כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 3/2013

    6 תגובות   יום שישי , 29/3/13, 08:37

    ''


    29.3.2013


    התִיתָכן אהבה בינינו.. – שיטות שונות להחליט, האם להתאהב?


    ביום אביב שמשי נפגשתי עם האמן מתי גרינברג לפני דלתה הנעולה של גלריה בה הוצגו עבודותיו שהקסימו אותי בביקורי הראשון. האחראי לפתיחת הגלריה אחר קום, וכך השתבשה תכניתו של מתי לבדוק היתכנות של קשר בינינו לאור תגובותיי יצירותיו. זו הייתה אמורה להיות המשוכה הראשונה שאעבור. האינטליגנציה האמנותית. בלעדיה – אין סיכוי. התיישבנו בבית קפה ברחוב בן-יהודה וחיכינו שהגלריה תיפתח. בינתיים שתינו קפה. אני – "בן ז. של קפה שחור", מר, "כמו החיים". מתי - הפוך בלי סוכר. המרירות הנעימה הזכירה לי את חברתי שביקרה אותי אמש בדרכה ל"בליינד דייט". היא הייתה אחרי יום עבודה, שיערה סתור, האיפור עייף, הגרוע מכל – שפתיה היו דהויות. אימי דיברה מגרוני: "את לא מסתרקת ושמה אודם"? לא" ענתה חברתי "אני לא מתאמצת, זה מה שאני, זה המצב הכי גרוע שלי, מתאים – טוב, לא מתאים – לא צריך". נדהמתי מהטקטיקה הזו. גדלתי על ברכי אסכולה שאומרת שאין הזדמנות שנייה. לא השתכנעתי ולפגישה עם מתי התלבשתי נחמד. לא יותר אבל גם לא פחות. 
    הקפה נגמר מהר. למתי גרינברג היו חיים מעניינים אז הוא קנה לי גלידה, וגם לו. גבר ואישה לא צעירים יושבים ומלקלקים גלידה. זרות עמדה בינינו. זרות וסקרנות. מאחורי משקפי השמש שהגנו מהאור האכזר, התאמצו עינינו הפקוחות לראות אחד את השני פנימה. הגלריה עדיין לא נפתחה. במיומנות השחיל מתי סידרת שאלות לתוך השיחה. לא הרגשתי שאני נבדקת, הייתי עסוקה בבחינה שלי – אותו. שאלותיו התבססו על הכישלונות המפוארים בעברו,  ונועדו להבטיח כי בבחירת האישה הבאה יעשה טעות חדשה אותה עדיין לא עשה. לדבריו, המומחיות שלו הייתה - "נשים יפות ונוירוטיות", נשים מסוג זה היו נמשכות אליו, והוא היה מתגייס להצלתן. לדעתי, הוא כלל לא חשב על אהבה, אלא שָקל האם מנת הסבל הצפויה לו איתי שווה את המאמץ להפעיל את הקסם שלו ולהשיג אותי, מה עוד שאני אישה נאה אך וודאי שלא ברמה המתירה לי זכויות יתר של מניירות ונוירוזות. מפעם לפעם הובלעה שאלה אגבית - האם את מעשנת? לא. אני לא מעשנת. תודה לאל (לחש בליבו). האם את פסיכולוגית? לא. תודה לאל (לחש בליבו). האם את עורכת דין? לא. תודה לאל (לחש בליבו). האם את דתיה? (גם את זה הוא ניסה. זה לא עבד. בכלל). לא. תודה לאל (לחש בליבו).  וכך דילגתי בקלילות משוכה אחר משוכה. לבסוף נשאלתי – האם את בשלנית? לא. יופי! מושלם! הפעם צהל בקול, אני אוהב לבשל, זה מרגיע אותי.
    כל אותה עת ישבתי מולו, בוחנת את פניו האדמדמות תחת הכובע הלבן המגוחך המצחיק בצורה היסטרית, כפות ידיו העדינות במפתיע לידי פָּסָל, זקנו ושפמו שניכרו בהם עקבות ה"אדום הפראי" של צעירותו וכעת היו לבנים. לא בדקתי עובדות, לא ענינה אותי ההיסטוריה, הקשבתי רק ל"דבר הזה" שריטט באוויר בינינו על המדרכה הסואנת ברעש המכוניות החולפות. שמרתי את גופי סגור אך חיישני ליבי הושיטו זרועות שושני ים מגששות – האם אוכל לאהוב את הגבר הזה? ושמתי לב למילה "נכון" משייטת בקרקעית בטני. וזה הכל. פתאום נדדה השיחה למקום מסוכן עבורי. מתי סיפר על אישה אשר טרפה נפשה בכפה. נדרכתי. גופי ננעל. שושני הים אספו זרועותיהן במהירות וסוככו על קירות ליבי. זה לא יכול להיות מקרי שהוא מעלה סיפור כזה, אמרתי לעצמי, אבל אני עדיין לא מוכנה. נהניתי לשבת שם איתו, כאילו סתם, רק גלידה ושמש תל-אביבית וכוס קפה ריקה שבמשקעה וודאי רשום היה עתידנו אלא שלא בדקנו . "יש סיפור קשה בחיי" אמרתי למתי "אני רוצה שתדע את זה. אבל אני לא רוצה לדבר עליו עכשיו".

    הגלריה נפתחה. על כניסתי לתוך עולמו כתבתי ברשימה האחרונה שפרסמתי בעבר - "המהות כולה בכף היד" (דה מרקר, 26.4.2010) כשהסתיים הסיור בתערוכה חשתי שפגשתי באדם שעבורי אין לו סוף. עם פרידתנו הטביע מתי נשיקה קלה בלחיי. טעמה של הנשיקה, מגע שפמו, דגדוג לֶחְיוֹ הזִיפָנית, והריח הנכון – הם שקבעו עבורי. ביהירותי חשבתי שהאינטליגנציה האמנותית שלי היא שהרשימה אותו, אלא שלימים התברר לי כי מה שהפיל את הפּוּר לטובתי היו שָדַי שקיפצו בעליצות ובחוצפה גלויה בתוך מִפְתַח המחשוף בכל פעם שצחקתי. הפיתוי היה ברור. כשהבעתי פליאה - אמן גדול והקריטריון הוא השדיים? מתי צחק. "מה הקשר? אני גבר, ככה פועל מוח של גבר. אישה צריכה לדעת את כוחו של הגוף שלה, אחרת זה בזבוז." ואני תהיתי אם הגבר קודם לאמן או להיפך, ואולי זו בכלל לא שאלה. התשובה נמצאה לי בעבודותיו.

     

     מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".



     

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום רביעי, 20/3/13, 10:29

      עַל אהבה, חָבֵרוּת ו"מְגִילַת רוּת" או - מה קורה כשמתעלמים מעצותיה של כלה צעירה
      בעלת טעם טוב


      לפני שלוש שנים צדה עיני את דמותו של האמן מתי גרינברג, בתערוכה של עבודותיו שהתקיימה בתל-אביב. מתי שישב בצד מעמיד פני שקוע בעיתון, והתעלם מהאישה הנמרצת (אני), עורר את סקרנותי הנשית לא פחות מזו האמנותית. כלתי הצעירה שהתלוותה אלי הזדעזעה לגלות את טעמי המפוקפק בגברים. היא פסלה אותו על הסף. הסיבה הייתה גלויה לעין – כפות רגליו היו נתונות בסנדלי "שורש". "אין מצב" כך פסקה לילושקה, ש"את תצאי" עם גבר שאצבעותיו מבצבצות מסנדלים, ועוד סנדלי "שורש" המכוערים. היא עצמה השליכה כך צעיר או שניים שחיזרו אחריה בסנדלָיִים.
      הופתעתי ללמוד על הקריטריון העכשווי. לא הייתי מנוסה במיוחד בניפוי גברים בכלל ובעת המודרנית בפרט. בזמני היו נערצים דווקא "גברים גברים" שהסתובבו בסנדלים תנכיות קיץ וחורף. ועוד, הוסיפה לילושקה, "מה זה הסמרטוט על הצוואר שלו?" ואכן, על צווארו של הבחור הלא צעיר הייתה כרוכה מגבת מוזרה. וזאת לדעת, ללילושקה טעם מעולה עם תעודה אקדמית של האקדמיה לאמנות "בצלאל" והיא עוסקת בעיצוב גראפי. חזקה עליה שהיא יודע מה היא אומרת.
      בכל זאת, עבודותיו של מתי גרינברג הקסימו אותי, הן היו שונות, היה בהן עומק מרתק שלקח אותי  ל"מקום אחר" והן היו יפות עד מאד. וגם היה נדמה לי שקלטתי מבט שהגניב בי האמן מעל דפי העיתון. חזרתי לביתי וחיפשתי בגוגל. לא מצאתי דבר. הַהֵאַיך, אמן כה מוצלח, אינו מופיע בגוגל? הנחתי לדָבָר.
      שבועיים אחר כך מתי גרינברג טלפן.
      What took you so long? שאלתי בעברית צחה.
      חשבתי שמבט עיניך עז מדי, ענה.
      אתה כזה ביישן? שאלתי
      אחרי 44 שנים בלונדון אני לא רגיל למבט הישיר הזה, ענה, והוסיף, וגם צחוקך פרוע.
      צחקתי, צחוק פרוע כמובן. סנדלים או נעליים, כך אני צוחקת.
      אתה לא מופיע בגוגל, ציינתי.
      מתי איית את שמו באנגלית MATY GRUNBERG  , עם U, הדגיש, ועל המסך התגלה עולמו המופלא.
      מספר ימים אחר כך הוזמנתי לסטודיו במסגרת מסלול "בחינות הכניסה" שנאלצתי לעבור לפני שמתי הכניס אותי לחייו. לא העליתי בדעתי שאני, נהדרת שכמותי, נבחנת. וודאי שלא על ידי איש לא צעיר בסנדלי שורש ושְמָאטֶה כרוך לצווארו. וכך, חפה מכל יומרה, נסעתי לאזור התעשייה בבת-ים, בה, עד אותו יום, לא ביקרתי מעולם. באותה עת
      החלה בת-ים "מתחדשת מתרגשת" ואולי זו הסיבה שקרה מה שקרה - וחיינו, שלי ושל מתי, החלו "מתחדשים מתרגשים, נכרכים זה בזה.
      מתי פתח את דלת הסטודיו, בנדנת "שודד ים" הייתה כרוכה לראשו, מוסיקה קלאסית מילאה את החלל הגדול, והמון יצירות אמנות בלבלו את דעתי. לא ידעתי במה להביט תחילה. וודאי שלא בזבזתי זמן להתרשם מהאבק ומהבלגן. אלה נגלו לפני רק מאוחר יותר, מאוחר מדי, כשכבר הייתי שבויה....
      מתי הכין את היצירה הראשונה שרצה להראות לי. ספר האמן של "מגילת רות". הוא פתח את הספר הענק אשר כריכתו מעשה כורך אומן בד ועור, דפיו הריחניים, שוליהם פרועים, עשויים עבודת יד, האימאז'ים חיתוכי עץ, מעשה ידיו שלו, והתרגום החופשי לאנגלית – עבודתה של המשוררת לינדה זיסקוויט. מה שמשך את מתי  ליצור את "מגילת רות" הוא הקשר בין שתי הנשים, נעמי וכלתה הצעירה רות, סיפור החברות והנאמנות ביניהן, הרבה מעבר למתחייב לקשר בין חמה לכלתה הצעירה. בסיפור המגילה - נעמי האלמנה, מפצירה בשתי כלותיה, אלמנותיהן של בניה, עורפה ורות המואביות, לעזוב אותה ולחזור לארצן. עורפה אכן נפרדת ממנה. רות מתעקשת להישאר - "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. א,יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ."  דבריה של רות משנות את מהלך חיי שתיהן. הנאמנות והאמון ההדדי מעניקים להן כוח לעבור את המדבר. קשובה לעצותיה של נעמי, יוצרת רות את הקשר עם בועז, בעקבותיו מגיעות שתיהן אל הנחלה, ואף משאירות את חותמן בהיסטוריה של עם ישראל - רות ובועז מקימים את השושלת ממנה ייוולד דוד מלך ישראל.
      מתי הפך דף אחר דף בספר הגדול שנראה כמו הצגת תיאטרון בה הכל מתרחש על במה גלוי, חשוף, שטוח. איבדתי את עצמי בתוך הדמויות והנוף החתוכים בעץ, הוקסמתי מכתמי הצבע שהבליטו את אפיו של עץ הדובדבן עליו נעשתה
      העבודה, התפלאתי כיצד ניתן לבטא עדינות ורגישות באמצעות חיתוך בעץ, וכל אותו הזמן ליווה אותי קולו המסַפר של מתי. יש רגעים בחיים, אמר, שאדם נמצא בצרה גדולה, ויום אחד חבר אומר לו – מה שלא יהיה, אני לצדךָ, אני נשאר אתךָ  – ואז, בעצם האמירה, ההתחייבות הזו - הכל משתנה. ידעתי היטב על מה הוא מדבר. באותה עת הייתי
      אני, ששמי נעמי, אלמנה העושה דרכה, יחד עם שני בני, במדבר צייה אנושי של משרדי עורכי דין ואולמות בתי משפט. צעדת המדבר שלנו החלה כשלוש שנים לפני כן לאחר מותו של בעלי. מיד עם "פרוץ המאורעות"  מיפיתי את חברי וחברותי. הייתי חייבת לדעת במהירות על מי אני יכולה לסמוך עם מה. ונמצאו לי חברות וחברים נאמנים, בלעדיהם לא הייתי יכולה לחצות את הזמנים הקשים שנכונו לי ולילדי. 
      עכשיו בחנתי את פניו של מתי, שהיו עדיין זרות לי, ותהיתי למה מתכוון הגבר הזה, שהכרתי ימים ספורים בלבד, בדברו על הכוח שבחברות. ועדיין לא ידעתי שנמצא לי חבר נאמן לחיים, שיעמוד לצדי ויחבוק אותי ואת שני בני, ואת לילושקה גם, בשנים הקרובות, שלא התכוונו כל עיקר להיות קלות.

      ומאז ועד היום על חבל הכביסה שלנו מתנוסס בחדווה דגל ה"שְמַאתִּי" – הלוא הוא ה"סמרטוט המוזר" שהתברר כי מתי כורך על צווארו כאמצעי הגנה כנגד תהפוכות ה"חום קור" של זיעת הקיץ המהביל וקור המזגנים המקפיא. השְמָאטֶה של מַתִּי, המכונה במשפחתנו – שְמַאתִּי.
      וזה מה שקורה כשמתעלמים מעצותיה של כלה צעירה בעלת טעם טוב.


      מצורף לינק
      לסרטון יוטיוב קצר המתאר את ספר האמן של מתי ג. "רות"
      תהנו


      http://www.youtube.com/watch?v=OM1c3hj3TZU



       



       

      דרג את התוכן: