כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 1/2017

    11 תגובות   יום רביעי, 11/1/17, 21:29

    11.1.2017

     

                                                                                                                                                          

    ''

     

    הו החיים הזוהרים האלו!!! הצעה לספר הַתַּחַת Ass Book

     

    לקראת סיומה של שנת 2016 שלח לי פייסבוק, כמו לכולם, סרטון המסכם את חיי היפים בשנת 2016. חיוכי מעולם לא היה רחב כל כך, והאירועים המתועדים – צבעוניים ומאושרים מתמיד. מעניין איך פיתחו בפייסבוק אלגוריתם שמזהה את הזוֹהַר, את מה שמתאים להצגה בפני אחרים – גודל חיוך? שיניים? אנשים יפים? צבעים?  איך נראים טוב כדי שהאלגוריתם של פייסבוק ילכוד אותך וישלח את חייך היפים לנקר עיניהם של חבריך? מה אומר ומה אספר, אכן, אליבא דפייסבוק חיי היו נהדרים. עובדה. יש צילומים. נוּ, טוֹף, האמנתי לו, לפייסבוק. כנראה שכך זה היה.
    בשולי האזור המצומצם (אך הפעיל) במוחי הבליחו זיכרונות של נכדים מצמיחי שיניים וזבי חוטים מזעיקים את סבתם למשמרת מחלה, פריצת דיסק כאובה להחריד, תסריט שנזרק לפח, מיני זוטות כאלו שכמו מרביתנו, איני נוהגת לשתף בהם.


    לאחרונה פרסמתי טור המתאר את קורותינו המלבבים והזוהרים בסקופיה בירת מקדוניה, בשרשרת אירועים שרחשה סביב הביאנלה לרישום 2016, של גלריית אוסטן, וציון לשבח לעבודתו של מתי G..
    להלן לינק לטור, לטובת מי שהחמיץ אותו -
    עַל אִינְטוּאִיציָה שֶל אָמָן … וּפְרָס בְּצִידָה http://www.nomikan.com/?p=1043


    משעמדתי לפרסם את הטור הנ"ל, נזכרתי לפתע במֵייל מכאיב אשר קיבלתי לפני זמן מה בזו הלשון: "מנהלת הסטודיו של מ. גרינברג. אני לא רוצה לקרוא יותר על החיים היפים שלכם. החיים המופלאים שלכם לא מעניינים אותי. הסירי אותי מרשימת התפוצה. אל תיצרו איתי קשר, לא במייל, ולא בטלפון". על החתום מי שהיה עד אותו רגע חברו של מתי G. וגם אנוכי חיבבתיו.

    בעיטה הישר לסרעפת. הופתעתי. הבטתי בקיא הקנאה הירקרק צהבהב נשפך ממסך המחשב ונוזל על המקלדת. כשחזרה אלי הנשימה שב מוחי לפעולה. קנאה נחשבת רגש לא לגיטימי במחוזותינו, אבל האמת היא שקנאה היא רגש אנושי בסיסי, שאומר: אני רוצה לעצמי את מה שיש לך. זה לא אומר שאני אקח את "זה" ממך, זה לא אומר שאני אהרוס לך את "זה", זה לא אומר שאני כועס עליך על שיש לך את "זה". זה אומר שאני מרגיש לא טוב עם עצמי כיוון שאין לי את "זה", ואפשר גם שאני "מסמן" לעצמי שאני רוצה את "זה" ומחפש דרך פעולה כדי להשיג את "זה". ואולי אני יודע שלעולם לא יהיה לי את "זה" ולכן לא כדאי לאמלל את עצמי בתשוקה לדבר בלתי מושג, ובטח לא לתקוף אותך שאתה בר-מזל שיש לך את "זה".
    ולזה קוראים – לפַרְגֶן.
    התעצבתי כשהבנתי שתאור חיינו משקף לאותו חבר את חייו השונים לגמרי, ומכאיב לו עד כדי כך שהוא מנתק את חברותו בת עשרות השנים עם מתי G. ניסינו להתקשר אליו. לא נענינו. הנחנו לזה. שתפקע מררתו, אם חברותנו תלויה באומללותנו.
    ובכל זאת – פָּטוּר בלא כלום אי-אפשר.
    בכל תיאור יש בחירה. מה נבחר להיחשף ומה מוסתר מעין הצופה. במקום להשוויץ בצידו החיצוני של המעיל אחשוף את הבטנה, הפנימית, הרכה, שאינה נראית לעין, אך מורגשת היטב על גוף הלובש. אחד הרגעים שהעלו בי את המחשבות האלו היה דווקא עץ הכריסטמס המואר ופסלי האורות המרהיבים במרכז סקופיה. כמובן שצילמתי את העץ המנצנץ בשלל צבעים ושלחתי מיד בווטסאפ. איזה כיף לנו! אבל שמתי לב שאני מקפידה לא לקלקל את הפרֵיים, שלא יכנס לתוכו הילד הצועני לבוש הקרעים שישב עם אחיו הקטן על פיסת קרטון ושר כדי לאסוף נדבות, גם הקפדתי שלא תיכנס למסגרת התמונה מוכֶרת סלילי סוכרצמרגפןמתוק שעטפה גופה בשמיכה ישנה ועבה כדי להגן מפני הקור, ובכל אותו זמן נשמרתי שלא למעוד על המרצפות שהיו שבורות פה ושם. הפרטים "המכוערים" הללו לא נכנסו לתמונה. הם לא התאימו. צילמתי רק מה ש"יפה". ואז עלה המשפט "הו החיים הזוהרים האלו!" שהמשיך ללכת איתי עד לכתיבת שורות אלו. 

    והנה כמה אירועים מביקורנו הזוהֵר בסקופיה, אשר לא היו נכללים ב"סרט השנה" של פייסבוק:
    למשל -

    פקידת הקבלה אומרת – אתם מקבלים את החדר הכי טוב במלון, החדר היחיד עם מרפסת, עם נוף. נשמע טוב, נכון? יכולתי להסתפק בדיווח זה ולגרום לכם לקנא. אבל, טובת לב שכמוני – ראו תמונות של ה"מרפסת עם הנוף". אגב, קור עז שורר בחוץ, אדנית הגרניום הנבול משמשת לנו מקרר, ובה מונחת שקית ניילון בתוכה גבינה הצהובה, מים ופירות. הדבר הכי גרוע בשלב זה הוא, כידוע לכל אישה (ולכמה גברים) - השיער שלי. הקור העז מצמית נפשם העולצת של תלתלי ההמומים אשר מזדקרים בתימהון לכל עבר, ומשווים לי מראה של מדוזה אדומת חוטם. 


     

    ''

     

    חדר עם נוף

     

    ''

     

    חברת האמנים מכל העולם אכן מרתקת. השפה האנגלית בפיהם מרתקת לא פחות, בעיקר עקב העובדה שרוב הזמן אין לי מושג מה אומרים. מזל שאמנים אוהבים לדבר על עצמם ועל עבודתם. אני מסתפקת בחיוך והנהון  בתקווה שאלו נראים אינטליגנטים. נזכרת בפעם אחת, לפני עשרות שנים, המנוח שלי ואני התגלגלנו למפגש משפחתי של דודים שלי שדיברו אנגלית במבטא הונגרי בלתי אפשרי. המנוח שתק כל הערב. לא הוציא הגה. "אה, מה?" התפלא אחר כך, Vat do you vant? הם דיברו אנגלית? חשבתי שזה הונגרית..."

    האירועים בסקופיה מתנהלים בשפה המקדונית ובאנגלית. משפט במקדונית, משפט באנגלית. ממושך, ומייגע לעקוב אחר הנאמר. בספריה הצרפתית מדברים צרפתית ומקדונית. אני בוהה בגולגלות האדומות המתגלגלות על רגליה הארוכות של קמליה שנוהגת לשכל רגליה ולפתוח ולשכל שוב ... ואז אני קולטת שבעודי מחכה שהאירוע יתחיל (קְרִי   - יעברו אנגלית), "זה" האירוע. אין אנגלית. אני ממשיכות לבהות בגולגלות המקפצות מרגל לרגל.

    נסיים בזה שיצאתי מהארץ מצוננת, פרי נישוקים רבים מדי של אותם נכדים זבי חוטם שנזכרו לעיל. ההתקררות, מחוזקת על ידי מַקְרוֹבִּים מנומסים המשייטים באֲוִוירָם הדחוס של מטוסי "אוסטריאן איירליינס" (אין טיסה ישירה לסקופיה, טסנו דרך וינה) ובעקבותיהם זַן אכזר של חיידקים מקדוניים עזי מצח, הופכת לשפעת ו/או דלקת ראות זדונית הכוללת שיעול מזעזע קירות. אני מרגישה רע. כיאה למנהלת סטודיו המקריבה את חייה על מזבח העבודה – אני מתפקדת בימים הראשונים, וקורסת ללא הוד והדר למחרת ערב הפתיחה המהולל. אנחנו מזמינים רופא למלון, אמור להגיע בשעה שש אחר הצהריים. בחצות הלילה, כשאני כבר קרובה למות, מגיעה רופאה צעירה מלווה באחות, וכך מדי חצות גם בשני הלילות העוקבים, אני מקבלת זריקות אנטיביוטיקה הישר לעכוזי. ועוד נגיע שוב לאותן זריקות עכוז, שחוללו תגובת שרשרת במחשבותי החולות והאומללות.
    אני נלכדת במשך שלושה ימים בחדרנו האפור.

     

    ''

     

    חדרנו האפור

     

    אגב, כל אותם ימים אני משלחת את מתי G. להמשך יזמות האמנות שלו. למרבית ההפתעה הוא מצליח מאד גם בלעדי. אבל לא אספר על כך כי זה אמור להיות טור עצוב שאינו מעורר קנאה.
    חיידקי אוויר המטוסים עוטים עלי בהתלהבות בדרך ארצה ואני נוחתת חולה מאד. 


    אתם זוכרים את זריקות העכוז? - מצב רוחי הירוד מעלה את הרעיון של ספר הַתַּחַת, Ass Book, שזה ההיפך מ-Face Book. לא עוד חיים זוהרים בלבד, אלא שיתוף במיץ של הזבל של החיים.
    במחשבה שנייה, תכניות הריאליטי בטלוויזיה עלו על הנוסחה הזו מזמן, ולמעשה גם מרבית האמנות בנויה על כך...
    אז מָה אני אומרת מָה?
    נ.ב.
    חבל שאותו חבר שהתפטר מחברותו אינו קורא את הטור הזה, אולי היה מתנחם בשפעת הלא מופלאה בעליל שתקפה את מנהלת הסטודיו דווקא בשעת זוהרה...

     

     

     

    דרג את התוכן:
      12 תגובות   יום חמישי, 5/1/17, 11:21

      5.12.2016

      ''

      על אינטואיציה ... ופרס בצידה


      מרץ 2016 סקופיה מקדוניה. בינערביים אפורים וקרים. עטופים במעילים שחורים מתי G. ואנוכי מהלכים שלובי זרוע, שככה אני אוהבת לטייל איתו, אַנְגָזֶ'ה, אירופה כזה, שככה יש לי חופש תנועה אבל כל הגוף קרוב יותר וחום גופו זורם אלי. אנחנו בדרך למלון. סיימנו להקים את התערוכה -  "זיכרון רדוף / מבט לעתיד" במוזיאון השואה. מחר הפתיחה. עיניו התכולות נוצצות וערניות. אני מכונסת במעיל הכבד, אפופה ב"כל השואה הזאת".  ההליכה באוויר הצונן טובה לי. פתאום מתי נעצר, "אני חושב שיש כאן גלריה". אני מציצה - דלת צרה וישנה, שלט לא ברור באותיות קיריליות, ובהמשך מסדרון צר ארוך ואפלולי. כובד עייפותי נוחת עלי. "בחייאת מַתִּי,  מה כבר יכול להיות כאן?" וכבר זרועו נשמטה מזרועי וגבו בקצה הפרוזדור החשוך. עקשנית, אני נשארת מאחור, כפות ידי, נתונות בכפפות אדומות, תחובות עמוק בכיסי מעילי, מעגנות את התנגדותי להרפתקה נוספת, רוקעת ברגלי להתחמם, מחכה שיצא ויודה שטעה, שאין כאן כלום, ואני אצליח להזדחל למיטה החמה בחדרנו.

      ''

      ''

      אבל מתי G. אינו חוזר.

       
      אני מחליטה להיכנס ולמשוך אותו ב"אין שערות" ראשו מתוך אותו "שוּמָקוֹם" בתוכו נבלע.
      בצעד נחוש אני חוצה את המסדרון הקודר, הודפת את דלת הזכוכית ונכנסת ל..."גלריה".  מתי G. כבר חבוק עם Mice Jankulovski כשני אחים אובדים שמצאו איש את רעהו, ועל שניהם מביטה בשמחה מחויכת  Kornelija Koneska.

       
      מִיצֶ הוא הבעלים של הגלריה ואמן בעצמו, גבה קומה, לבן שער, אלגנטי, מבוגר (שהסתבר, אוֹיָה, כצעיר ממני). קוֹרְנֶלִיָה, שרעמת שער אדמוני ומתולתל מקיפה את פניה היפות, היא מנהלת הגלריה, ומשום מה שמה מנגן באזנַי רִיף אלמוֹגֵי קוֹרַל ורדרדים.  מן הקיר ניבט אלי ציור של דמיאן הרסט, ועוד ציורים מאוסף הציירים הבריטיים של גלריית  OSTEN  לאמנות מודרנית.

       

      ''

      ''

       
      נוּ, טוֹף. לאמנים יש שפה משלהם. קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ מבינים מיד מה "נפל עליהם", וכך יוצא שבמקום לשכב במיטה בענן "השואה", אנחנו יושבים במסעדה, מיטיבים ליבנו במשקה ובאוכל. אני מחבקת את תבוסתי שמעולם לא נראתה מוצלחת כל כך. כדי לנחם עצמי על "אבדן מיטתי" אני שותה קצת יותר מדי, כך ניתק לו ראשי מגופי, משוטט בתמיהה מעל השולחן והסיפורים הנשפכים כרָקִיָה (המשקה המקדוני) וכיין. ונוכחת שוב, שלמרות שמתי G. אינו מתרגל מדיטציה מזה שנים ואינו מגמיש את גופו בתנוחות יוגה משונות (כפי שעושה מנהלת הסטודיו שלו...) הוא חי כאן ועכשיו. לא בשואה, לא במיטה המחכה במלון, לא בערב הפתיחה הצפוי מחר, אלא ברחוב, בסקופיה, ובהצעות שהוא מביא לפניו בזה הרגע הכוללות גלריה לאמנות מודרנית ושני חברים חדשים ומופלאים.
      סופו של אותו ערב חברות אמיצה שנקשרת בינינו לבין קוֹרְנֶלִיָה ומִיצֶ. מתי G. מוזמן להשתתף בביאנלה לרישום של גלריית אוסטן לשנת 2016. הוא מגיש ספר אמן שיצר : "ירושלים: צבעוני ההרים והגדילן המצוי, שחור / לבן" ומקבל ציון לשבח. (Special Recognition Award). באותו זמן זוכה גלריית OSTEN בפרס מצוינות עולמי לניהול המוענק לה בטקס מכובד בפריז  - World Quality Commitment Award -BID & BID Group One 


      לרגל הזכייה הגלריה מזמינה לסקופיה את האמנים שזכו בפרסי הביאנלה.
      לפני שנתיים העניקה גלריית OSTEN  פרס מפעל חיים לאמנית המיצג מרינה אברמוביץ' Marina Abramovic אשר מוצאה במדינה השכנה, מונטנגרו. השנה (2016) זכה בפרס מפעל חיים האמן הבריטי - טוני קרייג, TONY CRAGG, אשר חי ופועל בגרמניה.
      ...
      דצמבר 2016. מתי ואני נוחתים בסקופיה יחד עם Gen Morimoto שהגיע מיפן עם אשתו Chino  ושני ילדיו. גֶן רשם מעולה, הוא זכה בפרס הראשון. מסרביה הגיע Joskin Shilijan ,יוֹשְקִין שִילִאָן,  סרבי חסון הנוהג לפתוח את היום בכמה כוסיות רקיה, מליטווניה מגיעה Giedrė Riškutė , גִייֶדְרֶה, תכולת המבט שהולכת לאיבוד ברגע שהיא נעלמת מעינינו, מיוון הגיעה הצעירה שבחבורה (27) אלכסנדרה, Alexandra Mantzari, מצרפת נוחתת מלכת הדרמה Camelia Otero , קמליה הדקיקה, מהלכת באלגנטיות בעקבי סטילטו, לבושה בחליפת איסי מיאקי שחורה מתחתה מבצבצת חולצה אדומה, גרבונים שחורים מתוחים על רגליה מצוירים גולגלות אדומות (וכך רכשה מיד את חיבתי), שפתיה משוחות באדום לוהט ובפיה פומית שחורה ארוכה של סיגריה אלקטרונית מעשנת אדים נטולי ניקוטין. קמליה בולטת בכל מקום, אבל על רקע ערימת הסודרים השחורים שכולנו נתונים בהם...

       

       

      ''

       

      מתי G. הוא זקן הזוכים. למעשה הוא מחוץ לתחרות, וזוכה לכבוד מלכים ואהבה רבה. יש יתרון לגיל, ולכישרון... בשלושת ימי הביאנלה אנחנו מתנהלים כקבוצה שמתי G. מוביל, עוברים מאירוע לאירוע, אוכלים יחד במסעדת "פליסטר" המצוינת שהפכה למסעדת הבית שלנו מאז ביקורנו הראשון, מדברים אנגלית, מתקשים להבין איש את רעהו, אבל לכולנו טלפונים סלולריים ואנחנו מביטים בעניין בצילומי יצירותיהם של האמנים השונים, שואלים שאלות ומחליפים סיפורים והתייעצויות. 

      ''

      ''

       

      בתמונה למעלה, גן מורימוטו, מיפן, זוכה הפרס הראשון לרישום, מסביר למתי G. את כתיבת שמו ביפנית.

       

      מאולפני הטלוויזיה אנחנו עוברים ל British Council שם נערכת תערוכה קטנה מאוסף האמנים הבריטיים של גלריית OSTEN. למחרת אנחנו אורחי הספריה הצרפתית שם נחנך פורטפוליו אמן של קמליה אוטרו בנוכחות השגריר הצרפתי שמתרגש לשמוע כי רפי קייזר, חברו הקרוב, הוא מכר ותיק של מתי G., אחר צהריים אחר נפתחת בגלריה תערוכה מתוך אוסף האמנים הפולנים, בנוכחות השגריר הפולני. הביאנלה זוכה לסיקור יסודי בעיתונות המקומית. סיפורו של מתי G., "הבייבי של מקדוניה", זוכה לשומעים חדשים ומעצים את ההילה סביב מתי, שמרוצה מאד מהענין שהוא מעורר.
      אחרי שלושה ימים אנחנו מגיעים לערב הגדול – פתיחת התערוכה של הביאנלה בה משתתפים למעלה ממאתיים אמנים מרחבי העולם. הביאנלה מוצגת במבנה עותומני ענק, עתיק, החמאם הישן, אולמות גדולים, חדרים קטנים, תקרות גבוהות מקושתות, ופתחים מקושתים אף הם. יושקין טועה לחשוב שהוא יודע את מיקומו של המבנה שנקרא "שיפט המן" Чифте Амам | Čifte Amam (שכמובן מיד מעלה בדמיוני את המן הרשע), וכך אנו יוצאים, החבורה כולה, מן המלון לעבר "שיפט המן". שִינוֹ, היפנית הקטנה, לבושה בקימונו אפור יפהפה, גרביים לבנים לרגליה התחובות בכפכפים יפניים, קמליה במגפוני עקב, גיידרה בנעליים קלות, כולנו עטופים במעילים וצעיפים. יושקין מבטיח כי זו הליכה קצרה. קר נורא. הדרך מתארכת. אנחנו מגיעים לעיר העתיקה של סקופיה, אזור שנקרא "הבזאר התורכי". לפנינו מבנה ענק ו...חשוך – הגלריה הלאומית של מקדוניה. אבל לא, אין כאן איש. חבורת אמנים, צלליות שחורות, מחפשת את התערוכה שלהם. (אמרתי לכם, המן הרשע). רוח קרה מנשבת בסימטאות החשוכות והריקות של הבזאר התורכי. הסימטאות מרוצפות אבנים חלקלקות המקשות על ההליכה. מפעם לפעם יושקין, קרוב לוודאי מחוזק בכמה כוסיות רקיה, משאיר אותנו בצומת ויוצא לגיחת סיור לכיוון משוער וחוזר כלעומת שבא. אנחנו סובבים במעגלים בתוך סרט של פליני. אין לנו מושג איפה אנחנו ולאן צריך ללכת. אני, בנעלי עבודה מסיביות, מצחקקת, האחרים מקללים בשקט, כל אחד בשפתו, ראשינו מכונסים בצעיפים. אבל לבסוף, נמצאה הישועה, מגיעים!
      פתיחה כמו פתיחה – יין, מים, עיתונות, מוסיקת רקע, נשים, גברים, כאן במעילים אז אין תצוגת אפנה, הההמון עבודות אמנות, מיקרופונים, נאומים, חלוקת פרסים, חיבוקים, נשיקות, תודה, תודות, תקתוק המצלמות, הבזקים של הסלולריים. לבקשתו של מִיצֶ מתי G. נועל את ערב הפתיחה בנאום ספונטני. מתי G. מדבר על אמנות כגורם של שפיות המאזֵן את עולמנו המטורף. הוא מבכה את העובדה שלו היה ממציא נשק מתוחכם היה מקבל מענקים נדיבים, אבל האמנות אינה זוכה במענקים אלו. מתי G. זוכה לתשואות סוערות מצד הקהל הגודש את האולם.

      ''

      ''

      ''

       
      למחרת אנחנו מסירים את שרידי הזוהר המנצנצים מעל בגדי הערב שהיה, מתקפלים לתוך המזוודה הקטנה, ומוסיפים את הקטלוג עב הכרס של 0STEN 2016, ומתפזרים איש לארצו כדי לקבל את שנת 2017 הבאה עלינו לטובה.

      ''



      נ.ב.

      וברשימה הבאה -  "הו, החיים הזוהרים האלו!", קריאה אחרת של האירועים שפורטו לעיל, והצעה להקים Ass Book  (ספר התַּחַת) לצידו של Face Book  המציג את חיינו היפים (תמיד).
      אל תחמיצו!

      HAPPY NEW YEAR
      SEASON GREETINGS

      נוֹמִיקָן ומתי G.
       
      http://www.nomikan.com/?p=1043

      http://www.matygrunberg.com/index.html

       

      דרג את התוכן: