כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 12/2017

    18 תגובות   יום שלישי, 26/12/17, 09:11

    26.12.2017


    חשיפה (או לא)


    ובתוך כל הקלחת המלחמתית / פוליטית / כלכלית / חברתית / ישראלית / עולמית / ובתוך כל קקפוניית הטלפונים הסלולריים / הטלוויזיה / העיתונים / נמשכים החיים הקטנים שלי, שלך, שלנו. אולי הם לא הכי חשובים בעולם, אבל הם שלי, שלך, שלנו, אז הם כן הכי חשובים בעולם, לי, לך, לנו...

    ''

     
    לא מזמן, לפני מספר ימים, מתי G. הידוע גם כטַקְטִימַתִּי, הקניט אותי. קִנטוּר אחד יותר מדי. קורה. לא הרבה, אבל קורה. החלטתי לרומם נפשי בקניית סומך נופלים, מה שקורין בלשון העם – חזייה, ובלשונו של המילונאי אבן-שושן - בית אחיזה לשדיים. יש לציין כי זו אינה החלטה מובנת מאליה למטרוניתא כְּבֵדה, סליחה – כְּבוּדה, שהגיעה לעשור השביעי בחייה מרופדת כהלכה. השהייה, עירומה למחצה, בתא קטן ובו מראה גדולה – לרוב אינה מחָיָה את רוחי. אבל, היות וחלק ניכר מהחלטותיי הבלתי הגיוניות, הביא לתוצאות טובות (כמו אותו מתי G. הנזכר לעיל), שַמְתִי גַלְגָלַי אל חנות קטנה ומטריפה בשם "נועה", הממוקמת בשדרות ירושלים 50 ביפו. עד שהגעתי, עד שאיתרתי מקום חניה, ועד שהשתחלתי לתוכו, הייתה בידי שהות מספקת לשקול שנית את תכניתי הנלוזה.  
    הלכתי על זה.


    במאור פנים שואלת אותי נועה – מה שלומך? מישהו הרגיז אותי, אני רוטנת מתחת לאפי. אה, היא צוחקת, הגעת למקום הנכון. תא קטן, מראה גדולה ... פושטת את שכבות כסותי העליונה. בעין מקצועית מנוסה בוחנת נועה את הממצאים, חיש קל פותחת את מגרות האוצרות וחוזרת עם כמה סומכי נופלים יפהפיים. שזה מה שמאפיין את החנות של נועה – החזיות, בגדי הים, וכל הבגדים התחתונים (חלקם מעוצבים על ידה) – יפהפיים, מותאמים אישית לקונה, נוחים מאד, מחירם שפוי. נועה מחזיקה בחנות 130 (מאה ושלושים) מידות של חזיות, למגוון הצורות האינסופי בו מגיעים השדיים ובעלות השדיים – גדולים על גב רחב, גדולים על גב צר, בינוניים על מתני צרעה, צִיצִים  מרוחקים אחד מהשני, צִיצִים צמודים, נפולים, זקופים ... כל אישה תרגיש נוח עם גופה, כמו שהוא. מרבית הצילומים בפייסבוק של "נועה, חנות לחזיות בהתאמה אישית" הם של לקוחות, נשים אמיתיות, צעירות, מבוגרות, שמנמנות, שמנות, רזות, ירכיים רחבות, בִּטנונת עגולה, מותניים צרים, מותניים רחבים, אגס, תפוח...
    אני מודדת פריט אחר פריט, נועה סוקרת אותי ומודיעה לי שיש לי חזה מושלם. אני מתפקעת מצחוק. נועה מצלמת את החזה המושלם שלי (ורק אותו...), "ארוז בבית אחיזה לשדיים" צבעוני ויעיל, ומעלה לפייסבוק. 
    https://www.facebook.com/noabras/

    הערה: המצולמות אינן כותבת שורות אלו.

     

    ''

     

    ''

     

    אני משועשעת עד מאד. הדבר האחרון שיכולתי להעלות בדעתי לפני שעה, כשיצאתי מביתי, זעופת פנים, היה ששתי נשים (נועה הזעיקה את אֶתִּי, מנהלת החנות) יעמדו אחוזות התפעלות מול יְפֵהפִיוּתִי הכללית, ושָדַי בפרט.
    מפלס הצחוקים עולה כשנועה מציעה לי להצטלם לקולקציית בגדי הים שלה. מוּאָה? דוגמנית בגדי ים? אני חייבת לעלות לקברה של אימי לדווח לה על ההתפתחויות המפתיעות. אימי, שהייתה אישה קטנה ודקה, ומעולם, עד לימי חייה האחרונים, לא התעייפה להעיר על משקל גופי. מזלי, שבמשך השנים, נאהב כל גרם (ויש רבים כאלו) בגופי הדשן, והשפעת דעתה של אימי הלכה ודעכה.
    אולי אצטלם בבגד ים לזכרה? מה היא הייתה אומרת על זה?

     
    ברוח טובה אני אומרת לנועה שלא אצטלם. למה? היא שואלת. פשוט לא, אני עונה, מה אני צריכה תמונות שלי באינטרנט בבגד ים? מיותר לגמרי. כל ענין החשיפה נראה לי הזוי.
    מוכֶרת מעולה כמו נועה אינה מרימה ידיים בקלות. אנחנו מסכמות שבתחילת חודש מרץ נועה תהיה בקשר ואז אודיע לה את החלטתי הסופית לגבי הצילומים. אני יוצאת מהחנות, עדיין מצחקקת לעצמי, וחושבת שלפעמים צריך לצאת מן הבית כדי לשנות כיוון, דברים קורים כשיוצאים מהבית, פשוט צריך לצאת.

    ''

     

    ''

     

    כשמתי G. מבחין בשלל השלל הצבעוני איתו אני מגיעה הבייתה הוא פותח בקמפיין חנופה מרשים... שעושה את שלו.... משום מה איני מספרת לו על ההצעה. משהו עוצר אותי. אני רוצה לגבש דעה לפני שאני משתפת אותו.

     
    וכאן מתחיל החלק המעניין עבורי, בשלו נכתב טור זה.
    אחרי התגובה הראשונית - שלילה מוחלטת של הרעיון להצטלם, לחשוף את גופי (בבגד-ים, בבגד-ים) באינטרנט, אני מתחילה לחשוב. מנין נובעת ההתנגדות הפנימית העזה הזו?
    בכתיבה אני חושפת פכים אינטימיים מחיי, מדוע, כשהדבר נוגע לגוף – לא! מדוע לגיטימית בעיני חשיפה של חיי ומחשבות החולפות במוחי, וחשיפת הגוף – לא? כפמיניסטית מוצהרת אני דוחה את הצגת גוף האישה כחפץ, אבל כשנקרית לדי הזדמנות להציג את גופי, כמו שהוא, של סבתא מלאה, שאינה עונה על מידות היופי המקובלות באופנה הזוהרת, אלא היא אישה בשר ודם (ועוד כמה חלקים...), הצגה שיש בה ערך חינוכי לנשים (וגברים) אחרות – אני מסרבת.

     
    רותי חברתי, מתלהבת עד מאד לרעיון שפתאום, אחרי 40 שנות יחד, היא תהפוך לחברה של דוגמנית (לרגע, בואו לא ניסחף, דוגמנית לרגע בלבד), וחושבת שזו הרפתקה ראויה. כמובן שהיא לא הייתה עושה דבר "כזה" בחיייייים. אבל מה אכפת לה לקבל חתיכה מההתרגשות שלי בלי לשלם את המחיר?


    ובאמת, מהו "המחיר"? אני מתקשה לשים את האצבע על ערך "המחיר" העמום, לבד מן התחושה שלהצטלם בבגד ים זה מעשה "לא נכון" עבורי. פעם, בעיתון של היום עטפו דגים בשוק מחר. אבל היום, כל פרט מידע שנמצא ברשת האינטרנט ישוט שם לעולם, דג מת עטוף בפלסטיק בלתי מתכלה, שט באוקיינוס הסייבר הנצחי, ואין לדעת מתי יצוץ בזמן הכי פחות מתאים.
    אני מתלבטת האם לזרום עם התחושה הראשונית - לא להצטלם, או לעבור דרך קיר ההתנגדות ולמצוא משהו חדש מהצד השני? האם זה קיר שכדאי לעבור דרכו? מה אמצא מן הצד השני?
    ואולי אני חושבת יותר מדי? כּוּלוּ  צילום שלי בבגד ים בדף הפייסבוק של "נועה, חנות לחזיות בהתאמה אישית" משדרות ירושלים 50 ביפו, את מי זה מעניין את מי? יאללה, Just Do It!!!!

     
    יש לי עוד גלגלי הצלה להתייעץ איתם, הלוא הם הסַפָּרים שלי, איציק וגלעד. גלעד נלהב – תארי לעצמך, יום שלם את במרכז, כל העיניים עליך, מאפרים אותך, מסרקים אותך, מלבישים אותך (במקרה זה – מפשיטים אותך), את מלכה ליום אחד, איזה כיף!!! אבל מה עם התמונות באינטרנט? אני שואלת. את מתביישת בגוף שלך? שואל גלעד, שיודע היטב את התשובה. לא! אני אוהבת את הגוף שלי. אז למי את דופקת חשבון? שואל איציק. באמת למי אני דופקת חשבון? תשמעי, אומר גלעד, אני לא מענינות אותי התמונות באינטרנט, מעניין אותי התהליך שתעברי. את תרגישי נהדר אם תעברי את התהליך ותצטלמי.
    מה אומר מתי G. ? שואלים ביחד איציק וגלעד.
    עוד לא סיפרתי לו.
    עכשיו יש שני סַפָּרִים ברעננה, שמחכים לדעת מה יגיד מתי G. על ההרפתקה החדשה.
    נוּ מָה? לעבור דרך הקיר או לעקוף אותו?


    נ.ב.
    ואם נהנית מההומור מומלץ לרכוש את הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" טקטסים שלי, בעברית ובאנגלית, ורישומים של מתי G. תודו – נדרש הומור רב כדי לאחוז באהבה…
    נכנסים לדף הספר באתר שלי, ורוכשים  –

    http://www.nomikan.com/?page_id=384

    נ.ב.ב לכותבת הפוסט אין כל קשר לרישומים, שנעשו על ידי מתי G. בלונדון בשנות השבעים של המאה שעברה, שנים רבות לפני שפגש מ.ג. את האישה שרשם.

    הֶפִּי נְיוּ-יִיר !!!

    נוֹמִיקָן

    ''

    ''


    דרג את התוכן:
      18 תגובות   יום ראשון, 17/12/17, 08:58

      17.12.2017

       

      ''

       

      לאושר יש משקל / סבתא 


      מיקה, נכדתי בת הארבע עוברת באצבעה על שרטוט הוורידים הבולטים בגב כף ידי. סבתא, מה זה?  צינורות דם בגוף, אני מסבירה, ואצלי – העור שקוף. אבל לי אין את זה, אומרת הזאטוטה. שתינו מתבוננת בגב כף ידה, עדיין תינוקית, שמנמונת, הגמומיות הקטנות ממיסות את ליבי. למה יש לך את זה? היא שואלת. מה את חושבת? אני מחזירה בשאלה. כי את סבתא, היא משיבה וממשיכה -  סבתא, את זקנה? אני בולעת רוק. מה את חושבת? לא!!! עונה השובָבוֹנת בצחוק גדול, כאילו התכוונה רק למתוח אותי. והיות ואני יושבת וספר בידי היא מטפסת וחובקת אותי מאחור, ואדם, אחיה הקטן, אינו מבין את הענין, אבל מבין היטב היכן, עליו להיות –מטפס על אחותו. וכך תלויים על גַבִּי שני נכדי, מביטים בספר שבידי ומקשיבים רוב קשב.
      ובזיכרוני עולה משפט שטבעתי עם הולדתה של מיקה, הבכורה בנכדי, החזקתי אותה בידי, תינוקת שאך נולדה,  לאחר זמן כאבו זרועותי, אמרתי: "לאושר יש משקל".


      הורי נמלטו מהונגריה ועלו ארצה בשנת 1946. מעולם לא הקדשתי מחשבה לעובדה שלא הייתה לי סבתא. ככה זה היה בשדרת התמרים בה גדלתי, ברמת-גן, גם לאחרים לא היו סבתות, ובכלל, מעט זקנים היו בשנות החמישים בארץ.  כשהגיעה הסבתאות הופתעתי מעוצמת האהבה המידית שחשתי כלפי החבילה הקטנה, עטופה ומחותלת בחוזקה, רק פניה גלויות, לבנות, מרוחות במין חמאה, החומר המגן על העובר בעודו ברחם אימו. לימים לא רבים הצטרפו אליה אדם, אחיה הקטן, ודור, בן דודה. אותה תופעה משונה חזרה על עצמה. ליבי פעם פעימה אחת ענקית, נפתח לרווחה, הרך הנולד נכנס לתוכו. וזהו.


      איזה מין סבתא אהיה?
      לנוקי, חברת ילדותי, אחות ליבי, היו שתי סבתות. האחת עוטפת, שמנה, רכה, לבנה בריח שטרודל ושלאגזאנה, וצליל נקישות כלי חרסינה עדינים, לידה ישב סבא בריח סיגרים, שניהם התגוררו בדירה אפלולית ונעימה מוקפים רהיטים כבדים מ"שם". סבתה השניה, ישראלית למהדרין, עמדה בגינתה באור שמש בוהק, זקופת גו, נועצת מבט ישיר ועז, שחורת עין ושיער ועברית שורשית, נטולת מבטא, משובחת לעילא ולעילא. שני הדגמים האלו חלחלו לתוכי מבלי משים ועלו רק בכתיבת טור זה.

       
      דגם הסבתאות אינו נתון לבחירתי בלבד, יש לי שותפים – כָּלוֹתַיי, בָּנַי, ונְכָדַי עצמם. לא תמיד מקובלים עליהם רעיונותיי… בין כל אלה, וביני לביני, אני מנווטת, ממציאה עצמי כסבתא. ואני מגלה כי הדבר שחשוב לי לעורר אצל נכדי הוא המבט על העולם, הסקרנות, הפליאה, למראה מטוס שחולף, ציפור שעפה, עלה שנשר, פרח, דשדוש בשלולית ראשונה, ענן, טיפות גשם על הפנים, נהרות גשם זורמים על שמשת החלון, חרוזים מתחרזים, ההנאה שלעולם אינה נגמרת מחזרה אינסופית על שיר – "אצו רצו גמדים", "השפן הקטן" שמתעטש בקול, ושלושת הגמדים היושבים ומפטפטים מאחרי ההר… " הקצב הקבוע של דקלומים – "רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל תפוח", "לפרה האדומה, יש עגלה קטנה חומה"…

       

       

      ''

      בילי בילי בילי בילבי בים

       

       

      ''

      בבוקר נוסע בערב הוא שב, מביא הוא לתנובה ביצים וחלב...

       

      עם נכדַי אני חוזרת להיות לילדה שהייתי, בעלת העיניים הרעננות מלאות הפליאה, והשמחה כשהדברים מתקשרים אחד לשני בהיגיון כלשהו, וחלק מההנאה העצומה שלי בלהיות סבתא לנכדי היא שאני גם סבתא לעצמי. ועולות בזכרוני שורות שכתבתי פעם, מזמן –

       
      הזקנה האינדיאנית
      שאהיה
      רוקדת ואלס
      עם
      הילדה 
      שהייתי.

       
      נכדי מעניקים לי את החוויה הזו, של סבתא זקופת גו (לא תמיד, אחרי ככלות הכל – "לאושר יש משקל" והגב שלי מתלונן תדירות…), שחורת שיער ועין, שהעברית שלה לעילא ולעילא, והיא מכירה את השירים ששרים בגן, והיא רכה, ועוטפת וקוסמת קסמים מדהימים כמו ביצה שנטרפת והופכת לחביתה, פתיחת תרמיל פרי יבש שנשפכים ממנו זרעים והמצאת סיפורים משונים מאד.

       
      וכך, מתקיימים מחדש באותה סבתא שהיא אני, המבט הראשוני על הדברים, והפליאה מהעולם הזה. ואותה פליאה שנשחקה עם השנים והמירה עצמה בתחושה של אינדיאנית זקנה שכבר "ראתה הכל," והיא עייפה ועצובה מהחיים האלה, הפליאה חוזרת ואיתה האופטימיות והשמחה.
      ועוד לא אמרתי דבר על הפינוק, הפינוק חיבוק  סוכר צמר גפן ורוד מתוק שמחלחל בנימי הנימים הזעירים מזעֵיר, ומפחית את הכולסטרול הרע, רק את הרע, את הטוב הוא מעלה.

       
      זו כמובן רק פאה אחת מפאותיו הצבעוניות של יהלום הסבתאות. יש אחרות… (ראה הערתו של מתי G. בהמשך)


      * ישראל נטע / מתוך ספרו "השיר על הארץ" , הוצאת "כרמל", 2011


      איך נשמר את הפליאה
      ציפור נפשו של העולם החרב הזה
      הירגזי של העולם החרב הזה
      יונה מרחפת על בניה .
      איך נשמר את הפליאה, אחותנו
      הפליאה,
      נפילת אפיים עולמית
      פיצצת מרתף, פנינת אורניום
      אחותנו.
      איך נשמר את הפליאה
      מפחד הקטרקט של חלונות הנשמה
      אחותנו הקטנה
      הירגזי של העולם.

       

      ''

      ירגזי מצוי, צילום: יהודה כץ

       

      נ.ב.
      כמו תמיד, מתי G. קורא את הפוסט לפני פרסומו. "בסדר", הוא אומר, אני מביטה בו,  "קצת **שמאלץ" הוא מוסיף, "שמאלץ זה טוב", אני אומרת וחוזרת למחשב.

       

       

      * ישראל נטע, יליד 1956, חבר קיבוץ בארי בנגב הצפוני. איש מקרא בהשכלתו, מתפרנס בתחום המיחשוב, ומשורר בייעודו. ספרו הראשון צפון דרום מערב זכה בפרס יהודה עמיחי.

       

      ** "שמאלץ" ביידיש הוא שומן בעלי חיים נוזלי, בפרט שומן עוף. מקור המילה בגרמנית עתיקה[1]. המילה חדרה לאנגלית באמצעות מהגרים יהודים אשכנזים בארצות הברית. בדומה לכך, נקלטה בעברית באמצעות עולים בני תרבות זו. באנגלית-אמריקאית ובעברית המושג שמאלץ משמש בהשאלה לתיאור קיטש. דהיינו, סנטימנטליות מופרזת, בין השאר באמנות ובמוזיקה. (מתוך ויקיפדיה)

       

      דרג את התוכן:
        15 תגובות   יום שני, 4/12/17, 13:45

         

        ''


        שלמה כהן, ישראל היום, 27.11.2017

         

        "שניים אוחזין בטלית, זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה"; זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי" – זה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחציהּ, ויחלוקו. זה אומר: "כולה שלי:, וזה אומר: "חציהּ שלי" – האומר "כולה שלי", יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר "חציהּ שלי", יישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע."
        המשנה הראשונה במסכת "בבא מציעא".


        שנת 1966, רמת-גן, גדות הירקון, תיכון "אוהל-שם", חילוני למהדרין, המורה לתלמוד, שיינפלד, איש קטן,  כיפה סרוגה, נחבא מאחורי שולחן גבוה הניצב על בימת עץ, מביא, בניגון הונגרי, אותו הכרתי היטב מהבית, משניות תלמוד לכיתת הצברים, השזופים יפי התואר, שטופי ההורמונים, הזחוחים, חסרי הדעת והבינה, שאינם רואים כל רלוונטיות בין הטלית החצויה לבין חייהם, ואינם מעלים בדעתם כי בעקבות אותו חטא קדמון של בן-גוריון, שלא הפריד דת ממדינה, חמישים שנה מאוחר יותר, אותם דוסים, במגבעותיהם עטורות הפרווה, במעיליהם השחורים, בגרביהם הלבנים, אותם מתי מעט ימלאו את כיכרות השבת ויכרסמו כרסום הולך ומאיים באורח חיינו החופשי, החילוני.
        מה שלא הבנתי אז, ואני יודעת היום, יותר מכל הביא איתו שיינפלד, חבוי בכנפות הז'קט המהוה שלבש, בכיפה הקטנה, הישנה, בחיתוך הדיבור הגלותי, ריחו של עולם שאבד, עולם שלא רצינו להכיר – הווית היהוּדי, אוד מוצל מ"שָם", מ"השואה". *

         
        ובשבוע שעבר נזכרתי באותו איש יקר, שיינפלד הקטן, באותה טלית אומללה, באותו "שור נגח" שהצית את דמיוני, ובכל אותם "מאי נפקא מינה" ו"איפכא מסתברא", "במאי עסקינן?" ו"אמר מר" ו"רישא מציעתא סיפא", ביטויים שהקסימו אותי בזרותם, דווקא בניחוחות העולם האחר שהביאו איתם. וההיגיון, ההיגיון של ההתפלפלות התלמודית משך את ליבי עד מאד.


        ומדוע נזכרתי בשיינפלד הקטן? מפני שבוקר אחד, בעודי זוחלת צפונה בנתיבי איילון הפקוקים, שמעתי את מי שהיה אז כבוד השר ליצמן, מסביר כי אין מה להסביר, האדמו"ר אמר לו להתפטר אז הוא התפטר. "פשוט מאד" כך אמר כבוד מי שהיה באותה שעה השר ליצמן, הרבי אמר – עושים, ואין שאלות". הערכתי מאד את הפשטות שבתשובתו של כבוד מי שהיה באותה שעה השר ליצמן. וחשבתי לעצמי שהשבת ניצלה וגם הרכבת ועמישראל התקוע בפקקים המקצרים את חייו כי מה הם חיי אישה התקועה בפקק שעות יקרות יומיום ?
        לעת ערב אני מגיעה לאדם וסימה. "שמעתם? ליצמן התפטר". הם צוחקים. "את מפגרת בהתפתחויות" אומר אדם, עכשיו ליצמן סגן שר עם סמכויות של שר, אבל בלי אחריות של שר. "באמת? מה זה משנה לשבת ולרכבת אם הוא סגן שר עם סמכויות של שר אבל בלי אחריות של שר או שר עם סמכויות של שר?" אדם מושך בכתפיו, ואז צץ לו אותו שיינפלד ואתו איזה **"מאי נפקא מינה" תמה.
        על מי ליצמן (ואולי גם כבוד האדמו"ר) עובד? על קהל בוחריו? על דגלם מתנוססות המילים – "יהדות התורה והשבת". האם ינוקו המאמינים הצדיקים מחטא ישיבה בממשלה חוטאת ומחטיאה את עמישראל, תינוקות שבויים, בכך שהיא נותנת יד לתיקון מסילות רכבת בשבת?
        לא סביר. ליצמן וודאי מעריך את בוחריו יותר מכך. ואולי בוחריו הצדיקים, גם עבורם זה "פשוט מאד" כי האדמו"ר אמר, וליצמן נהיה סגן שר, עם סמכויות של שר.
        אולי ליצמן מכוון לדעתם של החילונים, שכל ה"שקלא והטריא" הזה אינו מובן להם, נלעג בעיניהם ומעורר גיחוך וחוסר כבוד להתנהלות הפתלתלה של המפלגות החרדיות.
        ואולי ליצמן מכוון בכלל ל"ריבונו של עולם" שכנראה אוחז בראשו ואומר לעצמו "ריבונו של עולם, מה יש להם אלה? השתגעו לגמרי?" האם ליצמן סבור שניתן לאחז עיני הקב"ה, והיות והוא סגן שר עם סמכויות של שר ולא שר עם סמכויות של שר, לא ניתן להשית עליו אחריות לחילול שבת על ידי ממשלת הכופרים, המינים, הזאת? ואם הוא מאמין בכך מדוע בכלל להאמין במין קב"ה שכזה?
        אבל האמת היא שליצמן, כמו כל פוליטיקאי, מכוון לקהל בוחריו. זה הקהל הקדוש של כל פוליטיקאי. וכאן אני מגיעה לעיקר. המילים. המילים מאחזות העיניים, השקריות, תרבות ה"כאילו", כאילו אם אמרת כך – המציאות מתיישרת לפי המילים שלך. כאילו. אין דומה אחריותו של סגן שר עם סמכויות של שר, לשר עם סמכויות של שר. שיטת ההתפלפלות התלמודית, בצירוף תנועת האגודל בלעדיו לא ניתן להתפלפל ולהתפתל ולהסתלסל, נותנת הכשר למבנה לוגי ומוסרי רעוע וכושל.
        ובהכשר הרי החרדים מבינים היטב…

         
        אחיזת העיניים אינה שמורה למפלגות החרדיות. זו השיטה. של הפוליטיקאים, הפרסומאים, חברות הענק וגם אלו הקטנות יותר … משונה שכל אלה עסוקים כל כך בניסוח מילים מלבינות מציאות, שאיש ואישה וגם ילד וילדה, אינם מאמינים בהם.


        ושיינפלד הקטן יושב סמוך לכסאו של הקב"ה, את נפשו אינו יודע, בעל הבית השתגע?
        ומה שחשוב הוא שהשבת נצלה, ודרכה של הרכבת נסללה, ובא לציון גואל, ושלום על עם ישראל!!!

         

        © נוֹמִיקָן
        www.nomikan.com

         

        ''

        מתי גרינברג, תיאטרון האבסורד, תחריט אקווטינטה, לונדון, 1970

         

        ***

         

        * לָיְלָה אחד, ראשי היה מונח בחיקך, זרועותיך עטפו את גופי. לפתע התעטשתי בקול גדול. החיבוק התפרק לרסיסים.
        התעוררתָ. נזכרתָּ בהתעטשות אדירה אחרת. סיפרת על אֲדוֹן פינקלשטיין, שהייתה לו חנות ווילונות בבת-ים, ותמיד נשא שקיק טבק הרחה בכיסו. כשהיית פוגש אותו ברחוב היה נוטל קמצוץ מן הטבק, תוחב לאפו ומזורר התעטשות אדירה. "קח, קח, ילד" היה מציע, "זה מעיר את הנְשוּמֶה". אתה לא לקחת. לא רצית כל קשר עם "הנְשוּמֶה" בריח טבק של אבק האדם שהגיע מאירופה. לך הייתה רוח חופש פרועה, שזופה וצברית. "נְשוּמֶה" וודאי שלא הייתה לך.גם אני בחרתי להיות ישראלית שחומה על פני "הנְשוּמֶה" הערטילאית שריחפה במחוזות ילדותי, בריח שריפה ומוות. משבגרתי מאד, מצאתי כי יש בי לא מעט מאותה "נְשוּמֶה" יהודית עתיקה, שהוריש לי סבי ההונגרי אִיזִידוֹר, מלטפת בחמלה את ראשה של נשמתי הצעירה.
        מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" נעמי ר. עזר / מתי גרינברג
        http://www.nomikan.com/?page_id=384

         

        ** מַאי נַפְקָא מִנַּהּ – מה מיוחד במה שנאמר? איזו תוצאה מעשית יש לקביעה זאת? מקור הצירוף הוא בארמית, ופירושו המילולי: מה יוצא ממנה? הביטוי מופיע בתלמוד בדרך כלל לאחר הלכה שהיינו יכולים לכאורה ללמוד אותה מתוך הלכה אחרת שקדמה לה. השאלה "למאי נפקא מינה?" משמעה: למה הביאו את ההלכה הזו? מה היא באה לחדש לנו שלא יכולנו ללמוד מההלכה הקודמת? (מתוך מילון השפה העברית https://www.safa-ivrit.org/milon/nafka.php)

         


        דרג את התוכן: