כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 11/2013

    24 תגובות   יום שישי , 29/11/13, 13:24

    ''

    מלכוד קפקאי במבוכי העירייה - מעשייה אמיתית ביותר

    לפני כשש שנים התאלמנתי. אחת מהחלטותי הראשונות הייתה לא להפוך לאלמנה במשרה מלאה. זה היה הפוסט הראשון שפרסמתי ב"קפה" . מעולם לא ביקשתי רחמנים או הנחה עקב אלמנותי. השבוע, לראשונה, חרגתי ממנהגי. בפקודת עורך דיני נאלצתי לאוורר את מדי האלמנה השחורים ואת הלך הרוח התואם. זאת בניסיון לקדם את עניני במחלקת הנדסה ידועה לשמצה בעירייה אחת. נזקקתי לאישור כי תשריט הדירה תואם את המציאות. הסברתי לפקידה את בקשתי. היא העוותה את פניה כאילו אני הראשונה בעולם המבקשת בקשה זו ואמרה - אי אפשר.
    למה? שאלתי.
    הבאת תשריט אחד. צריך שניים.

    אז אני אצלם, עניתי.

    בסדר, אמרה הפקידה ותצרפי מכתב מה את מבקשת.

    כמה זמן ייקח? שאלתי.

    הפקידה נופפה בידה, מבטלת את שאלתי. המון, זמן, ענתה.

    כמה זה המון זמן? שאלתי מודאגת. (אני מאד זקוקה לאישור הזה)

    חודשים, ענתה, הרבה חודשים.

    הלכתי, צילמתי, כתבתי מכתב וצלצלתי לעורך דיני. תחזרי לשם מחר, הורה לי, ותהיי מסכנה, תבכי, את שומעת? תבכי. זה יכול לעזור.

    למחרת קמת במצברוח של אלמנה. לבשתי שחורים, לא הסתרקתי ולא התאפרתי. נראיתי נורא וכך גם הרגשתי. לא הצלחתי לשעשע את עצמי באומרי שזה רק משחק ולא יכולתי "לתפוס מרחק" מהתפקיד. חזרתי לפקידת יום אתמול ששבה לעקם פניה, אמרה שאין לה מושג מה לעשות איתי והמליצה שאלך לסגן מנהל המחלקה שישב בחדרון הסמוך ושאג לעברה הוראות בעברית וברוסית מבעד לחלון שנפתח בקיר בין שני החדרים. התיישבתי לפני חדרו של סגן מנהל המחלקה וחיכיתי. הדלת הייתה פתוחה, בפנים התנהלה השיחה הבאה:

    אזרח: העירייה תבעה אותי.

    סגן מנהל מחלקה: מה זה עירייה? אני תבעתי אותך. מחלקת פיקוח.

    אזרח: נכון, אתם תבעתם אותי. הלכנו לבית משפט. בית המשפט קבע שאני זכאי.

    סגן מנהל מחלקה: זה לא עניני.

    אזרח: אתה תבעת אותי?

    סגן מנהל מחלקה: כן.

    אזרח: שני יהודים אינם מסכימים, הם הולכים לרַבִּי. הרַבִּי החליט שאני צודק, אז עכשיו תן לי בבקשה את האישור.

    סגן מנהל מחלקה: בחיים אני לא אתן לך את האישור הזה. אני ראיתי בעיניים שלי שפיצלת את הדירה. אני לא אתן לך את האישור.

    אזרח מנומס: אבל בית המשפט קבע שאני זכאי.

    סגן מנהל מחלקה: זה לא עניני.

    אזרח מנומס: אז ענינו של מי זה?

    סגן מנהל מחלקה: של המחלקה המשפטית. בית משפט זה השפה שלהם.

    אזרח מנומס: אבל הייתי כבר כמה פעמים במחלקה המשפטית. הם אומרים שאתם צריכים לתת את האישור ואז הם יבצעו.
    סגו מנהל מחלקה: יש להם מספיק עורכי דין שיושבים שם. שהם יתנו את האישור.
    אזרח מנומס: שמע, אני נולדתי בעיר הזאת, אני אוהב את העיר הזאת, אני לא יודע מה לעשות.

    סגן מנהל מחלקה: טוב, זאת הארץ שלך. אני באתי הנה מאוקראינה, זאת לא הארץ שלי.
    יכולתי למשש את הטינה שעלתה ממילותיו.
    אזרח מנומס: זאת גם הארץ שלך. העלייה שלכם היא העלייה הכי טובה שלנו.

    סגן מנהל מחלקה: נוּ נוּ.
    אזרח מנומס: בכנות, אני מתכוון לזה.

    בשלב זה גופי המבועת החל לשקשק פשוטו כמשמעו, עצמותי רחפו מפחד ומזעם. לא היה לי מושג איך להתנהל במבוך קפקאי כזה. האוויר היה סמיך מרוע. זה לא מעשה חֶלֶם. זה היה רוע. הפקיד ידע היטב מה הוא עושה, וגם האזרח המנומס. התקשיתי לנשום, דמעות תסכול זלגו מעיני.
    אחרי ש"תקע" את האזרח המנומס החל סגן מנהל מחלקה לנסות ולאתר את האדם המתאים במחלקה המשפטית של העירייה. אין ספור ניסיונותיו זכו לטריקות טלפונים ולתשובות מוזרות ביותר של עמיתיו, עובדי העירייה מהמחלקה המשפטית. אחד השיאים הקומיים היה כשביקש את מספר הטלפון של עורך דין איתו דיבר בטלפון ואליו הגיע בדרך נס אחרי העברת השיחה מאוזן לאוזן ללא ניתוק. אותו עורך דין ענה לו כי אין לו טלפון. כשנשאל עורך הדין למקום מושבו ענה שאין לו חדר, אבל בסופו של דבר התרצה והסכים לגלות את הדרך לחדרה של מזכירתו.
    כל אותו זמן ישבתי דומעת מחוץ לחדר. כל משפט חבט בי. תהיתי אילו חיים קשים גורמים לאנשים להתנהג כך. איך קורה שמערכת שלמה יוצאת מדעתה ואיש אינו שם לב, אינו יכול להעלותה על פסים שפויים.
    אסיר תודה על השתדלותו של סגן מנהל המחלקה (שפסיקת בית המשפט אינה מענינו) יצא האזרח המנומס להסתובב בלבירינת המסדרונות במעגל המרושע בו נלכד, אל מזכירתו של עורך הדין שאין לו טלפון ואין לו חדר אבל אולי פסיקת בית המשפט תעניין אותו.
    נכנסתי אל חדרו של סגן מנהל המחלקה שהביט בי ועוד לפני שפתחתי את הפה אמר - אי אפשר לעשות את זה.
    למה לא? שאלתי.

    כי הבאת שני עותקים וצריך שלושה.

    בחיי. ככה הוא אמר. ואז הבנתי שכל עובדי העירייה עוברים קורס "כיצד להתעמר באזרח חסר אונים". כך נוצר אקלים ארגוני שאפילו קפקא היה משתאה להכירו.

    טוב, אז אני אצלם עותק נוסף, עניתי, צולחת את המלכודת הראשונה אותה כבר הכרתי.

    כן, אמר, בסדר, זאת לא בעיה, מה הבעיה?

    כששמע את בקשתי החל גם הוא לנופף בידיו כאילו מעולם לא שמע בקשה כה משונה. עיני מלאו דמעות ואז הסכים לדבר עם עורך דיני. גם לו השיב כי אי אפשר.
    אז מה לעשות? שאלתי.

    אין לי מושג. ענה.
    התחשק לי לקום ולדפוק את הראש בקיר. שמע, אמרתי לו, התאלמנתי לפני כמה שנים, אני לא מבינה שום דבר בענינים האלו, בעלי המנוח טיפל בהם. וחזרתי לבכות. ליבו של סגן מנהל המחלקה לא היה לב של אבן. הוא החל לצעוק על הפקידה שדחפה את ראשה בחלון הקטן, הניחה ידיה על אזניה וביקשה ברוסית שיחדל מצעקותיו שכן אינה מסוגלת לעבוד ככה. ארחי התייעצות צווחנית הצליח להתגבר על מחאותיה, שכן היא טענה שמעולם לא עשו את הנוהל הזה ככה, ולשכנע אותה להנפיק לי טופס שיכול להתאים לבקשתי יוצאת הדופן. ואז צלצל למחלקת הפקחים וציווה על אחד מהם לקבל אותי מיד ואז פנה אלי. חיוך טוב לב היה שפוך על פניו של האביר לשפני רגע כמעט והטביע אותי ואז במחוות נדיבות אצילה - הציל אותי (מידיו שלו). סגן מנהל המחלקה אכל הרבה חרא בדרכו למעלה, אבל עכשיו הוא נהנה מכל רגע. בעיניים דומעות, מושכת באפי, הנחתי ידי על ליבי והודיתי לו.

    הפקח אליו נשלחתי דווקא הבין מיד את הנדרש שהוא מעשה של יום ביום וזו בדיוק עבודתה של המחלקה, אלא שהוא שלח אותי למזכירות כדי לקבוע תור לביקור שיקבע לעוד הההההמון חודשים. חזרתי ליבב (זה לא היה קשה, הבעיה התעוררה אחר כך, כשלא יכולתי להפסיק) וציינתי שאני אלמנה מסכנה. מיד פתח הפקח רך הלב את יומנו וקבע ביקור לעוד יומיים.

    בינתיים חזר האזרח המנומס מביקורו אצל פקיד שאינו קיים בחדר שאינו קיים ואמר שבמחלקה המשפטית לא מאשרים מפני שהפיקוח לא מאשר והוא עומד לתבוע אותם באופן אישי.
    נמלטתי משם. רוח בי לא קמה. ישבתי על ספסל ברחוב ובכיתי. אפילו ריח הדשא הקצוץ שעלה מהשדרה לא ניחם אותי. לפתע הבנתי שלא על עצמי אני בוכה, ולא על עמיתי התושבים המחפשים דרכם במבוכי הבירוקרטיה המוארת באטימות לב. שהרי אנחנו אורחי העירייה למספר שעות או ימים. אבל עובדי המערכת עצמם, הפקידים, אותם אנשים המבלים את חייהם במקום רווי רוע שהם סופגים ומנחיתים איש על רעהו ועל הנזקקים לשירותיהם. אדם סובל יעביר את הסבל לאדם הסמוך אליו כדי להפחית את מנת הסבל שלו עצמו. זהו חוק "סולם הסבל" כפי שניסח אותו זֶן מָאסְטֶר ניסים אמון - כדי לרדת בסולם הסבל על הסובל להעלות בסולם את האדם השני. כך פועל מנגנון הסבל.

    והרי הכל יכול היה להעשות אחרת.
    ... שלושה פקחים, שניים מהם ידיהם בכיסים והשלישי אוחז בתשריט, ביקרו בדירה במשך שלושים שניות שהספיקו להם לראות שהמציאות אכן תואמת לתשריט. התפלצתי לקלות הדברים לעומת מסכת ההתעללות. הפקחים הבטיחו שהאישור יהיה מוכן בעוד שבועיים בתנאי שהתשריט יתאים לנתונים שנמצאים בגרמושקה. מאותו רגע אני יושבת ו"מחזיקה אצבעות" שהתשריט יתאים לגרמושקה. לא נותר בי כוח לשוב ולהיות אלמנה מסכנה. זה נורא מעייף.


    דרג את התוכן:
      22 תגובות   יום שישי , 22/11/13, 13:43



      22.11.2013


      משוק מחנה יהודה לניו-יורק ובחזרה לבת-ים

       

      באחד מערבי חמישי הסתובבנו מ.ג., רינה וגדעון (במאי הלהיט החדש, הסרט -"בעקבות שעון השמש") בשוק מחנה יהודה בירושלים. חווית מרנינת עין, לב וכיס. המצרכים הצבעוניים שידרו "אותנטיות" מפתָה. מעברם האחד של הדוכנים ניצבו המוכרים ובסימטאות הקטנות תרו הקונים אחר מבוקשם , כולם עייפים בסוף יום העבודה, ושלא כמונו, תיירי השפלה המציצנים, עבורם אלו החיים עצמם. אחד העוברים ושבים הפטיר – "או שהפירות והירקות כאן יותר יפים או שהתאורה עושה את זה" ונזכרתי בסופו של יום תיירות בּוֹהֵק אחר, בשעת העומס בה ממהרים מיליוני אנשים לחזור לביתם, בלעו אותי קרונותיה האפרוריים של הרכבת התחתית במנהטן. עינַי עדיין נצצו בהבהובי התדרים המטורפים שרטטו משלטי הפרסומת, נוף החיים בניו-יורק. תמונות ענק שקיפות על נחילי המון נְמָלֵי אדם ממשכנן במרומי האולימפוס, אֵלֵי העת החדשה – קלווין קליין, דיזל, גאפ .... מקדש הצרכנות הגדול בעולם. התצלומים חוזרים ומופיעים בתחנות הרכבת ומתנוססים על שערי הכרומו הבוהקים של עיתוני אופנה בהן אוחזות נשים דהויות. איקונות האופנה, מושאי הערצתנו, מוטבעות במוחנו בין אם נרצה ובין אם לא. לפתע התפוגג הציפוי המבריק שכיסה את העולם, עינַי נפקחות ואני מבחינה באנשים הדחוקים בקרון פניהם עייפות, בגדיהם מהוהים. צעירה אפרו אמריקאית דחוסה במכנסי ג'ינס, משמני בשרה לחוצים בחולצת טריקו פשוטה, שערה המקורזל מיושר. שמנוני ונוקשה אבל ישר. צעירה היספאנית בשמלה מנומרת החובקת שֵת עצום ממדים, שדיים כבדות ורגליים שנלקחו מציוריו של בּוּטֶרוֹ. גבר צעיר, פניו מחוטטות, בלוריתו מזדקרת בתסרוקת שנחשבת לאפנתית בקהילה כלשהי (אני מקווה). מתבוננת בצעירים הללו המעבירים חייהם בְּצֵל עולם הזוֹהַר, וחושבת על האומללות האינסופית של הנסיון, העקר לרוב, להתקרב ליְקוּם "אחר" נחשק ומגָרֶה, המונח כה קרוב, כה מפתה, כה אפשרי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כפי שטוען המיתוס האמריקאי שאומץ על ידינו הישראלים שבנינו בעצמנו את ארצנו הקטנטונת והבלתי אפשרית. הכל פתוח. הכל אפשרי. לא חשוב היכן נולדת, לא חשוב למי נולדת, אם אתה מוכשר וחרוץ ותעבוד קשה – תוכל להשיג "את זה". השילוב הקדוש של שאפתנות חריצות והתמדה בדרך המובילה להצלחה כבירה, רצוי אינסטנט. ופה ושם מישהו אכן מצליח ונותן תקווה לכולם, להמשיך במרוץ במסלול האומללות של החברה המערבית הנאורה, הפתוחה והדמוקרטית בה יש שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לכולם בלי הבדל דת גזע מין וגיל. כפי שאמר וולט דיסני "אם אתה יכול לדמיין את זה תוכל גם לעשות את זה."
      המבוגרים בקרון מנהטן כבר יודעים את האמת. ולכן, אולי, אני קוראת בעיניהם את העייפות האינסופית הקרובה לייאוש, ואולי מעבר לו, של מי שחי את אשליית הרמייה. אני  תוהה כוחן של אותן תמונות שהן עולם סגור בפני עצמו, מושלם, בלתי חדיר כמו פניהן חסרות ההבעה של הדוגמניות והדוגמנים, יְקוּם ווירטואלי שאפילו הוא עצמו אינו נראה כפי שמציגים הצילומים. כיצד יכול העולם הזה למשוך, לפתות, להשלות המוני אנשים כי הם יכולים להשיג לעצמם פירור זוהר באמצעות רכישת פריט כלשהו – שיער ישר, ג'ינס אופנתי, חרוזי זכוכית, טבעת יהלומים.
      מאוחר יותר באותו ערב במעונו של אחד מעשירי ניו-יורק,
      אני מקשיבה לגברים המשוחחים על יזמים אחרים ש"עשו את זה". יותר כסף. הרבה יותר. זה אפשרי. עובדה. אז גם הם, הגברים האלו, הבריאים, היפים, העשירים, גם הם אומללים כי אפשר יותר ועליהם למצוא את הדרך אל "היותר" הזה.
      ובעוד רעיונות עמוקים שכאלו טורדים את מנוחתי בחדרי הקט בבת-ים, נכנס מ.ג. נרעש ונרגש ומתוודה שהתאהב באישה אחרת שכבשה את לבבו עוד לפני שראה אותה. אני קצת מתפלאת משום שאני מכירה את גישתו הגברית פרימיטיבית של מ.ג. לגבי נכסיה הפיזיים של אשת חלומותיו, שהוא צריך לראותם ואף למששם לפני שהוא מניח את ליבו המאוהב בין שדיה. ומ.ג.  ממשיך ומספר כי גילה את האישה החדשה (שאת שמה אינו יודע) ברדיו, בתכניתו של ירון אנוש, ביום שישי אחר הצהריים (רשת ב' "קול שישי"), ואופן חשיבתה יוצא דופן ומשעשע  עד מאד. מיד אני מבינה שצָרָתי היא הגברת גִיצִיָה כּוֹחָנָה, הכוהנת הבינלאומית הגדולה של החשיבה השלילית, אשר ברגיל מלווה אותי בהכנות לארוחה המשפחתית בערב שבת.
      - אה, אני אומרת לו, אין אישה כזאת.
      - כרגע שמעתי אותה ברדיו, אומר מ.ג. היא מצחיקה נורא.
      - היא לא אמיתית, אני מסבירה.
      - היא אמיתית מאד, הוא עונה, אני אומר לך כרגע שמעתי אותה, וגם ירון אנוש אוהב אותה, הוא העלה אותה לשידור.
      - זו דמות דמיונית, אני ממשיכה, שחקנית שאומרת טקסט כתוב.
      אני מאתרת את גיציה כוחנה ביו-טיוב ומציגה אותה לפניו, בטוחה כי מ.ג. שהוא כידוע "מציאה גדולה", יחזור לחיקי משיגלה שהיא בסך הכל פולניה מוחצנת. אלא שמאותו רגע נצמד מ.ג. למסך וצוחק מול אהובתו, ובזמן המועט שאינו מבלה בחברתה מספר עליה לאחרים, וכל זאת מתחת לאפי.
      וכשאני ממשיכה במנהגי הפסול – לחשוב, אני מגלה שיש קשר הדוק בין תחילת רשימה העוסקת בחשיבה חיובית לבין המשכה בחשיבה שלילית. ובינתיים אני מתנחמת בלקלוק גלידה מופלאה משוק מחנהיודה - "מוסלין" בטעמי אשכולית בזילקום וזעפרן, הוכחה שאכן אפשר למתוח גבולות ולהשיג את הבלתי אפשרי, לייצר ולמכור גלידה (טעימה) בטעם שומשום שחור (קורו-גומה), וגלידת מאצ'ה (תה ירוק), גלידת וואסבי - לאמיצים בלבד!


      מצ"ב מספר לינקים לגיציה כוחנה, דמות אותה בנתה ומשחקת המחזאית דורית  פלד הרפז http://www.youtube.com/watch?v=H9Xr90ZP3xY

      http://www.youtube.com/watch?v=nk2eWfGWaAc

      http://www.youtube.com/watch?v=2QJ6m99lXy0



      ובתמונה – מתי גרינברג ואנוכי אוחזים בספר האמן שיצר לאחרונה – "רישומי הכנה להגדת בצלאל -  Selected drawings of the Haggadah".  "הגדת בצלאל" יצאה לאור בשנת 1984 והיא נחשבת לאחת ההגדות החשובות בעולם. ספר האמן מציג חלק מרישומי ההכנה שגיששו אחר הדרך ליצירתה מול הדפים הסופיים. ספר מרתק בו המאפשר לעקוב אחר גישושיו של האמן מתחילת הרעיון ועד השלמתו ליצירה. 

      ''


       ועמוד מתוך ההגדה - מימין - רישומי ההכנה, משמאל - העמוד הסופי

      ושבת שלום על כולנו

      ''

       

      דרג את התוכן:
        19 תגובות   יום חמישי, 14/11/13, 15:25



        14.11.2013


        סְטֶלָה  הכלבה וכתם וורוד זוהר


        בעודי צועדת בטיילת של בת-ים נחו עיני על שלט גדול – "סְטֶלָה בִּיץ'". מיד צייר דמיוני את הכלבה סְטֶלָה, אבל דעתי התבלבלה משהבחנתי שהשלט מפנה את העוברים ושבים לפאב הצופה אל הים ועליו מצוירת אישה צעירה ולא כלבה. לא ברור היה לאיזו "בִּיץ'" הכוונה, לכלבה, לנימפה המציצה עלינו משלט הפרסומת או לחוף המשתרע תחתיה. שערה הערמוני של סְטֶלָה שפע תלתלים תלתלים עד כתפיה המגולות, חלקת בשרה פיתתה עירומה עד הקו העליון של שדיה מרמזת שסְטֶלָה אינה לבושה גם בחלקו הדרומי של גופה אלא אם לבשה חצאית פרסומת לבירה באדוויזר, מתחתיה התנוססו אותיות קידוש לבנה – כשר. נראה שאותה סְטֶלָה נחה בשבת ולכן הוכשרה לשאר ימות השבוע. הופתעתי אך שמחתי כי נשים חצופות בשר כמו סְטֶלָה מקבלות חותמת "כשר" כשאר בנות ישראל החסודות והצנועות.
        ובזמן שמחשבות הֶבֶל כאלו ליוו את צעידתי עלתה מן הים סְטֶלָה אמיתית בביקיני מינימלי, צבעו וורוד לוהט, מה שקורין בעברית "שוֹקִינג פִּינְק" שהיכה בגוֹנְג של אחד מלוחות ההשראה הפנימיים שלי - הצבעים כפי שפגשתי אותם לראשונה בילדותי ונחרטו לעד בזכרוני. את הוורוד הלוהט הזה ראיתי בפעם הראשונה ככתם צבע על בגד הים של דודתי שהגיעה לביקור מקנדה. הייתי כבת עשר, ה"שוֹקִינְג פינק" כבש את מבטי ועד היום לא פגה תשוקתי לצבע המלהיב הזה שהוטבע במוחי בצמוד למילה "אושר" ו"שמחה עזה".
        ועם שחלפה על פני סְטֶלָה הוורודה נזכרתי בפעם האחרונה שלבשתי ורוד זוהר. ומעשה שהיה כך היה; נוּקִי חברתי שכנעה אותי לבוא להתעמל "פלדנקרייז" אצל אסתרק'ה פריקמן ברעננה. היינו בנות שלושים פלוס. לכבוד המאורע קניתי בגדי התעמלות חדשים – גרבי טייץ עבות ומבריקות ובגד גוף תואם - שוֹקִינְג פִּינְק. אולם ההתעמלות שכן בקומת המרתף, קיר חדר המדרגות כוסה במראת ענק ממנה הביטה בי אישה מלאה במקומות הנכונים וגם באלו שלא, דחוסה מכף רגל ועד ראש, על ירכיה השמנמנות ושדיה המלאים, בתוך לייקרה וורודה וזוהרת.  נשימתי נעתקה. הלם גמור. הזאת נעמי? שוֹקִינְג פִּינְק פשוטו כמשמעו, "אבוי, מַרְאָה מַרְאָה שעל הקיר - אינני היפה בעיר". באולם שהואר באור עמום הורע המצב, המתעמלות שכבו בפישוט אברים על המזרנים, בגדי טריקו מהוהים, רכים ונוחים. הוורוד המהמם פרע את ההרמוניה השקטה זרחתי, כמו דָגָנָק פלורסנטי שנזרק מן המים לחוף אפרורי.
        קורה שדמותו של אדם מבליחה לפניו כפי שהוא נראה בעיני אחרים, לרוב מידע זה סמוי מעיניו והוא נוטה לשכוח כי אחרים רואים אותו בשונה מתפיסתו העצמית. בשבריר שניה אחד הוארו עיני בתובנה חדשה, גבולות המודעות שלי התרחבו. נודע לי על עצמי משהו שלא ידעתי שנייה לפני כן. ה"עצמי העיוור" שלי התפכח. מה עושה ההכרה החדשה הזו? המודעות לאופן בו ה"אחר" רואה אותי? האם כך אני רוצה להֵרָאות? יותר לא דחסתי את עצמי לבגדי לייקרה הדוקים בין שהיו וורודים ובין בצבע אחר, הוורוד הזוהר יצא ממלתחתי לטובת אחייניתי שהייתה מכורה לוורוד.
        לרגע קצר קיבלתי תזכורת שאינני יודעת הכל על עצמי ואחר כך שכחתי שוב. עד שהחיים הזכירו לי....
        וקורה שיצירת אמנות טובה קוראת את הצופה / קורא / מקשיב שמגלה על עצמו משהו שהיה נסתר עבורו עד אותו רגע. ואז היצירה מרוצה מאד.


        מצ"ב לינק לסרטו של הבמאי גדעון בר-טל "בעקבות שעון השמש". הסרט מתאר את הקמתו של פסל שעון השמש שיצר מתי גרינברג בפארק טדי בירושלים. כפי שמעידה התמונה הפארק והפסל משכו אליהם קהל רב בסוף השבוע האחרון במסגרת אירועי "בתים מבפנים" בירושלים. הקהל תאב הדעת זכה להסברים מפי מ.ג. הפסל ומפיו של האסטרונום אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים במכון וייצמן, וכן מפיו של יצחק חלפון מתכנן הפארק כולו. רוצו לראות!

         

        http://www.youtube.com/watch?v=L_Lmh1LifZ8


        ''

        ''

        © נוֹמִיקָן



         



         

        דרג את התוכן:
          26 תגובות   יום שבת, 2/11/13, 18:45


          ''
           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

           

          דף שער מתוך "מגילת אסתר", מתי גרינברג

           

          העוקץ, חתונת הכסף


          סיפור אמיתי, שמות בדויים


          במבט לאחור יכלה לראות שהכתובת הייתה רשומה על הקיר. אבל בזמן אמת מנה גדולה מדי של הורמון האושר עירפלה את ראייתה. בדיעבד, טיפשות האושר לא הייתה שווה את ההתפכחות הכואבת שאחריה.
          ההודעה הגיעה בדיוק כשעמדו לנסוע לחופשה בבאת' לחוג את חתונת הכסף. עשרים וחמש
          שנים קודם ערכו חתונת בזק חודשים מספר אחרי שהגיע מישראל ללונדון, משאיר אחריו
          גירושין מכוערים, אישה כועסת, שני ילדים שסרבו לכל קשר איתו ואמא לא צעירה. אחר כך
          נוסף גם ילד מחוץ לנישואין, אבל זה לא נחשב ,"ההיא" סידרה אותו וגנבה את זרעו המשובח. הוא נאלץ לשלם כדי להשתיק את הפרשה. אַן הייתה עכברונת אפורה בת ארבעים וכבר חשבה שלעולם לא תינשא, וודאי לא לגבר נאה ומקסים כמו פוֹקְסִי. בניגוד למזגה השקול החליטה להמר. הלשונות הרעות דיברו על כך שנשא אותה לאישה רק כדי לקבל אזרחות בריטית והגנה של עורכת דין ממשרד המשפטים. אבל נישואיהם החזיקו מעמד והם  הגיעו לחתונת הכסף.
          ילדים לא נולדו להם. כחלוף השנים התפלאה על שלא חודש הקשר עם ילדיו אך הניחה לכך. את האֵם פגשה מספר פעמים כשבאו לביקור בארץ. אישה של פעם  שהזדקנה לבדה בדירתה מוקפת באוצרות המשפחה – ציורים יקרים של ציירים ארצישראליים. עשרות מהם תלויים על הקירות ואחרים מאוחסנים בקפידה בחדר הקטן. את הציורים קיבל סבו של פוֹקְסִי, אבי אביו, שהיה צלם, בתמורה לצילומים שצילם את טובי הציירים בארץ. האם ירשה אותם כשנפטר בעלה. פעם אחת התלקחה מריבה איומה בין פוֹקְסִי לבין אימו ואחותו. הוא רצה למכור. הן סרבו. כשסוף סוף עברה הזקנה לגור בבית אבות נכנס יום אחד לדירה, הסיר את כל הציורים מהקירות ומהחדר הקטן ומכר אותם. אימו מחקה אותו מצוואתה ויחד עם אחותו תבעה אותו בבית משפט. הוא לא התרגש, הזקנה וודאי תמות בקרוב והמרשעת תירש את הדירה. אימו אהבה את אחותו יותר, אמר, והוא זקוק לכסף עכשיו. אַן לא ידעה לאיזה צורך נדרש לו הכסף "עכשיו" וגם לא איזה סכום קיבל עבור הציורים היקרים. זה היה כספו והוא שמר אותו בנפרד. בכל אופן הוא היה רגוע יותר "עכשיו" כשהיה לו הון קטן משל עצמו, והיא שמחה על כך. היא עצמה הצליחה לחסוך מעט ממשכורתה אשר רוב הזמן פירנסה את שניהם. מעט מדי כעת כאשר עמדה לצאת לגמלאות. לכן, כאשר נודע להם, רגע לפני שיצאו לחופשה של חתונת הכסף, כי הדוד אלפרד, שהיה ערירי, נפטר והוריש לה
          בצוואתו מיליון פאונד, שמחו מאד. הדוד אלפרד היה חולה שנים רבות והיא טיפלה בו במסירות. הם תארו לעצמם שיוריש לה מכספו, אך לא דמיינו הון עתק כזה. מיליון פאונד שינו מקצה לקצה את תמונת חייהם העתידיים והם יצאו לחופשה עליזים וטובי לב. היא לא ידעה שכסף יכול לפעול על גבר כמו כדור הוויאגרה, אבל זה מה שקרה. פוֹקְסִי נתקף תשוקה עזה אל העכברונת שלו, כמו אז, בימים שחיזר אחריה כדי שתינשא לו. הוא פינק אותה בשמפניה וביצי קביאר שחור לארוחת בוקר, ותותים בקצפת עם התה של חמש אחר הצהריים. "עכשיו" יכלו להרשות לעצמם. ואחרי עשרים וחמש שנה אַן, שכבר לא חששה לעתיד נישואיהם, ולמעשה כבר לא חששה מכלום, כמו שיכול לא לחשוש מי שעתידו הכלכלי מובטח לגמרי, התמסרה לחלוטין לפרץ אהבה מאוחר זה, וחשבה על ההפתעות הצבעוניות שהחיים יכולים לזמן גם לעכברונות אפרפרות.
          בערב האחרון הפתיע פוֹקְסִי בפזרנות
          נדיבה והזמין מקום לארוחת ערב במסעדה היקרה בעיר. הם חיסלו בקבוק שמפנייה "מאדאם קליקו", היא הייתה שיכורה מאושר. מעתה והלאה כך יראו חייהם, חסרי דאגה ומפנקים. כשחשבה שאי אפשר להיות מאושרת יותר שלף את ההפתעה האמיתית - טבעת נישואין שחידשה את נדריהם, יהלומים קטנטנים ובוהקים סבבו את הטבעת, שְמָה ושְמֹו ותאריך חתונת הכסף נחרט מצידה הפנימי. כששבו לחדרם במלון הועם לפתע זיו פניו. כששאלה לפשר הדבר ענה כי נזכר בחוקי הירושה באנגליה, וכי חבל מאד שיאלצו להיפרד מארבעים אחוזים ממיליון הפאונד, שהם ארבע מאות אלף פאונד, שילכו לממשלת בריטניה. היא צחקה ואמרה כי גם שש מאות אלף פאונד הם סכום מכובד למדי, שלא לומר מופרז. הוא נישק את קצה חוטמה של העכברונת שלו, צנועה ומסתפקת במועט. הגם שהייתה מבוסמת, חזרה על כך כי שש מאות אלף פאונד הינם סכום נפלא שיאפשר להם חיים טובים גם לאחר שתפסיק לעבוד. הוא הסכים איתה,
          כמובן, אבל חשב שמיליון פאונד ייטיבו עימם יותר. היא נזכרה בכספו החבוי, אך לא אמרה מילה. היא הייתה מאושרת. הם היו נשואים עשרים וחמש שנים, הוא אהב אותה והם עומדים להיות עשירים.
          למחרת בבוקר כאב ראשה, חמרמרת שאחרי שתייה. פוֹקְסִי התעורר במצב רוח מעולה, הגיש
          לה קפה ווֶרֶד למיטה, ליטף קלות את זרועה והעלה את הרעיון. היא, אַן, עורכת דין, עובדת ממשלה ואינה יכולה לעגל פינות. אבל הוא יכול. הם יכולים להעביר את מיליון הפאונד לחשבון על שמו, באחד מהבנקים האלה שנמצאים off-shore , איש לא יוכל למצוא את הכסף. כך יוכלו לשמור לעצמם את כל המיליון בלי לחלוק אותו עם כל אותם הדלפונים עצלים שהגיעו ללונדון מאפריקה ומאסיה וחיים מקיצבת סעד ממשלתית על חשבון כספי הירושה שהוריש להם דוד אלפרד. היא רצתה לומר שהדוד אלפרד הוריש את הכסף לה ולא להם, אבל ראשה כאב ועלי הכותרת של פרח הוֶרֶד נגעו לליבה, ועיניו של פוֹקְסִי ברקו באש שלא הכירה. היא החלה להפוך ברעיון. היא ניסתה להתרכז. בחילה קלה תקפה אותה, פוֹקְסִי הביא כדור נורופן נגד כאב ראש, הניח מגבת קרה על ראשה, וישב לידה. "את זוכרת את הדירה היפהפייה שראינו מול הפארק בהמפסטד?" הדירה הנהדרת ההיא. "בטח כבר מכרו אותה" אמרה. "תמיד נוכל למצוא אחרת" ענה. היא המשיכה
          לחשוב. הענות להצעה פירושה היה שהיא, עורכת דין שעובדת במשרה ממשלתית, עוברת על
          חוקי המדינה, שותפה לדבר עבירה, מבריחה כספי ירושה ואינה משלמת מס ירושה כנדרש. פוֹקְסִי
          המתוק, הוא קרא כנראה את מחשבותיה ואמר – "את יודעת מה? עזבי. זה היה סתם רעיון. ניקח את הכסף נשלם ארבעים אחוזים ממנו למסכנים או לכבישים או לחינוך, וזהו". הוקל לה. ואז הוסיף – "כמובן, אם את לא בוטחת בי, אחרי עשרים וחמש שנים, זה סיפור אחר". אַן נחרדה ומיהרה להשיב "לא, לא וודאי שאני בוטחת בך, אני פשוט, אני פשוט..." פוֹקְסִי הניח ידו על ידה ואמר "עזבי, סתם חשבתי". "לא, לא" מחתה אַן "איך אתה יכול לחשוב כזה דבר, אחרי עשרים וחמש
          שנים" עיניה נחו על הטבעת החדשה שענדה על אצבעה בצמוד לטבעת הישנה, הפשוטה ומשום מה נזכרה בכיסוי המיטה שראתה בחנות הכל-בו "הֶרוֹדס" וחשבה שיתאים מאד בחדר שינה הפונה ל"המפסטד הית'". "נעשה את זה" אמרה. למחרת חתמה על כל המסמכים הנדרשים להעברת מיליון הפאונד על שמו, הכסף עבר לחשבון עלום בבנק off-shore, ופוֹקְסִי נעלם אחריו בארץ ישראל. המוצא הישר היודע את מקום הימצאו מתבקש להתקשר לאַן הבוכיה, שטילפנה מלונדון וסיפרה את הסיפור הזה למ.א, חברו של מ.ג. שסיפר לי ואני מספרת לכם.







          דרג את התוכן: