לא בטוח שקהל מאזיניו של בנימין נתניהו ראה בעיין יפה את הרעיון של הצגת המפות של מחנות ההשמדה בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם. מה שכן בטוח: כל מי שנכח באולם ראה את המפות. כל מי שצפה בנאום באמצעי התקשורת ראה את הדברים, והאזין להם. הרבה יותר אנשים ראו גם את האמת שלנו.

בעין הסערה סביב הדיון בדו"ח גולדסטון, ניסיתי לחשוב מה הייתי לוקחת איתי לז'נבה.

הייתי לוקחת פלסטיני תושב הרצועה, שיסביר למה הטרור של חמאס רע לתושבי הרצועה, אפילו יותר מאשר לישראל. סביר להניח שהוא יידע לנסח את הדברים הרבה יותר טוב מאשר כל אחד מאיתנו. 

ועוד פלסטיני, צעיר יותר, ששימש מגן אנושי לגופם של הטרוריסטים אנשי החמאס, על כורחו, בזמן "עופרת יצוקה", וגם בימים אחרים. ואם הוא כבר אינו בין החיים, אז את אמו, שתכריז קבל עם ועולם- כפי שעושות אימהות לא מעטות בצד השני- שאילו יכולה, היתה שולחת גם את בניה הנוספים למעשי התאבדות כנגד היהודים, אל-יהוד.  

הייתי לוקחת עוד אחד - את המוסלמי המאמין שהתפלל במסגד שממנו ירו אנשי החמאס מטחי טילים לעבר ישראל. נדמה לי שאפילו הוא הבין כבר אז שבהמשך הדרך מישהו כבר יתלונן על פגיעה במקומות הקדושים לדת המוסלמית. גם אני מתנגדת לפגיעה כזאת, אבל ישנם כללי משחק, ושני הצדדים צריכים לעמוד בהם. עד כה, לא ידוע על חיילים ישראלים שעומדים על גגות בתי כנסת ומשגרים משם רקטות.

הייתי לוקחת את הילדה משדרות, שהצליחה להיכנס לליבו של ברק אובמה. וגם אם לא נכנסה לליבו- הרי שהצליחה להשתחל לנאומו, וזה לא עניין של מה בכך. משום שהיא מסמלת את האמת של הצד השני - שאינה מושמעת מספיק - ולשם שינוי, מישהו בצד השני של העולם הקשיב לה. וכל אלה שמקשיבים לו - הקשיבו לה. 

ואת הצופר שמתריע "שחר אדום". וגם שעון עצר. שימו לב, זה עובד ככה: מפעילים את הצופר, סופרים 30 שניות. תפסת מחסה? לא?? חבל. נפילה. הילד שלך איבד רגל.

הייתי מבקשת לצרף רופאים מבית החולים ברזילי באשקלון - את אלה שטיפלו בפצועים פלסטינים בזמן "עופרת יצוקה".

הייתי שמה בתיק מעטפה עם כספי מיסים שישראל מעבירה לרשות הפלסטינית. ועוד מעטפה עם ממצאים המוכיחים שהכספים האלה מגיעים למנגנוני הטרור - הוכחות יש לרוב. מישהו בקהל מתנדב לכתוב על זה דו"ח? כבוד השופט גולדסטון? אגב, על הדרך שווה אולי להזכיר שאין מעטפה שלישית, עם מכתב התנצלות קצר לתושבים הפלסטינים מזי הרעב, החיים הרבה מתחת לקו העוני. רבים מאלה תוכלו למצוא כרגע עושים כל מאמץ כדי לקבל אשרות כניסה לישראל, כדי למצוא בה פרנסה. 

הייתי לוקחת איתי גם כוס מים. מי ברז פשוטים, מבית של משפחה פשוטה בתל אביב, או באשקלון. אלה אותם המים שאנחנו מספקים לפלסטינים מזה שנים, גם בזמן לחימה. גם בזמן שחמאס שיגר רקטות לעבר שטחי ישראל, גם כאשר טרוריסטים ניסו להרעיל את מקורות המים שלנו. המונח "לירוק לבאר שממנה שותים" מקבל משנה משמעות.

ואת פרס נובל לשלום. והלוואי שיכולתי להביא אתי גם את סאדאת. פעם היה מנהיג שבאמת רצה, והצליח. 

הייתי לוקחת את ריצ'רד גולדסטון. שיסביר למה חשוב להבין שללא גינוי החמאס, וללא אופק לנקיטת צעדים אופרטיביים כנגד ארגון טרור - אי אפשר להתייחס לשום החלטה ברצינות. זה פשוט לא רציני. אפשר לקרוא לזה משוא פנים, אפשר גם לקרוא לזה חוסר אובייקטיביות. בספורט קוראים לזה משחק מכור ומסננים עוד משהו על השופט, או על אמא שלו. 

ושעון חול. שעון גדול, שנראה למרחוק. כי הטרור מתדפק גם על הדלתות של כל אלה שהצביעו בעד.

את השעון הייתי הופכת עכ-שיו.

ניקול יקרה,  

אנחנו עדיין לא מכירות. לפני ימים אחדים, מיד לאחר פרסום הדו"ח שכתב אביך, הסתובבה שמועה בישראל כי בכוונתך להגיע ארצה. חיית כאן חצי שנה, אהבת את הארץ, היא היתה לך לבית.  

חשבתי שאולי - רק אם עדיין לא יצאת לדרכך - תוכלי להזמין גם את אביך להצטרף אלייך. ריצ'רד הוא אדם עסוק, אני יודעת. אבל המדינה שלנו קטנה, ממש קטנה- ועוד יותר קטנה במונחים אמריקאיים. זה יהיה מהיר.  הנה, יש לי אפילו כמה המלצות.  

כמי שכתב את אחד הדו"חות היותר שנויים במחלוקת מבית היוצר של האו"ם, ייתכן שאביך יבחר לפתוח את ביקורכם דווקא בעזה. כשתסתובבו באזור בית להיא, חפשו את המשפחה שחיילי צה"ל השאירו מכתב בביתה בעת המלחמה. "סליחה", הם כתבו, "על שהשארנו בלגאן. אנחנו מצטערים על כל הנזק שנגרם לכם... אנחנו מקווים שיום אחד השלום יושג. ישמור אתכם האלוהים...". לא, עיניכם אינן מכזיבות אתכם- את המכתב הזה השאירו חיילי מילואים של צבא הגנה לישראל, בזמן לחימה ברצועה, תחת מטח יריות, כאשר טרוריסטים משגרים רקטות בקצב הנשימה לעבר שטחי ישראל. לא היתה שם פגיעה בגוף, גם לא בנפש. על הבלגאן הם התנצלו. 

כשתהיו מוכנים לכך, עברו את הגבול אל תוך תחומי ישראל. ברוכים הבאים לשדרות, מזג האוויר צפוי להיות נוח. לא הרחק מעזה (התכבדו ותזמנו את הנסיעה - ברכב זה ייקח לכם עשר דקות, לרקטה זה לוקח פחות מדקה) תמצאו את ביתה של שרית הקטנה. זו כבר תהיה שעתה לישון, אבל כמידי לילה היא לא תצליח להירדם. אחרי שהיא נרדמת, היא מתעוררת מביעותים. הביטו לרגע בעיניה של האם. אין לה שום דרך להרגיע את הבת שלה או להבטיח לה שמהיום הכל יהיה בסדר, ולדעת שזו האמת. הדבר היחיד שמעניק לה כוח הוא הידיעה שיש מי שמגן על הילדה שלה מפני חרדת המוות. בינתיים, הילדה מתפתחת לאט מכפי בני גילה. זה עוד יתנקם בה בעתיד. תזכירי לאבא שלך שגם לו היו פעם ילדים קטנים. לפחות ילדה אחת.

המשיכו לעיר אשקלון. עברו דרך הקליניקה של ד"ר מירלה סידרר, שנפגעה על ידי טיל של החמאס. ייתכן שהיא תיראה לאביך מוכרת. אם במקרה תגיעו בשעות העומס, תוכלו לדמיין את תרחיש האימים עם נחיתת הקסאם היישר לתוך מרפאה עמוסה. אולי אביך ירצה להרחיב את הדו"ח. 

בואו נתקדם. בעודכם מצפינים, תיתקלו בקרוואנים פזורים על פני שטחים נרחבים, שוממים משהו. תיארתי לעצמי שתשאלו; נו, זה קצת כמו חניון קמפינג, רק בגרסת ארץ הקודש. אלה בתיהם המאולתרים של מפוני גוש קטיף, שאולצו לעזוב את בתיהם במסגרת ההינתקות החד צדדית מעזה. התמורה להינתקות- אלפי קסאמים. על צדקת המהלך עדיין מתקיים ויכוח ערני, ציבורי ופוליטי, אך על מצבם הקשה של משפחות שלמות מחוסרות בית ופרנסה- כבר אין חולק.

התחנה הבאה- עיר הקודש והלב הפועם של העם היהודי: ירושלים. לאחר שתשאפו את אוויר הפסגות, עברו בבית המשפט העליון. אם תצליחו, פנו לאחד השופטים ובקשו ממנו למנות את כמות התביעות שהוגשו על ידי פלסטינים. האם כאזרחים אמריקאיים תוכלו לתאר לעצמכם מצב שבו אזרח ממדינה עוינת הוא בעל זכות עמידה בבית משפט מקומי? תודו, מדובר בתסריט דמיוני אפילו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 

ממש באותו המתחם, אזור קריית הממשלה, תוכלו לבקר במשרד החוץ ובמשרד ההסברה. תופתעו לגלות כמה אנשים מוכשרים עוסקים בהדיפת השתלחויות והכפשות כנגד מדינה המעניקה זכות עמידה לטרוריסטים ולתומכיהם. אותם האנשים, אגב, יכולים היו להתפנות לעיסוק בניסוח השלום, אלמלא היו ידיהם מלאות במספר חסר פרופורציה של דו"חות וניירות נוטפי עוינות. חומר למחשבה.

בעודכם בירושלים, עברו דרך מוזיאון יד ושם. אל תסתפקו בתמונות ובשמות. דברו עם ניצולי שואה, שמעו את זעקת השבר שלהם על תרחישי האימה שעברו, ועל אלה שדור ההמשך עלול לעבור - אם לא נגן על הבית. 

סעו כשעה צפונה לתל אביב. עברו בכיכר רבין, כיכר הדמעות. שם נרצח לנו ראש ממשלה, בשם תהליך השלום.

אם תעברו שם ביום חול, המתינו לשעות הערב המוקדמות. קיים סיכוי סביר שתיקלעו לעצרת נגד אלימות, או למען השלום, או לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. שלוש שנים שהוא מוחזק בשבי על ידי החמאס. לשלוש השנים הללו קדמו חמש שנים של ירי רקטות מרצועת עזה לעבר שטח ישראל. מאות רקטות. גם לשטחי בתי ספר ומוסדות ציבוריים. את פוטנציאל הנזק תוכלו לחשב בעצמכם.

אם הגעתם בסוף שבוע, אספו עיתון. עיתון כלשהו. הסקר השבועי עשוי להפתיע אתכם: הישראלים רוצים שלום.  לא, אני לא מתבלבלת. גם ראש הממשלה שלנו, ביבי- גם הוא לא התבלבל על הפודיום בעצרת הכללית של האו"ם לפני שבוע- אנחנו רוצים שלום. זה לא שקר. 

נועו צפונה. לאחר כשעה של נסיעה תגיעו לחיפה. הסתובבו שם קצת, ראו איך חיים להם בשלום זה לצד זה יהודים וערבים-מוסלמים. אתם מבינים, כשהצד השני הוא פרטנר אמיתי- אנחנו שם לצידו. 

כמעט סיימנו. נסיעה קצרה לכיוון צפון ותגיעו לגבול. תיהנו מן הנוף המוריק. אם במקרה ייזום ארגון חזבאללה שיגור רקטה לתוך גבולותינו (הטרור- פנים רבות לו), אל דאגה - האזור מלא במקלטים, רק הזדרזו, ההתרעה כאן קצרה כמו בשדרות.

זהו. אמרנו- מדינה קטנה. רק... לפני שתעזבו את הארץ, בדרך לנתב"ג, עברו באחד מבתי הספר היסודיים. התארחו שם לשעה קלה באחת מן הכיתות ולמדו עם התלמידים על הערכים שהם סופגים: על רעות, על סובלנות ועל שלום. כן, גם שלום עם הערבים. בעיקר שלום עם הערבים. ואם תודיעו מראש, אולי תספיק המחנכת להכין לכם שירון באנגלית לשיר "אני נולדתי לשלום".

הזמינו את הילדים לשיר אתכם. כל ילד בישראל מכיר את המלים של השיר הזה.