כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 12/2015

    12 תגובות   יום שני, 21/12/15, 14:49

    ''
     14.12.2015

     

    ''

    מגפיים למקדוניה

    "אני צריכה מגפיים חמים" אני אומרת למתי G. "אפשר לחשוב שאנחנו נוסעים לאלסקה" הוא עונה, "בסך הכל מקדוניה." "מינוס שלוש עד תשע מעלות, אני צריכה מגפיים" אני חוזרת "אני לא יוצאת מהארץ בלי מגפיים". "בסדר בסדר" הוא נזכר שאני גם מנהלת הסטודיו, "נלך לקנות מגפיים".  

     
    מתי לוקח אותי ליפו. אנחנו מתגלגלים על קרן שמש במורד רחוב יפת ומגיעים לחנות של שמעון הרגזן שמררתו פקעה זה מזמן והוא שופך חמתו על כל הנכנס לחנות, מיד לאחר שהוא מברר שלא שרת בשריון. מתי לא שרת בשריון. גם אני לא. בוקה ומבולקה, הסחורה נראית ישנה ומשומשת, יד שניה, שורות שורות של נעליים, ימניות בלבד. להקטין גניבות. הבורגנית מרעננה מגיחה פתאום, "נראה לך שאני אקנה בחנות כזאת?" אני לוחשת למתי. "הגברת היפה שלי צריכה מגפיים עם פרווה" מודיע מתי לשמעון, "יש לך?" שמעון נעלב ושואג עליו "נשמה, אני שלושים שנה במקצוע!" ומיד מביא למדידה שתי מגפיים (ימניות) משני סוגים, פרווה בפנים, בעודו צורח על קונים אחרים. "השתגעת לגמרי?" אני אומרת למתי G. "אלו מגפי דפנה, שנאתי אותם עוד כשהייתי ילדה".
    באמת שנאתי, את ריחו החריף של הגומי , הקור שחדר והקפיא את כפות רגליי, הקשיחות הלא נוחה ויחד עם הזיכרון הזה עולה ריחו הגס של מעיל הגומי ו"תחזיקי את השרוול" של הגופייה ארוכת השרוולים, קצה השרוול שנחלץ מאחיזתי הרופפת ומטפס במעלה זרועי צמוד לשרוול סוודר הצמר הדוקר, וטקס לבישת הסוודר מתחיל מחדש "תחזיקי את השרוול חזק". בכל בוקר עזר לי אבי לתחוב לתוך המגפיים את כפות רגלי גרובות גרבי הצמר, ובצהריים – חזר הטקס בו חלצה אמי את המגפיים מכפות רגלי המאובנות.

     
    "תמדדי, מה אכפת לך?" מציע מתי. המגפיים מכוערות נורא אבל הסקרנות הרגה את החתול.... אנחנו עושים דרכנו בזהירות בין ערמות הנעליים לקצה החשוך של החנות, שמעון הרגזן מעיף קופסאות וחבילות ומושיב אותי על ספסל מרוט כבד ימים בעודו נוהם את מר ליבו על החודשים האחרונים בהם נעלמו הקונים מהחנות בעקבות "אינתיפאדת הסכינים". ועד שאני מודדת ומתווכחת עם מתי "כן גומי לא גומי" מוכר שמעון זוג נעליים לאם ערבייה שמגיעה עם בנה בן השלושים, מה שלא מפריע לשמעון לקרוא לה "ילדה" ולעמלק שלצידה - "ילד", הקונים מתעקשים שהבן השני קנה אתמול יותר זול, בעוד שמעון מצווח כתרנגול שחוט... להפתעתי מגפי הגומי נוחות מאד, וחמות. "איזה תוצרת זו?" אני שואלת. "דפנה" זורק לעברי הרגזן. "אמרתי לך? מגפי דפנה. זה גומי." "זה לא גומי" מתווכח כבוד האמן שמבין בחומרים. "כמה זה עולה?" אני שואלת. "מאה וחמישים שקלים". אני צוחקת – "אמרתי לך, זה גומי". "זה עור" מתעקש מתי G.

     

    פתאום הוא נעלם ומיקה, נכדתי, ואני מדלגות בשלולית החורף בפארק הרצליה מדשדשות בבוץ תרות אחר שבלולים וראשנים, מטפסות במעלה הגבעה מביטות בפליאה ברקפות ובכלניות,  מגלות אוצרות שהקיא הים אחרי סערת חורף,  והרי אלו מגפיים נפלאות! היאך נסתר הדבר מעיני עד כה?  

    "אני אקח אותן" אני מודיעה, "תביא לי בבקשה את המגף השמאלי". שמעון ממשיך להעליב ולמכור לאחרים. "שמעון, אנחנו לוקחים, תביא לה את המגף השמאלי" מאיץ בו מתי. "טוב, טוב" זועף שמעון, "אני מחפש". לרגע מתרוקנת החנות. שמעון מתקרב למתי ולוחש באזנו כי הוא צריך לעמוד בפתח החנות ולשמור, כי הערבים בני הבליעל, נכנסים וגונבים, והוא יעלה למחסן לחפש את המגף השמאלי. הרגזן מבחין כי מתי G. אינו מתרשם ואינו מבין את חומרת המצב, ובזריזות מרשימה מדגים לנו בעצמו גניבה מעצמו.  מתי מתרשם. "אל תעצום עין" הוא מתרה בו ומטפס במדרגות למחסן שאני לא רוצה לחשוב איך הוא נראה אם החנות נראית...

    אנחנו מתייחסים לחווית הקניה הזו כאל ביקור בתיאטרון ושנינו משרתים את הקונים שנכנסים, מציעים להם נעליים ימניות, כששמעון חוזר ובידו זוג מגפיים. "בשביל מה זוג? צריך רק שמאלי" אומר מתי. "מה אתה חושב שיש לי זמן לחפש לכם שמאלי? הבאתי זוג חדש". אני מתיישבת למדוד ומתקשה עם המגפיים. משהו לא ברור לי. ואבא ואמא לא כאן כדי לעזור לי. מתי מנסה לסייע, חיש קל מתברר לנו כי לפנינו שלוש מגפיים ימניות. מגף שמאלי – יוֹק, אין.  שזה תואם את עמדותיו הפוליטיות של שריונר העבר, אבל לא מעשי, כי לי, כמו למרבית בני האדם, יש רגל שמאל וגם רגל ימין. שמעון אובד עצות. רחמינו נכמרים עליו. "שמע" אומר לו מתי, אנחנו עושים סיבוב ונחזור. בינתיים תמצא את המגף השמאלי".

    אנחנו יוצאים לסיבוב, קונים מגפיים חמות למקדוניה, אוכלים דגים אצל שבתאי היפה ולקינוח הולכים אצל שמעון הכעסן שלא חיפש וגם לא מצא. שוב אנו ניצבים כשומרי סף בפתח החנות, שמעון מטפס למעלה, והפעם חוזר עם מגף שמאלי.
    אז אם תראו אישה לא צעירה ולא זקנה, לא רזה ולא שמנה מדלגת בשלוליות עם ילדונת יפת עין, זאת אני במגפי דפנה שלי. גומי, אלא מה?

     

    נוֹמִיקָן

     

    ''

     

    ''
    ן

     


    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שישי , 11/12/15, 18:01

      Bitola, יומן עבודה, 1

      סיפורים שהמשכם מוצא אותם פתאום, ותכנון קווי קריירה

      הסיפור הזה מתחיל מזמן. ממש מזמן, למען הדיוק - 4.3.1943. ואפשר גם כשבועיים קודם לכן כאשר סניורה דוֹנָה קִמְחִי, שהייתה מילדת, אמרה לביתה בֶּלָה גרינברג לבית קמחי "בואי בִּיתִי, נצא אל הכפר, שם האוויר טוב יותר, האוכל בריא יותר ותהיה לך לידה טובה". וכך יצאו מסְקוֹפִּיֶה הזוג הצעיר, בֶּלָה גרינברג ובעלה לֵאוֹ גרינברג, יחד עם סניורה דוֹנָה להתגורר באחד הכפרים הסמוכים לעיר. ב- 4.3.1943 נולד בשעה טובה בן זכר בריא ושלם. האב הצעיר והמאושר יצא לסְקוֹפִּיֶה כדי להביא מוהל. כאשר ראו אותו אנשי העיר צעקו אליו "ברח על נפשך, הגרמנים לקחו את כל היהודים".
      לֵאוֹ ברח חזרה אל הכפר, אסף את אשתו, את חמותו ואת התינוק הקטן ושלושתם נמלטו לאחד הכפרים המרוחקים.

      ב – 4.3.1943 הורו הגרמנים לבולגרים להתחיל לבצע את השמדת יהודי יוגוסלביה.

      ב – 11.3.1943, ביום בו הייתה אמורה להתקיים ברית המילה, נלקחו יהודי סקופיה ברכבות למחנה הריכוז לטרבלינקה, משם לא חזרו. משפחות קמחי וגרינברג נספו כולן.
      לתינוק, שלידתו הצילה את חיי הוריו וסבתו, ניתן השם מַתִּתְיָהוּ, מתת האל.
      מתתיהו, המוכר יותר כ"מַתִּי גרינברג", הוא התינוק היהודי האחרון שנולד במקדוניה ושרד.

      בדיעבד התבררו העובדות הבאות, (לקוח מתוך ויקיפדיה, ערך "סקופיה".)

      "ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, ראש "הקומיסריון לשאלות יהודיות בבולגריה" הסכם עם תיאודור דנקר על מסירת 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה לגרמנים, כשלב ראשון לקראת גירוש כל יהודי בולגריה. הרכוש הפרטי והקהילתי היהודי יועד להחרמה על ידי השלטונות. ב-11 במרץ בשעה 06:00 בוצעה אקציה בכל רחבי מקדוניה ויהודיה ובכלל זה יהודי העיר סקופיה רוכזו בבית החרושת לטבק מונופול הסמוך לתחנת הרכבת אשר בעיר. 7,000 יהודים הצטופפו בתנאי רעב, תברואה לקויה, חלקם פצועים וחולים ללא כל טיפול רפואי. לפי נתוני משרד הפנים הבולגרי נעצרו מקרב יהודי סקופיה גופא 3,290 נפשות....
      ב-22 במרץ בוצע ה"טרנספורט" הראשון שהכיל 2,338 יהודים ממחנה מונופול וב-29 במרץ האחרון. היהודים הועלו על רכבות משא, הובלו ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה, אליו הגיעו לאחר ימים אחדים. בשל תנאי המסע מתו בדרך מאות יהודים. מקץ ימים אחדים לאחר הגעתם לטרבלינקה נרצחו כל בני הקהילה. הכסף המזומן של היהודים נמסר לבנק המרכזי הבולגרי והרכוש נמכר במכירות פומביות שהכנסותיהן הועברו למשרד לענייני יהודים...."
      יהדות בולגריה ניצלה. הבולגרים, שרצו לספח לשטחם את מקדוניה, הקריבו את יהדות תראקיה ומקדוניה וביצעו בעצמם את האקציות ואת השילוח ברכבות לטרבלינקה, באכזריות נלהבת לא פחות מהנאצים הגרמנים.

      לֵאוֹ היה מהנדס וניהל את תחנת הקמח של משפחה נוצרית שסיכנה את חייה בשמירה על המשפחה היהודית. בתקופת מלחמה קמח הוא מצרך חשוב... מַתִּי, שהיה קרוי אז מַתְּיָא, חי עם הוריו במחבוא ושימש קמע מזל של הפרטיזנים. "המנוע של המשאיות היה אז בתוך הקבינה. המנוע היה חם וריח חריף של סיגריות עמד באוויר, היו מושיבים אותי על מכסה המנוע בתוך תא הנהג ונותנים לי להחזיק אקדח" הוא זוכר.

      ''

      עם סיום המלחמה חזרה המשפחה לסקופיה, ובשנת 1948 עלתה ארצה לעיר בת ים, יחד עם אחותו הצעירה של מתי, לִיאוֹרָה גרינברג (גוֹל).  

      השנים חלפו .... הלדינו, שהייתה שפת אמו , כמעט ונשתכחה מלשונו של מַתִּי G. מפעם לפעם צצו תזכורות, כמו כאשר ראתה אימו את "הגדת בצלאל" שיצר, הגיבה בתדהמה באומרה "זו בדיוק ההגדה שהייתה בביתנו ביוגוסלביה". נראה שהגדה הייתה חבויה בזכרונו הראשוני של הילד הקטן ואחרי שאבדה חזרה ולבשה צורה חדשה ביצירתו.

      אלא שהגורל עדיין לא סיים לומר את דברו. בימים אלו צץ במפתיע קצה של חוט והחלה רקימתו של החלק הבא בסיפור.

      כזכור השנה הוצגה בספרית "בית אריאלה" בתל-אביב תערוכה של שלושה ספרי אמן שיצר מַתִּי G.  – "הגדה אחת, שתי מגילות, שלושה מעגלי חיים"- "הגדה של פסח", "מגילת אסתר" ו"מגילת רות". בין המבקרים הרבים זכינו לביקור של שני אנשים מיוחדים - שגריר ישראל לארצות הבלקן מר דן אורין ושגריר מקדוניה בארץ, מר פיו אבירוביץ' (שזו תקופת כהונתו השנייה בארץ והוא דובר עברית). שניהם התרשמו מאד מהיקף היצירה של האמן.

      הכוח המניע שעמד מאחורי הקשר עם השגרירים ומאחורי הפרויקט כולו היא ד"ר רחל-שלי לוי-דרומר, ילידת מקדוניה, נכדתו של ד"ר חיים אברבנאל שהיה מנהל בית החולים בביטולה. רחל-שלי היא המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן ודוקטור בביולוגיה חישובית. על סיפור חייה המרתק ועל מאמציה לשמר את זיכרון הקהילה שנכחדה – באחד הטורים הבאים....

      וכך, בדרכי הגורל הנסתרות מעינינו, בהזמנתו של השגריר דן אורין, ישוב מַתִּי G. השריד האחרון, למקדוניה, כדי להתחיל תהליך יצירת פסל זיכרון לקהילה יהודית שנכחדה ומשפחתו בתוכה.

      ואיך כל זה קשור לתכנון קַווי קריירה?

      או, אז ככה.

      בצעירותי עבדתי כמנהלת משאבי אנוש בתעשיית ההי-טק. דגש רב הושם על תכנון קווי קריירה. הקווים היו לינאריים - תלמד כך וכך, תעשה תפקיד כזה וכזה, אחר כך תפקיד כזה וכזה ואחר כך.... מאד מרגיע לרשום קו קריירה ולעקוב אחריו. העתיד בשליטה.... אלא שהחיים לא תמיד נצמדים לקו הקריירה, ונוהגים להַתל בקווים.  לעקם, לפתל, לשבור, ולהפתיע. או בקיצור כמו שאומר הפתגם הלטיני הידוע "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" – האדם מתכנן והאלוהים צוחק.

      וכשפגשתי את מַתִּי G. הבנתי יותר מתמיד את המִקְריוּת שבהתנהלות החיים, את התערבותו של המזל ושל חוסר המזל בחיי אמן אשר מלכתחילה אינם מתוכננים באופן מסודר. ההנעה ליצור נובעת ממקור פנימי ולא כשאיפה להגיע למעמד כלשהו בעתיד. האמן חי בהווה. הצורך ליצור הוא אובססיבי. השיווק והמכירה הם משניים.

      ובשבוע הבא מַתִּי G. ואנוכי (מנהלת הסטודיו) טסים למקדוניה.

      על פגישתו של מַתִּי G. עם מחוזות ילדותו, ולמה Bitola? ברשימה הבאה.

       

      נ.ב

      ראש ממשלת מקדוניה מבקר בימים אלו בארץ. על מערכת היחסים הערה בין ישראל ומקדוניה אפשר ללמוד מעמוד הפייסבוק התוסס של דן אורין, שגריר ישראל במקדוניה ומנהל מחלקת הבלקן במשרד החוץ
      https://www.facebook.com/dan.oryan.7?fref=ts

       

      © נוֹמִיקָן

      www.matygrunberg.com

       

      דרג את התוכן:
        0 תגובות   יום שישי , 4/12/15, 21:47

        4.12.2015

        ''

        ''

         

        על הפתעות בפיתולי החיים, על פִרְגּוּן, ובעיקר על טֶסָה

         

        בהתחלה התאהבתי בבית העתיק והיפהפה שניצב בפסגת הגבעה עליה פרושה יפו העתיקה. יפו של האמנים שבילדותי היינו משוויצים בה לפני הדודים שהגיעו מחוץ לארץ, מראים להם ישראל "אותנטית" ומיוחדת, והייתי מוקסמת ומפוחדת כאחד מסמטאותיה הצרות, מהאוצרות שהוצגו בחנויות התכשיטים הישנים ומיצירות האמנות שהציצו עלי מבתי סטודיו חבויים. הבטתי בבתי האבן הכבירים ביראה של ילדה שבלעה יותר מדי ספרים על טירות ואבירים... עשרות שנים אחר כך  התאהבתי בבית במבט ראשו, ובטֶסָה, בה רב הנסתר על הנגלה - במבט שני.

        לפני שנים רבות פגש מתי G. את גיורא במועדון קַשָתִּים בלונדון, זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה... וכבר עולה ניחוח "אחר" לסיפור הזה, ניחוח של אנשים שהעזו ללכת בעקבות גורלם לארצות רחוקות ולקשור חייהם אל הלא ידוע. בשנת 1976 השאירה מאחוריה טֶסָה הגיתי הלונדונית קריירה בינלאומית של מעצבת טקסטיל ועלתה ארצה עם גיורא ושני ילדים קטנים, ל.... קיבוץ מעגן מיכאל. 18 שנים אחר כך, משגדלו הילדים, עברו טֶסָה וגיורא לביתם המופלא ביפו. האמנות של טֶסָה לבשה ופשטה צורה בהתאם למקום בו חיה וזו אמנות בפני עצמה. בקיבוץ יצרה תפאורות להצגות ומחזות, טקסים וחגיגות, וציירה בסטודיו שהצליחה להקים. כל זאת עשתה האנגלייה האינדיבידואליסטית במרץ ובשמחה. ביפו היא מציירת את הנוף בתוכו היא חיה. טֶסָה מציירת נפלא. רישומים וציורים של נוף מוּכָּר ביד של תרבות אחרת.

        אחד הכישרונות של מתי G. הוא לגלות את אש התשוקה אצל אדם אחר ולהדליק אותה. נדרשת יכולת אבחנה ופִירְגוּן (*). אל יהא הדבר נקל בעיניכם – פירגון של אמן אחד לשני לא דבר נפוץ הוא בעולם בכלל ובמחוזותינו בפרט.  ומה שקרה הוא שערב אחד אנגליה, אמריקאית ומרוקאי התיישבו לאכול... זה נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל זה לא, אלו היו אורחים סביב שולחן האוכל של טֶסָה וגיורא, ארוחה שהתפתחה לפרויקט אמנותי מרתק ומלבב אשר מחשש עינא בישא לא אספר עליו עד שיהיה גמור. שדבר ידוע הוא שלעיתים גילוי מוקדם מדי מטיל עין רעה ומקדיח את התבשיל.

        אבל

        אחת התוצאות של ערב זה הייתה החלטה נחושה של מתי G. לביים סרט קצר ולחשוף את עבודתה של טֶסָה. טֶסָה שמציירת מתוך הדחף הפנימי של יוצרת, לעצמה, הופתעה ובתחילה הייתה נבוכה מאור הזרקורים שהופנה אליה פתאום, אבל אחר כך נעתרה, ונדמה לי שאפילו נהנתה.

        מצרפת לינק לסרט Tessa

        http://tessahagity.com/video.html

        האתר של טסה שווה שיטוט, רישומים וציורים של נוף מוכר ביד שנולדה והתחנכה בתרבות אחרת בתקופה אחרת.

        www.tessahagity.com

        ואולי כל אחד מאיתנו זקוק למתי G. שכזה, שמזהה את נקודת היופי שבנו ומסייע לנו להוציא אותה לאור, לזהור, ואולי, אז, "העולם יהיה קצת יותר טוב..."

         

        • ·         פִרְגּוּן
          קשה להאמין אבל פִרְגּוּן הוא פעולה עברית מובהקת. על אף שקשה לומר שהפעולה עצמה שגורה במחוזותינו, עברית היא אחת מהשפות היחידות המייחדת פועל לשמחה בהצלחת האחר...פירושו לתת למישהו משהו בשמחה ומתוך רצון טוב. לפועל זה יש מקבילה בגרמנית־יהודית, או כפי שאנחנו קוראים לשפה זאת יידיש, פאַרגינֶען (אותה קוראים: פַרְגִינֵן). 

        בתחילת המאה ה–20 הגיעה מילה זו לארץ ישראל יחד עם עולים מאירופה, והתאזרחה בארץ כשורש מרובע פ.ר.ג.ן בעל פועל בפִּעֵל — פִרְגֵּן — ושם עצם לפעולת המפרגן — פִרְגּוּן....
        אילון גלעד, עיתון ,הארץ", 15.4.2015

        ''

        ''

        © נוֹמִיקָן

        דרג את התוכן: