כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 7/2016

    12 תגובות   יום חמישי, 28/7/16, 11:19

    28.7.2016

    4 מערכות על פמיניזם, סטריאוטיפים ושפן קטן גם

     

    ''

    השפן הקטן (או שזה ארנב?)

     

    מערכה ראשונה: איכילוב, מחלקת ילדים.


    "את לא פמיניסטית", זורק לעברי דותן מאחורי הווילון החוצץ בינינו.
    "למה לא"?
    "לא יכול להיות שאת פמיניסטית".
    "למה? כי אין לי שפם ולא שרפתי את החזיה"?
    "את נורא נשית".
    אני צוחקת.
    "ויש לך חוש הומור".
    "שנדבר על סטריאוטיפים"? אני מציעה.
    דותן מסיט את הווילון, ירקרק, בהיר, מרגיע. צבעים שפויים, אומר מתי G. צבעים של בית חולים. תינוק זעיר, בנו של דותן, חבוק בידיו, צינור האינפוזיה מחובר לכף ידו הקטנטנה.
    "אני פעיל באגודה לזכויות הגבר", הוא מצהיר בתוקף.
    "אני חברה בשדולת הנשים. חברתי הטובה, רינה בר-טל, הייתה יושב ראש השדולה במשך שתיים עשרה שנים והייתי חברת הנהלה", אני מנסה לשכנע אותו שאני פמיניסטית.
    מנענעת את נכדי המנמנם בעגלתו, צינור האינפוזיה משתלשל מגב כף ידו, אני מפזמת מבלי משים -  "נומה ילד חמד, אבא הלך לעבודה, הלך הלך אבא, ישוב עם צאת הלבנה – יביא הוא מתנה!"
    "מי עכשיו עם הסטריאוטיפים"? מגחך דותן.
    "עברתָ תהליך גירושין"?
    "קשה". הוא עונה. "קשה, ארוך וטראומטי".
    אני מקשיבה לתלאות הצד השני, הגברים, במסע המפרך של נישואין שהתפרקו.
    שקט בינינו. עצב.
    "כל אחת והגדרת הפמיניזם שלה, כל אחד והפמיניזם שלו. אני מאמינה בשוויון זכויות ושוויון הזדמנויות של האישה. גברים ונשים צריכים לעבוד על זה יחד. זו לא בעיה של נשים, זו לא בעיה של גברים, זה נושא של החברה כולה. נורמות צריכות להשתנות - שעות עבודה ותנאי עבודה הולמים לגברים ולנשים כדי שיוכלו לגדל ילדים, לחיות כמשפחה.  בשדולת הנשים עובדים כבר שנים על הנושא של איזון בין עבודה ומשפחה".
    "אני חושב זה לא אמיתי, זה מס שפתיים של השדולה".
    ואני חושבת על חוסר האמון המכרסם בין גברים לנשים, אבל איני אומרת דבר.
    הקטנטנים משלשלים ומקיאים. וירוס. שנינו מחליפים חיתולים, רוחצים, מלבישים מחדש, מחטאים ידיים במתז אלכוהול.
    "התאלמנתי לפני תשע שנים, אני אומרת".
    "אוי, מצטער לשמוע, ממה נפטר בעלך"?
    "בוא נדלג על זה".
    "אני רוצה לשמוע, אני צריך לדעת ממה אני צריך להיזהר".
    "איש צעיר" אני צוחקת, "אין מה לדעת, אין ממה להיזהר, הדאגה היא כמו כיסא נדנדה, לוקחת אותך קדימה ואחורה אבל לא מביאה אותך לשום מקום. הבעיות מגיעות אבל הן מגיעות ממקום שלא התכוננת אליו. פשוט תחיה".
    לקטנים שלום. אנחנו נפרדים. פמיניסטית וגבר, אולי מעוגלים קצת יותר בקצוות.


    ***


    מערכה שניה: אצל השכנה המניקוריסטית


    "את בטח בשלנית נהדרת, מהדירה שלכם מגיע אלינו ריח טוב של בישולים" אומרת דָלִינְדַה, שכנתי, בעודה משייפת את ציפורני.
    "לא אני, מתי G. מבשל".
    לִסתה של דָלִינְדַה נשמטת בתדהמה יחד עם הפצירה.
    "הוא מבשל"?
    "כן. הוא נורא אוהב לבשל, זה מרגיע אותו".
    "ואת מסכימה לו"?
    "כן, בטח".
    דָלִינְדַה מתקשה להאמין.
    "את מרשה לבעלך להיכנס לך למטבח שלך"?
    אני צוחקת, נדיבה ורחבת לב. אחרי ככלות הכל אני מרשה לגבר שלי להיכנס למטבח שלי.
    "אנחנו בשותָף במטבח".
    "בחיים, בחיים אני לא ארשה לו להיכנס לי למטבח שלי"!!!! מתפלצת שכנתי.
    "כל אחת והממלכה שלה", אני אומרת ומשייטת חזרה אל פינת העבודה שלי, בוהה בקצות אצבעותי מרחפות מעל המקלדת, בוהקות בוורוד, סגול ולבן, מנוקדות ביהלומים מנצנצים שנעצה בהן דָלִינְדַה.


    ***


    מערכה שלישית: ארוחת ערב אצל חברים.


    מולי יושבת אישה שאיני מכירה, פניה מסגירות עקבות יופי מרשים. הן מטרידות אותי, פניה. תספורת פּוֹנִי ילדותית מכסה את מצחה, לחייה שמנמנות כלחיי נכדתי, שפתיה תפוחות, גבותיה מצוירות. בוטוקס, מילויים, קעקועי הדגשת פנים והשֵד יודע מה...  כל אלה מסגירים את הקרב הנואש נגד הזמן. עיניה נשארו כחולות, אבל כל השאר הפך אותה לאישה בת בלי גיל, בעלת פנים מוזרות. אני מסמנת לעצמי "פְרֶחָה" (ללא שיפוטיות כמובן, צָדֶקֶת שכמוני..) ומפנה את תשומת לבי לאחרים, כשלפתע  קולטת אזני שה"פְרֶחָה" סיימה טכניון, מוסד בו אני עצמי ביליתי מספר שנים מכובדות בחיי. "למדת בטכניון?", "כן" היא עונה. "מה למדת?" "תואר ראשון בהנדסת כימיה, תואר שני במנהל עסקים". מסתבר שהגברת היושבת מולי היא מנהלת מפעל כימי ואשת שיחה מעניינת.
    אני נזכרת בדותן, גוערת בעצמי בנזיפה קשה, תוהה על הדרך הארוכה שעדיין יש לי לעשות.


    ***


    מערכה רביעית: בבית שלנו.

    "סבתא, יש לך שָפָן", מודיעה לי מיקה, נכדתי בת השלוש. סָלוֹס, ליתר דיוק, והדיוק, במקרה זה, חשוב ביותר.
    "יש לי שָפָן "? אני מתפלאת.
    "כן".
    "לסבתא יש שָפָן "? אני מוודאת ששמעתי נכון.
    "כן".
    אני סוקרת במחשבתי את חפצי ביתנו העמוס ציורים, פסלים ו"פִיצֶ'קבקֶעס" שלי. היכן ראתה הקטנה שָפָן?
    "איפה שָפָן של סבתא"?
    מיקה מצביעה על השפה העליונה מתחת לאף.
    אוֹי.
    אני אצה רצה, נזעקת אל מתי G. שיושב וקורא עיתון.
    "מתי, מיקה אומרת שיש לי שָפָן, יש לי שָפָן "?
    מתי G. מרים מבט אדיש מעל משקפי הקריאה ועונה ביובש: "למה את חושבת שאני אוהב אותך?"
    אוֹי.
    ואני תוהה. כיצד יודעת ילדה בת סלוס כי פלומת שפמפם עלומה,  שעד אותו רגע לא ידעתי על קיומה, (מיתרונותיה של ראייה המתקצרת עם הגיל), פלומה זו ראויה לציון מיוחד. הרי אינה מודיעה לאביה, לדודה או לסבה כי יש להם שָפָן. ותאמינו לי שהשָפָן שלהם מרשים הרבה יותר משלי. יוצא מזה שהפעוטה כבר יודעת מה מתאים לאישה ומה לא.
    באיזה גיל מתחילים לחנך פמיניסטית?

     

    השפמים בחיי...

    ''


    ''

     

     

    ''

     

    ''

    פרידה קאלו, פורטרט עצמי

     

     

    נ.ב.
    שמתם לב כי שפת ה"פוליטיקלי קורקט" הולכת ונבקעת, מתפוררת, ומתגלה תוכם האמיתי של האנשים? מה שאולי לא נעים לשמוע, אבל מאפשר התמודדות גלויה עם הדעות השונות.

     

     

    דרג את התוכן:
      15 תגובות   יום רביעי, 6/7/16, 21:58

      ''

      6.7.2016

      הרהורים בנתיב האיוולת

      בוקר, אני עומדת ליד עמדת "שירות עצמי" בתחנת דלק, ממלאת את המיכל הריק במכונית. תַּבְהֵלָה אוחזת בי כאשר קול השייך למישהו בלתי נראה מדבר אלי בתקיפות. מיד מתברר לי כי הדוברת היא משאבת הדלק.  בקול רם ותוקפני היא מציעה לי להיות חברה שלה, תמורת החברות אקבל קפה חינם... אני עונה לה בזעם: באמא'שלך! תעזבי אותי בשקט!! אבל היא ממשיכה לנסות לפתות אותי - שלושה חטיפים במבצע .... ארוחת בוקר לדרך... אין שום אפשרות להשתיק אותה, אני שבויה בידי משאבת דלק. דחף אלים גואה בי לחבוט בה בפטיש. צאי לי מהאזניים! שקט שיהיה כאן!

      זוחלת לאיטי צפונה בנתיבי איילון. ג'ורג' קלוּני מתבונן בי, החיוך הכי שרמנטי בעולם, כוס קפה בידו. כוס קפה קטנטנה. זה כל הסיפור. אני מצרה על שלא שתיתי כוס שכזו לפני צאתי מן הבית. בטוח שיומי היה נראה אחרת לוּ הייתי לוגמת כוס קפה קטנטנה שכזו שזוהר קלוּני דבק בה וניחוחה מרחף על פני האיילון הפקוק בנזין ועצבנות. ורק תארו לעצמכם כיצד היו נראים לילותי לוּ ג'ורג' ידידנו היה מארח לי לקפה של ערב....
      אחחחח...

      אבל, מעשה שטן, זמן רב עומד לרשותי בנתיב האיוולת, והרהור רודף הרהור. כמה שילמו לג'ורג' עבור הפרסומת הזו? כמה בכלל עולה להפיק מסע פרסום שכזה? אני מתרגלת חשבון בסיסי - מכסה את שטחה של מודעת הפרסומת הענקית באלפי, עשרות אלפי, קפסולות קפה שצריכות להימכר כדי לכסות עלות הפקת קמפיין המיתוג של חברת הקפה גבוה גבוה מעל החברות האחרות. אין לי מושג מה שם חברת הקפה, איני זוכרת. אני זוכרת את ג'ורג', את חיוכו הטוב. אני ממשיכה לכסות את כל המודעה בקפסולות קפה, לאורך ולרוחב, שורות שורות, טורים טורים, כאשר עיני צדה הודעה חשובה מאד! - "כמה קל להיות מאושר"!!! ומיד מתברר לי כי האושר מגיע בשקיות מהודרות, נייר משי מרשרש בתוכן את הבטחת האושר הקל, החיוך צחור השיניים והרגליים הארוכות. אהה, אפשר לקנות את האושר הקל. כמה נפלא! היכן? בקניון כמובן. אני מהרהרת בפניה האפורות של הזבנית כבדת הרגליים שידיה העייפות מקפלות קיפול תסכול סיזיפי, אינסופי, שמאטעס עצובים שלא נבחרו להיכנס לשקית האושר. תרגילי החשבונאות שלי נמשכים, אני מכסה את שטחה של המודעה באלפי שקיות מבהיקות.
      האושר שווה כל מחיר!!!

      מעלית שקטה ומהירה מעלה אותי למחוז חפצי. בתא הקטן בו אני לכודה צצה מול עיני הבוהות גברת ידועה הממליצה על מרכולתה ממסך טלוויזיה הקבוע בדופן המעלית, מהלך ארבעים וחמש קומות. אין מקום להימלט אליו. לפני זמן רב סיימתי את לימודי התואר השני בפקולטה לתעשייה וניהול בטכניון. שנים רבות עסקתי בניהול. אני מעריכה את היצירתיות, ניצול כל שטח אפשרי לפרסום, אבל בנוֹמִיקָן השבויה במעלית גואה שוב אותו דחף אלים להכות בגברת הדוברת ולהשתיק אותה. באמא'שלך! צאי לי מהעיניים!!

      למחרת אני עושה דרכי ברכבת ישראל שמסלולה מביא אותי הישר לתוך קניון האושר. סביבי נערות דקיקות בכפכפי קיץ, נערות שמנות דחוסות במכנסי ג'ינס מחוללות פלאים – "מידה אחת פחות", נשים מבוגרות, שחורות, כהות, בהירות, גברים מכריסים, גברים צעירים זיפי זקן מעטרים את פניהם, גברים מאפירים ועייפים. אני מהרהרת בפער בין חיינו מצוּפֵּי השגרה לבין הבטחות האושר הגלומות במודעות הפרסומת הלוכדות את תודעתנו בכל מקום אפשרי שהמפרסם חשב עליו. תוהה אם בסופו של דבר הפרסומת מגבירה את אומללותנו משאנו מגלים כי גם לאחר שרכשנו את מכונת הקפה (קיבלנו אותה מתנה ואנחנו משלמים רק על הקפסולות...), וגם לאחר שרכשנו שקיות רבות של אושר קל – חיינו נשארו כפי שהיו. גם אם שאריות החיוך הכי שרמנטי בעולם מרחפות במטבחנו באדי הקפה, עדיין אנחנו חיים בפער בין ממדי הענק הזוהרים של ג'ורג' לחיינו הקטנים והאפורים.

      בערב אני משיחה ליבי לאשת פרסום וותיקה שאני פוגשת. "אל תדאגי לחברת הקפה" אומרת הפרסומאית, "הם יודעים היטב מה הם עושים, הם פתחו פער עצום בינם לבין המתחרים, קלוּני שווה להם". "אה" אני עונה "אני בכלל לא דואגת לחברת הקפה. אני דואגת לאמא אדמה, לכדור הארץ. האם נטרפה דעתה של האנושות? מה זה השטויות האלה? חצי עולם גווע ברעב, חצי עולם מת בעוני ובמלחמות, למי מיועדות מודעות הפרסומת האלו? מי מאמין להם"?
      " האנשים", היא עונה, "האנשים מאמינים למודעות הפרסומת".

      ואני – ליבי יוצא לאמא כדור הארץ.
      מה יהיה?

      התשובה מגיעה בצורת גלי ההגירה השוטפים את העולם המערבי, את הארצות העשירות. אלו שאין להם עולים על אלו שיש להם, ולוקחים. שעור בסיסי בהישרדות. כך היה, כך יהיה. אין חדש תחת השמש, כבר אמר קהלת, החכם באדם...
      סְטוֹפְּ כדור הארץ!

      © נוֹמִיקָן

      נ.ב
      שלמה כהן, חברי הקריקטוריסט ה"יודע כל" העיר את תשומת לבי כי ג'ורג' קלוני הוא לוחם צדק וותיק. בדקתי ומצאתי כי את מרבית הכסף שקיבל השקיע ברכישת לווין ריגול שעוקב ומפרסם את מעשיו המחרידים של הרודן הסודני עומאר אל באשיר, נגדו הוא לוחם.


       נ.ב

      כל הצהוב הזה השופע בגנים ובצידי הדרכים...

       

      ''

       

      ''

       © צילומים קשת

      דרג את התוכן: