כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 4/2014

    8 תגובות   יום ראשון, 27/4/14, 22:47

    ''

    פרט מתוך פסל, "דור שני, זיכרון", מתי גרינברג

    תספורת של ילד משוגע, חלק ב'

    לינק לחלק א'
    http://cafe.themarker.com/post/3091186/

    אנחנו חוזרות למספרה. אִירֶן מגלגלת בזריזות את שערה הדליל של קְלָרִי. אמי מפתיעה: "כבר בשלושים ושמונה רציתי לעלות ארצה, חשבתי שהמשפחה תבוא אחרי, שאני אמשוך אותם" היא אומרת. לעולם אכולת אשמה. "אבל הרבנים אמרו לסבא, אתה רוצה שהבת שלך תהיה זונה שם בארץ ישראל עם כל החלוצים?"  "אפשר לחשוב" מתכעסת אִירֶן, "אפשר לחשוב שאת ידעת מה הולך לקרות, אפשר לחשוב שמישהו ידע, אפשר לחשוב שיכולת להציל מישהו." היא אינה שומעת את תחושת האַשְמה של אחותה. היא שומעת התרברבות של מי שחושבת שבכוחה היה להציל. "את הקטנה" אומרת לה אמי "את לא יכולה לזכור את זה." אִירֶן מתרתחת. אמי ממשיכה "אומרים לך שחור - את אומרת לבן. תמיד היית כזאת גם כשהיית קטנה." אִירֶן מתפוצצת.

    אמי מינתה את עצמה לאוצרת זכרונות המשפחה. אִירֶן תמיד זוכרת אחרת. הן מתווכחות, זכרונה של מי צודק. קְלָרִי שותקת. מה זה משנה? כל אחד זוכר אחרת. מה זה משנה עכשיו?

    אמי ממשיכה וגולשת בחוסר זהירות לתחום הזיכרונות המסוכנים, האסורים. תחושת חנק עולה בגרוני. בכניסה לאושוויץ לקחו מיד את אמן ואת הקטנים. הן נשארו ארבע. גם מָרִיקָה עוד היתה. בת שתים עשרה, יפה ומפונקת, נשבתה במתיקות ההבטחות לצריף ילדים קסום, צעדה קדימה וביקשה ללכת לשם. אמי, מבועתת מהרעיון שמָרִיקָה תישאר לבדה, הורתה מיד לאִירֶן להצטרף אליה. על ההוראה ההיא אמי מצרה עד היום. למה שלחה את שתי הקטנות לבדן? אולי, אם היתה מצליחה למשוך את מָרִיקָה בחזרה, היא היתה ניצלת. אולי.

    אִירֶן המומה, היא בכלל לא זוכרת שאמי אמרה משהו. היא בעצמה, מיזמתה, מיד שיקרה ואמרה שהיא בת שלוש עשרה, למרות שהיתה בת ארבע עשרה, כדי שישלחו אותה לצריף הילדים, כדי שתוכל לשמור על מָרִיקָה. "מה יכולת לעשות בכלל, מי יכול היה לעשות משהו שם?" היא כועסת על אימי. "אני יודעת" עונה אמי "אבל אולי, כמו שהצלחתי להחזיר את קְלָרִי, הייתי מצליחה להחזיר גם את מָרִיקָה. על זה זאת יש לי ייסורי מצפון, עד היום." אִירֶן אינה שומעת ייסורי מצפון, היא שומעת שאחותה אומרת - "אם מָרִיקָה היתה נשארת איתי, היא היתה ניצלת. את לא שמרת על אחותך הקטנה. אני החזרתי את קְלָרִי, את לא החזרת את מָרִיקָה." זה מה שהיא שומעת, את אחותה מאשימה אותה.

    קְלָרִי יושבת במכונה לייבוש שער, מגיני פלסטיק על אוזניה. פתאום אני מצטערת שאני לא יושבת במכונה הרועשת, שערי מסודר בגלגלי קוצים, מגיני פלסטיק על אזני. חרשת.

    "אני בכלל לא אמרתי כזה דבר" אומרת אמי, נדהמת. "אני בכלל לא חשבתי כזה דבר". "את בכלל לא שומעת מה שאת אומרת" עונה לה אִירֶן. "איך אפשר לחשוב כזה דבר? כולנו יודעים מה היה שם" חוזרת אמי. "אני רק אמרתי שאני מרגישה..." "את, את…" משסעת אותה אִירֶן. "תמיד רק את. תקשיבי פעם למה שאת אומרת". "אני לא אמרתי כזה דבר" מתעקשת אמי. "אולי את לא אמרת, אבל זה מה שאני שמעתי" עונה אִירֶן.

    ברק כעס מפלח את ראשי. למה יש להן עבר כזה? אני לא רוצה את זה. המחשבה מתאדה עוד לפני שאני חושבת אותה. זה לגמרי לא הגיוני להרגיש ככה, זה גם לא הוגן.

    אמי מתעשתת. "אני אמרתי כזה דבר?" היא מגייסת אותי. בום, הלב שלי חוזר לעבוד במכה אחת אדירה. "כשאת אומרת שאילו מָרִיקָה היתה נשארת איתך אולי היא היתה ניצלת, אִירֶן שומעת שאת מאשימה אותה שהיא לא הצילה את מָרִיקָה," אני מנסה לתקן, לומר את מה שמונח מתחת המילים וביניהן. אִירֶן מהנהנת בראשה. אמי נרגעת, הוויכוח חזר לפסים שהיא מכירה "טוב, אִירֶן תמיד שומעת מה שהיא רוצה לשמוע." אִירֶן פותחת את פיה, סוגרת אותו, קמה ויוצאת. אמי מביטה בי בעצב, "תמיד היתה כזאת, אומרים לה שחור, היא תגיד לבן, אומרים לבן, היא תגיד שחור. העיקר להגיד ההיפך". חוזרת אמי על המנטרה שלה, כאילו עצם החזרה על המשפט השחוק מחזירה את מה שנאמר לתבנית המוכרת, המרגיעה.

    אני מהנהנת, מאשרת, אוספת אלי את הכאב שלהן. אני חייבת לזוז. אני קמה והולכת למטבח לקחת כוס מים. אִירֶן עורכת את השולחן לארוחת ערב. כשאני נכנסת נשמטת מידה צלחת ונשברת. היא מביטה בי, דמעות בעיניה, אני מחבקת אותה. אִירֶן קטנה ועגולה. היא מניחה את ראשה על חזי ומחבקת את הבטן שלי.

    ארוחת הערב עוברת בפטפוטים סתמיים. ארבעתנו נזהרות ללכת מסביב, לא לגעת. אנחנו נפרדות בפתח הדירה כשלפתע אמי, בתכסיס חסר בושה, מניחה יד על בטני ומנסה שוב: "אז מה עם השרשרת אִירֶן?" אנחנו נדהמות עוד יותר כשאִירֶן מסירה את השרשרת מצווארה ומניחה אותה בכף ידי.

    במכונית אומרת אמי "אתן רואות, אף מילה היא לא אמרה, אף מילה." קְלָרִי מביטה מהחלון החוצה. אני אומרת "זה היה לה קשה אמא." אמי מתעקשת "אז למה היא לא אמרה אף מילה? ממתי היא שותקת כשיש לה מה להגיד?" כשהיא פוחדת שכל השדים יפרצו החוצה אם תפתח את הפה, אני חושבת, ולא אומרת כלום. כשהיא פוחדת שאם היא תתחיל לבכות היא לא תוכל להפסיק, לעולם.

         שבוע אחר כך, הטלפון של לֵאָה’לֶה מפתיע אותי לבד במשרד בשעת לילה מאוחרת, מנסה להספיק כמה שיותר לפני הלידה. אני לא מזהה את קולה, היא אף פעם לא מצלצלת אלי. פקעת חרדה משתבללת בתוך בטני. אני מניחה עליה יד מגוננת.
    כשהיינו קטנות, האמינו כולם, ואני בתוכם, שבת דודתי ואני חברות טובות, למרות ש"זה תמיד נגמר בבכי". הגדולים ידעו מראש שזה יגמר ככה, מפני שמרוב שטוב לנו ואנחנו משתוללות, בסוף אנחנו בוכות. רק מרוב שטוב לנו. למען הדיוק, אנחנו לא בכינו. אני בכיתי. איכשהו, היה מגיע הרגע, היא היתה עושה משהו, אין לי מושג מה זה היה, ואני הייתי בוכה. לה היה חיוך מלגלג בעיניה הירוקות, שהפך למבט מיתמם כשנכנסו ההורים, ואני, שאף פעם לא חסרו לי מילים, לא ידעתי להסביר מה קרה. נטרפתי בחמת זעם וחטפתי "קֵייט פּוֹפוֹנְט," שתי סטירות לחי הונגריות, שהיו אמורות להרגיע את ההתגעשות המצווחת שלי, בעוד לֵאָה’לֶה נשארת רגועה, צוננת וירוקה. ככה שאני קצת פוחדת ממנה עד היום.

    "תגידי" היא שואלת "אמא שלך כבר עשתה את העותק?" "למה?" אני עונה בזהירות, מכסה את התליון בכף ידי. לֵאָה'לֶה ממשיכה: "אמא שלי אחוזת טרוף, בוכה כל הזמן, שוב לקחו לה את אמא. היא פוחדת שהתליון ילך לאיבוד, פוחדת שהצורפת תעשה משהו מסחרי, שהיא תיתקל ברחוב במישהי עם אותו תליון. היא תמות. לראות את אמא שלה על מישהי אחרת."  פקעת בהלה מתרוצצת בין ליבי לגרוני, היא עומדת לבקש משהו שלא אוכל לעשות. "הייתי מצלצלת לאמך בעצמי, אבל חשבתי שרק את יכולה לבקש ממנה." "לבקש מה?" אני מרוויחה זמן. "שלא תשכפל ושתחזירו את זה לפני שאמא שלי יורדת לגמרי מהפסים." בדיוק כשהתחלתי לחבב את התליון המונח על לוח ליבי, מעל התינוקת. בדיוק כשחשבתי שאמי צדקה, לא קרה כלום. אמי השורדת, אמי שהצילה את אחותה, אמי שתעשה הכל בשבילי, אמי שלא תבין, שתיפגע עד עמקי נשמתה. אבל מישהו חייב להיפגע. זה חוק. אם מישהו מצליח, מישהו אחר נפגע.

         למחרת אני נוסעת לשם. לבד. עותק התליון שלי מוסתר מתחת לחולצה. אִירֶן מקבלת אותי נסערת. גם לֵאָה’לֶה שם, רזה, קצוצת שער. אני מחזירה לאִירֶן את התליון המקורי. היא מסתגרת בחדר השינה. "אני מקווה שהיא תגמור כבר לבכות" אומרת לֵאָה’לֶה. "תגידי" אני נזכרת פתאום "איך זה, כשהיינו ילדות, את לא בכית?"  "אני אף פעם לא בוכה" היא עונה, "מה פתאום שאני אבכה? שום דבר לא מצדיק בכי. שום דבר לא מתקרב למה שהיא עברה שם. אני צריכה להיות מאושרת תמיד." לרגע נדמה לי שאני שומעת שביב כעס בקולה, אבל עיניה הירוקות יציבות.

    אִירֶן יוצאת מחדר השינה, עיניה ואפה אדומים. מבטה צד את התליון מתחת לחולצתי. דממה עומדת בינינו. היא מושיטה ידה לעברי, אני נרתעת. היא פורעת את שערי "צריך ליישר את הקצוות" היא אומרת כדי להגיד משהו, משהו של שגרה קטנה, לא חשובה. פתאום הלב שלי יוצא אליה. מה זה משנה, אני חושבת, זה יגדל שוב, מה זה משנה. אני מתיישבת בכסא המספרה. אִירֶן מופתעת אבל מיד כורכת את שכמית הניילון סביב צווארי. המספריים מצקצקים. תספורת של ילד משוגע. 


     

    דרג את התוכן:
      6 תגובות   יום חמישי, 24/4/14, 17:31

      יום השואה, אביב, 2014

      תספורת של ילד משוגע

       

      הכל התחיל כשנתקע לאמי הרעיון הזה בראש.

      נסענו לבקר את אִירֶן, אחותה הקטנה. גם קְלָרִי, אחותה האמצעית באה איתנו. בדרך לבאר שבע, פתאום אמא שלי אומרת שהיא רוצה לעשות העתק מהתליון. אני נדהמת. קְלָרִי אומרת מיד "ז'וּזִ'י, בשביל מה לך? למה שוב להתחיל עם זה?" אמי רוצה שיהיה לי תליון כזה, שזה הדבר היחיד שנשאר מאמא שלהן, שנשארה שם, ואפילו תמונה שלה ושל שלושת האחים הקטנים לא נשארה. קְלָרִי אומרת שאִירֶן לא תיתן את התליון. הם כבר ביקשו והיא לא הסכימה, אז חבל לריב. אמא שלי אומרת שהן לא יריבו. במשפחה שלנו לא רבים, מקסימום מתווכחים. קְלָרִי משתתקת, שזה המצב הטבעי שלה. אני חושבת על אִירֶן, דודתי הקטנה, שאסור לקרוא לה דודה כי היא צעירה, שבכל הזדמנות חוזרת ומדגישה שהיא הכי קטנה וכשחזרו מהמחנות היתה רק בת ארבע עשרה, ואף אחד לא חשב שהיא עדיין ילדה, ממש ילדה, והתייחסו אליה כמו אל מבוגרת אחראית והיא נעשתה מבוגרת אחראית, ובעיקר הפכה לערבוביה תוססת של מרץ מבעבע שמתגלגל באחת להתקף זעם, נדיבות שמתחלפת בפרץ תוקפנות. אף פעם לא ידענו מה יצית אותה.

      אמי מסתכלת עלי ואומרת "אולי תתני לה ליישר לך את הקצוות השרופים?" הבטן שלי מתהפכת.

      אִירֶן היא ספרית. דווקא את הריח של המספרה אני אוהבת. ריח של סיכוי להיות אחרת, יפה. כשהייתי ילדה בכל פעם שבאנו לבקר הייתי מובלת לכסא המספרה שמוקמה במרפסת שנסגרה בתריסול. תמיד היה צורך לתקן את התספורת העקומה שעשתה אחותו של אבי, שלרוע מזלי, גם היא הייתה ספרית. "אתם לא רואים? זה לגמרי עקום. רק ניישר קצת," הייתה אִירֶן אומרת. המספריים צקצקו באוויר. "נו, זה לא נראה אחרת לגמרי עכשיו?" בכיתי. אמי ניחמה אותי "זה יגדל שוב." אבי, ששנא שער קצר, מלמל בהונגרית "הוּיֶה דֵירֶק פְרִיזוּר". תספורת של ילד משוגע. אבל אף אחד לא עצר אותה.

      כשהייתי בת שש עשרה אמרתי "לא"! מאז אף אחד לא נגע בשער שלי. מעירים לי שהוא מכסה את הפנים,  אבל לי זה לא מפריע. את הקצוות השרופים אני מיישרת בעצמי.

      אִירֶן עונדת תליון זהב ישן. נגזרת דקיקה, קוויה עדינים ונקיים. במסגרת אליפטית עומדת נערה צרת מותניים וזקופת גב, מנגנת בכינור, ראשה מוטה קלות לעבר חוברת המונחת על כן תווים. שערה של הנערה צנוף בפקעת על ראשה, רגליה אינן נראות מתחת לחצאית פעמון ארוכה, צפה במסגרת הזהב הסגלגלה. מאחורי גבה, על כרכובו של עמוד כותרת, ניצב עציץ, ממנו צומחים ענפים רחבים קצותיהם מחודדים, נוגעים לא נוגעים בראשה. הנערה עומדת בתווך, בין עמוד הכותרת לכַּן התווים, כינור בידה האחת, קשת בשנייה - ומנגנת. את התליון האלגנטי הזה קנה גבר צעיר ונלהב לארוסתו. הגבר היה סבי, השנה הייתה אלף תשע מאות ועשרים. סבי איזידור, "הונגרי בן דת משה וישראל', פָּרַש בצבא הונגריה, חזר ממלחמת העולם הראשונה ונשא לאישה את סבתי. כעבור עשרים וארבע שנים, כשאספו הגרמנים את יהודי הכפר, צררה סבתי התליון ואת שעון הכיס המוזהב של סבי בשקיק עור והורתה לאימי להחביא השקיק. אימי הטמינה את חבילת התכשיטים הקטנה בבור שחפרה באורווה.

      כשנסתיימה המלחמה ההיא, חזרו שלושת האחיות, לקחו את  צרור התכשיטים ואת אביהן, ועלו לפלשתינה, המקום היחיד שלא תבע תשלום עבור אשרת הגירה. סבי היה אז בן חמישים וארבע. איש זקן מאד. כבר לא היה לו צורך בבית משלו והוא נדד בין שלושת בנותיו. סבא שלי. הוא נישק אותי על עיני, כינה אותי דְבַש'לֶה, זִיסֶלֶ'ה וריבית דריבית, ערסל אותי בזרועותיו וקרא לי את הסיפור "כּוּשִי וְנוּשִי" בניגון הונגרי. השכם בבוקר הייתי מתבוננת בו כורך את רצועות התפילין סביב זרועו, מניח את הטוטפת על מצחו ומתפלל. "מתוך הרגל," התנצל. "התרגלתי, אין לי כוח להפסיק, בגילי." במרכז מצחו צמחה לה שומה עגולה  שתמכה בטוטפת, שלא תחליק על עיניו. היבלת הקטנה הזו גם תמכה המגבעת שעל ראשו. אהבתי למולל באצבעותי את השומה והצטערתי שלאבי אין כזאת. הוא לא הצטרך. הוא לא הניח תפילין ולא חבש מגבעת.

      לימים, כששמעתי את סיפורו של התליון, התקשיתי לחבר בין סבי, פייטן "כושי ונושי," לבין החייל שחזר לכפר הקטן בהונגריה, והעניק לארוסתו תליון הדור כזה. כשהלך סבי לעולם שכולו טוב, קיבלה אמי את השעון, קְלָרִי - את שרשרת הזהב ואִירֶן - את התליון. הייתי מתבוננת מהופנטת בנגנית המוזהבת שהתנחשלה על חזה הדשן של דודתי, בהתאם לגלי מצב הרוח שלה. על העולם ההוא, ממנו באה, לא דיברו. דמיינתי לי את סבתי בתסרוקתה של אמי, שערה עשוי בקפידה, השקט של קְלָרִי, וריח עוגות השמרים הנפלאות של אִירֶן.

      אמי תכננה להכין לי עותק מהתליון כשאתחתן. כשזה לא קרה, ביקשה להפתיע אותי כשעזבתי את הפרקליטות ופתחתי משרד עצמאי. אִירֶן סרבה בתוקף: "בבוא היום לֵאָה’לֶה תירש את התליון וזהו". עכשיו, כשאני עומדת ללדת, אמי נחושה בדעתה. מוצא חן בעיניה הרעיון של שושלת נשים. אמי שנחנה בשכל ישר, אבל שכל ישר בלבד, אינה מבינה את הסרבנות העיקשת של אחותה הקטנה. "מה זאת אומרת כאילו שוב לוקחים לה את אמא? התליון זה אמא שלנו? תחשבי בעצמך קְלָרִי, אִירֶן כבר בת שבעים, זה נראה לך הגיוני?" "לא" עונה קְלָרִי "אבל ככה היא מרגישה." "סתם" פוטרת אמי את כל הענין "סתם רוצה להיות מיוחדת, כמו תמיד, עם הרעיונות שלה."

      אנחנו יושבות במטבח של אִירֶן, אמי חובשת את תסרוקת הבלון הנוקשה שבנתה אִירֶן על ראשה. ריח הסְפרֵיי מתערבב בריחה של עוגת השמרים הטריה שאני "מיישרת" בסכין. ראשה של קְלָרִי עדיין מרוח בצבע. אמי מרחיקה את התבנית. אִירֶן אומרת: "תעזבי אותה ז’וּזִ’י, הכנתי במיוחד בשבילה." אני מושיטה ידי לתבנית, אמי מזיזה אותה לקצה השולחן. אִירֶן אומרת "יום אחרי הלידה השלישית לֵאָה’לֶה לבשה את הג'ינס מהתיכון." אמי נועצת בי מבט כועס. אני מניחה לסכין. "גם זה לא נורמלי, להיות כל כך רזה אחרי שלוש לידות" מנסה קְלָרִי להציל את כבודי. מבטה של אמי משתיק אותה. היא מתכוונת לבקש את התליון והדבר האחרון שהיא רוצה עכשיו זה ריב. אבל דבריה של קְלָרִי חולפים באוויר ללא חשיבות מיוחדת, כמו תמיד. אני מחייכת אליה בתודה, גרגירי פרג בין שיני. אמי מכחכחת בגרונה. "אִירֶן" היא אומרת, מסבה מבטה אלי, "את יודעת שבחודש הבא טָלִי תלד". אִירֶן נעלבת "מה חשבת שאני יכולה לשכוח כזה דבר?" אמי לוקחת נשימה עמוקה. קְלָרִי שואלת "לא צריך לשטוף כבר את הצבע?" "את מנסה ללמד אותי את העבודה שלי?" כועסת אִירֶן, אחר כך היא מביטה בי בחיבה ואומרת "צריך ליישר את הקצוות השרופים." אני מרוכזת באיתור וליקוק פירורי הפרג מבין שיני, מקפידה לא להיתקל במבטה של אמי. ואז זה בא. "אִירֶן, אני רוצה לעשות עותק מהתליון" אומרת אמי. שקט. אִירֶן מניחה ידה על לוח ליבה, על התליון שמעולם לא הסירה. "אני הבכורה" ממשיכה אמי "ומגיע לטָלִי משהו מסבתא שלה." דודתי מסתכלת בי. אני שומעת את עצמי אומרת "רק אם זה בסדר מצידך,"  אמי נוגחת ברגלי מתחת לשולחן. דודתי אומרת בשקט מפתיע "אבל ז’וּזִ’י, את קיבלת את השעון וקְלָרִי קיבלה את השרשרת, ואני לא ביקשתי כלום, רק את זה, זה מה שנשאר לי מאמא." "זה מה שנשאר לכולנו אִירֶן. מה זה משנה לך שלטָלִי יהיה עותק?" אִירֶן עונה "אני הייתי רק ילדה, ממש ילדה קטנה." אמי מביטה בקְלָרִי, במיוחד לרגע זה היא הביאה אותה היום. קְלָרִי אומרת "שורף לי הראש, אני באמת חושבת שצריך לשטוף את הצבע." אִירֶן קמה ושתיהן הולכות לכיור בחדר האמבטיה.
      ..... 

      המשך ביום א' הקרוב, ערב יום השואה

      ''

      בתמונה - פרט מתוך פסל "דור שני , זיכרון"  מתי גרינברג


       

      דרג את התוכן:
        14 תגובות   יום שלישי, 15/4/14, 16:02

        14.4.2014

        "כָּאן וְעַכְשָיו", נִיקָיוֹן אָבִיבִי וּשְרִיקָה מְסוּכֶּנֶת

        מעולם לא הייתי עקרת בית מצטיינת. מטלות הבית המשמימות לא משכו את ליבי. חוסר ענין בתוספת פיזור נפש גרמו למספר תוצאות הרות אסון בביתנו. אימי החכמה הבינה זאת והמטלה היחידה שנפלה בחלקי הייתה לשטוף את המרפסת, בזמנים שמרפסת הייתה מרפסת ששימשה מקום מפלט מחום יולי אוגוסט נטול המזגנים, ומקום בו אכלו אבטיח קר ושיחקו רֶמִי מדי שבת אחר הצהריים. שם, במרפסת, צומצם פוטנציאל הנזק שלי למינימום. ברוב עליצות שפכתי דליי מים ודימיתי עצמי לאבירה חוצה אגמים ברכיבה על מגב, סמרטוט רצפה היה המפרש הראשי ומפלי מים מסעירים זרמו דרך צינור המרזב.
        בבגרותי לא השתנתה עמדתי כלפי עבודות הבית. כתוצר חינוך בורגני הכרתי בחשיבות הסדר והניקיון ולא יכולתי בלעדיהם. מצאתי פתרונות כאלו ואחרים, אבל תמיד נשאר לי מה לעשות. העשייה הזאת הייתה כרוכה ברוגז מסוים שלא הביא כל תועלת בביצוע של מי שבלאו הכי אינה מוכשרת בנושא. הגישה הבסיסית שלי הייתה שהתפקידים הללו אינם חלק מחיי. חוסר סבלנות ועצבנות תקפו אותי כשהייתי "לא בחיי", הזדרזתי כדי לחזור לחיי האמיתיים – כתיבה, פגישות עבודה, חברים, משפחה. ניסיתי לחסוך זמן ולעשות דברים במקביל. שלא כמרבית הנשים המסוגלות ל"מַקְבֵּל", לעשות מספר דברים במקביל, התגליתי ככישלון חרוץ, ובעודי "חוסכת זמן" התעופפו ביצים לתקרה, סירים התפחמו, מים גלשו מאמבטיות עולות על גדותיהן... התחזוקה הפיזית של החיים שעממה אותי עד לזרא. נפשי המפוזרת עסקה תמיד ב"דבר אחר" מעניין הרבה יותר מהשמנת המקציפה שהפכה לכדור חמאה או הצֶמח אותו הטבעתי במים בעודי "חולמת".  
        גם כאשר החלתי לשבת מדיטציה ופגשתי את המושג "כאן ועכשיו" לא עלה בדעתי ליישם אותו לתחום הנָחוּת של עבודות הבית. עד שיום אחד המורה נִיסִים אַמוֹן, שאינו מלמד "ברקיע השביעי" אלא על הקרקע, הביא דוגמא פשוטה שכזו, של שימת לב בזמן הטאטוא למשל.  ופתאום הבנתי שה"כאן ועכשיו" מתייחס לכל מעשינו, כולל הפעוטים שבהם. כי "הרגע הזה" הוא תמיד "הרגע הזה", והוא החשוב, והביצה המחבת והחביתה אותה אני מטגנת ברגע זה הן החשובות, ומגיעה להן תשומת לבי לא פחות מאשר הרגע שיבוא בעוד מספר שעות כאשר "אשוב לחיי האמיתיים" ואשב מול מסך המחשב אצבעותי טופפות על המקלדת האהובה. החביתה, המשפך, מטלית האבק, המטאטא והיעה, מכונת הכביסה ואף האטבים וחבל הכביסה, הם חלק מחיי האמיתיים. כמה מפתיע. בתוך מחשבה אחת התעשרו חיי ברובד חדש.
        לא אשקר ואומר כי מטלות תחזוקת הבית הפכו חביבות עלי, אבל הן אינן שנואות, ונעשות לאט, בתשומת לב מלאה ובלב שלם, ללא כעס. גיליתי שדווקא ביצוע המשימות הפשוטות מקרקע אותי ומאפשר לי להתאזן מחדש.
        והנה לקראת חג הפסח נשמע צליל טפיחת הכפכפים של שכנתנו אסתר, אשר ברגיל מבשר את סיום הניקיון בצהרי יום חמישי, ובכן קול הכיפכוף החל להתכפכף מדי יום. עם התקרב הפסח צחצחה אסתר את ביתה על אף שהוא מבהיק תדיר כחלק מחייה השוטפים והאמיתיים. לכן נדהמתי לגלות יום אחד גבר זר משתלשל מחלון מטבחה ומטלית בידו. אסתר התנצלה והסבירה כי בִּיתה אסרה עליה לטפס על סולמות, תריסים וחלונות ולכן אותו גבר תלוי על חלונה ומתלונן (ברוסית) על כך ש"אין מה לנקות" כיוון שהחלונות ושותפיהם התריסים, נקיים לחלוטין. בין חברותי ה"בּוֹן טוֹן" הוא שלא להשתגע עם הניקיונות לקראת הפסח, אבל מול צַחוּת חלונותיה של אסתר נעכר מצב רוחי. לפיכך הזמנתי את אותו גבר, שהסתבר כי שמו המקסים הוא "לֵב", אל חלונותי ותריסי בהבטיחי כי אצלי יש גם יש מה לנקות.
        ואכן היה.
        בעוד לֵב משתובב על חלונותי, פצחתי אני בשריקות עליזות, מלווה את הזמר נֶט קִינְג קוֹל שר בספרדית בקול הקטיפה שלו " quizas "quizas, quizas,  ,עולצת על הניקיון המתקרב ללא מאמץ מצידי. לֵב הביט בי במבט חמוּר ואמר – "אסור".
        "אסור מה?" שאלתי.
        "לא בבית" נזף בי לב.
        "לא בבית מה"? לא היה לי מושג למה התכוון. לב שירבב שפתיו, מחקה שריקה, אך לא שרק.
        "אסור לשרוק"? תמהתי.
        "אסור. לא בבית" .
        "מה קורה אם שורקים בבית?"
        "כסף הולך. אין כסף".
        אה, הארה גדולה. עכשיו הבנתי כמה מן הדברים שהתרחשו בחיי. שמחתי ללמוד משהו חדש כאשר קלטתי שמרוב שמחה נֶט מוסיף לשיר ואני ממשיכה לשרוק.
        https://www.youtube.com/watch?v=qOnvqfrjSzw
        כשהסתיימה המלאכה התברר כי מצב רוחי שפיר וכן גם מצבו של העולם הבהיר והפורח. החלונות הם שהיו היו עכורים.  גם על כך שמחתי ופצחתי בשריקות לשמחת ליבם של הציפורים התוכיות על העץ הסמוך לחלון הסלון.
        לעזאזל הכסף, העיקר השמחה.
        "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא!"
        https://www.youtube.com/watch?v=TTBvZ1zu5A8
        מילים: יפה בלהה
        לחן: ידידיה אדמון
        ועוד קינג אחד בשביל הרומנטיקה...
        https://www.youtube.com/watch?v=IP7uUH-qBxU
        חג שמח, ואל תשתגעו עם הניקיונות!!!!

        © נוֹמִיקָן

        נ.ב.
        שלמה כהן, חברי הקריקטורסיט (ישראל היום) גילה את אוזני כי המקום בו אסור באיסור חמור אפילו לחשוב על שריקה הוא כל כלי הים, מחסקה ועד נושאת מטוסים.... בבית הוא דווקא לא חשב שנשקפת סכנה משריקה, בטח לא עם נט קינג קול וסמרטוט קטן.  
        אל תגידו שלא ידעתם....  

         




         




        דרג את התוכן: