שעות הבוקר המאוחרות של יום שבת, שבוע ויומיים לאחור. פתחתי את עמוד הבית של הקוריירה דלה סרה האיטלקי, והופתעתי לראות כותרת שהכריזה על תקיפת מטוסי חיל האוויר בעזה. כותרת ראשית. מתקפה חד צדדית. ישר בלב. באותה השורה של הכותרת, באותו גודל פונט - לא פחות -  ובצבע אדום, הופיעה הפנייה לסרט ווידאו. לחצתי על הלינק. ילדים פלסטינים רצים ברחובות, בוקה ומבולקה, הישראלי הרשע תוקף במיטב הטכנולוגיה את הילד הפגיע מן הצד הפלסטיני. אי אפשר היה לטעות במסר: חד, חלק, נוקב.  

למדתי שני דברים: האחד- מבצע צבאי יצא לדרך; האחר- מישהו בצד השני עושה את העבודה, והרבה יותר טוב מאיתנו. לפחות בזירה התקשורתית. 

אחת השאלות הקשות שהוצבו בפניי בשבוע וחצי האחרונים היתה "מה אכפת לנו מהתקשורת?". מתנהל מבצע, למבצע יש מטרות, ובסופו של יום השורה התחתונה נמדדת בהשגת המטרות הללו. הטענה נכונה. השורה תחתונה תמיד קובעת. תמיד המספרים בטבלה. מה, באמת, אכפת לנו מהכותרות? נמשיך בשלנו, נשמיד מנהרות ומשגרים, נתקוף מטרות ונצא. בלי להסביר, בלי לתקשר, בלי לתת דין וחשבון. 

אבל אכפת לנו. הדם רותח על העוול הזה, ובצדק. ואם טעינו לחשוב לרגע שמאמצי ההסברה שלנו עובדים- הנה כמה דוגמאות מני רבות מהשבוע האחרון: 

אתר הגארדיאן הבריטי הציג אתמול (א') בעמוד הבית, מתחת לכותרת הראשית, לינק לבלוג הנושא את השם "יומן עזה". כותרתו: "האם טייסים ישראלים חשים אושר כשהם הורגים נשים וילדים?". כך, לא פחות! שוטטתי לתומי באתר, אך לא מצאתי בלוג ישראלי תואם. את "יומן שדרות" הבריטים מעדיפים להשאיר לעיתונות הישראלית. ניסיתי להשיב מלחמה צנועה משלי- טוקבק מנומק. את הנקודה הבאה אני מדגישה: לא היתה אפשרות להגיב על המאמר. לא קיימת פונקציה של טוקבקים למאמר על הטייס, סליחה- הרוצח, הישראלי. כלום. נאדא. חסום לחלוטין. פתחון הפה- לצד הפלסטיני. לארבעת הילדים של אירית שטרית, ז"ל, תושבת אשדוד שנהרגה בשבוע שעבר, אין מקום לספר לעולם איך הם חשים כשהם מתעוררים בבוקר, ואיך יחושו כל בוקר למשך שארית חייהם. הס. 

בואו נמשיך. ב-Skynews הבריטי הטרוריסטים הם "לוחמי חמאס"; בקוריירה דלה סרה האיטלקי כמעט ונוצר הרושם שהחמאס אינו אלא אסופה של נשים ילדים תמימים: על בסיס יומי כמעט מתנוססות באתר כותרות המכריזות על רצח- במקרה הטוב, הרג- ילדים על ידי ישראל. הנה דוגמא:

 http://www.corriere.it/ultima_ora/notizie.jsp?id=%7b16870B5C-B417-4166-B067-E59FB75B3EA9%7d

החמאס? לוחמים, לא טרוריסטים; מתגוננים, לא מתקיפים; וכמעט פאסיביים, כמובן. אתמול (א') מנה העיתון האיטלקי את ההפגנות נגד ישראל שנערכו באיטליה וברחבי אירופה: מילאנו, רומא, טורינו, בולוניה, לונדון, פריס, ברלין, אתונה, סלוניקי, אמסטרדם, מדריד, קאבול. מדובר בהפגנות של אלפים. זו רשימה חלקית.  

הגארדיאן הבריטי מציע מדריך אינטראקטיבי הנושא את הכותרת "המתקפה הישראלית על עזה". המדריך לוקח את הגולש על פני כל אחד מימי הלחימה ומציע מניין של ההרוגים והפצועים בשני הצדדים. כך, בפשטות גרפית מאין כמוה זוכה הקורא להמחשה שמייתרת כל מלה. לדוגמא, ביום השמיני למלחמה מצוין באתר כי לצד הפלסטיני 421 הרוגים ו-1850 פצועים, בעוד לצד הישראלי - 4 הרוגים "בלבד" ו-9 פצועים. פשוט עד כאב. קיר מבוצר.

אתם מוזמנים לראות במו עיניכם:

 http://www.guardian.co.uk/world/interactive/2009/jan/03/israelandthepalestinians

נסו לנצח את זה.  

אנשי ההסברה שלנו עושים עבודה טובה, הפוליטיקאים נחלצים למאמץ, טוקבקיסטים נשמעים יותר מיום ליום. אנחנו קוראים, תומכים בליבנו. אבל זה לא מספיק- אנחנו צריכים יותר: צריכים לפנות למערכות העיתונים החוסמות יכולת להגיב לכתבות חד צדדיות; צריכים להציף את הרשת, להגיע לחברים מעבר לים, לצעוק את הדברים על כל פלטפורמה אפשרית: מחאה על חסימת פונקציה של טוקבקים תגזול מספר דקות; עדכון יומי של שורת סטטוס בפייסבוק יארך שניות ספורות. אין צורך בטיעונים רטוריים גרנדיוזיים או וירטואוזיות ורבאלית. העובדות מספיקות. לא צריך מלה מעבר לעובדות.  

מה אפשר לעשות אחרת? להשמיע את העובדות. לצעוק אותן. להרחיב את התמונה. בשנת 2006 נורה הקסאם ה-1000 לתחומי ישראל. נכון לשנת 2008 נורו למעלה מ-8,000 קסאמים. משקלה של רקטה עולה על 90 ק"ג. 8,000 רקטות, 90 ק"ג לרקטה - עכשיו בואו נדבר על מספרים. חפשו אזכור של 8,000 קסאמים בין הכותרות בתקשורת העולמית. תגידו לי אם תמצאו. 

אינני מדברת על חשיפה הירואית של האמת, אני מדברת על הצפת קומץ עובדות אל מעל פני שטח בוצי ועכור. החשיבות של הפגנת נוכחות מתפרשת הרבה מעבר למבצע "עופרת יצוקה". נכון, זה לא מבצע צבאי, וייתכן שלא הוגדר כאחת ממטרות המבצע. אבל זה מבחן העמידה שלנו אל מול דעת הקהל העולמית. מבחן העמידה שלנו מול הראי. לא מדובר בגימיק הסברתי - מדובר בחובה שלנו כלפי אלה שייסדו עבורנו את הבית לפני 60 שנים, וכלפי אלה שרצים אל המוקשים היום, עכשיו.