כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 2/2015

    9 תגובות   יום שישי , 13/2/15, 11:18

    12.2.2015

    אהבה / סיכוי נוסף

     

    אני כותבת כי אתה קורא. 

    אני כותבת כי אתה קורה. 

    מתוך שאני יודעת איך אתה קורא אני יודעת איך לכתוב.

    כותב צריך קורא אחד. לפחות. ואולי אפילו די בכך. 

    אחד נכון.

    ''
    ''

     

     

    באביב של שנת 2010 נפגשנו מתי ואני. גבר ואישה שבעי 'מערכות יחסים'. באותו קיץ, חודש אוגוסט, נסע מתי ללונדון וניו-יורק, משכָּנו בעשרות השנים שקדמו לפגישתנו. כתבתי יומן בו גיליתי לו ולעצמי את אהבתי הגדולה. כאשר חזר קרא מתי את "יומני היקר" ואמר: יש לי רישומים שמחכים במגרה עשרות שנים לטקסט הזה. הבטתי בו בתימהון: זה רק יומן קטן. והוא ענה: את לא מבינה שגבר מחכה כל החיים למכתב אהבה שכזה.
    כך נולד ספר האמן הראשון המשותף לשנינו - כותבת לך את חודש אוגוסט 2010. הספר מכיל קטעי יומן שלי ורישומים של מתי. בהמשך 'מערכת היחסים' המתפתחת  (ממָתַי הפכך קסם ה'אהבה' למושג הנדסי הנבחן במִשְתָּני כדאיות ויעילות?)  נולדו עוד שני ספרי אמן: שרידי האישה ההגיונית ו-האמן והבורגנית.  

    לינק לסרטון יוטיוב המתאר את שלושת הספרים:
     https://www.youtube.com/watch?v=_EFvRf-nWqc

     

    נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת.  ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות.

    ונשארתי.

    מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים....

     

    שריטות העבר שלי, שלך, שולפות ציפורניים מוכנות להגן, נכונות לתקוף.

    חולף זמן עד שאנחנו נרגעים ומסתפקים בגירוד גב מצמרר ומענג....

     

    משילה מעלי את בעלי המת, אבי שהלך לעולם שכולו טוב, אימי הזקנה, ילדי הבוגרים – משא אהבות, עיצבנות, אֶבֶל, שמחות, דאגות, תקוות שעלו בעשן. נשארת רק אני עצמי בלבד. קלה. משוחררת. חופשיה לאהוב אותך מחדש....

     

    אתה זוכר ששאלתי אותך פעם אם אפשר לאהוב מישהו רטרואקטיבית? 

    שתי תמונות שלך העבירו בי ניצוץ חשמלי. 

    האחת – הרישום של יוסי שטרן שלך כגבר צעיר. 

    השניה – צילום שתלוי במסדרון המוביל לחדר השינה בביתך, בו אתה ניצב ליד עבודה שלך כתרנגול זקוף, פלג גופך העליון חשוף, גופך אומר שחצנות, אבל עיניך טובות. 

    יש לשער שלו היינו נפגשים אז, לא היינו אוהבים. 

    אמש דפדפתי בקטלוג העבודות שלך. העבודות זה סיפור מופלא אחד. אתה – אחר. 

    ושמתי לב, כשאני מחבקת אותך, כאילו אתה בָּבּוּשְקָה.

    כאילו אני מחבקת את המַתִּים שהיו לאורך השנים, מתיתיהו, מטיה, מתוס, מתיושקה, מאט אדום הזקן, מטיאו, מתי.

    שזה המון, גוף בתוך גוף בתוך גוף.

    וזה עושה לי נעים מאד, כל המַתִּים האלו. מָסָה ענקית...

     

    © נעמי ר. עזר, מתי גרינברג

    דרג את התוכן: