.
    בקרוב
    תיפתח תצוגה במכון הבוטני ע"ש אולמן, במכון וייצמן.

    דרג את התוכן:
      28 תגובות   יום חמישי, 17/10/13, 13:48

      17.10.2013

      בת-ים, בוקר, לקראת בחירות

      חולשת עצבים תוקפת אותי כאשר עלי לבוא בדברים עם חברות התקשורת – הוט, יס, בזק, נטוויז'ן וחברותיהן. לכן כאשר הצלחתי להתנתק מנטוויז'ן ולעבור לבזק בינלאומי ללא התקף אפילפטי המלווה אירועים מסוג זה בחיי, אמר מ.ג. שמגיעה לי ארוחה על שפת הים - "תני לכחול להתמוסס בך."  מילים שכאלו מציתות את דמיוני. ראיתי עצמי מכחילה משלווה ומִיַם. הייתי רוצה לכתוב "מיד אצתי רצתי" אבל אחטא קשות לאמת, השעות המוקדמות אינן הזמן שלי. לקחתי עיתון, הגם שידעתי שמוטב לי בלעדיו, וטיילתי לשפת הים.  גברים נחושים הציצו עלי משִלטי הבחירות– אלי יריב (מהי פריזמת המבט של מי ששם משפחתו - "יריב"?) אליהו ששון (יותר עדיף), וגם צעירה ממוצא רוסי אשר שלט הבחירות שלה, כתוב גם ברוסית, מכריז -  "מילה זו מילה". בהתחשב במספר העצום של יוצאי רוסיה בבת-ים, יתכן כי תתגלה כהפתעת הבחירות האלו. וכמובן ראש העיר המכהן, שלמה לחיאני, מככב חייכני. לחיאני, סוס קרבות וותיק. שלטי הבחירות שלו עלו רק לאחרונה, לקראת יום הבחירות עצמו, בעוד מתחריו, אשר צריכים לחדור לתודעת הציבור כאלטרנטיבה אפשרית, מתישים את עצמם, את צוות המתנדבים שלהם, ואת התקציב הזעום העומד לרשותם. שלטי הבחירות שלהם תלויים ברחובות מזה מספר שבועות, עד כדי סכנה של התאדשות העין אליהם.  לחיאני מציע "אוהבים את בת-ים, ממשיכים לחיאני." כרזותיו של אליהו ששון משיבות בהומור נדיר – "אוהבים את לחיאני – מצביעים ששון." אני ממשיכה בדרכי, נחושה בהחלטתי להתעלם מסאון הפוליטיקה המקומית, דְבֵקָה בכוונתי לספוג את הכחול.

      הטיילת שקטה  אחרי ימי הקיץ הלחים והתוזזים,  גם הים נרגע ומרחיב לבבי בקבלת פנים אינסופית. מסעדת "בּוֹקָה" ממוקמת למטה על החוף, ריח יסמין מהול בריח מים מלח וחול מלווה אותי אליה. ארבע נשים מסבות, פוטטות  פטפוטי בוקר,  מורחות קרם ידיים, מעסות אישה כפותיה של רעותה. אני מתיישבת על כורסא. פְּני הים חלקות, ובהם צפים בנחת כבָלוֹנֵי אדם, אנשים שיודעים מה זה טוב, ומקדמים אחד פני רֵעוֹ בשאלה - *קָק דִי לָה?   
      המים יותר ירקרקים מכחולים. עוֹדִי תוהה מה עדיף לי לספוג: כחול   בו אראה דרדסית או ירוק שיהפוך אותי לצפרדע, אני מגלה כי נפלתי לתוך "פרלמנט" גברים העסוקים בדיוני בחירות, אלא מה? קוביות השש-בש מרקדות על טבלת העץ ועשן הסיגריות מטביע אותי. אני יכולה לזוז, בטח אני יכולה, אבל הסקרנות, הסקרנות... וגם סוג של אידאולוגיה  - כאן אני גרה, עלי להשתלב במרחב המקומי.
      לא זזה.
      המפעיל של "בֹּוקָה" שואל אם אשתה משהו. אני מבקשת ארוחת בוקר. הוא מביט בתימהון גלוי בי ואחר כך בשעונו. השעה שמונה וחצי. "אה" הוא מהסס, "יותר מאוחר, אולי בתשע". אני מזמינה קפה, פורשת את העיתון – שלמה
      לחיאני. מאחורי עולות שאגות :
      - רק לחיאני, אין אף אחד אחר, רק לחיאני!
      - אבל הוא גנב!
      - מה גנב מה? כולם גנבים, כולם, מה בן-ארי לא גנב? רוטשילד לא גנב? כולם גנבים. רק ככה. הקימו עיר באמצע השממה, איך עשו את זה? כולם גנבים. ככה זה עובד.
      - זה כסף קטן זה, כסף קטן, תשע מאות אלף שקל, מה זה? כסף קטן.
      - רק לחיאני, תשמע מה אני אומר לך, רק לחיאני.
      - אבל הוא לא יכול לרוץ. אתה יודע מה יקרה כאן אם הוא ירוץ ויזכה ואחר כך לא יוכל להיות ראש עיר? עוד פעם בחירות. אתה יודע איזה בלגן?
      - אולי יריב?
      - אתה כל פעם משנה דעה אתה.
      - עזוב שטויות, לחיאני יסדר את זה, בשביל זה יש לו עורך דין, הוא ירוץ, יזכה ויהיה ראש עיר.
      אני קוראת בעיתון ("הארץ")– "וינשטיין לבג"ץ: לחיאני לא ראוי לכהן, אך יוכל לרוץ." מוזר. מבלבל. לעזאזל עם ההגדרות המשפטיות שאינן אומרות כלום ורק מסבכות את החיים להמוני אזרחים שחושבים שאם הניסוח כל כך מעורפל הרי בו עצמו יש פגם כלשהו, ריח רע עולה ממנו, הוא לא "באמת מתכוון". ואם ההגדרות של היועץ המשפטי בכבודו ובעצמו פתלתלות ומשתמעות לכמה פנים לחיאני כבר ימצא את הדרך לחמוק ביניהן ולשמור על כסאו הרם, ויתכן בהחלט שהפרלמנט צודק, ועורך דינו של לחיאני כבר ימצא את הנתיב הצר לחלץ את הלקוח שלו. התיק המשפטי התלוי על גבו של לחיאני אינו מטריד את הבוחרים, ואם לחיאני או רוכברג או גפסו אשמים – עוד יותר טוב – קרנם
      עולה בעיני הבוחרים. הרי בדיוק לראש כזה זקוקה עירם – שיודע ל"הסתדר", להשיג תקציבים ולהזיז עניינים עבור עצמו ועבור העיר שלו.  ושוב, במצב הנתון, אינני בטוחה שאינם צודקים...
      את כל הדיון הסוער מלווה בנגינה מפוחית פה המתנשפת בפיו של אחד הגברים שאינו מוציא הגה, רק עיניו מחייכות ושפתיו מחוֹלְלוֹת. בשעה עשר אני עוזבת את המקום. בעל הבית עוד לא הגיע. הפרלמנט כולו מתגייס לאסוף שמונים וחמישה שקלים עודף למאה שלי.
      "חשבתי לאכול ארוחת בוקר" אני מתנצלת על "הכסף הגדול". תישארי, צועקים אחרי הגברים, עוד מעט תהיה ארוחת צהריים. אני צוחקת.
      ליד ביתי רוגש תור לקניית כרטיסי פיס. בקוּבָּה הכתומה יושבת מרינה, תסרוקתה האדומה מחוזקת בסְפּרֵיי, ציפורני ידיה ושפתיה לוהבות באדום, בתוך פיה נוצצות בזהב סימטרי שתי הניבים, פניה מאירות לשורת הממתינים להם היא מוכרת מזל. זקן הנשען על מקלו מאבד לרגע את שיווי המשקל כשהוא שולח ידו אל מזלו, אישה עבת מידות מניפה אל הדלפק את בנה השמן כדי שיבחר כרטיס ממוזל, גבר עייף ואפור אוחז בתיק עבודה ממורטט, זקנה בכסא גלגלים רוטנת על שהפיליפינית בוחרת עבורה את המזל, צעיר, שרשרת זהב עבה לצווארו וצמיד זהה מקשט אמת ידו משכנע בסלולרי ש"יהיה בסדר," נמרה ארוכת רגליים ותכולת עיניים מעשנת ומדברת בסלולרי, איני דוברת רוסית אבל אפשר להבין שהיא מצפה ליותר מ"החיים האלה". אני תרה בעיני אחרי ראש העיר, לחיאני, אולי הגיע לחפש את מזלו אצל מרינה. הוא לא כאן.
      אני עולה הביתה לאכול ארוחת בוקר, זוג יונקי דבש מצייצים מקפצים על ענפי האזדרכת, גבותיהם הקטנים מבהיקים זוהרים בגווני כחול ירוק.

       

      *קָק דִי לָה?   ברוסית – "מה נשמע?"


      ''

      בתמונה: תינוקת פעוטה המרוויחה את חלב אימה בנשיאת שקיות. היות והיא תחובה במינשא עד קצה חוטמה, לא
      הצליח לנשקה המועמד (לראשנות העיר), הידוע כנשקן תינוקות מוּעָד.
       

      דרג את התוכן:
        27 תגובות   יום שני, 7/10/13, 20:52

        7.10.2013


        על ראייה נכונה וראייה לקויה

         

        מפעם לפעם קורה שמבטו הרענן של בן-זוגי על קרובי משפחתי וחברי עתיקי היומין שובר את מבטי, ושוב אני מבינה כי איני רואה את האדם כולו כפי שהוא היום אלא את התבנית המוכרת לי, אותם דברים שחדרו מבעד לפריזמה דרכה אני מסתכלת בו, עליה רשום שמו. ואני מבינה שגם אני נראית ככה מבעד לפריזמות של אחרים שמעבדים את המציאות דרך *מנסרת הזכוכית שלהם.
        לפני מספר שנים התרסקה ראיית העולם שלי, ויחד עימה האופן בו ראיתי אנשים סביבי, ובראש ובראשונה את עצמי. התפוגגו הדברים שידעתי בביטחון מלא עלַי ועל הקרובים לי. רק אז למדתי להכיר את המנסרה הפנימית שלי, אותו אשכול פריזמות זכוכית אשר פאותיהן מלוטשות למשעי וקרני המציאות משתברות בהן לרסיסי הבנה שמתגבשים לכלל תפיסה של החיים וקובעים את האופן בו אני פועלת. גיליתי כי עבור כל אדם הייתה לי פריזמה מיוחדת דרכה הבטתי בו. לא ראיתי את האדם כולו אלא את המאפיינים שהכרתי מקדמת דנא. גם כאשר התרחשו אירועים משונים הפכתי אותם לרגילים וסבירים בעודי מתבוננת בהם דרך הפריזמה הקבועה ומנרמלת אותם לתוך חיי, לתוך הדגמים שידעתי.
        בילדותי חשקתי במשקפי ראייה. הייתי ילדה ברת מזל, רצוני התממש ובגיל עשר רכבו משקפיים על חוטמי. זמן קצר אחר כך נראה לי "גשר ליישור שיניים" כשיא היופי. מה רבה שמחתי כאשר אכן זכיתי בגשר מכוער להפליא. לא ידעתי זאת וחשתי עצמי יפה עד מאד בשנתיים בהן חייכתי בשיניים בולטות מעוטרות טבעות ברזל שחורות. אותה ילדה נחנה בביטחון עצמי רב, ולא הניחה למציאות (המתועדת בתמונות) להפריע לה. המשכתי בדרכי גם כשבגרתי, ועוד לפני "העידן החדש" וזרם "המחשבה החיובית" הייתי אופטימית ללא תקנה. כדי להמשיך ולראות כמעט אך ורק את הטוב בחיים נדרשה התעלמות לא מעטה מן המציאות, או כפי שאמר חברי הטוב – "בשביל אישה חכמה את די טפש....."
        יש מידה לא מבוטלת של יעילות במנסרת הפריזמות הפנימית. הרי לא יתכן שבכל בוקר נראה את העולם כחדש, ובכל זאת, מפעם לפעם כדאי לנקות (בזהירות) את מטילי הבדולח לכדי צלילות רעננה בה משתקפים לפעמים גם זהרורי אור צבעוניים מפתיעים, והכי יפה כאשר לוחיות הזכוכית מכות בעדינות אחת בשניה וצלילים נקיים ודקיקים עולים יחד עם האפשרות של מבט שונה, חדש.
        ולפעמים, לעיתים רחוקות מאד, כל העסק הזה מתרסק. וזה קשה אבל אפשרי...
        "חיי אדם הם חלום" היה אומר מורי וידיד ליבי, ניסים אמון, וחובט בי במקל החִזְרָן כשהתנמנמתי בזמן המדיטציה. הייתי מתעצבנת,  צובטת את עצמי ומוכיחה (בעיקר לי) כי אני חיה וקיימת ואיני חולמת, אני ערה ו"כאן ועכשיו." והנה התברר שטעות בידי וניסים צודק.

         

        *מִנְסָרָה -
        1. פְּרִיזְמָה, גוף הנדסי המוגבל על-ידי שני בסיסים בצורת מצולעים חופפים ומקבילים, ועל-ידי פאות בצורת מקביליות או מלבני.
        2. גוף שקוף (זכוכית, קְוַרְצָה) בתבנית מנסרה (על-פי-רוב משולשת) שקרני אור נשברות בו ומתפרדות לצבעים היסודיים. המילון החדש, אברהם אבן-שושן 


        בתמונה המלווה - מבט תם, נטול פריזמות

        ''


        דרג את התוכן: