כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 8/2013

    11 תגובות   יום חמישי, 29/8/13, 23:47


    29.8.2013


    טָבּוּלָה רָאסָה – איך מכניסים אישה צעירה לעולם האמנות?


    השבוע ביקרנו מַתִּי, בן זוגי, אמן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ואנוכי במוזיאון תל-אביב. התלוותה אלינו אישה צעירה אהובה עלינו במיוחד, העושה צעדים ראשונים להכרת האמנות. אני עדיין נכנסת למוזיאון דרך הכניסה הישנה, ותמיד חולף בי אותו רטט של שמחה לקראת הרפתקה שתיקח אותי אל הלא נודע, אל הלא-מובן ולרגעים נדירים – אל הנשגב. תזכורת לכך שיש עולם אחר.
    נכנסנו לאולם בו הוצגה התערוכה -  "WYSIWYG: What You See Is What You Get" בקטלוג כתוב "תערוכה קבוצתית העוסקת בגבולות הפוליטיים, המיסטיים והפואטיים של המכונה בפיסול ובווידאו." עמדתי נרגזת מול לוח עץ גדול עליו ניצב כסא. המקום אחר ניצבו מחוברים.... שני כסאות. על הקיר הוקרן סרט ווידאו שחור לבן בו כיכבו חפצים ישנים וחלקי חילוף בהקשרים חסר פשר. לא גבולות פוליטיים, לא מיסטיים, לא פואטיים ולא בטיח. תערוכה מטופשת, עלבון לאינטליגנציה. הבטתי בבת חסותנו, פניה הביעו מבוכה. "וירטואוזיות של תת-רמה," הפטיר מתי גרינברג. אוי ואבוי, חשבתי לעצמי, זה לא מקום טוב להתחיל בו, ככה לא תתחבב עליה האמנות. בואו נתחיל בדגנית ברסט הִצעתי. מזה שנים אני עוקבת אחרי עבודותיה של ברסט, ותערוכת הרטרוספקטיבה שכותרתה  - "המזימה של הטבע, עבודות 2013-1973," מענינת ויפה מאד בעיני. חשבתי שאני הולכת "על בטוח". אלא שנכונה לי הפתעה. בפתח האולם הוצג סרט ווידאו בו נראתה כוס חלב מלאה למחצה רוטטת על שולחן לבן, על רקע קיר לבן. הרכבתי את האזניות ושמעתי את קולו של בנה הקטן רץ סביב השולחן ומסביר כי אי אפשר לצייר כוס חלב לבן על רקע לבן מפני שאז לא יראו את הכוס. המבוכה וחוסר הענין ניכרו על פני הצעירה שלנו. המשכנו ל-4 צילומים של פְּנֵי צעירה - "רותי פוטוגנית," אותם צילמה ברסט לפני שנים. "מה?" הגיבה בת לווייתנו – "גם אני יכולה לצלם ככה." והיא צדקה. איני מחשיבה עצמי למבינה גדולה באמנות, ובאמת שאיני כזו, אך לפתע הבנתי עד כמה המבט שלי אינו תמים אלא פרי של התבוננות שנמשכת עשרות שנים.
    שאל אותה מתי
    - את מדברת צרפתית?
    - לא, ענתה.
    - כמה זמן ייקח לך ללמוד צרפתית?
    - שנה, ענתה. 
    - רק שנה? התפלא מתי. (שלא בתחום האמנות עלמתנו אכן מבריקה ומוכשרת)
    - כן, אם אקדיש לזה את הזמן.
    - אז אמנות זה אותו דבר. זו שפה, זה עולם ומלואו, אי אפשר להיכנס לעולם זר ומיד להבין, צריך ללמוד את השפה. זה לוקח זמן. כשאני רואה ציור טוב אני שוכח את עצמי ונכנס לתוכו, רואה אותו מבפנים. בשביל זה צריך לדעת את השפה.
    נו טוב, הרהרתי לעצמי, אבל צריך לראות משהו שיעשה חשק ללמוד את השפה.

    הלכנו ל"אנדי וורהול." התמלאתי שמחה מול האייקונים המפורסמים של המאה שעברה, מתוחים על הקנבסים הענקיים. עקבתי אחר מבטה התָמֵהָ של הצעירה שאיתנו שלא הבינה את התרגשות, ופתאום קלטתי שהאמנות בבעיה. בעיה אמיתית. עבור הדור הצעיר היא לא רלבנטית. העין של הדור הצעיר מוצפת בגירויים וויזואליים כל היום (והלילה) במשך שנים, אז מה יש להתרגש מ"אליזבת טיילור" או "מרילין מונרו" של אנדי וורהול? העין הצעירה ראתה כבר מיליון עיצובים גרפיים כאלו ואחרים. לא אכפת לה שהוא היה הראשון. לא חשוב לה באילו אמצעים הוא יצר. התוצאה אינה מרגשת אותה. העבודה המקורית של וורהול נבלעת בתוך הטקסטורה הוויזואלית של החיים של מי שעובד בתל-אביב, בניו-יורק, או בלונדון ובדרכו לעבודה חולף על פני שלטי פרסומת בגודל של גורדי שחקים, מתאדש כלפי לוחות פרסומת דיגיטליים מנצנצים ומתחלפים מדי מספר שניות, ומשוטט במחשב דרך עיצובים מרהיבים של פרסומות ואתרים אשר לבנייתם נרתמו מיטב הכשרונות שזיקקו יכולתם למה שמתקרב לאמנות. לָמָה שהעין-לב של הדור הצעיר יתרגשו מהגרפיטי של מישל בסקיאט (מתבונן בעצמו באליזבת טיילור ומרילין מונרו התלויות מולו?) הֶעַרתי כי בעוד האמנות הוויזואלית מחפשת את דרכה עבר הענין האמיתי לזירת העיצוב שהפכה מרתקת. בטח אמר מַתִּי, כשאתה רואה קומקום מעוצב להפליא, אתה יודע שזה קומקום, אתה רואה שזה יפה, ואתה יכול לקנות את זה. זה לא "אחד מסוגו" כמו באמנות, יש הרבה קומקומים כאלו, אבל מרגש אותך שיהיה לך אחד מהם.
    בשלב מדוכדך זה עלה במוחי רעיון גאוני - שאלתי את בת-לִוויתנו  מה היא אוהבת.
    - אני אוהבת שאני מבינה מה שאני רואה, ענתה בפשטות.
    עברנו לאולם של האוסף הקלאסי, פניה של חניכתנו נהרו. את זה היא הבינה ונהנתה. וגם אני. דיברנו על מריחות צבע, על משחקי אור וצל, קפלי בד, תערובת הצבעים המפתיעה היוצרת צבע "עור", שוטטנו בין גוגן, וואן גוך, רנואר, מודליאני. נזכרתי שבילדותי ראיתי את התערוכה של וואן גוך במוזיאון תל-אביב ששכן אז בביתן הלנה רובינשטיין. צעדתי הלוך ושוב מול ציור "הדוור" מהופנטת מעיניו שעקבו אחרי, עד שהשומר נזף בי. נכון שציוריו של וואן גוך מופלאים ונהדרים גם כיום, אבל נכון גם שאז לא הייתה טלוויזיה בארץ,  לא היו שלטי פרסומת מרהיבים, לא היו מחשבים, העיצוב לא חגג, החיים הסתפקו במועט. העין שלי הייתה טבולה ראסה, ועל רקע הכמעט לא כלום שהיה – המפגש עם וואן גוך הקנה לי את אהבת האמנות. התחלתי ללמוד את השפה.
    סיפורו של מַתִּי מופלא עוד יותר. כשהיה בן תשע הלך עם הוריו לבקר זוג חברים. בזמן שהמבוגרים שתו קפה ופטפטו, גילה הילד אוצָר - ספר ציורים של וואן גוך. זו הייתה הפעם ראשונה בחייו שראה אמנות, הוא שאמרתי - טבולָה ראסה. כשהסתיים הביקור ביקש לשאול את הספר. החברים סרבו, בתקופה ההיא ספר היה חפץ תרבות יקר ערך, לא מכרו 4 ב- 100, אבל שאלו מדוע ביקש את הספר. אמר הילד שהוא רוצה להעתיק את הציורים. אם כך, הציעו, בוא אלינו מדי יום אחר הצהריים והעתק את הציורים. וכך היה. מדי יום הלך והעתיק את הציורים בשקידה שהוריו היו מעדיפים שתופנה מקצועות שנלמדו בבית הספר. הוא לא עשה copy paste, אלא העתיק ביד. מתי עדיין זוכר את הפליאה שלו כשחזר מהפגישה עם וואן גוך, ובעודו הולך ברחוב התבונן בעצים, בעלים, בפרחים ואמר – הוא צודק, וואן גוך צודק, הכל מורכב מנקודות. אחר צהריים של שבת, שעה עם וואן גוך, הילד בן התשע למד להביט. ועם מורה כמו וואן-גוך, לא יפלא איפה שצמח להיות אמן נאמן לאמנות.
    עכשיו שאלתי אותו – איך אתה מתמודד עם השיטפון הוויזואלי היום. תשובתו הפתיעה אותי. אני מנסה למצוא את הנקודה העדינה, השבירה ביותר אצלך – ולהיכנס דרכה אל הרגשות, להגיע אליך באמצעות האמנות שאני עושה, להכניס אותך לעולם שלי. בעודנו הוגים בעתידה של האמנות קיבלתי במכשיר האייפון, אלא מה, תמונה בה נכדתי, שעונה על מרפקיה, קפלי זרועותיה ממיסים את ליבי ממתיקות, הואילה בטובה להרים את ראשה כדי להביט ב.... פלאי מסך האייפון המהפנט שהוצב לפניה במטרה לפתותה לשאת קודקדה אל-על. התינוקת יונקת עיצוב עם חלב אימה.

    ''

    אוי אנדי אנדי, נראה שגם היא לא תתרגש מעבודותיך.

     

    הערה לסיום: אסור להחמיץ את תערוכתו של אבנר כץ: חזרה גנרלית. מפגש עם האמן יתקיים בתערוכה ביום ג', 3.9 בשעה 20:00. אין דרך יפה מזו לקבל את השנה החדשה.

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום חמישי, 22/8/13, 22:56

      ''

       

      22.8.2013

      אחר צהריים של שַבָּת, חברים, עוגה....


      סימה שאלה אם אחרי המסעדה נרצה ללכת לסרט. שאלתי איזה סרט, אמרה שהישראלי האחרון, שאלתי איזה, לא זכרה את השם. אמרתי שיש סרט אחד שאני לא רוצה לראות – "מי מפחד מהזאב הרע." לא נזכרה. זה קורה לסימה שהיא לא זוכרת. גם לי. חשבתי שקלושים הסיכויים שהיא תקנה כרטיסים לסרט היחיד שאני ממש לא רוצה לראות. הסכמתי.
      לא אגלה את שמה של המסעדה בה אכלנו כי זו מסעדה קטנה ושכונתית וגם ככה היא מלאה תמיד. אכלתי המבורגר צמחוני. שכחתי להחליף את תפוחי האדמה בסלט וכך מצאתי את עצמי מול פרוסות עבות של תפוחי אדמה שחומים ומפתים. אורי, שישב די רחוק ממני, שלח אצבעותיו ועזר לי, אבל אני חוששת שהקלוריות הן על חשבוני כי התפודים היו בצלחת שלי, וכלל ידוע הוא שהקלוריות הן על חשבון בעל הצלחת. כך רזו רבות מחברותי הטובות (הפחות הגונות שבהן. )
      היה טעים. אחר כך המשכנו לסרט – "מי מפחד מהזאב הרע" נו מה, ברור.
      למרות שקרו לי דברים שאינם קורים למרבית האנשים בעולם, עדיין, שלא בטובתי, אני אוחזת באותה עמדה חסרת זהירות– "לי זה לא יקרה," ונקלעת למצבים שכבר מזמן הייתי צריכה ללמוד להימנע מהם. כך נכנסתי לאולם 5 בקולנוע "לב דיזנגוף" לצפות בסרט היחיד שלא רציתי. תגידו שלא הייתי חייבת להיכנס לסרט ואני חסרת אופי. יתכן. אבל חשבתי שאם כבר – אז כבר. וגם סוכם שאחרי הסרט הולכים לאכול עוגת פרג שאפתה חוה. כשמדבור בעוגות פרג בכלל,  
      ועוגת פרג של חוה בפרט, אני הראשונה להעיד על עצמי שאין לי אופי.
      הסרט עשוי היטב. תסריט מעולה, מותח, מבעית, מחריד ומשעשע בו זמנית. בימוי מצוין, משחק מצוין – צחי גראד, ליאור אשכנזי, רותם קינן, דב'לה גליקמן, מנשה נוי, דביר בנדק ואחרים. הזאב הרע מנצל אמצעים קולנועיים באופן מיומן, המוסיקה משרתת היטב את התסריט ומגבירה את המתח והחרדה של הצופים, גם אלה (כמוני) שצחקו ברגעים המשעשעים שהיו מבעיתים בו זמנית, הישג ראוי לציון. אין ספק שיוצרי הסרט – אהרון קישלס ונבות פפושדו יודעים את המלאכה ועשו דבר נכון,  מה שקורין בעברית צחה – "וֶול מֵייד פִילְם."
      דא עקא, שלטעמי נעשה כאן הדבר הלא נכון. הסרט כלל לא היה צריך להעשות. הוא עוסק בפדופיליה וסאדיזם ונוגע בפחדים הכי עמוקים שלנו לגבי בנותינו הקטנות. נורא. הבטן מתהפכת. סימה, שהיא בעלת קיבת ברזל, יצאה מהאולם לפני תום ההקרנה, קיבתה לא עמדה בזוועה שנראתה ונשמעה על המסך. אני שואלת את עצמי למה דבר כזה צריך להיות על המסך? איך יתכן שהסרט מקבל פרס ראשון בפסטיבל "פנטסיה?" מה פנטסטי בסרט? – מראה גופה ערופת ראש של ילדה כבולה בידיה וברגליה לכסא לאחר שעברה אונס ועינויים? פדופיל  ששוברים לו אצבע אחר אצבע? אני מניחה שהיוצרים חשבו כי מנות הזוועה הענקיות שהם מגישים לצופה, מדממות, בוטות, מוגזמות – יהפכו למופרכות ומגוחכות דווקא משום כך. אבל זה לא עבד. סדיזם זה סדיזם. פדופיליה היא פדופיליה. ועוד קודם לכן – איך תסריט כזה מקבל תמיכת הקרנות בארץ? הרי הלקטורים הינם בני אדם כמוני, כמוך. למה שאדם שפוי ירצה לראות כזה דבר מופרע, סוטה. סרט הוא יצירה מורכבת ביותר הדורשת תזמור מדויק של צוות גדול. שרשרת של מקבלי החלטות. איך יתכן שאנשי מקצוע כה רבים מצאו לנכון להשתתף בעשיית סרט שעוסק בפדופיליה וסדיזם. המון כישרון, מאמץ, ממון נרתמו לעשיית הדבר הלא נכון באופן הנכון. מדכא. מייאש. נראה שאינני מבינה דבר בתעשיית היצרים האפלים מסוג זה.
      יצאנו מהסרט אחוזי פלצות שהטבענו בעוגת הפרג שהייתה עשויה נכון - עסיסית, פריכה ומתיקותה מדוּדה, והייתה גם הדבר הנכון – מוצאי שבת, חברים, עוגה. וכשמתחברים שני "הנכונים האלו" נוצר תענוג גדול. היושבים סביב השולחן הם חברים וותיקים של מתי, בן זוגי, חדשים לי. אין לי מושג מה הם יודעים עלי, וודאי לא מעט, אני אישה עם "סיפור." לאט לאט מתגלים "הסיפורים" שלהם. מפעם לפעם נגיעות קלות בחיי שהיו, מפעם לפעם נגיעות בחייהם שהיו, שהווים, ללא חטטנות חוקרת, ללא שיפוט, בסקרנות עדינה, השיחה מנוקדת בהפתעות, כמו הצימוקים החבויים בעוגת הפרג, המתפצחים בפה ומשהים את הבליעה כך שנרגיש היטב בטעמם המיוחד ומרקמם השונה שמדגיש את טעמו המיוחד של הפרג. ותחושת חופש מתפשטת בתוכי דווקא עם ידידים אלו שאינם שותפים עתיקים לחיי, והשיחה בינינו

      אינה מכה הד עמוק של עשרות שנים שמרטיט את הרקמות העמוקות בגופי. וזאת עם אהבתי הגדולה לחברותי שהן חלק בלתי נפרד מרקמת חיי, כמו עוגת (*)"המָקוֹש" שאופה אימי, האהובה עלי ביותר.
      אבל אין ספק שהחבר המפתיע ביותר הוא התוכי שגר מולי. עדיין לא ראיתי אותו אבל הוא כנראה רואה אותי, מפני שכאשר אני תולה כביסה הוא שורק את השריקה ההיא ששרקו אחרי גברים פעם, לפני המון שנים (עוד שורקים היום? 
      הודעת אס. אמ. אס שורקת?) וכאשר אני מאחרת לפתוח את חלון חדרי בבוקר הוא מאיץ בי ואינו חדל עד ששפתי נושפות לעברו שריקה זהה ואנו מנהלים דיאלוג שרקני בו אני מעדכנת אותו בקורות אותי מליל אמש, והוא מחווה דעתו. ולפעמים כאשר נחה עליו דעתו, לא תאמינו, אבל זו אמת לאמיתה, הוא שורק את מנגינת "לָה קוּקָרָצָ'ה",
      ולפעמים, כאשר נחה עלי דעתי – אני מחזירה לו, ושנינו בדואט – אני "לָה קוּקָה" והוא "רָצָ'ה," או להיפך.

       

      (*) מָקוֹש – פרג, בהונגרית
      למעלה, דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים". 

      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום שישי , 16/8/13, 20:41

        ''

        ''

         16.8.2013

        רשימה קיצית במיוחד

        לפני כחודשיים בערבו של יום חמסין אביבי יבש ולוהט, התקיימה פתיחה חגיגית של פארק טדי בירושלים. טקס מכובד נערך לכבודם של התורמים אשר בכספם נבנה הפארק על פינות החמד שבו. את הפארק הגה הארכיטקט אורי שטרית, ותכנן הארכיטקט יצחק חלפון. אני מציינת זאת מפני שפקידי קרן ירושלים סרבו להציב שלט הנושא את שמם, למרות שלארכיטקטים מגיע קרדיט לפי החוק.
        בכל אופן, היות ופסל שעון השמש של מתי גרינברג ניצב בפארק הוזמנו גם אנחנו. הגענו בשעות הצהריים, משטָחי האבן הבהירים להטו מחום, ותכונה רבה תססה בכל השטח, עשרות עובדים, מרביתם ערבים, התרוצצו, ליטשו ליטושים אחרונים, העלו ענני אבק שכיסה אותם ואת כל האזור, בעוד אחרים שוטפים ומנקים ואלה צועקים על אלה. מתי התקבל באהבה ובקריאות שמחה "כִּיף אבו חליל ג'ונסון?" כך מכונה האמן בפיהם – "אבו חליל ג'ונסון", אני חושבת שזה ג'ונסון היפה (אלא מה?) וגם "לורנס" – על שום הכאפיות בהן עטף הג'ינג'י הבהיר את ראשו בחודש בו עבד איתם (ראה תמונה.) ניכר היה שהם מעריכים מאד את עבודתו, אינני בטוחה שדווקא האלמנט האמנותי הרשים אותם, אלא הגבר הלא צעיר שעבד איתם במשך למעלה מחודש עבודה פיזית בשטח מדי יום, בשמש, בחום, והעמיד בזווית מדויקת פלטת אבן עגולה ששוקלת שניים וחצי טון שעשתה את כל הדרך מסין לירושלים, ועליה מחוג ברונזה מסיבי. מתי אומר שהרגע המרגש ביותר בתהליך היצירה של פסל שעון השמש היה הרגע, בו שיתפו פעולה כל הפועלים - ערבים, מוסלמים, נוצרים, ארמנים ויהודים אשר שמו כתף, פשוטו כמשמעו, וסייעו להניח את האבן על מקומה מול חומות העיר העתיקה ומגדל דוד (ראו תמונה.)
        ובמקביל מעשה פלאים, שעות ספורות לפני הפתיחה החל לצמוח במקום גן יפהפה. גבעות העפר כוסו במרבדי דשא, הערוגות  - בפרחים צבעוניים, עצים נשתלו. מול עינינו המשתאות הוקם אינסטנט גן ירקרק ופורח מרנין לב. צחקתי, בחנתי את הסביבה מצפה להופעתו של חיים טופול כ"סאלח שבתי". חיים טופול לא הופיע אבל בתוך כל המהומה, בין כל העובדים המתרוצצים וצווחים, צצה לה פטה מורגנה סוריאליסטית – לעברנו התקרב בצעידה נמרצת אך מתונה, גבר ערבי בעל חזות כהה, גדול ממדים, גבה קומה, נושא לפניו כרס אדירה, הולך ושואג על סביבותיו, נוגש בעבדים, סליחה, בעובדים, שרעדו מפניו ומיהרו למלא את פקודותיו. מעל ראשו של אותו ענק מצעק שהתברר כמנהל העבודה באתר, הֶאֶהילה מטריה בצבע וורוד זוהר, מה שקורין בעברית – "שוֹקִינְג פִּינְק" להגנה בפני השמש. משהגיע איש המטריה הוורודה אלינו פתח בטקס טפיחות חיבה הדדיות עם מתי והורה לכל הסובבים למלא את מבוקשו של "לורנס," מדגיש את דבריו בנפנוף קצבי של המטריה המהממת. המטריה עשתה את שלה, חיל ורעדה אחזו בפועלים שעמלו כעת במשנה מרץ. חשבתי לעצמי כי אותו גבר ערבי צריך להיות בטוח בגבריותו עד מאד אם הוא מעז לנהל את העבודה מתחת למטריה וורודה זוהרת אשר אשתו שכחה במכונית.
        הסיפור היה משתכח ממוחי אלמלא אתמול יצאנו מתי ואנוכי מביתנו לרחוב, מולנו צעד גבר ערבי ששאג ביידיש (כמובן) – "אלטע זאכן, אלטע זאכן," גם הברנש הזה אחז בידו מטריה וורודה וזוהרת. תהיתי אם זו אופנה חדשה ברחוב הערבי. הפעם לא יכולתי להתאפק, נעצרתי מולו ובעוד מתי חולף לידי כאילו אינו מכיר אותי, חלקתי לו מחמאה – "סַחְתֵיין על הסְטַייל" אמרתי ל"אלטע זאכן." "אהה" נאנח הלה, חזרתי עכשיו מאיגנלנד, בִּילַנְדָן, (בלונדון) שש שנים, סִיקְס יִירס," חזר באנגלית כדי להיות בטוח שהבנתי, "סִיקְס יִירס אִין לַנְדֶן, גשם גשם גשם, רֵיין רֵיין רֵיין (שייקה
        אופיר?) מהבוקר עד הערב, עכשיו, כאן, כבר לא יכול עם השמש, מבשלת את המוח."
        אני מקווה שמנהיגי עמנו ומנהיגי הפלשתינאים הצטיידו במטריות וורודות לקראת המשא ומתן, וכבר מציירת בדמיוני את תמונתם עומדים על כר דשא ירוק מתחת לשמשיה ענקית וורודה וזוהרת וחותמים הסכם שלום. מקווה שהצבע מתאים לשרה'לה.
        ועד אז מישהו מכיר מקום בו אפשר לרכוש מטריה ורודה זוהרת? סטייל חדש לצברינו המסוקסים? לגבר  המטרוסקסואל התל-אביבי? ואולי יאות מַתִּי-לורנס להחליף את הכאפייה במטריה וורודה.

        הסברים לתמונות:
        1. מ.ג. בזמן העבודה בשטח.
        2. פסל שעון השמש בפארק טדי. צלם: רן ארדה.
        3. מ.ג. מביט לכיוון כוכב הצפון. צלם: רן ארדה.

        ''


         



         



         



         

        דרג את התוכן:
          12 תגובות   יום חמישי, 8/8/13, 18:53



          8.7.2013

          ''

          אם החתן
          לפני שש שנים באופן פתאומי טרגי ומיותר נפטר בעלי, אביהם של בני. זאת הייתה מכה אנושה. שני הבנים שלנו הם הדבר הטוב ביותר שאביהם ואני הבאנו לעולם ונשאיר אחרינו. האינסטינקט הראשוני שעלה בי היה להציל את חייהם, יצר אגואיסטי פראי וקדום של חיה המְשָמֶרֶת את הגֶנִים שלה, של אישה שחצתה את גיל החמישים, ראתה עולם, ראתה חיים יפים וידעה כי עכשיו תורם של צאצאיה. באופן פרדוכסלי משמעות ההכרה הזו הייתה  שהאישה הזו לא תוותר על עצמה, על חיים מלאים משלה, ותסמן את הדרך לבניה לא בהִתְקָרְבְּנוּת ואומללות, אלא באקטיביות, יוזמה, אגרסיביות, הסתגלות מהירה לתנאים המשתנים ובחתירה מתמדת קדימה. אמרתי  - האסון התרחש, אין ביכולתנו לשנות את שקרה. מותו של אבא יכול להרוס או לבנות אותנו. אנחנו נשתמש בו כמקפצה לחיים.

          על כך כתבתי ברשימה שהתפרסמה בזמנו תחת הכותרת – "עַל קְפִיצַת בַּנְגִ'י, פְרוֹזְן יוּגוּרְט וְהַמְרָאַת הַנְשָרִים הַצְעִירִים –  שִחְרוּר בִּשְלוֹשָה טַקְטִים". מצ"ב לינק לרשימה.  http://cafe.themarker.com/post/1443870/
          חלפו שש שנים, המלחמה הסתיימה. אני אוהבת ונאהבת, בכורי נשוי וחובק את אשתו היפה לילושקה ואת את ביתם הבכורה, נכדתי. ובני הצעיר, שלָחם איתי שכם אל שכם, וכבר חששתי שהקשיח ליבו ויהיה חיל כל חייו, פתח את דלתות ליבו, התאהב ובשבוע שעבר נישא ליפהפיית הנשף, אביטל, המכונה לעיתים אברם.
          שני הנשרים הצעירים המשיכו במעוף של חייהם.
          אני מכירה היטב את לטיפות האֶבֶל של הימים שלפני ארוע משפחתי. חסרונו של "זכרונו" מלווה אותי, ועצב רגיש נרעד כואב למגע הקל ביותר. ויחד עם זה בערב החתונה הייתי מאושרת מאד. הבטתי סביב אחוזת פליאה והכרת תודה על החיים שגמלו לי בהרבה טוב. עקב טעות בניסוח ההזמנה ניתן היה להבין כי החתן המסכן איבד הן את אביו והן את אימו.  משהתברר לאורחי הכלה כי אימו (אני) חיה עד מאד ואינני ז"לז"לה כלל, הופתעו. התנצלתי. (על הטעות, לא על היותי בחיים...) בכל מקרה שגיאה כזו היא סימן לחיים ארוכים דווקא.
          בחגיגת החתונה זכיתי בחיבוקים אמיצים וזהירים, שלא לחרב את התסרוקת השבירה, נשיקות אלחוטיות בסגנון פולני התעופפו באוויר, כדי שלא לחרב את האיפור, קודקדי עוטר בצמות קלועות אשר צמחו על ראשי באופן פתאומי כשעה לפני החתונה והפתיעו בעיקר אותי. לבשתי שמלה, שחורה כמובן, עשויה שכבות מתנפנפות בתוכה חשתי, ולדעתי למספר שעות גם הייתי, רזה ודקיקה. הכֶּשֶל היחיד היו הנעליים. איני נועלת נעלי עקב, אך לקראת האירוע חשקו רגלי להתנאות בנעלי עקב אדומות שהיו אמורות להיות "שוֹס" אמיתי. לילושקה הורתה לי להתאמן בהליכת עקבים. אז התאמנתי. דידיתי בנעלי האדומות אל המכולת, הידסתי אל הירקן וצלעתי אל הסנדלר. לא הצלחתי. וויתרתי. אם החתן אמורה להכיר את מגבלותיה. כפי שאמרה אורית חברתי טובת השכל – אינך אמורה לצאת מגידרך משמחה, עליך לשמוח בתוך גידרך. בתוך גידרי (שידת הנעליים שלי) נמנם לו זוג נעליים שחורות ישנות ונוחות ששימחו עד מאד את שריר התאומים המאומץ בסובכי שוקי ואת כפות רגלי שלא הבינו מה נכנס בי כשאילצתי אותן להידחק לנעליים גבוהות עקב. וכך חזר לפָנַי החיוך העולה מכפות רגלי.
          בקיצור - הייתי כל כך יפה שאפילו אימי יולדתי לא זיהתה אותי.   
          מעבר לשמחה הגדולה של החתונה, הייתה זו גם חגיגת ניצחון שלי, של בָּנַי, כלותי וכל אלו שסייעו לנו בשנים הקשות. בלי לומר מילה חשנו כולנו בעוצמת הפעימה של החיים שהביאה אותנו "עד הלום."
          מישהי צריכה נעלי עקב אדומות כמעט חדשות?









           









           

          דרג את התוכן: