פעם-פעם לפני הווב, היית קורא את המאחורה של כריכת הספר - שואב את שלושת השורות שהוקדשו לחיי הסופר הנערץ עליך ומתענג עליהן. מנסה לדלות עוד פרט על חייו, קורא בשקיקה ספרים נוספים שלו  (אם תורגמו על ידי ההוצאה כמובן). היום מן הסתם יש לו בלוג ואתה יכול לתקשר אתו ישירות. תענוג! בכלל, חסמי התרבות נהדפו, אין סלקטורים המועדון פתוח לכל. האליטות מצקצקות באי שביעות רצון, אבל בלוג נולד, כוכב נולד, לרקוד נולד - על המפה, ואם אתה מסמס מהר גם השופטים בתחרויות האלו לא יכולים לך - עידן ההמון המכתיב נולד, וחכמת ההמונים השתכללה.

פעם, כשעשית צעדים ראשונים בכתיבה, איזה עורך עצבני היה מתזז אותך הלוך וכתוב עד שהיה יוצא אייטם טוב (או לפחות  טוב בעיני העורך שלך), פעם, ישבת בגארז’ של ההורים (בסיאטל?) וחרקת למוות עד שידעת לעשות משהו עם הלוק המגניב שלך (או לפחות מגניב בעיני אמא שלך), פעם ופעם - אבל היום, הכישרונות הבולטים צפים למעלה בלי לעבור את דרך החתחתים שאולי מחשלים אותך אבל ברוב המקרים מפילים אותך. אה, כן, גם הזבל צף באותה המהירות.

רגע, אם כולם עלו פאזה, אז נשארנו בעצם אותו הדבר? בעצם יתכן שכן, אליטות - כדרכן - ימשיכו לבנות מועדונים סגורים, אלו המבקשים את קרבתן - ימשיכו לנסות ולהיכנס לשם, אבל הרוב שאינו מודע לקיומו של המשחק - יהנה משלל אפשרויות שלא היו לו בעבר

ההבדל היחיד הוא בתחושת ההם ואנחנו. פעם היא היתה מחודדת, היום, רוב הסיכויים שאלו שיכלו לחוש שונים, שבימים אחרים היו מנסים לצאת כנגד המיינסטרים ולנסח אמירה אישית - לא יחושו זאת כלל וימשיכו להתבוסס בחדוות המאסה, וזה לא צריך להיות סתם כאלו שממילא לא היה להם מה להגיד, זה ממש יכול להיות יוצרים מצויינים שלעולם כבר לא יהיו… למה? כי הברק המכשף של כוכב נולד מבלבל בדיוק כמו בועת הסטארט אפ שהפיחה תקוות, ובדיוק כמו טרנד נופשוני ההכל-כלול-תראו-איזה-מחיר-משתלם, או הנה תורה רוחנית-אלטרנטיבית שפותרת הכל, ואפילו אתרי שידוכים - כי זוגיות אפשר לקטוף … תחושת האמריקנה והחלום, תחושת “הנה זה מעבר לפינה”. המלאכותיות, הזיוף, הרעש והצלצולים באמת יכולים להפיל גם את החזק שבצעירים. זה באמת לא הוגן שאנו מספקים כל כך הרבה אחיזות עיניים, אבל הי, זה עולם טבעי לדור המתקרב והם בטח יהיו מצויידים בחיישנים מתוחכמים יותר. או אולי לא? בכל מקרה, אם נרצה ואם לא, אנו חיים במטריקס ותפקיד היוצר הוא לחשוף אותו. מצחיק, אבל בסיכומו של דבר, אחרי כל הבטחות-האינסטנט, הוא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה…

נכתב על ידי : אור

קחו תסריט: בעוד עשור שנים החברה הישראלית לא תצמיח כאן אף אומן. שום יוצר אמיתי שבוער לו מה להגיד לא יטלטל אותנו, שום יצירה לא תותיר בנו רושם – וזה מהטעם הפשוט – היא לא תכתב. הדור החדש לא יבעט בדור הישן, לא יפיח רוח חיים.

במדינת ישראל – יתהלכו אנשים מרוצים, רגועים (או.קי. למעט הסכסוך האזורי שבטח לא יגיע לפתרון). במדינת ישראל הגלריות ישרתו חברות מסחריות שיציגו אמנות מתחנפת, ופשוטה. 

בדרך כלל יש בי אופטימיות. אני מאמינה במהפכות, בחתירה כנגד, בבעבוע של יצרים, אבל היום – לאחר שני אירועים – שלכאורה אינם קשורים – אני פסימית.

אני חושבת, שעשור מכאן, ילדים לא יצחיקו את החברים שלהם, נערים לא ישאלו בייאוש אופייני - מה הטעם בחיים, והמבוגרים ימשיכו לשתוק ולהסתיר את הסוד האפל והנורא. המבוגרים לא יספרו לצעירים על האפשרויות שיש, על יצירה אמיתית, על ברדק ושערוריות שמוציאים כל כך הרבה שטנה מהמיינסטרים אבל גם מצליחים להזיז אותו..

ולמה לכסות על הסוד? כי אנחנו אחראים לו, אנחנו דאגנו לפגוע בגֵן ההתפתחות, דאגנו להחריב ניצוצות של יצירה, של מרדנות, של אמירה אישית. הפחד הזה שיהיה למישהו משהו חריג לומר לא נתן לנו מנוח – ואנחנו עצרנו את זה! 

דוגמה 1, ואל תקלו בה ראש היא חמורה בהרבה ממה שהיא נראית: הוזמנתי להיות הורה מלווה בטיול בבית ספר תל אביבי סטנדרטי. הצטיידתי כיאות ועליתי לאוטובוס מלא זאטוטים בכיתות ג’, ד’. אז ככה, אני לא צריכה הרבה בשביל לדעת – בשורות הראשונות יושבים מורים, מלווים וילדים טובים; באמצע יושבים כל השאר (וכל אחד יודע שכאן מבחן האמת - מי חבר שלי, מי רוצה לשבת לידי, אילו קונספירציות נרקמו רגע לפני שהגעתי ושאר עניינים של מִדרג חברתי סבוך). בסוף האוטובוס – יושבים המובילים, הקולים והברדקיסטים, אלו שיעיפו עליך ביסלי גריל ויחייכו בחיוך שובה לב.

מה לעשות, מצבי העגום לא אִפשר לי לשבת בשורות האחרונות כימי הזוהר שלי, וכך נאלצתי לשבת בשליש הראשון, מחבקת את בני – שבגיל הזה עדיין לא מתבייש בי ואני לא מתביישת בו.. אבל אז המורה קראה לי וביקשה שאפנה את התיק שהבאתי (מלאן חטיפים שמטרתם בראש ובראשונה מיצובו של בני ברשימת הילדים המחוזרים). הבטתי בתדהמה אנה ואנה. אכן לא היה תיק ולא רמז לבקבוק שתייה. ירדתי והנחתי את התיק בבטן האוטובוס. רק את הנייד חילצתי משם ועליתי אתו (עוד לא קמה המורה שתפריע לי לקבל sms מהעולם החיצון). כעבור רבע שעה של נסיעה זה הכה בי. הנסיעה הזו לא דמתה לשום דבר שהכרתי. אין צחוקים, אין “ירידות”, אין החלפות חטיפים וכיבודים, אין רעש. אין “תראו חמור” או “יווו הנה עזריאלי”. 50 ילדים באוטובוס צח ומצוחצח מביטים קדימה אל מסך טלוויזיה מדוגם. “סוס פרא” הוקרן, ואני נשבעת שראיתי הרבה ילדים ממלמלים את הטקסט בעל פה. אלוהים, חשבתי לעצמי. הם הגיעו גם לכאן!  

אז נכון, אין גרפיטי והשחתת האוטובוס, אין לכלוך על הרצפה, והמורים והנהג נהנים מהנוף והשקט. הכל נכון. אבל איפה האינטראקציה החברתית? השחרור מהמסגרת? הFUN? אני מביטה בעיניים המזוגגות של הילדים וחושבת איפה הילדים?

הפחד שהילדים יחרגו, יעשו משהו שמצריך התמודדות אמיתית, שיאמרו משהו שיגרום למורה להגיב אחרת, להתאמץ. הפחד הזה הוא שמדרבן את המערכת להעניק מרשמי ריטלין. כולם עייפים. המורים עייפים, הנהג עייף, המלווים עייפים. והנה, גם הילדים עייפים. איפה החוויות?

דוגמה 2, אמא מספרת על השינוי המדהים של הריטלין על בנה (כדי להסיר ספק – הוא מהבודדים שאכן זקוקים לו). “את יודעת שחלק מתופעות לוואי זה טורט סינדרום”, היא אומרת, וגם: “הוא נרדם רק בחצות. אבל כל עוד הוא קם בבוקר – זה בסדר”, והיא מסכמת: “כולם מרוצים, במיוחד הילד”.

אני כל כך מתפתה: ציונים טובים, ריכוז גבוה, מורים מחבבים אותו, ילדים מתחברים אליו. כל השפע והטוב שיש לסביבה להציע.

אבל הברדקיסט הזה היה צריך להיות משורר, הברדקיסט הזה היה צריך למתוח בד ולצרוח את נשמתו במשיכות מכחול, או לכתוב מחזה בחדרו, משולל בחברים אבל משופע באמירה, בתחושה, בשליחות.

הברדקיסט הזה, לאן הוא הולך מכאן? מה יהיה אתו? הוא בטח יתקבל לראיית חשבון או מנהל עסקים. הוא בטח גם ידע לדבר עם מנהל הבנק בגובה העיניים ככה שלא ידפוק אותו עם ריביות, אבל האם נשמתו תרעד כשהוא יקרא את בודלר, גתה או בוקובסקי? האם לבו יצרח, האם יתפתל, האם יבקש להותיר חותם?

רייצ’ל קארסון, מחברת הספר “האביב השקט”, מדברת על פגיעת האדם בסביבה. “האביב הזה”, היא אומרת, “היה נטול קולות”. ציפור לא צייצה, מים לא פיכו בערוץ הנחל, חיות לא הילכו. קארסון הכריזה על אובדן הטבע, אבל כעת צרכי האדם התרחבו והם כוללים את האנושות כולה. גם ילדים הם משאבים וגם אותם הם מדללים, הופכים סינטטיים, מעקרים את הספונטאניות, והטבעיות.

בעשור הבא – ילד לא ימרוד, לא יושעה מבית הספר, לא ירשום גרפיטי בשירותים. על שום ילד יאמרו “יש לו פוטנציאל אבל הוא לא ממומש”. בעשור הבא צחוקם של הילדים יהיה מלאכותי, ואנחנו נסתיר את העובדה הזו. יהיה לנו הרבה יותר נוח

נכתב- על ידי אור

כשציידי ראשים גילו שבהרלם השחורה והזועמת כנופיות רחוב מעבירות את זמנן בחיבור המנוני היפ הופ לוחמניים, הם חייכו לעצמם בשביעות רצון. אין דבר יותר משמח כשמחאה מתחילה לשטוף את הרחובות. מחאה היא פוטוגנית, יודעים הציידים, היא מצטלמת טוב, היא מתלבשת בן זונה, והיא מחכה לספונסרים שיקדמו אותה.

בסדרה האלמותית בוורלי הילס 90210, “המורדים” לבשו מכנסים בכמה מידות גדולות יותר והבוקסרים שלהם בצבצו הרבה יותר מהמקובל. הכובעים מזמן היו הפוכים על הראש, ו-In no time כמו שאומרים, כל ילד לבן ידע ששחור זה הלבן הבא.

ראפ, היפ הופ, וגנגסטה ראפ התחילו להגיח לקדמת הבמה - אבל עם כל חיבוק הממסד, הטקסטים הזועמים באמריקה לא התעדנו, להיפך, כנופיות ניהלו מאבקים בקדמת הבמה וקרב יריות מאחוריה… הטקסט השוביניסטי שכלל שנאת נשים, לבנים, שחורים, קידש את הכסף וסמלי מעמד, והטיף לבלינג-בלניג ובאנג-באנג, כאחד – בלי בושה, אבל אם מקשיבים טוב-טוב אפשר לשמוע את הפיוט של סנופי דוגי דוג וד”ר דרה. אם הג’ז הביע את מחאת השחור ללא מילים, הפעם המילים היו בקדמת הבמה והם לא התכוונו להתכופף עבור אף אחד - גם לא אם נייקי או אדידס מממנות את הפסטיבל הבא. ככה זה כשיש לך ביצים.

אליטות נולדות או מתנועה של אנשים שעמלו כל חייהם כדי להיבדל מאחרים ולהתקדם בחוגים מסוימים (אקדמיה, צבא, נניח), או מכאלו שהחברה עמלה כל השנים להיבדל מהם (גטו, שיכונים, עיירות פיתוח, נניח). הראשונים קיבלו תו תקן חברתי ואת הערכת המיינסטרים, אבל עם הקבוצה השנייה, מחוגי הרגש השתוללו בקרב המיינסטרים ללא שליטה. והיו שם כמובן את תאגידי הענק שידעו לעשות מזה כסף בזמן…

אבל פה בארץ יש מוקש שמעכב כל תהליך, והסיבה לכך היא (כנראה) הגלותיות שעדיין מושרשת בדי.אן. אי שלנו. אנחנו פחדנים. מילא המיינסטרים אבל גם האליטות פחדניות. וכולם מגדלים ביחד דורות על גבי דורות של חנפים. ואם יש משהו דוחה באומה זו חנופה.

הנה, תראו מה קורה להיפ הופ המיוהד שלנו, הוא שר הלל לאלוהים, לכמה כיף לחיות ביחד, ואפילו המחאה היא לייט שלא חלילה תעצבן את האוזן. את הראפר הערבי ייהדו, את הצל סילקו, ושב”ק ס’ בנויים על ר”ת מהווי של צבא… איפה הטקסטים העצבניים שלא יפזלו לפרחים בצריח? אז נכון, הלבוש והמראה – מדוייקים, המוזיקה אכן פוגעת בלב, אבל המילים? המילים מכוונות לראש, ומשם, כידוע, מקסימום מגיע סיקור תקשורתי, בטח לא מהפכה.

הפחד מוביל לדריכה במקום, לאווירת כאילו. הפחד לא להיכנס לפלייליסט של גלגלצ מנפיק להיטים חלולים, הרצון שהמרצהבוסכתב יחמיא לך – אינו מקדם יצירה, וערוץ 2 כבר מזמן שיבץ את לוח השידורים על פי מדד הפחד הזה. ובמקום של פחד יש גם אליטות מדומות, וחברה בהקפאה.

אבל כדי שלא נגמור את הפוסט באווירה מדכאה, וגם ניתן טיפים לציידי הטרנדים באשר הם. ניצני המהפכה רוחשים בפרברים הרדומים, במתנסים מזוהמים, במועדוני שוליים מצחינים, ברגע זה ממש, נערים רוסיים מתוסכלים בועטים מכל הלב. החברַה לא רוצה אותם והם לא רוצים אותה בחזרה. במתח הזה בדרך כלל המיינסטרים נשבר ראשון. אז נכון, בדרך למרכז רובם יפלו – כי עם החיבוק מגיע גם הפחד לאבד אותו, אבל פה ושם יסתננו מורדים אמיתיים - כאלו שיורקים לפרצוף של החברה אבל הם מוכשרים שד עד שלמיינסטרים ממש לא יהיה אכפת.

התנועה זורמת. לאט. אבל זה יקרה מתישהו, אתם תראו, אפילו הפחד מתעייף לפעמים.

נכתב על ידי : אור

האם הנעה לפעולה בעולם האנלוגי דומה לעולם הדיגיטאלי ?

בעולם הספרים, לדוגמה,  אנו קונים ספר או משאילים אותו (ואם אהבנו גם ממליצים לחבר), בעולם צריכת התוכן האינטרנטי - אנו מעבירים הלאה תוכן שנגע בנו. 

עם בריאת הספר מתחיל מסע שיווק בעזרת יחסי ציבור, קמפיין פרסום, ותצוגה בולטת בנקודות המכירה. המקבילה האינטרנטית לבולטות תהיה דרך קמפיין, כתבות יח”צ וניסיונות ליצירת באז.

בשני העולמות אנו נחשפים לבשורה החדשה ((windows shopping. אבל מה זה עושה לנו, בעצם ? 

בעולם הספרים: אם הסופר ידוע ויש לו גרעין קשה של קוראים המהדורה הראשונה המונה בין 2000-5000 ספרים תימכר לאיטה.

בעולם האינטרנטי: גם אם המותג לא ידוע תגיעו לחשיפה מרשימה של הקמפיין.ובכל זאת, איך יוצאים מכאן אל הנעה לפעולה ? איך מתחיל התהליך המשפיע על קבלת ההחלטה לצריכת המוצר/שירות ? 

אם נחזור לעולם הספרים: ספר לא טוב לא יימכר, ולא יעזרו פרסום, יחסי ציבור או קד”ם. המכירות יעצרו והספר יעלם מהמדף אל תהומות הנשייה. גם בעולם האינטרנטי, בסיומו של הקמפיין, התוכן יעלם ורק אלוהי גוגל יצליחו להקימו לתחייה…המשוואה פשוטה והחוקים אחידים.

אבל לא חבל ? הרי קמפיין אינטרנטי לא סובל משטח מדף או תצוגה מוגבלת, הוא יכול לחיות
“בנצח היחסי” (ופה כמובן נכנסים מושגים כמו שיווק מפה לאוזן וה-long tail).  

לכן בואו נחזור אל הבסיס: תוכן טוב הוא תוכן חי. לא כמושג של rich media  אלה כמושג של   enrich us

הוא מתקיים כך בעולם הספרים (בהשקעה כספית בבולטות עד ליצירת מאסה קריטית  של כ 10,000 עותקים ומשם לעולם רבי המכר של 20,000 - 100,000 ספרים ואף יותר), ובטח מתקיים בעולם האינטרנטי שבנוי בבסיסו מכלי הפצה ושיתוף.

אם התוכן טוב ורלוונטי עבורכם – אז לא צריך להתאמץ כל כך, לא צריך להמשיך לרכוש מדיה, הכול יקרה באופן טבעי.  על השאלה איך לעשות תוכן טוב להוליווד ולעמוס עוז הפתרונים. על השאלה מה תפקיד סוכנות הפרסום, נשיב בעוד אנלוגיה -  תפקידה לעבור מהטסה ידנית של מטוס אל מנגנוני הטייס אוטומטי. 

הפרסונליזיציה בעידן ה web 2.0 הפכה להיות יותר קסטומיזציה כלומר, הגולש מגדיר את התכנים המועדפים עליו וצורך אותם בפידרים שונים ( אני משתמש ב  netvibes ו- bloglines ) 

היומרות הטכנולוגיות של הפרסונליזציה לא נעלמו – תפקיד הפרסונליזציה הוא לנבא את הצעד הבא של הגולש, דרך התאמת תכנים/מבצעים או הנעה לפעולה. לפני מספר שנים התבססו מערכות הפרסונליזציה על הנחת יסוד שהגולשים הם פאסיביים ומיליארדי דולרים נשפכו על פיתוח אלגוריתמים ורשתות מעקב והפצה של תכנים. התוצאות לא הצדיקו את המאמץ וכך נקברו להם סיסמאות העבר: “המסר הנכון, לאדם הנכון, ברגע הנכון”.

אבל בכל זאת הווב 2 נתן אופק למפתחי הפרסונאליזציה – הקונספט שעמד על הפרק היה: תיוג. וכשמתייגים לפרטים מקבלים תוצאות יפות ב Pandora     וכשהגולשים מתייגים מקבלים תוצאות יפות ב flikcr , de.icio.us  digg   spotback  ועוד – אתרים אלו מציפים מידע חדש לגולש ומדרגים גם את הפופולאריות של המידע, כך שהפרסונאליזציה הפכה להיות גם כלי לגילוי תכנים חדשים במעמקי הרשת.

מה היא פרסונאליזציה אם לא רלוונטיות – רלוונטיות  כמכנה משותף לסטאטוס, לדמוגרפיה ולקונטקסט.

אני עכשיו מתעניין ברטרו ומחר בעתידנות - האם ניתן להסיק מסקנה גורפת וקבועה לגבי ?  היום אני צורך תכנים עבור ילדי ומחר עבור אשתי – אני ילד ? גבר/אישה ?      גם אם אני גולש מזוהה עם טופס פרטים עשיר  – האם ניתן לייצר עבורי מסקנה או לתייג אותי ? 

אז בכל זאת, מה עושים כדי לשפר רלוונטיות ?: בונים לגולש פרופיל דינאמי - פרופיל הנכון לזמן קצוב ועם יכולת להתעדכן ולהשתנות. הגולש “נשפט” על סמך התנהגותו / השימוש בתקשורת, על מה הקליק, ומה תחום העניין שלו כרגע.  זה נכון למערכות סגורות כמו אתרים או רשת אתרים, אפליקציות, ודואר אלקטרוני הנתונות לתיוג, מעקב והתאמת תכנים דינאמית.

כל אלה שעדיין מנסים להכיר את לקוחותיהם דרך כרייה בבסיס הנתונים – אתם איטיים - המידע משתנה במהירות  ואין לכם את שכבת העומק הנוספת להכרת הצרכים המשתנים של לקוחותיכם.

השילוב של כל האמצעים יכול להיות אפקטיבי עבור המשווקים ורלוונטי עבור הגולשים. רלוונטיות התורמת למותג דרך העשרת תחומי העניין האישיים, הגברת המעורבות וההפצה מפה לאוזן.  

בפוסט הבא נרחיב על שיטות להמלצה על מוצרים או שירותים בהתאמה אישית כמו באמזון או כמו של סטארט אפ ישראלי Sophia solutions    ורשתות חברתיות היודעות לנפות את המוץ ולהציף תכנים איכותיים לחברים או לקהילה – peer 2 peer