כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    רסיסי זכרון. החיים היקום וכול השאר...

    כותב את מה שעובר עלי , יום כך ויום אחרת .
    לפעמים יותר ולפעמים פחות תלוי בצורך שלי .

    תכנים אחרונים

    6 תגובות   יום שני, 21/9/09, 15:26


    בדרך כלל אני נמנע  מאדרנלין .

     אני יודע שאני נרקומן של אדרנלין ,  צריך רק פעם אחת בשביל לחזור להיות מחור!!!.                                     בתור אדולן (תחליף סם) רוכב על אופנים , וגם עם האופנים מחפש את האדרנלין בכול דרך אפשרית קפיצות וכול מיני, אם לא נפלתי משהוא חסר לי ברכיבה.                                                                                                   וכך לפני ההתפשרות הזו אני חיי.  חיי בשלום עם זה חוסר האופנוע , מספק את הצורך באדרנלין בקפיצות עם האופניים                                                                                                                              --------------------                                                                                                                                        הכול טוב ויפה עד שלפני כמה ימים,  נסעתי על הרייזר של פולאריס,  "מה כבר יכול לקרות  הרי יש לרייזר ארבע גלגלים"  חשבתי.                                                                                                                                               אוי כמה שהייתי הדיוט.                                                                                                                             רעש המנוע, ריח האבק, הרוח בעניים, ארבע גלגלים אבל מרגיש כמו אופנוע, עם כול מעמורה בדרך.               בשלב מסוים הבנתי שאם אני לא חוזר עכשיו, עם אני "נותן לשד לצאת מהבקבוק" או עם תרצו "לדרקון לצאת מהמערה"  אני עבוד...                                                                                                                                    מרגיש שהסתובבתי וחזרתי ברגע האחרון , שעוד שיניה  כבר לא הייתי חוזר , נותן לילד לצאת ממני  --------------------                                                                                                                                                     עכשיו מחקה למנת האדרנלין   הבעה         (:                                                                                                כולי גאווה על זה שלא נסחפתי , שלא עיבדתי עת עצמי .  

    דרג את התוכן:
      0 תגובות   יום שני, 21/9/09, 15:24
       

      בדרך כלל אני נמנע  מאדרנלין , אני פשוט יודע שאני נרקומן של אדרנלין ,  יודע שאני צריך רק פעם אחת בשביל לחזור להיות מחור!!!

      בתור אדולן (תחליף סם) אני רוכב על אופנים, וגם עם האופנים מחפש את האדרנלין בכול דרך אפשרית,  אם לא נפלתי משהוא חסר לי ברכיבה.

      וכך לפני ההתפשרות הזו אני חיי.  חיי בשלום עם זה חוסר האופנוע , מספק את הצורך באדרנלין בקפיצות עם האופניים.

       --------------------

      הכול טוב ויפה עד שלפני כמה ימים  נסעתי על הרייזר של פולאריס,  "מה כבר יכול לקרות  הרי יש ארבע גלגלים"  חשבתי.

      אוי כמה שהייתי הדיוט.

      רעש המנוע ריח האבק הרוח בעניים, בשלב מסוים הבנתי שאם אני לא חוזר עכשיו, עם אני נותן "לשד לצאת מהבקבוק" או עם תרצו "לדרקון לצאת מהמערה"  אני עבוד...

      מרגיש שהסתובבתי וחזרתי ברגע האחרון , שעוד שיניה  כבר לא הייתי חוזר...

      --------------------

      עכשיו מחקה למנת האדרנלין  הבעה .

      כולי גאווה על זה שלא נסחפתי , שלא עיבדתי עת עצמי .

       

       

      דרג את התוכן:
        9 תגובות   יום שני, 7/9/09, 21:07
        הזכרה ראשונה עשר שנים אחרי                                                                                                              למרות שעברו כבר עשר שנים מהיום בו נהרג. היום הייתה ההזכרה הראשונה לאלעד.

        עד עכשיו חגגו לאלעד ימי הולדת.
        רבקה אמא שלו אמרה פעם "לילד לא מציינים ימי זיכרון, לילד חוגגים ימי הולדת. גם אם הוא אינו עוד איתנו יום הולדתו נשאר חג!"


        בשבילי הכול התחיל ביום שלישי בשעות הצהרים.

        בזמן שעזרתי לאימי ואחי לקבעה מדרגות מעץ שהם ניגרו, קבלתי שיחת פלפון ממספר לא מוכר.

        תומר, אח של אלעד, התקשר והודיע לי שיש אזכרה במלאת עשר שנים .
        מיד ביטלתי את התוכניותי לסוף השבוע והתחלתי ב"מסע" אל החלקים היותר כואבים בתוכי.

        הפסקתי ללכת "לימי ההולדת" של אלעד לפני כמה שנים , הרגיש לי שאנני יכול להיות באמת איתו עם כול "האנשים מעברי" שסביבי, לא עוזר כמה שאני מנסה להיות שם בשבילו ולהתחבר לזכרו , שוב ושוב מצאתי את עצמי במחשבות של היפו אני לאומת כול חברי , כול אותם אנשים שלוי התאונה סביר להניח שהייתי בארך במצבם.

        אבל הפעם הרגשתי חזק מספיק בכדי לצאת מנקודת המבט של "הרחמים העצמיים וחשבון הנפש", הרגשתי שאני רוצה להיות שם,  בנוסף לגעגוע למשפחה שלו, שהם הכי קרוב לאלעד שאני יכול להיות.

          
        יש משהו בדרך לדרום, בנוף בכבישים שגרם לי לצלול לתוך הזיכרונות ככול שהתקרבתי  לאזור , ובאותו הזמן הכול שונה  נסללו כבישם חדשים הנוף שהשתנה גרם לי להבין כמה זמן עבר ,מאז.

        הגעתי מוקדם, רציתי קצת זמן לבד שם, בלי אנשים והסכות שיפריעו לי להרגיש בצורה סובייקטיבית, בדרך שלי.
        הזמן שעבר ניכר בכול. משני השתילים שנשתלו שמשני צדי המצבה ונהיו לעצים , דרך תוספת השטח לבית הקברות, ופתאום הוא כבר לו בשורה האחרונה , אבל יותר מהכול ראיתי את  זה בחספוס של האבן, חספוס של זמן  כמו פני שמתבגרים.
        ...................

        בפעם הזו הגיעה המשפחה בניגוד "לציון ימי ההולדת" שאז הגיעו חברים .
        אחרי קריאת קדיש ההזכרה הועתקה לבית אחיו  בשביל לברוח משמש הצהרים.
        פתאום מסיפורי האנשים התגלה צד אחר של אלעד ,  וכמו תמיד נשארה בי "החרתה" על כול הרגעים "שבזבזתי" על שלא הקשבתי לו יותר , על כול העומק שהיה באלעד אבל אני לא השכלתי לראות.

         

        -----------------------------------------------------------

        עכשיו כשאני יושב כאן ומסתכל על המסך, הפוסט נראה לי חסר, כאילו הוא הולך סביב ולא מגיע לנקודה , אבל אני כבר יודע אחרי עשר שנים שאני אף פעם לא מצליח להרגיש שהגעתי לנקודה, שהבנתי עד הסוף, בכול מה שקשור לאלעדי.   זה הקסם שלו.


        דרג את התוכן:
          6 תגובות   יום שני, 17/8/09, 21:36

          ואנה היא מגיעה, מזמן רחוק.

          היו לי שנים לבנות אשליה על איך היא, אני בטוח שגם עשיתי את זה,

          אבל כשנפגשנו...

          הכול זרם בנחת מלפנים מאחור מעל ומתחת,

          אולי זה הדיבור הכנה, אולי זה המקום שהמפגש ביננו מחזיר אותי אליו.

           לא יודע, פשוט הרגשת נינוחות שאין לי בדרך כלל עם אנשים, כאילו אין לי מה להסתיר ,         

          היא כבר יודעת את האני האמיתי .                                                                                                

           למרות שזו רק הרגשה, ולמרות שאין לה אחיזה אמיתית במציאות,                                                      

           הרגיש לי נוח

          בן   

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום שישי , 14/8/09, 10:54

             ריק לי עכשיו, ריק מרעיונות רק מרגשות

            אולי פשוט אני לא צריך שכול הזמן הלב היה גדוש עד לרמה שכבר לא יכולים יותר?                           

             רק שמפחידה אותי המחשבה שמה שוב הלב יעבור למצב 'רדום'.

             

            כי אז הוא היה תקופה 'רדום', אני אחזור למצב של אפאטיות,

            אחרי זמן מסוים שוב משהיא תעורר את ליבי,

            אז כמו בפעם הזו אני יציף אותה בכול מה שהצטבר בתוך הלב באותה התקופה שחשבתי שהלב רדום,

            אבל הוא אף פעם לא נרדם, לפעמים הוא יושב בשקט,

            יושב וצובר מחכה לנקודה שבה אין באפשרותו לאגור יותר.

             אז כמו סכר הוא נפרץ, מציף את מי שקרובה ולא מספיק מהירה בכדי לברוח .

             

            אתחלתי בזמן האחרון עבודות טיפוח של הלב בעזרת אמת חמלה וסבלנות.

            טיפוח שימנע הצטברות    שיגרום לי להתנהלות טובה יותר עם עצמי.

            להרגיש באמת לא בהתקפי היפר או רגרסיה לסירוגין. 

            דרג את התוכן:
              3 תגובות   יום ראשון, 9/8/09, 18:14

              יש בי את הצורך לשמור על קשר, במיוחד כשחושב שאני אוהב.  

              עד לרמה מעיקה, עד עיוורון מוחלט כלפי כול מה שמסביבי.

               באותם מצבים אני מתקדם בעיוורון על פי 'מפת אוצר אשלייתית' שיצרתי במוחי.

              דורס ורומס את כול שמולי. כמו השור שאני , רתום למחרשה עם כיסוי עיניים.

              ממה אני פוחד כול כך עד שחייב לכסות את עיניי בשביל להתקדם?

               למה כשאני רוצה משהו אני חייב לרכז בו את כולי?

               למה רק עכשיו לאחר כמעט עשור אני מבין את הדברים האלו? 

              ואולי גם זה סוג של בריחה (המשפט האחרון). הסוג החביב עלי מכול:

              לחשוב שהתאונה היא המקור של הכול.

              אז נכון סגרתי את הלב שלי בשביל להיות אובייקטיבי, מכיוון שכשהבנתי שזה קורה לי בעצם לא יכולתי להמשיך.

               עכשיו אני מוציא את שהצטבר בי כמו שמוציאים אשפה.

               גם בתחום הזה אני עובר מקיצוניות אחת: סגירה מוחלטת של לבי, לקיצוניות השנייה שהיא פתיחה מוחלטת ושפיכה של הכול בלי שום מחסומים.  

              הכי עצובה לי היא המחשבה שכול הרגש שבי עכשיו בא בכדי לשמש מעין "פיזיותרפיה ללב" אימון של השריר שכמעט התנוון .

              הידיעה הזו לא מאפשרת לי להיות באמת, הפחד מחוסר היציבות שלי, הפחד הזה שיקשרו אלי, פחד לפגוע.

              וכמו פינוקיו  אין דבר שאני רוצה יותר "מלהיות ילד אמיתי", אבל בכול פעם מחדש מרגיש כמה אני לא כזה 

              עד שהפסקתי לנסות. אני זה אני, ואין קשר בין איך שאני רואה את עצמי לדרך שבה רואים אותי.

              הכנות שלי באה בכדי להזהיר את הסביבה.  "כך אני , שלא תגידו לא ידעתי"

              אבל יותר מזה  הכנות באה בכדי להגן עלי ,שלא יעזבו,  "שלא יגידו לא ידעתי".

               מתוך פחד להיקשר .

              בן   

              דרג את התוכן:
                1 תגובות   יום שבת, 8/8/09, 22:09
                 

                שישי

                צריך להגיע אל עצמי.

                להרגיש בנוח איתי.

                רק אז אוכל להרגיש נוח בחברה.                         

                    .................................

                הבעיה היא שאני משתמש בחברה שמסביבי  בכדי לברוח מעצמי.

                או לחילופין משתמש באנשים בכדי לנהל דיון עם עצמי.                              

                      ........................

                אינני רואה אנשים , אינני מעכל שהיה מחר...

                חיי כול יום כאילו הוא האחרון ,

                כך גם נראים הקשרים שלי עם אנשים .

                מצטער על העבר במקום לפעול וליצר עתיד טוב יותר.

                 ......................  

                ואולי ההבנה תוביל לשינוי

                דרג את התוכן:
                  2 תגובות   יום שישי , 7/8/09, 11:45


                  חוסר סיפוק

                  הגעתי לנושא זה דרך התבוננות פנימית וניסיונות להיות עד כמה שיותר כנה עם עצמי.

                  חוסר הסיפוק אשר נמצא אצל כולנו מוביל אותנו לפעול ולחפש את השלמות ואת החופש המוחלט אשר נמצא אך ורק בתוכנו.

                  אדם אשר רוצה להיות חחופשי צריך בעצם להגיע אל עצמו, אל האמת. אך אדם חופשי לחלוטין הוא אדם הנחשב מטורף בעיני החברה. וזה בעצם הפחד האמיתי שלנו, להיחשב מטורפים, להיות מנודים, להיות לבד.

                   

                  .............................

                  לכן אנו באופן כמעט תמידי בורחים מעצמנו, בורחים מן המבוכה ומן האמת.

                  בני אדם בורחים מעצמם על-ידי שמירת קשר מתמיד עם סביבתם. כך נוצרות חברות ותרבויות אשר יוצרות חוקים וכללי התנהגות שלוקחים מראש את החופש של הדור הבא.

                   

                  ...................................

                  אך כמובן שיש גם צדדים טובים לאיפוק הזה אשר נכפה עלינו.

                  האדם איננו מבזבז את האנרגיות שלו בצורה חופשית וטבעית, אלא הן נאגרות בתוכו עד שהוא מרגיש כי הוא חייב להוציא אותן. וכך האדם יוצר.

                  אך יש גם מקרים טרגיים, כאשר אדם אינו יודע איך לפרוק את האנרגיות  שיש בתוכו, או שלא ניתנת לו האפשרות. ואז נפשו זועקת להשתחרר והאדם משחרר את נפשו או על ידי השתוללות שלפעמים מובילה למעשי רשע, או על-ידי התאבדות, או שדעתו שטרפת עלו ומאפשרת לנפשו להשתחרר

                  ..................................

                  בעבודותיי ובעבודות של אומנים רבים , ניתן לראות את הפורקן הזה. פורקן של רגשות ומחשבות שהחברה מונעת מאתנו לחשוף אותן.

                   

                  אלעד בקלש

                  מתוך פקויקט גמר בציור, מסלול אומנות, כיתה י"ב בי"ס צפית

                  דרג את התוכן:
                    5 תגובות   יום חמישי, 6/8/09, 16:25


                    פרסמתי משהוא שנגע בי, שבא לתאר את מה שאני מרגיש ,

                    תחושת חוסר הסיפוק  כללית,                            

                    בעצם אני צריך לספר את הסיפור שלי (לפחות החלק הרלוונטי) בשביל להסביר את התרעומת שלי.



                    אז בראשי פרקים

                     בשנת 99 בעודי לפני גיוס בן שמונה עשרה שנים נפגעתי בתאונת דרכים, פגיעת ראש.    

                     כתוצאה מפגיעת הראש איבדתי זיכרון, יכולת הריכוז שלי נפגעה, הייתי כול כך מבולבל שלא הצלחתי לחשוב.


                    באותה התאונה איבדתי חבר "אלעד" מי שכתב את "חוסר סיפוק"  שפרסמתי  כאן לפני מספר ימים.



                     פרסמתי את "חוסר סיפוק" בגלל שהוא מתאר את המצב שלי אחרי התאונה,



                    ההליכה התמידית על הגבול בין להיות בסדר בעיניי החברה , ובין להגיע לעצמי,  להיות אני כמו שרק אני יודע.   



                     יש בי את הצורך התמידי למצוא חן  עד לרמה שאינני מוצא מרגוע בין אנשים,

                     במצבים האלו אני עובר לקיצוניות השנייה, מתעלם כליל מהסובבים אותי ונכנס לתוך עצמי.

                     בגלל זה אני נמנע מחברה . 


                    אין בפוסט הזה נקודות אור. או הבזקי חוכמה, רק אותי ערום ובלי מחסומים.


                    בן

                     





                     

                    דרג את התוכן:
                      5 תגובות   יום חמישי, 30/7/09, 19:06


                      שוקל ברצינות לחזור למצב הגולם שלא מרגיש ולא פועל .

                      זה נוח יותר.

                      מוגן בתוך הכלום הגדול שהוא גם חיי.

                      דרג את התוכן:
                        4 תגובות   יום ראשון, 26/7/09, 00:19


                        לפני שתעזוב את ביתך,

                        צחצח שיניך ולבש את בגדיך הטובים ביותר.
                        בכדי שיסתירו את מה שמתחתם ,
                        פחדינו עלולים להתממש עלינו.

                        אל לך לשכוח להחביא את החיה שבך,

                        אל לך לשכוח להחביא את החולניות,

                        לא לשכוח לרסן את החייתיות.

                         לא לשכוח להסתיר את החולניות.

                         

                        ולפני שתפצה פיך, זכור את כול אלו  שדיברו יותר מידי,

                        אל תשתף את רגשות ,

                        הדברים שאנו מרגישים עלולים להתגבר עלינו (להטביענו)

                                                                (תרגום סימולטני של ירמי קפלן  Tie The Animal )

                        לפני כשלוש עשור שנה, כאשר שמעתי לראשונה את המילים הללו 

                        התקוממתי, בטענה ש " החייתיות" היא חלק ממני וכמוה גם "החולניות" , זה ה"אני האותנטי",

                         אני עסקת חבילה, מי שרוצה  לקבל אותי, צריך קבל את החולניות החייתית שבי.

                        היום בגרתי ( או הזדקנתי, תלוי את מי שואלים)

                        מבין שהחייתיות החולנית מסתירה אותי מפני אנשים.

                        בעצם

                        כיום, החייתיות החולנית היא כרטיס הביקור שלי,

                        וזו סוג של מסננת מפני החברה, שבאה להגן עלי.

                        מי שעובר מבעד למסננת הזו, באמת מקבל אותי כמו שאני , ואין אני צריך לפחד שיגלה את החייתיות וייבהל

                        בכול אדם ישנה אותה חייתיות חולנית, רק שבדרך כלל מסתירים אותה,

                        עד שמתקרבים מספיק ורק כשהתבססה הכרות,

                        אכפתיות וחיבה אפילו ,או במילים אחרות "רצון להכרות"

                        רק אז משחררים את החיה.
                         

                        החייתיות מאוד דומיננטית בכול אדם , כדי להתגבר על החייתיות,

                         באדם  שמולך צריך להיות  רצון ,

                        רצון שנובע מהיכרות עם אותו אדם בו קימת החיתיות החולנית

                        רצון להכרות, לא יכול להיווצר כאשר החיתיות מסתירה  את האדם שמאחוריה.



                         אולי בדרך שבה מציג את החיה החולנית,  לפני שמציג את עצמי , אני מונע מעצמי היכרות אמיתית?
                         

                         מבין שעצם הצגת החיה החולנית שבי ככרטיס הביקור שלי,
                        באה על מנת להגן מפני "עזיבה" של אנשים, אחרי שיתקלו באותה חייתיות חולית. 


                        אולי כול החייתיות החולית מטרתה להרחיק אנשים?

                        שחס וחלילה לא יהיה לי הפיתוי או ההזדמנות להיקשר אליהם.

                        ובכך להפוך לפגיע .



                          


                        דרג את התוכן:
                          3 תגובות   יום שלישי, 21/7/09, 21:11

                          המשיכה שלי הלכת ומעבירה אותי על דעתי.

                           כמו נרקומן מחכה, מצפה למנה הבאה בצורת מייל, טלפון, פגישה.

                           ככזה, כנרקומן, אף פעם לא בא על סיפוקי.

                           לא מרגיש חיבור אמיתי. כאילו את מוכנה לשתף אותי רק בדברים מסוימים.

                          מרגיש רחוק ממך גם כשאנו שוכבים.

                          מבין אותך, את המקום ממנו את באה.

                           אין בי כעס או מרירות.

                           רק דבר אחד שכחתי לבדוק.

                           עוד לא בדקתי עם עצמי  "האם טוב לי הקשר הזה"?. 

                          למרות שאין באמת צורך לבדוק, כבר יודע שלא.

                          חושב על איך הקשר יכול להיות ומושלם.

                          אם רק כמה דברים ישתנו , אם היה דיבור אמיתי ביננו.

                           אבל הם לא ישתנו, אין מה לעצור את הנשימה. 

                          ...........................

                          מי יודע אולי בזמן אחר עוד אפגוש אותך, אולי אזכה להכירך באמת.   

                          חיוך *כול הכבוד לי על הסיום החיובי ומלא בתקווה* קריצה 



                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            בנש
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            תגובות אחרונות

                            פיד RSS