כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 7/2013

    5 תגובות   יום חמישי, 25/7/13, 23:32


    25.7.2013

     האלמנה והאופנוע – טירוף במשרד הרישוי חולון

     

    יש ימים  בהם אני חוזרת להיות אלמנה. היום בו נסעתי למשרד הרישוי בחולון היה אחד הימים האלו. הגעתי כדי להעביר על שמי את האופנוע שירשתי מהמנוח שלי. לקחתי איתי את הרישיון הישן, שהיה עדיין רשום על שמו, וצו ירושה "נאמן למקור." אלו המסמכים שדרשו לרישום האופנוע על שמי. לעולם מסמכים אינם "סתם" ניירות. אחרי כל מסמך מסתתר סיפור מסובך, עצוב. לחתיכת נייר הרשמית יש "נשמה" משלה. אבל אני בהחלט מבינה שאת הפקיד הקטן לא מעניינים סיפורים אלו ואולי טוב שכך, שכן לוּ היה מתעניין באדם ובסיפורי הניירות הרי הבירוקרטיה האיטית להחריד הייתה מאטה עוד יותר את זחילתה ואנה היינו באים?
    המנוח שלי חיזר אחרי רכוב על אופנוע כשהייתי חיילת. האופנוע ההוא קיבל שֵם – כְּדַרְלָעוֹמֶר, ורעם המנוע שלו  עלה מרחוק ובישר את בואו לבסיס לשמחת כל הצוות. עם השנים דהרנו בכל העולם כשאני ישובה מאחורי גבו הרחב. עכשיו החזקתי בידי את כל הטיולים האלו עם הרישיון הישן, עליו נרשם בכתב יד בעט כחול כי לעזבונו של המנוח מונה "מנהל עיזבון זמני". מאחורי הערה קטנה זו הסתתרו אינספור דיונים מרים בערכאות שונות של בתי משפט. ומי שהיה מעמיק לבדוק את צו הירושה היה מגלה כי ניתן כחמש שנים לאחר פטירתו של מצווה הצוואה. שנים אותן ביליתי במשרדי עורכי דין, בבתי משפט, אצל רואי חשבון, בנקים... מאחורי צו הירושה המעוכב הסתתר סיפור דרמטי וקשה של קנאה, כסף, רכוש, משפחה ודם. לקחתי "מספר" וחיכיתי לתורי טובלת בנשמותיהם של הניירות שסבבו אותי. כשהגיע תורי ניגשתי לפקיד שיושב מצד ימין הכי קרוב לכניסה. אני מציינת זאת מפני שהפקידים במשרד הרישוי אינם עונדים תגי שם והם יודעים למה... בכל אופן הפקיד חמור הסבר הביט בניירות, הביט והביט, גרד בפדחתו ואמר לי – "יש כאן בעיה." "אין כאן שום בעיה," עניתי בקור רוח "יש כאן איש מת אחד, אופנוע אחד, אלמנה חיה אחת וצו ירושה
    "נאמן למקור". קם הפקיד והלך להתיעץ עם הממונה, עם עמיתה, עם פקידים אחרים. חזר אחרי חצי שעה ואמר כי לא יתן לי רישיון מפני שעלי להביא מסמך מקורי המאשר כי מינויו של מנהל העיזבון אינו בתוקף. הסברתי כי משעה שיש צו ירושה ברור כי מנהל העיזבון הזמני אינו בתוקף. ביקשתי שיתקשר ליועץ משפטי, שישאל את מנהל הסניף,
    אך הפקיד בשלו – הוא צריך מסמך מקורי .... נשמתי עמוק והלכתי משם.
    למחרת נסעתי לכפר-סבא, עירו של מנהל העיזבון הזמני, וקיבלתי אישור מקורי על שאינו בתפקיד. עורכת הדין הצעירה הגדילה עשות וצרפה צילום של פסיקת בית המשפט על סיום המינוי. חזרתי למשרד הרישוי בחולון וניגשתי לפקיד שיושב בצד ימין הכי קרוב לכניסה. הפקיד החל לעלעל בניירות, מחפש בזכוכית מגדלת עילה שלא למלא את מבוקשי. רגלי החלו לרעוד מזעם אצור. "אני לא יכול לתת לך רישיון." "למה לא?" התעניינתי, עדיין שפויה אבל קרובה לקצה ויודעת את זה. "מפני שהפסיקה של בית המשפט אינה מקור, אני צריך מקור." "ראה" אמרתי "יש לך כל מה
    שנדרש. תן לי את הרישיון על שמי." הלך הפקיד, חיזר על פתחי שאר הפקידונים במשרד הרישוי בחולון, השיג הסכמתם ש"אי-אפשר" וחזר אלי עם התשובה השלילית. הזעם הנוראי גלש, לא יכולתי וגם לא רציתי לעצור אותו, התחלתי לצרוח. אני חושבת שצרחתי "תן לי את הרישיון המזורגג הזה, אני רוצה לראות את מנהל הסניף, צלצל ליועץ המשפטי, תפתור לי את הבעיה במקום לעשות לי בעיה, אתם מתעמרים בי, זאת התעמרות ...." דברים שכאלו צעקתי. החלל סביבי היה מרוחק ושקט ובתוכו היו נטועים עשרות סטטיסטים שהתבוננו בי. לפתע הגיע בחור צעיר לבוש מדים, איש הביטחון, ושאל מה הבעיה. ביקשתי את מנהל הסניף. לא קיבלתי. חזרתי לצרוח. לא יכולתי להפסיק. נקעה
    נפשי מכל הפקידונים שמנצלים את תפקידם הזוטר ומתעללים באזרח הקטן כדי להפגין את כוחם. ואז הגיע גבר צעיר נוסף, מנהל הביטחון, וביקש ממני לצאת. זעקתי "תעזור לי, אתה רואה שאני אישה שבדרך כלל לא צועקת ככה". הלה הביט בי ואמר – "אני דווקא רואה שאת כן אישה כזו." הבנתי שאני בצומת, או שדעתי נטרפת ומיד אגיע לבית מחסה לחולי נפש או שאני מתעשתת. ראשי הלם, ליבי כאב נוראות, רעדתי. התקשיתי לעצור. זה היה מבהיל. חשבתי שזה יהיה טמטום להשתגע עכשיו, כשסיימתי בהצלחה אותם הענינים שבגללם אכן אפשר לאבד את הדעת. השתתקתי, הבטתי באיש הצעיר ואמרתי לו "אתה יודע מה, אני לא אקבל שבץ וגם לא התקף לב בגללכם," והלכתי משם. אחרי צעדה שיירה קטנה - מנהל הביטחון ואחריו חמישה אנשי ביטחון במדים, גדוד שלם מוודא שהמשוגעת יוצאת מהמשרד. יצאתי ופתאום קלטתי שהניירות נשארו על שולחנו של הפקיד שיושב ראשון מימין הכי קרוב לכניסה. הסתובבתי וחזרתי אליו כשאחרי צועדת השיירה. ואז התברר שהניירות בתיק שלי אלא שאני כבר "לא ראיתי בעיניים,"
    שוב הסתובבתי ויצאתי, התהלוכה משתרכת בעקבותי.
    ישבתי במכונית ובכיתי את כל העצב, האבל, התסכול, הזעם. כשיכולתי לנהוג חזרתי לביתי, בלעתי שני כדורים נגד כאב ראש ונרדמתי עד הערב.
    למחרת נסעתי לסניף אחר של משרד הרישוי. כשהגיע תורי הגשתי לפקידה את שני המסמכים אותם הגשתי בפעם הראשונה לפקיד המתעמר במשרד הרישוי בחולון זה שיושב ראשון מימין הכי קרוב לכניסה - רישיון ישן וצו ירושה. הפקידה הביטה בהם, אמרה לשכנתה – "צו ירושה תופס, נכון?" "נכון" הנהנה השנייה. תוך חמש דקות היה הרישיון
    בידי. כנראה שפני אמרו תדהמה מפני שהפקידה חייכה בחביבות ואמרה "ואפילו לא כאב." חייכתי בחזרה ואמרתי "את אפילו לא יודעת כמה."
    למותר לציין כי באותו לילה דהר המנוח שלי הישר לתוך חלומי ולרגע קצר שוב שעטנו בפיתולי הסְלָלוּמים המפתים בפסגות הרים.

    מצורפת מודעת האזכרה למלאת שנה למותו של אלי עזר ז"ל, המנוח שלי

    ''

    דרג את התוכן:
      7 תגובות   יום שישי , 12/7/13, 22:40

      ''

      "מערכת של שני גופים בחלל", מתי גרינברג, "הסתחפויות בנייר," בית האמנים, אוקטובר 2012

       

      12.7.2013



      האמן והבורגנית – פרק שלישי, חשיבותה של מריבה הגונה
      קטעים מיומני

       

      התברר כי קוראי נותרו מודאגים עקב המצב המאובק בו נותרתי שרויה ברשימתי הדנה בחיבתו היתרה של מתי לאבק. ובכן הסירו דאגה מליבכם ואבק ממדפי ביתכם – המאבק על האבק הסתיים. בניצחוני. לא לפני שניסיתי אני, גמלונית, מסורבלת ולא יוצלחית מושלמת בתחום עבודות הבית, להסיר את פירורי הזמן משכיות חמדה שניצבו להן בחן על מדף ארוך שהותקן גבוה על הקיר. כשסיימתי לצחצח את אגרטלי הזכוכית ופסלוני הקרמיקה בחנתי בסיפוק ובגאווה את מעשה ידי ואז, מעשה שטן, פתאום גלשו להם החפצים המבהיקים בנקיונם הטרי חבטו בראשי (לראש שלום) והתנפצו לרסיסים על הרצפה. מתי עמד בגבורה ובאצילות נפש בטרגדיה הזו ולא אמר דבר. האירוע העצוב חיזק את עמדתו - העסקת מנקה תפר את ההרמוניה המופלאה של דירתנו על אי הסדר המאובק שהוא חלק מחייה וחיינו.
      לאחר מספר ימים פרצה המריבה הגדולה. מכוערת. אמיתית. הראשונה. שנים קודם לכן, עם תחילת הכרותנו התעוררה פרובלמה. הפרובלמה הייתה שלא רבנו. לא שהכל זרם על מי מנוחות, ולא שמתי לא ניסה לבחון אותי, אבל הריב הגדול לא פרץ. ככל שחלף הזמן ללא ריב ומדון גברה חרדתו והוא תינה צרתו בפני כל מי שהסכים להקשיב. היום אני יודעת שהוא צדק. הוא רצה לזהות את הגבולות שלי. הכעס משרטט את גבולותי. אדם ניכר בכוסו, כיסו ובכעסו. מתי כבר הכיר את כּוֹסי ואת כיסי. כעסי נשאר עלום בפניו. אלא שאני גדלתי במשפחה בה לא רבו. בכל אופן כך חשבתי. כשנישאתי למנוח שלי האמנתי באמת ובתמים שהורי, זוג יונים (שזה נכון) מעולם לא רבו (שזה לא נכון, אך ההתגוששויות התרחשו מאחורי הקלעים, נוֹט אִין פְרוֹנְט אוֹף זֶה צִ'ילְדְרֶנִים.) יצאתי לחיים בכלל ולחיי הנישואין בפרט חסרה כלי הישרדותי חיוני - נסיון במריבות. במשפחתו של המנוח שלי דווקא רבו גם רבו והוא סלד מכל מחלוקת קולנית. אז לא רבנו.
      כעת ניצבתי לפני יריב שידע לריב. נזכרתי במה שלימדה אותי רינה חברתי, אי אפשר לעלות למגרש כדורגל ולשחק בחוקים של משחק בובות. צריך להכות את היריב בכליו הוא, אותם הוא מבין ומעריך. במלחמה כמו במלחמה. ואולי לוּ הייתי שולפת ציפורניים ורבה עם המנוח שלי כנמרה זועמת במקום "לדון בנושא" באופן מנומס ותרבותי כפי שנהגנו, היה טוב יותר לכולנו והסוף לא היה כה מר ונמהר. עם כל ההבנות האלה עמדתי עכשיו מול האיש איתו אני רוצה לחיות, הרמתי קול, איימתי, ספגתי איומים, העלבתי, נעלבתי. נורא רציתי לפתוח את הדלת ולהימלט. צועקת ובוכה (אך ממשיכה לחשוב תוך כדי) נשארתי יציבה על רגלי. תילחמי, אמר לי קול פנימי, תילחמי ואל תברחי. מַתִּי השתאה לרוח הלחימה העיקשת שתקפה אותי. אבל אני ידעתי שאני נלחמת על האהבה שלנו. שאם אפסיד לבלגן ולאבק אאלץ ללכת משם. איתם אינני יכולה לחיות. נחלתי תבוסות בחיי, אבל להפסיד אהבה לאבק? נראה לי טיפשי.
      וכך קרה שדווקא מַתִּי הוא שמצא מנקה נמרצת וזהירה, שאינה מבינה ולא כלום באמנות, אך מבינה גם מבינה באבק. ומשלמד את הגבול בו אני מתרוממת על שתי רגלי האחוריות - בועטת נושכת ושורטת עד זוב דם, נרגע והחליט שהוא יכול לחיות עם זה. ואני גם.
      ומאז אנו חיים באושר ובניקיון עד היום הזה.



       



       

      דרג את התוכן:
        3 תגובות   יום שבת, 6/7/13, 20:13


        6.7.2013

        אובססיה, יצירה, אהבה

        שרועה במיטתנו תולה מבטי בצהוב, בכתום העז, פרחי ציפורני חתול מתגוששים עם רקפות וורודות על רקע שמים עמוקים בכחול סגול, שקיעה בירושלים. עבודתך - "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי". כולי פליאה ליכולתך להבחין בשבריר זמן, ללכוד אותו ולהעבירו אל הנייר. ליבי מוסיף פעימה כאשר אני מתבוננת ברגע היפהפה הזה פרוש מול עיני. משום מה הכתם הכתום מרכז את התרגשותי.
        "נהנית כאשר עשית את העבודה הזאת?" אני שואלת. לתדהמתי אתה נעלב. "נהניתי? את חושבת שזה תחביב שלי?" אתה כועס. "זו העבודה שלי". אני מתעקשת "אבל כשאתה עובד עם הצבעים הנהדרים האלה – אתה לא נהנה?" "לא" אתה מתכעס. "אני נהנה כשאני מבשל, כשאני רואה סרט טוב, כשאני עוסק בתחביב שלי. כשאני עובד אני מרוכז בעבודה, אני ממוקד כמו טייס שצריך להנחית מטוס". "אתה לא נהנה?" אני מתקשה להבין. "לא. אני לא עומד ואומר לעצמי כמה אני מוכשר וכמה יפה העבודה. אני שוכח את עצמי". "גם השכחה העצמית מהנה" אני מנסה. אתה מנפנף בידך לביטול, עדיין רגוז מעט. אני מעזה שוב "אבל אפשר להנות בזמן העבודה". "לא" אתה נחרץ. "אז למה אתה ממשיך ליצור?" אני תוהה. עכשיו מגיע תוך לתהות על חוסר ההבנה שלי לגבי המובן מאליו -  "זאת אובססיה, זאת האובססיה שלי, אני חייב לעשות את זה."
        ואז אתה נוסע לסין כדי לפקח על חיתוך האבנים לפסל שעון השמש שיוצב בפארק המוקם לזכרו של טדי קולק בירושלים. אחר הצהריים לבדי בבית צללתי לשינה עמוקה. כאשר התעוררתי התברר לי כי מוחי עבר לשדר בתדר אחר. לא היה בי שום חשק לעשות דבר מן הדברים בהם עסקתי מאז שנסעת. בעיקר מטלות הכרחיות אך שנואות כמו מיון מסמכים ותיוקם. הדלקתי את האור העמום בחדר המגורים, התיישבתי בכורסת האיימס השחורה בה אני מוצאת אותך מדי בוקר משרטט סקיצות לעבודות בתוך מחברת קטנה, הנחתי רגלי על ההדום, מולי זרחה מחרוזת נוריות הקרח הכחלחלות, רוד סטיוארט שר ג'אז בקולו הצרוד, התחלתי מעלעלת בספרים שהיו מונחים על המדף. ספרים שלך. ספר צילומים מתחילת המאה שעברה. סדרה העוסקת בקסם של גרמי השמיים, בקוסמוס, באופיָם של מספרים, בשאלה האם הדברים באמת מקריים. ספר ארכיטקטורה מודרנית. ספר ישן בגרמנית, דפיו צהובים ובו רישומים סוריאליסטיים ומוזרים. חשבתי על הדברים המשונים בתוך ראשך שמצאו ביטוי בפורטפוליו המופלא שיצרת "Theatre Of The Absurd". הנחתי לעצמי להיסחף ולשהות בזמן "חסר תועלת". לא הדחתי כלים, לא טילפנתי לאימי, לא הכנתי סלט ולא תייקתי. התחרשתי והתאדשתי לכל המטלות שקראו לי, שהשתתקו לאחר זמן. יצאתי לחופשי, הפכתי ל"אתה". קמתי, לקחתי את המחשב הנייד , חזרתי לכורסא והתחלתי לכתוב. מתוך שנשמתך המשוחררת מכבלי העולם זה ומהבליו, אחוזה בשיגיון אחד – ליצור אמנות, רטטים מרוחך זו דבקו בכורסת האיימס השחורה, והעירו בי אותה תשוקה נושנה שלי. אהבתך פתחה מכרה זהב בתוכי ואני כותבת.

         

         מצורף סרטון קצר המתאר את עבודתו של מתי על צמחי הבר של ירושלים - "ירושלים - צבעוני ההרים והגדילן המצוי"

        http://www.youtube.com/watch?v=smn4Kbv2dBc&feature=youtu.be

        דרג את התוכן: