כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 12/2013

    33 תגובות   יום ראשון, 29/12/13, 15:30

    ''
    ''
    ''
    ''
    ''
    ''

     

     

    29.12.2013

    סטודיו אמן – מתי גרינברג

    בשנת 2007 סגר מתי גרינברג את הסטודיו שלו בהמפסטד, לונדון, אנגליה. ברשותו היה אוסף אינסופי של עבודות אמנות שלו עצמו, עבודות אמנות שאסף במשך עשרות שנים, ושאר מיני אובייקטים שהתגלגלו אל תוך חייו. במבצע כמעט בלתי אפשרי עבור אספן כפייתי הוא ניער את חייו, ברר ובחר וארז את החפצים שברצונו להעלות לארץ הקודש, הזיל דמעה על אלו שנאלץ להשאיר מאחור, חיבק את חבריו, נשק לילדיו ולנכדיו ושב ארצה אחרי ארבעים וארבעה שנות חיים ויצירה מחוץ לארץ.
    משסיים להתמקם מחדש בבת-ים, העיר בה גדל  (ועדיין לא יודעת שיש אמן בעִירה), נתקף חוסר מנוחה. כאמן נבון הלך להתייעץ עם רואה החשבון. שאלתו הייתה – האם להתחיל בטיפול פסיכולוגי כדי לפתור את בעיית חוסר השקט או לפתוח סטודיו ולהמשיך לעבוד. רואה החשבון הדקדקן ענה מיד – פְּתח סטודיו, זה הרבה יותר זול.
    מ.ג. פתח סטודיו.
    הסטודיו גבה הקומה ורחב הידיים ממוקם בבנין תעשייתי מחוספס באזור התעשייה של בת-ים. מהמסדרון המוביל לאולם הפלאות אפשר עדיין לראות את הים לפני שמגדלי היוקרה החדשים הנבנים סמוך לחוף יסתירו אותו כליל. על דלת חדר השירותים רשם מ.ג. בכתב ידו – "... אחרי ארבעים וארבע שנים בלונדון לחזור לישראל במיוחד לבת-ים זוהי טראומה של החיים אבל זאת היא גם התעוררות לקום ולעשות, לקום ולשנות...". בשקדנות ארוכת שנים ומתוך כורח פנימי קם מ.ג. כל בוקר (ולשמחתי) אץ רץ בשמחה אל הסטודיו (ומשאיר אותי במנוחה לעבודתי). מהו הסטודיו עבורו? מהו המקום הזה אשר שואב אותו אליו? פעמים רבות צפיתי בתגובה הראשונה של הנכנסים לסטודיו. כולם כאחד נעצרים בפתח ומביטים סביבם בהשתאות עגולת עיניים ופעורת פה - "וואו. רגע, רגע, תנו לי רגע". מה נגלה לעיניהם שמשאיר אותם דהומים ומבקשים שהות קצרה לפני שהם פוסעים פנימה, השהייה המתבקשת לפני חדירה למקום פרטי, מקום מפתיע, "אַחֵר" או מקום מלא השראה. דומה שדווקא מתוך תגובתם של האורחים ומבטם המופנה אל האמן והסטודיו יכולה אני לתהות על משמעותו עבור האמן, לשַעֵר מהו שהאמן יוצק לתוך הסטודיו ובו חשים הצופים, מדעת ושלא מדעת.
    שני צדדים לעבודתו של האמן. הצד הפנימי בתוכו נוצרים הדברים והצד החיצוני – נִראותן של היצירות. הסטודיו הוא המקום בו נוצרים הדברים טרם לבשו את צורתם הסופית. כאן מגשש האמן אחר הרעיון ואחר צורתו ומהו האמצעי הפיזי שיתן ביטוי מתאים לרעיון ולצורה. הצופה יכול לראות את תהליך היצירה - שרבוטים, רישומים, שרטוטים, מודלים מקרטון, מעץ, מברונזה, ריחם של חומרי הגלם – עפרונות, צבעי מים, צבעי גואש, וניחוחו המיוחד של נייר עבודת יד, ופתיתי נייר מכורסם. יש משהו אינטימי בהצצה לתהליך העבודה של האמן, במעקב אחר התפתחות הרעיון, אחר הבחירות של האמן מהשלב ההיולי, האמורפי של הרעיון ועד לעבודה המוגמרת. לרוב התרחשות זו חבויה מהעין. תהליך היצירה מהשלב הגולמי, הבלתי מעובד, מעורר סקרנות רבה במיוחד אצל אלו המצֵרים על כך שמגדירים עצמם כ"אינם יצירתיים". ביקור סטודיו מאפשר הצצה לעולמו הפנימי של האמן. גם האמן אץ רץ לו אל הסטודיו מדי בוקר כדי לפגוש את עצמו, את עולמו הפנימי. גם הוא סקרן לדעת מה יקרה היום. מה יתגלה לו. להיכן יובילו אותו הכישרון והמיומנות והתשוקה ליצור. הסטודיו הוא "המקום הבטוח" שלו. אין יוצא ואין בא אלא ברשותו. אין מפריע. מ.ג. נוהג לשכוח את הטלפון הנייד שלו בבית, מוסיקה קלסית חוצצת בינו ובין סאון הרחוב ומשאיות הספקים של מרכול ה"סופרדוש" הסמוך. בתוך "המקום הבטוח" שלו, בין עבודותיו, ב"מקדש" המוגן, חופשי מכל מטלה מַפְרעת, הוא מתכנס פנימה אל עצמו מתרכז בעשייה ודולה את אוצרותיו מתוך עצמו.
    מ.ג. מגדיר עצמו כאמן פָּסָל. הוא אומר שציירים יכולים רק לצייר, פָּסָלים יכולים לעשות הכל. והוא באמת עושה הכל. יצירתו מגוונת ועשירה. הוא החל ברישומים וציור, עם סיום לימודיו בבצלאל עבר לבניית תפאורה לתיאטרון, בסנטרל סקול בלונדון סיים תואר שני תוך התמחות  בתחריטים בעיבוד של המאה השמונה עשרה, המשיך בחיתוכי עץ, בפיסול בברונזה ובאבן, בפיסול תלת מימדי בנייר (הסתחפויות), בעיצוב רהיטי ברונזה וזכוכית ולמעלה מעשרים ספרי אמן שיצר עם השנים יחד עם כותבי טקסט מהמעולים שקיימים. עבודות מתקופות שונות ממלאות את הסטודיו, שכבות שכבות של כוח יצירה אדיר, חלקן מסודרות, חלקן פזורות, בכל רגע לוכדת העין יצירה אחרת. ההיתקלות בכוח היצירה האדיר הזה היא שעוצרת את הנכנס לסטודיו, כוח היצירה וכוחה של תשוקה אובססיבית שרבים חושקים בה, אבל מעטים זוכים בחסד שבה ובקושי של חיים עם רודָנית פתיינית כמוה.

    בשעת הכנת רשימה זו ניגשתי לבדוק שוב את הכתוב על דלת השירותים בסטודיו. ושם, אבוי, גיליתי בהמשך משפט נוסף אליו לא שַתִּי ליבי לפני שלוש וחצי שנים כשפגשתי את מ.ג.  וחבל מאד שלא שַתִּי ליבי מפני שכתוב שם  - "אסור שהכסף יהיה מטרה אלא אמצעי למטרה רוחנית". לוּ הייתי מבחינה בהצהרה זו יתכן שהייתי שוקלת שנית ואולי אף שלישית את התאהבותי במ.ג. רב הקסם. כאשר אמן צעיר משחרר לאוויר העולם הצהרה שכזו ניתן לבטלה ולקוות שישתנה. כאשר אמן בוגר שעבר את שנתו השישים רושם על דלת בית השימוש הכרזה שכזו אפשר להבין ש"ככה זה". ובאמת "ככה זה". ומה שיפה ב"ככה זה" הוא שהמצב מתאים ביותר לחברה בה אנו חיים. חברה בה היצירתיות מוערכת עד מאד ומשמשת מושא לקנאה, אלא שבתחום האמנות מעטים הם המוכנים לשלם עבורה.
    ואכן, חיינו עשירים ומלאי תשוקה יצירה ורוח.

     צילום: עמוס רוג'ר

    דרג את התוכן:
      34 תגובות   יום שלישי, 17/12/13, 10:40

      ''
      ''
      ''
            

      17.12.2013

      אמנות ומדע - צמחי הבר של ירושלים מתארחים במכון ויצמן

      בשעות אחר הצהריים של יום רביעי, בתאריך היפה 11.12.2013 שעה שעם ישראל התכונן לסופה הדרמטית עליה התריעו החזאים יצאנו מ.ג. ואנוכי בדרכנו למכון ויצמן ברחובות. שָם, בבנין אולמן למדעי החיים במחלקה למדעי הצמח עמד להתקיים טקס פתיחת התערוכה "פרשת המים" בה מוצגת עבודתו של מתי גרינברג "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן הקוצני". אצר את התערוכה דובר המכון מר יבשם עזגד שיזם פרויקט שילוב מדע ואמנות בו מבני "מעבדות, מינהלה ומרכז כנסים במכון ויצמן למדע מתפקדים כחללים אלטרנטיביים לתערוכות אמנות, זאת במטרה לאפשר מפגשים בין מדע לאמנות, והחלפת רעיונות בין מדענים ואמנים. בהתבסס על תפיסה שלפיה שניהם עוסקים בניסיון להבין את העולם, ולומר משהו משמעותי על התובנות האלה. המפגש עם יוצרים שזווית הראייה שלהם וכללי הפעולה שמניעים אותם שונים מאלה שמניעים את המדענים, עשוי לתרום לשני הצדדים."  ברוח דומה, חודשים מספר לפני כן, כשהגענו לבנין אולמן בפעם הראשונה תלה בחזית שלט ובו נכתב: DON'T LET SCIENCE GET IN TH WAY OF YOUR ART
      בשלב מוקדם של חייו כאמן החליט מתי גרינברג לייצר אמנות שהיא חלק מהחיים ואינה מסתפקת בהצגה חנוטה בגלריה או במוזיאון. חלק גדול מפסליו נמצא במרחבים ציבוריים הפתוחים לקהל. האחרון שבהם עליו כתבתי רבות – פסל שעון השמש בפארק טדי בירושלים, לא רחוק ממנו ב"היברו יוניון קולג'" ניתן לראות את שערי הברונזה שיצר עבור המבנה שתכנן האדריכל משה ספדי, בניו-יורק ניצב פסל שעון שמש שלו בחזיתו של "מוזיאון המדע" ופסל מנורה גדול תלוי בחזיתו של ה"היברו יוניון קולג'" בניו-יורק. לפי כשנתיים הפכה "מגילת רות" שלו לתל-אביבית כשתלתה בתערוכת חוצות בשדרות ח"ן ושימחה לב עוברים ושבים.
      כאשר יזם יבשם עזגד, דובר מכון ויצמן, את הקמת התערוכה של פרויקט צמחי הבר של ירושלים במכון הצמח, מצא מ.ג. את הרעיון ראוי ביותר. כך יסתופפו צמחי הבר "שלו" בינות אנשים המקדישים את חייהם לחקר הצמחים, והמדענים עצמם – יהנו מהעבודות של אדם מבחוץ, אמן, שאינו מביט בחלק מן הצמח במעבדה מבעד למיקרוסקופ, ואינו מחויב לדייקנות מדעית, ויש לו החופש לראות את הצמח כרצונו.
      הסופה התעכבה מעט והגענו בשלום. באוויר תססה התרגשות טובה. שלישית ג'אז הנעימה את זמנם של הבאים, סטודנטים, חוקרים צעירים ועובדי סגל ההוראה של המכון – דוקטורים ופרופסורים, שהתבוננו בסקרנות בעבודות האמנות אשר תלו על הקיר הגדול בכניסה, בחדר הכנסים ובחדר הישיבות והופתעו מהעבודות שלא רק שאינן עבודות בוטאניקה הן אף כוללות קטעים מתוך "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, קטעים הרלבנטיים לצמחי הבר. "נורא יפה" חזרו ואמרו בהתלהבות. ולא ידעו כי מ.ג. אינו מקבל את המושג "יפה" כביקורת אמנות.
      להפתעתנו, פרופ' דניאל זייפמן, נשיא מכון וייצמן, התייחס בדברי הפתיחה שלו בדיוק לנקודה זו, כשאמר כי מדענים יודעים שהפיתרון אליו הגיעו הוא נכון כאשר הוא "יפה", יפה במשמעות סימטרי. ב"סימטרי" אין הכוונה לכך שצד שמאל הוא תמונת מראה של צד ימין, אלא תחושת סימטריות. ואם אין סימטריות בפיתרון הרי לפחות יש בו הכנסת סדר כלשהו, והסדר הוא יפה.
      שיחה מרתקת התקשרה בין פרופ' אברהם לוי, ראש המחלקה למדעי הצמח, המארח שלנו, לבין מתי ג. פרופ' לוי התרגש מכך שאמן כמו מ.ג. שאינו מדען, מתעניין בצמחים. רואה אותם, עוצר, מתעכב, מתבונן, בוחן, לוקח את הזמן ומבלה עם הצמחים שנה מחייו, כפי שבילה מ.ג. בשנת 2008 כאשר יצר את סידרת ספרי האמן - "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן הצבעוני". פרופ' לוי שיבח את עין האמן שמצד אחד הקפיד על הפרטים הקטנים ביותר של הצמח, ומצד שני הרשה לעצמו להגזים בפרופורציות, כך שבסופו של דבר לכד את מהותו של הצמח ואת הכוליות שלו. אחד האלמנטים יוצאי הדופן בעבודה הוא המקום מרכזי שניתן לקוצים הגדלים בשולי הדרכים ובשולי הסיפור ולרוב מתעלמים מקיומם והם נחשבים "פחות". מ.ג. הציב אותם במעמד שווה מול הצמחים "היפים" והוציא לאור את יופיים של "גיבורי השוליים". לב עבודתו של מתי גרינברג ממוקד במאבק / בדו-קיום בין שני סוגי צמחים הגדלים "על פרשת המים" בירושלים – הצמחים הקוצניים הזקופים שעולים מן המדבר, והצמחים הבשרניים הטפסנים המטפסים מן השפלה. פרופ' לוי התייחס להתפתחות הצמחים דרך המתח בין המאבק של צמחים מסוגים שונים על משאבי מחיה לבין ההפריה ביניהם. התפתחות זו שיוצרת זנים חדשים היא חלק מהיופי בעולמנו. צמחי הבר של ירושלים כפי שהעלה אותם מ.ג. על הנייר (עבודת יד) הכניסו את החוץ, את השדות, את הגן לתוך הבניין, אל פנים המעבדות ומהווים תזכורת והשראה לעובדים. וכך שלבו ידיים האמן והפרופסור, צמחי הבר ומושאי המחקר של המכון על מולקולותיהם והצעידו את האנושות אל העתיד. וכל הדיווחים על נזקי הסופה וקטסטרופות השלג לא הצליחו לפוגג את תחושת השמחה שהתעוררה בי משום שפגשתי בני אדם המחויבים להביא ערך אמיתי בעבודתם במקום שהוא פנינה אמיתית בארצנו רבת המרורים.

      מצ"ב לינק לסרטון קצר (4 דקות) המציג את הפרויקט "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן הקוצני",  http://www.youtube.com/watch?v=smn4Kbv2dBc&feature=youtu.be

      מתוך "גלריה" של עיתון "הארץ" 15.12.2013 – "האמנים מיכה לורי, מתי גרינברג ואור רביב מציגים תערוכות, הפתוחות בימים אלו לקהל הרחב ברחבי מתחם מכון ויצמן ברחובות. את שלוש התערוכות, שמתקיימות כחלק מתוכנית חדשה, המשלבת בין מחקר מדעי לאמנות, אצר יבשם עזגד. אפשר לבקר בתערוכות בתיאום מראש בטלפון 08-9343088 או להתעדכן באתר מכון ויצמן על מועדי הסיור המודרכים. הכניס חופשית."
      לינק לאתר המכון המכיל מידע על התערוכות :  http://www.weizmann.ac.il/Arts/
      לינק לאתר המעבדה של פרופ' לוי http://www.weizmann.ac.il/plants/levy/

      נ.ב. 

      חשבתם פעם על כך שיש מאות אלפי סוגי צמחים בעולם לעומת מספר אלפי יונקים בלבד? קצת ענווה לא תזיק לנו, בני האדם "נזר הבריאה".


       

       

      דרג את התוכן: