אמרתי לעצמי שהבלוג הזה לא עומד להיות עליך בשום פנים ואופן. והוא לא, בחיים לא. אבל הייתי חייבת לכתוב במקום היחידי שבו אתה לא קורא אותי.

היום נזכרתי בחיבוק שלך. עצמתי עיניים לרגע ויכולתי להרגיש את הידיים שלך מקיפות את הגוף שלי באותו יום לפני חודשיים. את האמת שברוב הפעמים שבהם יוצא לי לחשוב עם עצמי החיבוק שלך תופס חלק עצום במחשבות שלי. בחיים שלי לא חיבקו אותי ככה. כן, חיבקו אותי, אבל מעולם לא עטפו אותי. לא הגנו עליי כמו שאתה הגנת, לא נחלצו לעזרתי כמו שאתה נחלצת.

סיפרת לי סיפור על עצמי באותו יום. חשפת בתוכי צדדים שאני הדחקתי מתוך מחשבה שאני חזקה והכל יהיה בסדר. הראית לי כמה שאני חלשה, כמה שאני אבודה. אני חלשה כי אני לא נלחמת, אני חלשה כי אני לא עושה שום דבר למעני. אני אפילו לא מנסה. כן, אני יודעת, גם בחודשיים האחרונים לא ניסיתי בעקבות השיחה שלנו. לא שיניתי כלום, ואם כבר השתנה אז זה רק לרעה. אני לא אוהבת את זה, ואני לא אוהבת את עצמי על זה. הפכתי להיות תלותית. בובה מסמורטטת על חוט. את זה לא אמרת. אבל איך שנשברתי לתוך הזרועות שלך הבנתי את זה...

שאלת למה אני בוכה, שאלת מה קרה, ואני אמרתי שכלום. ידעת שאני חלשה בגלל הפרעת האכילה, אבל לא ידעת שבאותו רגע הייתי חלשה בגללך, החיבוק שלך שעטף אותי- ידעתי שזה רק חיבוק של ידיד, לא חיבוק של אוהב. הרטבתי את הכתף שלך, מולנו הים געש.

אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור הייתי תופסת אותך ומנשקת אותך על העפעפיים, אולי ככה תפקח את העיניים ותבין כמה שאני אוהבת אותך. קשה לכמת. כמספר הטיפות בים, כמספר הכוכבים שזרחו מעלינו בשמיים, כמספר הדמעות שהזלתי בגללך בכל פעם שניסיתי לגלות בפניך את ליבי ונתקלתי בחומה אטומה.

אני לא יודעת אם אי פעם נהיה ביחד. אולי אתה תהיה עם מישהי אחרת ואני אפול לידיו של אידיוט אחר, אבל את החיבוק שלך אני לא אשכח לעולם, כמה רגשות היו בתוך החיבוק הזה.

הרגשתי הכי מוגנת בעולם כשהייתי בין זרועותיו של אידיוט.