כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    ארכיון : 7/2017

    40 תגובות   יום רביעי, 12/7/17, 13:08

    12.7.2017

    נוֹמִיקָן מוֹצִיאָה דְרָקוֹן בִּיוֹמֶטְרִי  (אפשר גם  - דַּרְכּוֹן. בִּיוֹמֶטְרִי, כמובן)

     

    ''


    אפתח בשלוש הערות לאנשי משרד הפנים:

    1. שטות מוחלטת וחוסר מקצועיות בניהול וארגון – לחייב דרכון ביומטרי בקיץ, שיא עונת הנסיעות. שינוי במערכת צריך להעשות בתקופה שקטה.

    2. מסע פרסום מסיבי ושגוי.  מרבית עמישראל הבין כי חייבים דרכון ביומטרי (כפי שאכן פרסמתם), ויצא בהמוניו לצבוא על דלתות הלשכות ולהשיג דרכון תקף לקראת נסיעות הקיץ. בעוד שהמצב הוא שרק מי שתוקף דרכונו פג חייב לקבל דרכון ביומטרי. בשביל מה כל מהומת הפרסום? הרי מי שתוקף דרכונו פג היה מגיע בכל מקרה למשרד הפנים ומחויב לקבל דרכון ביומטרי. יכולתם להסתפק במסע הסברה ברור, פחות ראוותני, פחות יקר, יותר יעיל.

    3. מקבלי ההחלטות, ומנהלי מסע הפרסום צריכים לתת את הדין על ניהול כושל שגורם בלגן אדיר ועוגמת נפש, הן לעובדי המשרד עצמו, הפקידות והפקידים שעומדים בקו הראשון מול הקהל המתוסכל והזועם שחלקו ניזוק נזק ממשי ומפספס טיסות.
       

    וזה מה שקרה לי:
    תוקף הדרכון שלי פג, לגמרי, מת. היה עלי לחדש אותו.
    גילוי נאות. יש לי קארמה אדמיניסטרעטיבית מזופתת. הדברים מסתבכים שלא באשמתי, בחיי. קוראי הוותיקים זוכרים וודאי מספר התמוטטויות עצבים מול החומה הבירוקרעטית האטומה, כמו משרד הרישוי של חולון, מחלקת הנדסה של עירית תל-אביב  ועוד.
    הפעם, אני מודה, יש לי חלק באשמה. בחודש מאי שמתי לב שתוקף הדרכון עומד לפוג. מתי G. דחק בי להוציא דרכון חדש לפני הבלגן של שיא העונה והביומטרי. התמהמהתי. הייתה לי סיבה. סיבה טיפשית, אבל טובה. רציתי להיות יפה. זאת אומרת רציתי לתפוס יום טוב, שאני יפה (כמה שאני יכולה להיות יפה) ולהצטלם לתמונת דרכון שילווה אותי אחר כך עשר שנים. אתם מבינים כמה נדירים ימים כאלו. אחרי זמן רב הגיע יום כזה והלכתי להצטלם. יצאה תמונה סבירה. לא יותר, אבל לא פחות. מֵילא. על יהירות זו נענשתי. אבל לא מה שאתם חושבים.

     

    החל התהליך הבא:

    1. מילאתי את הטופס הנדרש באינטרנט, ושילמתי.

    2. נסעתי ללשכת משרד הפנים בחולון.

    3. מחוץ לבניין השתרך תור ארוך של אנשים מזיעים, נרגזים והמומים.

      ''
    4. מיד הצטרפתי בחדווה לתור. הרי ידעתי שהקארמה המחורבנת לא תאכזב.

    5. מלווה דחיקות וצעקות הגעתי לשני מאבטחים אומללים שחסמו בגופם את הכניסה ללשכה והסבירו שצריך למלא טופס עם הפרטים האישיים, ועוד 10 ימים עד שבועיים יתקשרו אלי כדי לקבוע תור. יש עדיפות למי שתוקף הדרכון שלו פג.

    6. מילאתי טופס וחזרתי הביתה. שמחה. בכל זאת, יש לי עדיפות. אין לי דרכון אבל אני עָדִיפוּיָה.
    7. מתי G. נסע ללונדון, בלעדי. אני אסירת ציון.

    8. עברו 10 ימים.

    9. עברו שבועיים.

    10.  ניסיתי להתקשר. באתר של משרד הפנים מופיע מספר טלפון באותיות מובלטות. באותיות קטנות יותר כתוב שמספר הטלפון הזה מקולקל זמנית.


    11.  שלחתי מיילים למספר לשכות לזימון תור – חולון, הרצליה, מודיעין, רשל"צ. איש לא שב אלי.


    12.  טלפנתי שוב. הטלפון אמר שעקב עומס שיחות יש להתקשר במועד מאוחר יותר.


    13.  עברו שלושה שבועות.


    14.  לבשתי את מיטב מחלצותי ויצאתי נחושה ללשכת משרד הפנים בחולון.


    15.  מצאתי חניה.


    16.  חשבתי שזה "היום שלי".


    17.  לפני הבניין, בכניסה, עמד תור ארוך של אנשים מזיעים, נרגזים והמומים.

    ''


    18.  ללא חדווה הצטרפתי לתור.


    19.  מלווה דחיקות וצעקות הגעתי לשני מאבטחים אומללים שחסמו בגופם את הכניסה...


    20.  המאבטח מסביר לי שאני צריכה למלא טופס עם הפרטים האישיים ועוד שבועיים שלושה יתקשרו אלי.


    21.  "תקשיב לי" אני אומרת לו "ותקשיב לי טוב, הייתי כאן לפני שלושה שבועות וזה בדיוק מה שאמרת לי ואף אחד לא צלצל אלי." "תמלאי טופס, אני אישית אדאג לזה שיתקשרו אליך היום" אומר לי הבחור הצעיר. "בחייך" אני עונה, "שנינו יודעים שזה לא יקרה." "עָלַי" הוא מבטיח.


    22.  אני ממלאת טופס ונותנת אותו לאיש הצעיר. הטופס נעלם בערמת טפסים מודאגים שהוא אוחז בידו. "אני דואג לזה אישית"  הוא חוזר ומבטיח. "איך קוראים לך?" אני שואלת. "מוֹשִיקוֹ".

    "מוֹשִיקוֹ, דִיר בַּלְקוּם מוֹשִיקוֹ, אני אחזור אליך..." "היום יצלצלו אלַיך.."


    23.  אני ממשיכה את היום, תוהה איך מוֹשִיקוֹ יזהה את הטופס שלי. שכחתי לומר את שמי. פתאום הטלפון מצלצל. מספר פרטי לא מזוהה. קלישאה, אבל אני לא מאמינה למשמע אוזני. משרד הפנים. מוֹשִיקוֹ, הוי מוֹשִיקוֹ. מציעים תור ל 30- ליולי. אני מסבירה שיש לי כרטיס טיסה לתחילת אוגוסט. קובעים לי תור למחר. מחר! איזה נחמדים ואנושיים. 


    24.  מרוב התרגשות אני תועה בדרך ונוסעת היישר לנס-ציונה במקום הבייתה, לבת-ים.
    וֵויז תָּמֵהָ אבל מחשב מסלול מחדש.


    25.  הגיע מחר. אני מחליטה לעורר רחמיו של הפקיד/ה ובניגוד להרגלי יוצאת מן הבית ללא איפור. אני נראית כמו שנראית אישה בגילי, חום יולי אוגוסט, חוששת שהפעם יתפרץ הדרקון החבוי בתוכה, הולכת להוציא דרכון. בקיצור - "על הפנים". אבל מלאת ביטחון, הרי בתיקי תמונה "סבירה".


    26.  משרד הפנים בחולון נטוע באזור תעשייה. תעשייה תעשייה, כמו של פעם - מוסכים, נגריות, זגגים, אלומיניום. אין חניה. מכוניות מגובבות אחת על השניה. אני מגלה מגרש חנייה ענק, ריק. הבחנתי בו בעבר. תמיד ריק. אני מנסה להיכנס. שומר אומלל מסביר לי שהמגרש שמור לעובדי משרד הפנים בלבד!


    27.  אני חונה באדום לבן. כבר לא אכפת לי איך אני נראית, לא אכפת לי לקבל דוח חניה. העיקר להוציא דרכון.

     הדרקון מאיים להתפרץ. אני מבקשת ממנו להרגע.


    28.   לפני הבניין, בכניסה, עומד תור ארוך של אנשים, מזיעים, נרגזים המומים.


    29.  בעצבנות קלה הדרקון ואני מצטרפים לתור.


    30.  מגיע תורו של איש זקן, אינו דובר עברית. הוא מושיט למאבטח תעודת זהות ישנה, קרועה ובלויה.
    מאבטח: אין.
    איש מביט בו בחוסר הבנה. רוסית?
    מאבטח: אין יותר תעודות כאלה.
    איש, מגמגם: אבל צריך.
    מאבטח: אבל אין.
    קהל (מקהלה יוונית):  תגיד לו שצריך תעודה ביומטרית.
    מאבטח: אל תגידו לי מה לעשות! (לאיש) עכשיו יש תעודה ביומטרית.
    המילים (שאין לו) נעתקות מפי איש. הוא חוזר לנפנף בתעודה המסמורטטת.

    קהל (מקהלה יוונית): תגיד לו שצריך לעשות תור.
    מאבטח: צריך לעשות תור.
    צעירה יוצאת, סיימה ענייניה בלשכה: תן לו טופס ותעזור לו למלא, שיבקש תור.
    מאבטח: את! אל תנהלי לי כאן את הענינים!

    אני מבינה שעומד לפני בירוקרעט מבן ומלידה שלא יחמיץ הזדמנות להתעלל בחלשים.

    לשונות אש קטנות מלחכות את מוחי. זו לא השמש היוקדת. זה הדרקון מתנשם ומתנשף. אני עושה לו פוּוּוּוּ בחזרה. שקט. קצת בּוֹשָה בעצמי, איני מתערבת, חוששת לסכן את כניסתי ללשכה.
    צעירה שולפת טופס מידו של המאבטח וממלאת עם איש בקשה לזימון תור.


    31.  תורי מגיע. אני קוטעת את הבירוקרעט הצעיר שמתחיל להסביר לי כי עלי למלא טופס... ואומרת שאני מוזמנת להיום. הוא שולח בי מבט חשדן ובודק ברשימה (הידנית, המקושקשת) שבידו. האח הידד, אכן, אני מופיעה.


    32.  טופפת בזהירות על קצות אצבעותי אני נכנסת לקודש הקודשים. מקבלת תור.
    רק 35 איש לפני. עמישראל חי! וכוולם במשרד הפנים בחולון. תודה לאלוהי התקשורת על הטלפון הסלולרי. שקט. עמישראל כולו שקוע במסכי הטלפון. אני מכבה את המסך של עצמי, מתאדשת. מחכה. לאחר זמן מה מכה באפי ריח מהביל של תבשיל חם. "מישהו רוצה לאכול? ג'חנון, ביצה קשה, סחוג, רסק עגבנית. מישהו רוצה לאכול? אתה רוצה לאכול? את רוצה לאכול? עשר שקל ג'חנון, ביצה קשה, סחוג, רסק עגבניות" תימני זקן גורר עגלה, מנסה למכור את מרכולתו. אני מגחכת לעצמי. השפה העיקרית היא רוסית (ואמהרית, וסודנית, והודית, פה ושם אפילו שומעים עברית ...). ג'חנון? סחוג? הזקן חוזר ומכריז על ג'חנונו. ו ... מצליח. הרוסים לידי לועסים בתיאבון ג'חנון וביצה קשה. בעוד עשרים שנה ילדיהם יאכלו גם סחוג ורסק עגבניות. הזקן אינו מרפה "רוצה עוד אחד?"
    שמחה קטנה בליבי על קיבוץ הגלויות הצבעוני הזה.


    33.  "אם זה היה בית חולים מישהו היה שורף כבר מישהו כאן" אומרת אישה לידי. "ששש" אני מהסה אותה, "אל תדברי ככה."


    34.  אחרי כשעה קורה מה שקורה כאשר אני נאלצת להיות במקום בו איני רוצה להיות. תרדמה נופלת עלי. אני מסכנת את כל מבצע דרקון ויוצאת לקנות קפה (שחור, בן זונה, כמובן). לא לפני שאני חוקקת את דמותי הבלתי נשכחת במוחו (הקטנטן) של הבירוקרעט שבכניסה.


    35.  שעה וחצי, תורי מגיע. איל, פקיד צעיר, יפה תואר ונעים הליכות. כשאני מחווה דעתי (ראה שלוש הערות בתחילת הפוסט) אומר איל "אמרנו להם, אבל הם לא הקשיבו".
    מגיע רגע גדול. איל רוצה לצלם אותי. אני מוחה. "אבל הבאתי תמונת דרכון". הוא מחייך. "זה לא עובד ככה. מצלמים כאן, וזה הולך לתעודת הזהות ולדרכון". "אבל אני נראית נורא". "את נראית בסדר גמור" מביט בי איל, ותוהה בינו לבינו – מה האישה המבוגרת הזו חושבת לעצמה? מה זה משנה לה? (גם האישה המבוגרת תוהה, אין לה תשובה הגיונית. אבל ככה זה!) איל מצלם שתי תמונות, עם חיוך ובלי חיוך, ומתייעץ איתי באיזו תמונה לבחור. חמוד. בשתי התמונות אני מכוערת להפליא. עונש על יהירותי.
    בכל זאת, בחרנו בחיוך.
    פתאום מהומה וצעקות מהכניסה, "משטרה משטרה", עמישראל נוהר לראות מה קרה. אני לא זזה ממקומי. אני יודעת מה קרה. הבירוקרעט שבפתח הצליח להטריף מישהו על דעתו. "דווקא עד עכשיו היה בסדר היום" אומר איל.
    הוא מסיים את הטיפול. "שמע" אני אומרת "יש לי טיסה בתחילת חודש אוגוסט". "עד אז זה יגיע" מבטיח איל. "אבל דואר ישראל?" אני דואגת. "אין מה לעשות" אומר איל.


    36.  עכשיו אני מחכה, הדְרָקוֹן גם. 

            

    37.  אין מה לעשות

     

    38. עדכון  - מיד לאחר פרסום הפוסט הגיעה ממשרד הפנים לסלולרי שלי האפליקציה לקביעת תור (שביקשתי לפני שבועיים). התור החדש לעוד חודש, כמובן. לא קבעתי. כבר הייתי.


     39. נכון להיום, שבוע לאחר פגישתי עם איל החמוד, דואר ישראל מודיע לי כי "אין נתונים על דבר הדואר מסוג רשום שמספרו ...", כלומר שבוע ימים, והדרכון החדש עדיין לא בדואר. כרתים, חכי לִיייי..........

     40. 10 ימים מפגישתי עם איל במשרד הפנים. הדרכון עדיין אינו בדואר ישראל. כרתים מעולם לא נראה רחוקה יותר...


    41. שבועיים אחרי ... אני חוזרת למשרד הפנים בחולון. מצליחה להיכנס ולדבר עם מנהלת הסניף, הגב' ריקי סעדיה פרץ, חיננית, שלווה ומאירת פנים. היא בודקת. הדרכון שלך יצא להנפקה רק עכשיו. בקרוב הוא יעבור לדואר ויגיע אליך. ומה אם לא יגיע? אז תסעי לשדה התעופה יומייים לפני מועד הטיסה ותוציאי דרכון חרום. זה יעלה לך 400 ש"ח. אם תגשי עכשיו זה יעלה 800 ש"ח.
    יש סכוי סביר שאסע. דרקון חירום. דווקא מוצא חן בעיני. כל אחד צריך אחד כזה צמוד . דרקון חירום.


    42. למחרת בבוקר, נכנסת הודעת טקסט "דואר רשום מרשות האוכלוסין התקבל בדואר ישראל ובדרכו אליך". דא עקא, המספר של הדואר הרשום, המופיע בהודעה, שונה מהמספר שנתן לי איל. 


    43. אני מחכה. תמיד אוכל לרכב על דרקון החירום לעבר השקיעה.

     

    44. מעקב אחרי שליחי דואר ישראל  - הדרכון צץ בקופת בית מיון, ירושלים.

     

    45. 12 יום מהוצאת הדרכון בלשכה בחולון, הדרכון עדיין מתמיין בירושלים. אני מלטפת את הדרקון שלי, מקנחת במטפחת את להבות האש מחוטמו הבוער.

     

    46. מתי G. מנדנד שאוציא דרכון חירום. והרי ברור לי כי שעה אחרי שאחזור ממערכה מתישה בשדה התעופה, שם מנפיקים דרכון חירום למעוכבי דרכון כמוני, שעה אחרי שאגיע הביתה – יגיע הדרכון הרשמי (זה עם התמונה המכוערת). אז אני מחכה.

     

    47. שבועיים מהוצאת הדרכון בלשכה בחולון, מעקב אחרי שליחי דואר ישראל  - נראה שהדרכון התמיין לו כי הוא צץ בדואר דוורים בת ים. אה, נו, דוורי בת ים, בואו נראה אתכם. 

     

    48. האח הידד קטן!

     

    49. אופס, מיד לאחר כתיבת שורות אלו מצלצל הדוור, הוא כאן ובידו הדרקון.

     

    50. הדרקון, הדרכון ואנוכי פורצים בריקוד דבקה צוהל.

     

    51. הדרקון מבקש לבוא איתנו לכרתים. "זה לא פייר" הוא אומר. אבל מי אמר שהחיים הם "פייר"? הוא נשאר כאן לשמור על האינטרסים.

     

    52. כרתים, חכי לי, אני מגיעההההה

     

    49. המשך קיץ טוב


    © נוֹמִיקָן

    www.nomikan.com

     

     

    ''

     


    דרג את התוכן:
      3 תגובות   יום שני, 3/7/17, 11:18

      ''

       

      המרענן הבלתי רשמי של הקיץ

       

      מתכון קיצי לרענון האהבה, הולך טוב עם כוס יין לבן קררר, גם גלידה, ופלח אבטיח אדום גם גם. 
      שבו בבריזה של לפנות ערב, או מתחת למזגן, וקראו יחד קטעים מתוך הספר "ואהבה, מה עם אהבה?" כמו זה למשל: 
      "אתה זוכר ששאלתי אותך פעם אם אפשר לאהוב מישהו רטרואקטיבית?
      שתי תמונות שלך העבירו בי ניצוץ חשמלי.
      האחת – הרישום של יוסי שטרן שלך כגבר צעיר.
      השניה – צילום שתלוי במסדרון המוביל לחדר השינה בביתך, בו אתה ניצב ליד עבודה שלך כתרנגול זקוף, פלג גופך העליון חשוף, גופך אומר שחצנות, אבל עיניך טובות.
      יש לשער שלו היינו נפגשים אז, לא היינו אוהבים.
      אמש דפדפתי בקטלוג העבודות שלך. העבודות זה סיפור מופלא אחד. אתה – אחר.
      ושמתי לב, כשאני מחבקת אותך, כאילו אתה בָּבּוּשְקָה. 
      כאילו אני מחבקת את המַתִּים שהיו לאורך השנים, מתיתיהו, מטיה, מתוס, מתיושקה, מאט אדום הזקן, מטיאו, מתי.
      שזה המון, גוף בתוך גוף בתוך גוף.
      וזה עושה לי נעים מאד, כל המַתִּים האלו. מָסָה ענקית."

      ''

       

      רישומים - מתי גרינברג, טקטסים (קצרים) בעברית ובאנגלית.

      http://www.nomikan.com/?page_id=384
       
      המשך קיץ טוב
      www.nomikan.com

      ''

      דרג את התוכן: