את קמה מהמיטה עם הסדינים הקמוטים

מתנתקת מהחיבוק החם של שני גופים בחושך

הולכת לאחור

עומדת על כן

בתנוחה הנכונה,

בדיוק בכיוון של מעט אור בין ערביים שמסתנן עכשיו

רואה אותו מביט בך

אחר כך מסיט מבט.

האהבה זולגת מהעיניים שלו החוצה

לאט כמו דמעות.

עכשיו את עוצרת,

מרגישה כל שריר מתקשה

את השיש משתרג בורידים ובעורקים

אור של אחר הצהרים מסנוור אותך לרגע

לפני שאת מתכנסת אל חשיכה,

לא שומעת,

לא נושמת,

לא מרגישה,

ובשמש החזקה של הבוקר

את הופכת לאבן.

שנים את עסוקה מאד,

אנדרומדה,

מגרפת את החול בחוף המבטחים שלך. 

חורטת בו מילים כמו שהבטחת,

אנדרומדה,

מנכשת צדפים שוטים, מגרשת שחפים,

מנקזת דמעות מלוחות אל הים. 

תרימי ראש ותסתכלי סביב,

אנדרומדה,

החול הזהוב שהשתרע עד האופק  -

היכן הוא ? 

נסחף לים, נפל טרף לגלים,

אנדרומדה,

גלים שאינם יודעים שובע

שלקחו ממך רק גרגר אחד של חול בכל פעם

אל המצולות. 

ועכשיו נשארת לבד,

אנדרומדה,

נטושה על אי סחוף רוחות,שטוף דמעות. 

מלח הגלים שורף על פצעייך,

אנדרומדה,

ואחת היא לך

אם יבוא פרסאוס או תבוא המפלצת

או יבואו הגלים.

עוף החול עולה באש נשרף לאפר

ומהאפר הוא עולה שוב

חזק יותר, אמיץ יותר,

נוסק אל השמים גבוה יותר מאי פעם. 

ורק עוף החול יודע

שבכל תנועה ובכל נשימה,

הוא זוכר איך זה להפוך לאפר

ובכל תנופת כנף

הוא מפחד מהלהבה הבאה.

למענך לא אבער באש

למענך לא אטבע במים

למענך אבחר בקשה מכל -

אשאר מאחור על חוף מבטחים

לנצח חסרה אותך,

לנצח מתגעגעת.