כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 9/2013

    10 תגובות   יום רביעי, 25/9/13, 10:38

    25.9.2013

    נוסעים בזמן


    שבת בבוקר, כביש החוף, פָּנֵינו צפונה. מַתִּי נוהג, במושב האחורי, בנו, דוד, וחברתו, גֶ'נָה, שהגיעו לבקרנו מלונדון. אנו הופכים למדריכי תיירים, מנסים לראות את ארצנו בעיניים רעננות. חולפים על פני הרצליה, אני מסבירה לצעירים כי חוף הים נמתח לכל אורך הדרך לשמאלנו. הם מהנהנים בראשם אך מתרשמים רק כאשר שפת הים נגלית בין חוף ינאי לחוף מכמורת, דיונות זהובות, ים כחול, ומצנחי רחיפה צבעוניים של גולשי ים ורוח. פתאום אני מבינה כי הם רואים מה שרואות עיניהם בעוד אני, בת הארץ, חשה ויודעת את חוף הים המשתרע מערבית לנו גם כאשר עיני אינן רואות אותו. אנו חולפים על פני זכרון יעקב; דוד, שהוא ארכיטקט, מתעניין בבנין היפהפה המשתלב להפליא ברכס הכרמל בפסגתו הוא ממוקם. זהו בית ההבראה של "מבטחים" שתוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר. דוד מבין בבנין, אבל אני רואה את הצעירה שהייתי בסוּדר אדום ובחצאית פרחונית שלבשתי כשניהלתי שם סדנת הדרכה לפני שנים רבות, ואז אני נזכרת ביקב האפלולי והקריר על חביות הענק שבו, ובתולדותיהם של ניל'י, ואבשלום פיינברג ושרה אהרונסון והגלידה שליקלקתי ברחוב הראשי ... 

    ''


     בית ההבראה של "מבטחים" בזכרון יעקב

    בעוד אורחַי רואים את המסלול הצר שמקיף מבטם, גלי ההוָויה שלי מכסים בכנפיהם השקופות קילומטרים לרוחבה של הדרך ולאורכם של חיי.
    אני שותקת את הנסיעה. יש סיבה לשתיקתי. אבי עליו השלום, נהג לספר אותם הסיפורים באותן נקודות, לחזור על המאורעות בדיוק רב, באותן מילים ובהטעמה זהה, היה שואל: "סיפרתי לך על ...." ומיד פותח בסיפור המעשה אותו "שמעתי כבר מאה פעם." סיפוריו הודבקו בצידי הדרכים. אהבתי את אבי מאד, נשבעתי שלא לחקות את מנהגו. כעת אני שמה לב שאני מספרת לעצמי את סיפורֵי הדרך שלי, למרות ששמעתי אותם מעצמי כבר "לפחות מאה פעמים." אני מחליטה לפַנות סיפורֵי עבר שאינם מעניינים איש ומביטה דרך החלון כתיירת צעירה, קלה ודקה ללא עומס השנים.
    נראה שגם מַתִּי מטייל בתוך רבדי חייו. ליד מעגן מיכאל הוא נזכר כי לפני שנים רבות, בִּתו ששהתה בקיבוץ, הטריפה את דעתם של מארחיה. היא נהגה לקום השכם בבוקר ולהחליף את זוגות האופניים של הקיבוצניקים שרתחו על שלא מצאו את האחראי למעשה הקונדס. ממשיכים ועוברים למרגלות כפר הנוער שְפֵיָה. אני שותקת את עָבָרִי בשְפֵיָה, חְנוּנית ממושקפת, עיני תלויות בשרביטו של המנצח האגדי משה יעקובסון כדי "להיכנס עם האוֹת," מנדולינה קול ב', תזמורת כלי הפריטה של שְפֵיָה. באוזני מתנגנת "האוֹבֶרטוּרָה" (פתיחה) לאחת מיצירותיו של וִיוָאלדי, וגם אותה אני שותקת לעצמי כשאנו חולפים על פני כלי המשחית הדוממים של מחצבת "אבן וסיד" הסמוכה, אותה, כך מסתבר, בנה אביו של מַתִּי, שהיה מהנדס.

    https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=y76M2K7hTUE   
    אנסמבל המנדולינות של שפיה, ויואלדי.
    אני זונחת את נסיונותי להיות קלה ודקה ומשייטת עבה וחסרת משקל בין שכבות הזמן והמרחב אותם צולחת בעליצות מכונית היונדאי-גץ התכולה.
    עם ערב אנחנו מגיעים לצפת, בירת הגליל, וממתינים בכניסה עד שיגיע מקסים להובילנו אל העיר העתיקה בין סמטאותיה שוכן "חאן החמור הלבן." בינתיים  נתמנתה גֶ'נָה למחפשת הכוכבים הרשמית שלנו. עליה למצוא שלושה כוכבים ולהכריז על צאת השבת. עִם שנגלה לה כוכב ראשון הגיע מקסים שבתשובה לשאלה אם הוא "שומר שבת" השיב "שומר נעליים" ואנחנו – אחריו, מתעקלים ומתפתלים ומסתובבים בעיר ריקה ונטושה. אנו מחזקים ליבנו במחשבה הטובה כי תושבי העיר צדיקים גמורים המה ואינם יוצאים פתח ביתם אלא משיצאה השבת לגמרי ונסתיימה תפילת ההבדלה ואולי צדיקים מופלגים של צפת אינם מסתפקים בשלושה וסופרים הם עשרה כוכבים או אפילו שנים עשר או יותר? מכאן לכאן אנו מגיעים ל"חאן החמור הלבן" אשר שופץ על ידי מקסים, שהוא צפתי וותיק אשר התמחה
    בהלכות שימור בתים דווקא מחוצה לארץ, שם גר שנים רבות, ושב לכור מחצבתו לשפצו בטוב טעם, נאמן לרוח הימים של פעם, עם חשמל ומים זורמים של היום. ולא רק זאת אלא שבאולם החאן המשוחזר, על תאי הקובות בם חנו אי אז חמורים, סוסים וגמלים על מרכולתם, נערכות  היום הופעות של מוסיקאים.
     "חאן החמור הלבן" צפת  http://www.thekhan.org/he/ 
    יוצאים לתור את סימטאות האבן היפהפיות של העיר העתיקה, קרית האמנים. שקט, חשוך, שומם, ריח שתן ואשפה מלווה את קירות האבן הנכלמים. מפעם לפעם ממהר לעבור חסיד ברסלב שמח (כמובן) לראשו כיפה לבנה גדולה, או חרדי מרצין פנים, לבן גרביים לראשו שטריימל עטור פרווה מבריקה, ואחריו חרדי – חלוקו לבן עשוי פסים – בידיהם ארבעת המינים. איש צץ ברחוב, אנו שואלים היכן ניתן לסעוד את ליבנו, הוא צוחק ומפנה אותנו לראש פינה. כך עונה גם האיש הבא. בצפת אין מקום לאכול בו במוצאי שבת. לא התעכבנו לברר מה קורה בשאר ימי השבוע.
    האוויר נפלא, קריר ויבש – עם בוקר הלב מתרחב כאשר נפרש הנוף ההררי, אלא שאנו נחרדים למראה העיר הלובשת שַלמת עוני ועליבות. הזנחה פושה בכל, החל מהרחובות המלוכלכים המעלים צחנה, עבור דרך בנין מכוער מאין כמותו המתנשא מעל קרית-האמנים וזועק – שחיתות. אין כל דרך אחרת שבנין כה מפלצתי יכול היה להיבנות במקום המופלא
    והעתיק הזה. צפת נחרבה ארבע פעמים על ידי רעידות אדמה, בכל פעם נבנתה העיר מחדש על חורבות העיר הקודמת. עיר עתיקה דורשת תחזוקה רבה, לכן עיר עתיקה היא עיר יקרה מאד. בכל העולם פתרו את הבעיה בכך שהפכו ערים עתיקות לאתרי תיירות נחשקים. השקעה בתשתיות ובתחזוקה מכוסה על ידי הכנסות מהתיירות. העיר העתיקה של צפת, על קרית-האמנים שבה, יכלה להיות שכיית חמדה ואף הייתה כזו בעבר. אלא שהיום אינה מעניינת את פרנסי העיר והיא עומדת בעליבותה. בושה וחרפה. יש לעיר סיכוי? אני שואלת אחד מבעלי הגלריות. הוא מושך בכתפיו, אינו יודע, ואז מגחך – האמנים הרוסים, הם נאבקים, הבולשביקים – הם יודעים להילחם, אולי הם יצליחו.
    בדרך הביתה דוד מוטרד. המקומות בהם עברנו החליפו ידיים בין הצלבנים לממלוכים  לעותומנים לבריטים. "זה מפחיד" הוא אומר פתאום. "מה מפחיד?" שואל מַתִּי. "ישראל יכולה שלא להיות עוד מאתיים שנים," מודאג הצעיר שחי בלונדון, "היא עלולה להיות אפיזודה זמנית בהיסטוריה."


    ואני התכוונתי לכתוב טור שמח מפני שהחגים עוברים עלינו בשמחה רבה, ואפילו לא
    העליתי במשקל. זה ממש משמח, לא?

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום חמישי, 12/9/13, 23:08



       

       

      רישום מספר האמן השני שיצרנו, מתי גרינברג ואנוכי, "שרידי האישה ההגיונית", כמו ספרנו הראשון "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" גם ספר זה מכיל  רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2011. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים". 

       

      ''
      ערב ערב יום כיפור, תשע"ד
      12 ספטמבר 2013


      צִידָה הֶאָפֵל שֶל הַסְלִיחָה


      עומדים אנו בערבו של יום כיפור. ה"סליחות" הנעלות ומהוללות מחפשות דרכן באווירה של ארץ ישראל ומחשבתי מתעכבת על היכולת כפולת הפנים– להתנצל ולסלוח. בין הַהתנצלות לַסליחה עומד מעשה רע בין שני בני אדם או יותר. לפעמים הדבר הרע עומד בין האדם לבין עצמו ועליו
      להתנצל ולסלוח לעצמו. ארכתי שנים אחרי כמה מן הסליחות היותר משמעותיות בחיי, כך יצא שלמדתי דבר או שניים על תוצאותיה הבלתי צפויות של "הסליחה."
      בילדותי היו חביבים עלי ביותר שיעורי התושב"ע, תורה שבעל-פה. עגולת עיניים ופעורת פה בלעתי את סיפורי חכמינו זיכרונם לברכה, חז"לינו, שהציתו את דמיוני הנוח להשפעה, והפעילו את הקוד המוסרי שלי. לקחתי אותם מאד ברצינות. עד היום. שתי אימרות הטביעו עלי חותמן, הראשונה לקוחה ממסכת אבות ד' פסוק א', בן-זומא אומר: "אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ". השנייה לקוחה מתוך מסכת אבות, פרק ב, משנה י', "מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ" זאת כל התורה כולה על רגל אחת, אמר הלל הזקן. ורבי עקיבא אמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹך – זֶה כְּלָל גָדוֹל בַּתוֹרָה". מיד הצטרפתי לבית מדרשם של חז"לינו הנחמדים, ועל כך מעולם לא הצרתי. אלא שבמבט לאחור, דומה שאחיזתי בפתגמים אלו נותרה ילדותית למדי עד שבאו החיים וטפחו על פני טפיחה שכזו שניערה את העודף מדבקותי היתרה בגִירְסָא דְיַנְקוּתָא.
      עד לפני מספר שנים חיי היו טובים. ידעתי כי שפר עלי גורלי ושמחתי בחלקי, זה לא היה קשה. מהמקום הבטוח ההוא הייתי נוחה מאד למחול על כבודי ולסלוח לקרובים ולרחוקים על מעשים כאלו ואחרים. התקשיתי לכבוש את ייצרי מול עוגות שוקולד ופרג, אבל מחוץ לדברי מתיקה – מושג ה"גיבורה הכובשת ייצרה" הוטבע בי כה עמוק  עד כי גם כאשר הכעס שבלעתי תפח בעורקי וסבלתי מכאבי ראש נוראים, גם אז לא נרמזתי כי דרכי שגויה. הייתה בי המון סליחה לכולם, וגם התנצלות. לאט ובלי משים התכרסמו גבולותי. הסובבים אותי ידעו כי אני נוחה לסלוח ואין צורך להתחשב בי.
      כשהתפרקו הדברים הבנתי דבר או שניים על התנהלותי הקודמת, אולי הדבר החשוב ביותר הוא שלעתים הסליחה על דבר בלתי נסלח אינה מועילה לא לסולח ולא לנסלח. כאישה "אצילת נפש" השתדלתי לקבל "ללא שיפוטיות," לא "עשיתי חשבון," לא צרפתי מעשים חוזרים ונשנים להבנה של דגם התנהגות קלוֹקֵל.
      דגמים נראים בברור כשהם קיצוניים.  בית מחסה לחולי נפש הוא מקום קיצוני. בין שאר הדברים אני מטופלת בקרובת משפחה חולת נפש. אותה קרובה מאושפזת בבית החולים "שער מנשה"  השוכן בעמק חפר. המוסד מטופח ויפה עד מאד, כרי דשא נרחבים מוריקים בין ביתנים לבנים מבהיקים בנקיונם, פינות נוי, גני שעשועים, עצים ופרחים – גן עדן של מטורפים. מישהו חמד לו לצון ושבילי ההליכה קרויים על שם ציירים גדולים, כך אני מטיילת בסימטת וואן-גוך עד שאני מגיעה לליאונרדו-דה-ווינצ'י פינת מיכאלאנג'לו. האישה חולה לכן ברור שתמיד סלחתי לה. סלחתי על שטלפנה שלושים פעם ביום, על שדיברה אלי באופן מכוער, על שכעסה על החבילות מלאות הכל טוב ששלחתי לה מפני שאלו לא ענו על דרישותיה, למרות שקניתי את המצרכים לפי רשימות שהכתיבה לי בטלפון (חוץ מאבטיח, אותו לא שלחתי בחבילה...) כך במשך שנים. יום אחד הגעתי לביקור אוחזת שקיות מלאות פרודוקטים בשווי של מאות שקלים. הגברת הוציאה מצרך אחר מצרך, נזפה בי והחלה מחלקת לחוסים האחרים את הקפה, תה, קרם רגליים, קרם ידיים, קולה זרו, ("ביקשתי ארסים קולה"), עוגת תפוחים ("ביקשתי עוגת גבינה" ) דאודורנט (ביקשתי של פנינה רוזנבלום.) הבטתי ברוע על פניה ואמרתי לעצמי – "גברת עזר, תתעוררי, האישה הזאת יודעת היטב מה היא עושה. היא מתעללת בך ונהנית מזה." אמרתי לה – "את מתנהגת אלי לא יפה, זה לא מגיע לי, אני לא חייבת לך כלום, אני הולכת מכאן ולא אחזור, לא אשלח לך חבילות ולא אדבר איתך בטלפון." כבמטה קסם לבשו פניה חיוך מתרפס והיא פתחה בהתנצלויות ובהבטחות להתנהגות טובה. היא משוגעת אבל לא מטומטמת. יצאתי משם ועמדתי בדיברתי במשך תקופה ארוכה. לא סלחתי, והיא ידעה זאת היטב. כאשר שבתי לשוחח עימה בטלפון הפכו הדיבורים לנעימים לשתינו. דמעתי כאשר הגעתי לביקור והיא אמרה "הלב שלי שמח לראות אותך." חבילת המצרכים שהבאתי קַטְנָה אבל כל שקית "במבה" זכתה ל"תודה," שתינו נהננו בעוד רמברנדט מתבונן בנו בהשתאות מבעד לענפי הצאלון שפרחיו לוהבים באדום.
      למדתי משהו.
      גם היום חיי טובים אלי, וכשאני נתקפת בדחף להגיב ב"אצילות נפש" או להיות "קוּלִית" אני בודקת היטב לבל אחטא לעצמי ולשֵני. מפעם לפעם אני עדיין נופלת בפח הישן אבל נדמה לי שבן-זומא, הלל הזקן ורבי עקיבא, מרוצים ממני יותר בימים אלו, כשסליחתי נשקלת בזהירות, וניתנת במשורה.
      לכן  – היזהרו בסליחותיכם!
      גמר חתימה טובה לכולנו!

       

      מצ"ב לינק לשיר מימי ילדותי שהתנגן באזני בזמן הכתיבה.
      "אמר רבי עקיבא", מילים וזמר: עממי.

      http://www.zemereshet.co.il/FlashPlayer/player.asp?version_id=3927



       



       











       



       



       



       



       

      דרג את התוכן:
        5 תגובות   יום ראשון, 8/9/13, 21:50


        ''

        הנאהבים, רישום, מתי גרינברג, 1987

          
        בין כסה לעשור שנת תשע"ד

        שנה חדשה התחילה ומלל רב נשפך על הצורך בהתחדשות. בעשור השני של המאה העשרים ואחת שינוי רודף שינוי. אנו, בני האדם, גזע הממציאים, רודפים אחר התמורות ואלו רודפות אותנו. רודפים, נרדפים, רדופים על ידי ידידנו / אויבנו הדו-הפרצופי – השינוי.
        כבר כמה שבועות שהתסרוקת שלי אינה מוצאת חן בעיני. נמאסה עלי ערמת התלתלים שעד לפני זמן מה חיבבתי עד מאד. נתקפתי דחף עז לרוץ למספרה ולכסח את שערי אבל לא הצלחתי להשתחל ללוח הזמנים של הספר שלי שהיה עמוס לקראת השנה החדשה, שאז הלקוחות מחדשות את ראשיהן. השחרחרות מבהירות לבלונד, החומחומות מאדימות לערמוניות, המסולסלות – מחליקות, חָלָקות שיער מתלתלות, ארוכות שיער – מקצרות, קִצְרות שיער מפתיעות בשיער ארוך שצמח בתוך שעות של הלחמה במספרה; והפסים, עוד לא אמרנו דבר על חובבות הפסים החייבות לפַּסְפֵּס את "השורשים" וגוזלות זמן סַפָּר יקר מאחיותיהן למספרה.
        כיוון שעוכב טקס גיזום שערותי התחלתי לחשוב. נזכרתי שדחף להפיכה דרמטית של עטרת ראשי מוכר לי היטב, פרץ הצורך הזה תמיד מסמן צורך בשינוי מהותי בחיי, סמן חיצוני של שינוי פנימי.
        כמו לפני שנים רבות, כשהתפטרתי מעבודתי, "הבוס" לא האמין שאני מתכוונת לכך וביקש שאחשוב שוב. מחדרו  יצאתי הישר למספרה. הסתפרתי. מהמספרה הלכתי לחנותו של אבי. עמדתי בפתח. אבי, שהיה איש חביב ומנומס, שאל – כן גבירתי, מה אפשר לעזור לך? הוא לא הכיר אותי. חזרתי לחדרו של "הבוס" שנאלם דום למראה האישה הזרה שנכנסה לחדרו. כשהתעשת אמר – עכשיו אני מבין שהחלטתך סופית. ואכן בעקבות התספורת השתנו חיי לחלוטין.
        עם השנים הלבין שערי, אף שערמת התלתלים נשארה כהה. הגיעה תקופה בה הייתי "רוחנית" מאד. לבשתי לבן, ישבתי מדיטציה זמזמתי אוֹםםםם והתעמלתי יוגה. יום אחד הלכתי למספרה, עצמתי עיני וכשפתחתי אותן ניבטה אלי אישה זרה במראה – שערי, כסוף בוהק, קוצץ כמעט עד הקרקפת, פָּנַי זהרו נקיות ופתוחות. יצאתי מהמספרה חדשה כפי שלא הייתי מעולם והצטרפתי למנוח שלי למסיבת קוקטייל, עמדתי לידו עד אשר העיר ידיד – אתה לא אומר שלום לאשתך? ענה המנוח – זאת לא אשתי, ואז נדהם ונבהל. וצדק כשנבהל. השתניתי. ואני עוד לא ידעתי עד כמה. התקופה הרוחנית נסתיימה עם מותו. מן הראי השיבה לי מבט עצוב אישה ליבנת שיער. הפעם דווקא ההתאמה המוחלטת של דמות האישה בראי למצבי בחיים הדליקה מנורה אזהרה והבהירה לי מה עלי לעשות. ללכת למספרה כמובן. חזרתי להיות ברונטית, אבל השארתי קווצת שיער לבנה, זכר לחורבן המקדש...
        אריכות החיים לה אנו נידונים בעידן הנוכחי בו מקודשים ערכים כמו פתיחות, אינדיבידואליזם, שינויים והתחדשות, דנה אותנו לחיים מרובי עידנים. מעצם העובדה שהחיים מתמשכים –  צפויים להתרחש דברים בלתי צפויים גם בחייו של האדם הצפוי ביותר. ומה אעשה אני בכל שנות החיים בהם זכיתי בעוד תהפוכות הגורל מתרגשות על עולמי, חלקן ביוזמתי, חלקן בידי החיים באשר הם "חיים," ובאשר חפֵצַת חיים אנוכי – עלי להסתגל, להשתנות.

        כל המחשבות (ועוד רבות אחרות) האלו עלו בעודי מחכה לתור במספרה ומתוכן דליתי מספר עקרונות שהנחו אותי בתהליכי ההמצאה של עצמי מחדש, ארוע שהתרחש מספר פעמים בחיי.

        הרפיה, וויתור  - הדבר הראשון היה הרפיה, וויתור על דברים שידעתי על עצמי, שהגדירו אותי - מי אני, מה אני רוצה לעשות, מה אני מסוגלת לעשות, מה חיוני לי על מה אני יכולה לוותר. שמיטה של הסיפור שסיפרתי לעצמי על עצמי ועל הסובבים אותי. נכונות לפתוח סיפור חדש, שונה, אחר. הבנה שהחיים הקודמים התפרקו ואם אצמד לחיים שאינם עוד ולסגנון החיים ההוא – אקרוס.


        "מה חושבים האחרים" העקרון השני היה – וויתור מוחלט ואמיתי על "מה חושבים האחרים," "מה יגידו?" אין בפי מילים לתאר את תחושת הרווחה והחופש משעה שהשתחררתי מעולו של סד זה.

        אי-וודאות -  העקרון השלישי היה –  מוכנות לחיות באי-וודאות. כולנו יודעים שהחיים, על כל מרכיביהם, אינם וודאיים, אבל אנו חיים את חיי היומיום כאילו הדברים קבועים. שינוי מהותי אומר שאין לי מושג מה עומד לקרות אבל אני מאמינה שאוכל להתמודד עם חוסר הוודאות, עם חוסר הביטחון, עם מתח גבוה וגם עם התקפי חרדה ודיכאון  שהם חלק מחיים שכאלה. אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה ואני מקבלת על עצמי את האחריות של ניסוי וטעייה על תוצאותיהם, ללא רגשי
        אשמה אם הדברים ישתבשו.

        תכנית - מה שמביא אותי לעקרון הבא –תכנית. יש משהו מרגיע מאד בהכנת תכנית פעולה, מטרות, שלבים, פעולות, לוחות זמנים. תכניות מיועדות להשקיט את המקום האנושי שסובל במצבי אי-וודאות. כאישה עיקשת ואופטימית (אוֹפְּטוּמְטֶמֶת) נצמדתי לתכניות שהכנתי ו...הלכתי לאיבוד.  אפשר ואף כדאי להכין תכנית, ותכנית גיבוי לכֶּשֶל תכנית א', ותכנית חרום לכשלים של תכנית א' ותכנית הגיבוי וכו' וכו', אך באותה מידה יש להיות מוכנים לכך שאף לא אחת מהתכניות לא תתרחש.

        "דברים משתנים"  - העקרון השישי היה הכרה עמוקה ש"דברים משתנים," "דברים קורים," עובדה, קרו. לכן גם מצב קשה ישתנה. לא תמיד השינוי יהיה תוצאה של פעולה שלי אבל עלי להיות ערה ולהמשיך לנוע.

        גמישות - אני מאמינה אדוקה בקשר גוף-נפש, מה שמתחייב מכל המצב הזה הוא - גמישות. כדי להסתגל לשינויים נדרשת גמישות מחשבתית, נפשית וגופנית. אם עלי לבחור בין חוזק לגמישות אבחר בגמישות וזריזות, ולכך גם מכוונים תרגילי ההתעמלות שלי. כוח עלול להישבר כשלחץ עצום מופעל עליו בהפתעה.   

        סקרנות - הן כאשר יזמתי שינוי בחיי והן כאשר השינוי נדרש כתגובה שלי למצב קיצוני שנכפה עלי הייתה בי סקרנות עצומה לדעת מה יקרה? מה אני מסוגלת לעשות? איך ההתנהלות שלי תשפיע על התוצאות? יחד עם הצער והאֶבֶל על מה שעזבתי מאחורי או שנשמט ממני בעל כורחי, הייתה גם התרגשות גדולה מהולה בחרדה קיומית ושמחת השרירים הדרוכים לקראת פעולה, תחושה אותה זכרתי מילדותי שעה שעמדתי על המקפצה הגבוהה בבריכה ברמת גן, מתחתי גופי כמיתר, פרשתי זרועותי לצדדים, נשמתי עמוק, נשבעתי "על החיים ועל המוות" – וקפצתי למים.

        נכון שכל זה נראה לא קשור לתספורת, אבל גם שמשון הגיבור זלזל בעוצמת מחלפותיו, לכן זה קשור ועוד איך...

        חתימה טובה לכולנו

        אמן כן יהי רצון

        ''


        הנאהבים, פסל ברונזה, מתי גרינברג, 1987

         

        דרג את התוכן: