כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 4/2013

    2 תגובות   יום שישי , 26/4/13, 08:11

    ''
     

    מדוע חשוב לזהות צפרדעים  ....


    הייתי צעירה שאפתנית עד מאד... פעם, לפני הרבה שנים. באחד הימים הוצע לי תפקיד ניהולי בכיר.  כדי לזכות במשרה הנחשקת עברתי סידרת ראיונות. ממאות השאלות שנשאלתי נשארה בזיכרוני אחת - "כמה צפרדעים את מוכנה לבלוע כדי להצליח בתפקיד?" בילדותי הלעטתי את עצמי באגדות ילדים בהן היצור הירקרק חלקלק הופך לנסיך אחרי הנשיקה...  ועכשיו השבתי בגאווה ובביטחון מלא  בכישורי : "הרבה -  אם זה נדרש."  לא עלה בדעתי לשאול מדוע עלי לבלוע יושבות ביצה קרקרניות. היה ברור לי כי כדי להתקדם בחיים צריך לעבוד קשה. הנחתי כי בהמשך אעפיל לסטטוס בו יגישו לי רפרפת שוקולד. וכך פתיה אחוזת אמביציה אין קץ, יצאתי  נלהבת למסע, מצוידת בקיבת ברזל.
    המשרה הרמה אליה הגעתי העניקה לי עבודה מרתקת, חדר, די גדול, משלי, על דלתו נתלה שלט קטן בו צוינו שמי ותפקידי ובנוסף - טובת הנאה מיוחדת - הואבסתי צפרדעים לרוב. מפעם לפעם היה נדמה לי שממסדרונות המשרדים עולה קול רטינת צפרדעים מתקרקר באזני. קְוָוה קְוָוה.  התעלמתי.חלפו שנים בטרם קרסה מערכת העיכול שלי והבינותי כי כאשר אומרים לי "היי נבונה..." "היי הגיונית.." או "רק את יכולה..." עלי לבלוע צפרדע, לפעול בניגוד לרצוני. עם הזמן להקת הצפרדעים שלי רחשה בקול גדול כל כך, שאפילו אני, המפוכחת, שיודעת היטב שלא יתכן שבבטני מלהגת חבורת יושבות בִּיצָה, שמעתי את צחוקן מהדהד את לגלוגן. באיחור ניכר קלטתי כי בחיים כמו בחיים, ולא כמו באגדות, ולא רק בסביבת העבודה, הסובבים אותי, שידעו כי אני מסתפקת בצפרדעים, לא התכוונו כלל ועיקר להוציא מהמזווה את רפרפת השוקולד המתוקה. הלכתי משם. ומאז, כשפונים אלי במשפט המחניף - "היי הגיונית," אני מגחכת אל התחבולה השקופה וחורצת לשון ירקרקה וארוכה .....
    יום אחד נודע לי כי יש המאמינים שכדי להתקדם בחיים אין צורך לעבוד קשה. מה שצריך הוא – למצוא את היעוד הנכון, להתכוונן לתדר המתאים, לבקש, לזַמן, לדרוש מ"הקוסמוס" ואז, ללא מאמץ  – "זה קורה מעצמו". הסתקרנתי. מצאה חן בעיני התיאוריה הזו. בהתלהבות האופיינית נרתמתי - התכווננתי, ביקשתי, זימנתי, דרשתי – נכשלתי כישלון חרוץ. בתוך התיאוריה הזו טמונות הנחות הגורסות שאין מקריות בחיים, ומטילות על היחיד את האחריות הבלעדית לחייו. אחותה התאומה של האחריות היא האשמה. האדם הוא האחראי, או האשם, בגורלו. כאשר מתרחשים אירועים שליליים אוֹת הוא שלא מצא את ייעודו, או שלא ביקש באופן הנכון, או שזימן לעצמו קושי עצום, בעקבות ההתמודדות איתו – יתפתח לכיוון היעוד האמיתי שלו.
    עם הזמן פרחו להן הצפרדעים...
    אבל
    יום אחד, לפני לא הרבה שנים, נחתה במרכז חיי צפרדע ממש גדולה. ענקית. היא הביטה בי  מכל הצדדים והתכוננה לבלוע אותי. הייתי רוצה לכתוב – "נחלצתי מן הביצה במספר דילוגים מרהיבים," אלא שלא כך היה. מצאתי את עצמי שקועה עד צוואר ומדשדשת בבוץ עמוק, ואכלתי לא מעט שְרָצֵי בִּיצה מטונפים לפני שהגעתי לחוף מבטחים.
    בחייו של כל אחד עלולה להופיע צפרדע כזו או אחרת. צפרדעים צצות. זה מה שהן עושות.
    וזאת בדיוק הסיבה שחשוב מאד לזהות צפרדעים !


    מצורף רישום מתוך ספר האמן שיצרנו מתי גרינברג ואנוכי - "שרידי האישה ההגיונית/ The Remains Of The Logical Woman". הספר מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנים 1970-1990 ורשימות מתוך יומנה של נוֹמִיקָן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום חמישי, 18/4/13, 23:53



      18.4.2012

      ''


      "מה אתה עושה ביום העצמאות, 2013 ?"

       

      הצצה לתשובה העונה לשאלה "מה אתה עושה ביום העצמאות?" כמוה כהתבוננות לתוך כדור בדולח המכיל את הסטטוס האישי-חברתי של ה"ישראלי".  בכדור הזכוכית שלנו מרחפים דגלי כחול לבן, פטישי פלסטיק, חברים וקָבַּבְּצִ'יקים. מדי זמן מנערים אותנו החיים. הסיפור משתנה. 

      כישראלית שמעולם לא חיה מחוץ לארץ הייתי נטועה עמוק במסורת יום העצמאות שנמשכה עשרות שנים. כאלמנה, חיפשתי את מקומי החדש בין החברים, תוהה על מה עלי להאבק ולא לוותר לעצמי והיכן לסגת כדי לא לסבול. במסיבת יום העצמאות שנערכה לפני מספר שנים נתקלתי במכרה וותיקה, עיניה שוטטו סביב כששאלה "איפה בעלך? לא ראיתי אותו." ליבי נלפת בכאב. לא הייתה דרך לעקוף את מה שעמד לקרות. "אלי נפטר" אמרתי. הידידה נבעתה, ידיה אחזו בגרונה "מתי? מה קרה?" חסתי עליה לא פחות מאשר על עצמי ועניתי כמנהגי במצבים כאלו - "דום לב, לפני שנה וחצי". האישה הנבוכה פתחה בסדרת התנצלויות. הרגעתי אותה, הורדתי שוט וודקה כפול, אמרתי לעצמי – לעזאזל עם כל זה, אני לא חייבת לבלות כאן עם "המנוח שלי", וחמקתי בשקט לביתי.
      נפגשנו לראשונה לפני מספר שנים ביום שקדם ליום הזיכרון. כשנפרדנו  שאל אותי מַתִּי אם למחרת, ערב יום העצמאות, ארצה להצטרף למפגש חברים שלו.  הוא מצא חן בעיני. עניתי מיד – "כן". בתימהון קל שאל שוב – "את לא רוצה ללכת הביתה ולחשוב קצת?" "אין על מה לחשוב" אמרתי "אבוא איתך". בענייניות נטולת פוזות צעדתי לתוך גוב האריות של חברי הילדות שלו, חברויות אמיצות ששרדו את ארבעים וארבע שנות חייו בלונדון. העיניים היו סקרניות אך לא נשאלו שאלות. וכך שקעתי לי בשקט נעים, הקשבתי לסיפורים של אחרים, צחקתי לבדיחות שלא הכרתי וגם לאלו שכן הכרתי, והיה לי נוח מאד בחוסר המאמץ של הפאסיביות הלא מורגלת הזו.
      בסוף הערב עמדנו חבוקים מתחת לפנס במגרש החניה של בית הספר אלון. התפוגג האמן, נעלם הגבר הלא צעיר, לפני ניצב זכר אדום כרבולת ששאל – "ניסע לביתך?" נאמנה לחוקת ילדותי שאלתי "בערב הראשון?" "אנחנו חוסכים?" השיב לי מנה אחת אפיים. וכך מצא עצמו מתפתל בסימטאות לא מוכרות המחברות בין רמת השרון לרעננה, וכבר הצטער על פזיזותו, שכן למרות ששדיה של האישה בעקבותיה נסע פיזזו ברמיזות מפתות כשצחקה, היה ברור לו שלעולם לא יצליח למצוא את הדרך הזו בשנית, ואין כל סיכוי שיגיע שוב לרעננה, אלא שמאותה סיבה עצמה לא הייתה לו ברירה כיוון שלא יכול היה לסוב על גלגליו ולמצוא את הדרך החוצה ממבוך הפרברים  בו אבד.
      ובשעה שצעדנו בשביל הכניסה לביתי, צלצל בני, שחזר ארצה בעקבות אהובתו, אחרי שש שנות לימודים וחיים תוססים של מוסיקאי צעיר בניו-יורק, וסיפר כי לילושקה, האישה הצעירה על אהבתה התעקש ללא גבולות, מרחק יבשות ואוקיינוסים, קיבלה את טבעת היהלום ונעתרה להצעת הנישואין שלו, לקול צהלתם של חבריהם וזיקוקי די-נור שהאירו את שמי טבריה החוגגת, על שפת הכנרת. ומה יותר ישראלי מזה?
      ובעוד הגבר, עדיין זר, מהלך לצידי, יצאה לקראתנו בובה, כלבתי האהובה, לקבל את פנינו לשלום, ותהיתי בליבי על סמיכות האירועים ומקריותם, ועל הדרך המופלאה בה מקריות זו סוללת את הדרך הלא ידועה, את חיינו. וידעתי שאת הלילה הזה אזכור.


      מצורף רישום מתוך ספר האמן שיצרנו מתי גרינברג ואנוכי - "שרידי האישה הגיונית/ The Remains Of The Logical Woman". הספר מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו לונדון בשנים 1970-1990 ורשימות מתוך יומנה של נוֹמִיקָן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011, יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".



       

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום חמישי, 11/4/13, 22:18

        ''
          11.4.2013

           
          

        הקשר הנסתר בין פרקולאטור קפה וזוגיות לטווח ארוך

         

        כאשר התחלנו את חיינו המשותפים גרנו מול הים בשכונת עָגָ'מִי, יָפוֹ. תירגלנו מנהגים חדשים. ישָנים. כל בוקר קיבלתי למיטה קָפֶה. שחור מהביל. זה היה חדש. לפעמים הוכרחתי לצאת מן המיטה אל המרפסת הפתוחה לים כדי לקבל את הקפה שלי. זה היה יָפֶה. יום אחד הגיע הביתה מכשיר פרקולאטור קפה עתיק יומין. "את תראי איזה קפה נהדר אני מכין " התגאה מלאך הקפה שלי. הקשבתי להסבר מדוקדק כיצד אדי המים מפעפעים בלחץ, מזקקים וממצים את טעם הקפה שהופך חָלָק ומרוכז, וכמה חשוב להשגיח ולהסיר את הפרקולאטור מהאש ברגע הנכון, לפני שהקפה נשרף.
        למחרת, במרפסת,  קיבלתי את הקפה שלי. איש הפרקולאטור התיישב עם הקפה שלו. "פרקולאטור?" שאלתי, מצביעה על הכוס שלי. "מה פתאום" ענה, "השתגעתי להכין לך קפה פרקולאטור?" חייכתי, חשבתי שהוא צוחק. אבל הוא לא התבדח. "אם אעשה לך קפה משובח שכזה אצטרך להכין לך בכל פעם שתרצי." הוא היה רציני לגמרי, "ובכלל, את הרי אוהבת קפה בוץ" הוסיף וקימט את חוטמו אנין הטעם. גרוני התכווץ. הופתעתי. הבטתי בים האינסופי ושקלתי להיעלב עמוקות כשפתאום חשבתי לעצמי – "את לומדת דברים חדשים, אז תחשבי, תבדקי אתהרעיון." הנחתי את העלבון בצד, קרוב אלי, יכולתי להושיט יד ולקחת אותו בחזרה בכל רגע. ניסיתי לסדר בראשי את הרעיון הזה של מי שחשבתי עליו עד אותו רגע כעל מלאך הקפה שלי, אולם כשהסתבר לי שאקבל "בוץ" בלבד, ואילו הוא ישתה קפה משובח, נפגמה באחת ההילה שהקיפה את ראשו. התפכחתי, וטוב שכך, שאם לא כן הייתי נופלת בפער שבין תפיסתי אותו כמלאך לבין המציאות שלא הייתה גן-עדן ולא מלאכים.  משהבנתי שבן זוגי אינו מלאך עברתי מיד לחשיבה של בני אדם, כלומר – אינטרסים. חשיבה זו הייתה קשה לי מאד. ראשית - העלבון שהיה מונח על הרצפה, נעלב בעצמו על שלא נמצא לו שימוש וניסה לקפוץ בחזרה על ברכי. שנית -  ניצבתי בפני בעיה הלוגית ששברה אקסיומה – האם מותר להשתמש בחישובי משאבים בתוך נוסחת אהבה? זה היה מוזר לי מאד ואפשר לומר – אפילו לא חוקי. מה פתאום לעשות חשבון בתוך אהבה? הרי האהבה אינה הגיונית, באהבה איננו חושבים, אנחנו נותנים "הכל". בעצם למה לא? למה לא לחשוב? אולי נכון שלא להיסחף בפרץ התלהבות של הרגע ולהסתכן במחויבות נצחית שאיננו יכולים לעמוד בה. אולי צריך לשקול את מידת הפינוק של בן הזוג, כדי שלא נאלץ למלא משאלות תובעניות  שלו כל החיים. יתכן שהגבר הזה צודק בדרכו הלא מלאכית. אולי זו חשיבה הגיונית דווקא בזוגיות לטווח ארוך? צריך לחשב את קוי גבולות הנתינה בהתאם ליכולת היומיומית. הבטתי במַתִּי שהביט בי – "ואם אבקש פעם קפה פרקולאטור בשביל הפינוק?" חיוך רחב עלה על פניו – "אז תקבלי." מרוצה מההבטחה הזו המשכתי לשתות את הקפה שלי, העלבון התייאש ונעלם, התפנה שטח מוח נוסף למחשבה מרוננת לב. אם כך, הרי גם אני אינני מחויבת לתפקידי האישה המסורתית אותם אימצתי בלב אוהב (ולא חושב) כשנישאתי בגיל עשרים, והתשוקה להיות "superwoman" בערה בי. באותו רגע, מול גלי הים הסוערים של חוף גבעת עלייה, תחנת המצילים מספר 1 בתל-אביב, לקול קרקורם הצוהל של התרנגולים של משפחת סיקסיק השכנה, נשמטו מידי האחריות למזווה מלא ומקרר עמוס, כמו גם האחריות לניקיון ומטלות אפרפרות ומייגעות כגון אלו. משק הבית החל להתנהל בגמישות קלילה, ללא תובענות, לא שלי מעצמי, לא ממתי ולא של מתי ממני. עם הזמן והמרחב שהתפנה מעלבונות ומקיבעונות גילינו כי מתי מבשל טוב ממני ולשמחתם של ילדי "מנת הבית" היא בשר כבש בתנור ועוף נימוח בפה, בעוד אני מסתפקת
        בסלט חסה, אורז בשקדים וצימוקים ועוגת תפוחי עץ. עוד התברר כי אני מכבסת טוב ממנו, אך הוא תולה ומסיר כבסים בזריזות. אני מקלידה במיומנות, והוא מחַמֵר בי ללא לאות שאחזור לכתיבה "רצינית". היומיום  שלנו מנוקד בתגליות פשוטות ומשמחות שכאלו, וחלוקת התפקידים משתנה בהתאם למצב הרוח ולמשאבי הזמן והאנרגיה העומדים לרשותו של כל אחד משנינו ברגע נתון. בסך הכל, לטווח ארוך, נוצר שיווי משקל דינמי, מערכת הוגנת בה כל אחד יכול לסמוך על הגינותו של השני, אבל גם שומר על גבולותיו שלו.
        אגב, ניסיתי את הקפה הפֶּרקוּלָאטִי של מַתִּי. לא משהו. חזרתי לבוץ.

         

         הרשימה מבוססת על קטע מתוך ספר האמן שיצרנו מתי גרינברג ואנוכי - "שרידי האישה ההגיונית/ The Remains
        Of The Logical Woman". הספר מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנים 1970-1990(רישום למעלה) ורשימות מתוך יומנה של נוֹמִיקָן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".

        דרג את התוכן:
          3 תגובות   יום שישי , 5/4/13, 00:03



          1.4.2013

          האלמן האלמנה והמקרר הסורר

           

          כאשר נפגשנו מַתִּי היה אלמן ואני – אלמנה. המוות הוא חלק מהחיים ולכן אך טבעי היה שאשתו, עליה השלום, ובעלי, עליו השלום, ייטלו חלק בחיינו המשותפים. מהר מאד עלה הצורך בשם מתאים לאשתו, זיכרונה לברכה, ולבעלי, זכרונו לברכה. בתחילה נקבנו בשמותיהם, אלא שזיכרונם (לברכה) עלה לעיתים תכופות ונדמה היה שכלל לא הלכו לעולם שכולו טוב והם עשויים לצוץ בכל רגע. כך נולדו הכינויים "המנוחה שלי" ו"המנוח שלי," יתכן, בבלי דעת, כדי להזכיר לעצמנו שהמקום שיתפסו בני זוגנו המתים בחיינו החיים תלוי במה שנאפשר להם. עלי לציין לטובה את התנהגותה המנומסת של "המנוחה שלו", מנוחתה עדן, אשר בחרה להישאר בלונדון באנגליה הקרירה והרחוקה (אפשר להבין אותה)  ולא הטרידה אותנו.  הלוואי שיכולתי לומר זאת על "המנוח שלי", מנוחתו עדן, אשר היה שובב גדול בחייו, ולא פחות – במותו. היה לו מה לומר על האמן שהכנסתי לחיי, והוא אמר גם אמר.

          הכל החל בשבת הראשונה שלנו בשעת אחר הצהריים, היה שקט, הגבר עדיין ישן, מזגתי מים רותחים לכוס בן ז. של קפה שחור, חייכתי ואמרתי לעצמי – "זה בסדר, זה יהיה בסדר, זה האיש". באותה שניה התפוצצה לרסיסים הכוס שבידי, המטבח היה מרובב כתמי קפה ושברי זכוכית, לי לא קרה דבר. הרמתי מבטי למעלה ואמרתי - "אֵלִי, בחייך, תניח לי".
          זמן קצר אחר כך פתח מַתִּי את דלת המקרר שרטן בטרטור נרגן, האור הפנימי הבהב, קרץ אליו, נשמע קול נפץ, האורות בבית כבו, והמקרר נפח את נשמתו בתרועה מתריסה. מַתִּי הביט בי בעיניים שואלות, שוב הרמתי מבטי אל המנוח שלי - "בחייך, תניח לי". שיחקנו קצת עם התקעים והשקעים והמקרר חזר לפעולה תקינה, אלא שגניחותיו ואנחותיו המשיכו ללוות את ארוחותינו, ומפעם לפעם החשמל "קפץ" הבית הוחשך והמקרר שבת ממלאכתו. בבדיחות דעת, שיותר משמץ רצינות היה מהול בה, תהינו אם נשמתו של "המנוח שלי" התנחלה במקרר.
          אותו מקרר נרכש זמן לא רב לפני פטירתו של בעלי ומעשה רכישתו היה יוצא דופן במשפחתנו כיוון שאני החלטתי שנדרש מקרר חדש, קבעתי את הדגם ואף קניתי אותו. המנוח שלי הופתע מנחישותי לבחור בעצמי ואף להתעקש על מקרר שלא היה מקובל עליו. הוא היה הקניין הבלעדי בביתנו ונהג להפתיע אותי ברכישותיו העצמאיות ששימחו את לבבי בתחילת דרכנו, אך הרגיזו אותי מאוחר יותר, כיוון שבדרך קבע הוצבתי בפני עובדות מוגמרות. באופן משונה למדי רכישת המקרר הפכה למעין הכרזת עצמאות פרטית שלי, ביני לבינו נרקמה מערכת יחסים של הבנה הדדית. מדי בוקר ברכתי אותו והוא גמל לי בגל קור משובב נפש ובקוביות קרח שהשתקשקו בעליצות מתוך "הקיוסק" שלו.
          עכשיו שאלתי את עצמי אם נשמתו של "עליו השלום" שלי, הצרורה בצרור החיים, מנסה להגיע אלי בתדר של המקרר.
          חודשים מספר לאחר מכן החלטתי לעזוב את הבית הגדול ולעבור לגור בדירה הצופה אל הים בשכונת עג'מי ביפו. מַתִּי התחנן שלא ניקח איתנו את המקרר. ברור שהתעקשתי. כשהגענו ליפו התברר כי למרוות המדידות, המקרר רחב מדי, ואינו "נכנס" לגומחה שיועדה לו. הג'ינג'י שלי רתח באדום בהיר. הסבלים פרקו את הפאנלים מהרצפה – ונמצא
          הסנטימטר החסר. שלושה גברתנים דחקו בכוח את המקרר למקומו. ידעתי שאינו מאושר. הוא לא היה עובר לגור בעג'מי, הוא בכלל לא אהב ים. ואכן הוא המשיך לחרחר ולהרעיש ולהביע את דעתו הנחרצת על חיי שלבשו צורה שלא הלמה מקרר נירוסטה מבהיק. כשהגזים ב"הקפצות" החשמל עד כדי איום על מערכת היחסים הטריה שלי, הגיע טכנאי
          שקבע כי המתקן המייצר את קוביות הקרח גורם לקצר חשמלי ופרק אותו. משפורק המקרר מנשקו השתרר בחיינו שקט חשמלי, מלווה ברטינות שהפכו לרחש רקע.
          מאוחר יותר עברנו לגור בבת-ים. הפעם נעניתי לבקשה, ניסיתי להיפטר מהמקרר הסורר, אך בבתיהם של הקרובים לי לא נמצאה נישה שיכלה להכיל אותו, והוא נדד איתנו לבת-ים. המקרר לא הוציא הגה כאשר שוב נדחק לכוך צפוף. הוא שתק מהסיבה הפשוטה, אי אפשר היה לחבר אותו לחשמל. הוא נשלף החוצה, חשמלאי הוזמן להזיז את שקע החשמל, והמקרר נדחף בחזרה למקומו. ברגע הפעלתו מחדש עצרנו נשימתנו ואז תקענו את התקע בשקע. חששנו כי הפעם מתחנו את החבל יתר על המידה וזעמו עלול לפוצץ את הדירה. השנייה הראשונה חלפה בשקט, אחריה עלתה סידרת אנחות שוברות לב, המקרר האימתני נדהם למצוא עצמו ב"בת-ים מחדשת מרגשת". לזכותו יאמר שהוא התעשת במהירות וחזר לפעול כסידרו. לעיתים הוא עדיין  מחרחר דעתו. מַתִּי טוען שזה קורה מפני שאיני סוגרת כהלכה את דלתותיו. אינני בטוחה שהוא צודק. בכל אופן, עם הזמן הלכה ופחתה מעורבותו בחיינו. נראה שהוא התרגל.
          ומאז ועד עצם היום הזה אנחנו חיים באושר ובאושר. אבל, מפעם לפעם, לעיתים רחוקות בלבד, אני עדיין מרימה מבטי למעלה ושואלת - "אֵלִי?"

           

          מצורף לינק למספר דפים מספר האמן השני שיצרנו, מתי גרינברג ואנוכי, ושמו "שרידי האישה ההגיונית", כמו ספרנו הראשון "כותבת לך את חודשאוגוסט 2010" גם ספר זה מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".
          לדפדף ולהנות


          http://www.jerusalem-arts.com/maty_grunberg/



           









           

          דרג את התוכן: